1, ש"נ, מ"ר מוֹשָׁבוֹת2, מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, מוֹשְׁבֹת-, משְׁבֹת-, מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם, -בֹתֵיהֶם, מוֹשְׁבוֹתָם, -בֹתָם, — א) מקום הישיבה, מקום שאדם קבע דירתו וחייו שם: אלה אלופי אדום לְמשְׁבֹתָם בארץ אחזתם (בראש' לו מג). ולכל בני ישראל היה אור בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י כג). בכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תאכלו מצות (שמות יב כ). לא תבערו אש בכל מֹשְׁבֹתֵיכֶם ביום השבת (שמות לה ג). כי תבאו אל ארץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אשר אני נתן לכם (במד' יה ב). בכל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הערים תחרבנה (יחזק' ו ו). ונתתי את הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה בכל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם (שם יד). ואלה מוֹשְׁבוֹתָם לטירותם בגבולם (דהי"א ו לט). — ב) בזמן החדש יחדו השם מוֹשָׁבָה ביחוד למקום ישוב שקבעו להם אנשים במקום שמם מישוב, והתישבו בה לעבד האדמה וכדומ', Colonie. — ומצוי מאד בספרות החדשה ונהוג בדבור העברי.
1 לא באה במקרא צורת יחיד זו, והניחו רוב הקדמונ' והחדשים כי היא מ"ר להמשקל הקודם, מושב. אך כבר נהוג היחיד מושבה בדבור ובספרות בזמן החדש.
2 רד"ק (מכלול, שדה"ש).