*, (ממונה), ש"ז, מ"ר מְמֻנִּים, (ממונים), —  מי שמִנּוּהוּ להיות פקיד להשגיח ולשמר על דבר מהדברים, הממֻנים שבמקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים בן טוטפת על המפתחות וכו' (תוספת' שקל' ב יד). אלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות אחיה על הנכסים וכו' ופינחס על המלבוש (משנה שם ה א). אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (יומ' ג א). מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה וכי באיזו שעה הממונה בא לא כל העתים שוות וכו' הממונה בא ודופק עליהם והם פותחין לו (תמיד א ב). אמר להם הממונה בואו והפיסו מי שוחט מי זורק מי מדשן וכו' (שם ג א). פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת והיינו יושבים לפני ר"ג בבית המדרש בלוד ובא זונין הממונה ואמר הגיע עת לבער חמץ (ר"א בר' צדוק, תוספת' פסח' ב ט). וכשהוא (הכה"ג) מנחם אחרים דרך כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם (ר' יהודה, סנה' ב א). שהיה (אלעזר) ממונה על אורגי פרוכת (ירוש' שקל' ה ב). שהיה (קהת) ממונה על הארון ועל קדשי הקדשים וכו' ואחריו גרשון שהיה בכור והיה ממונה על היריעות ועל אהל מועד ואחריו מררי שהיה ממונה על הקרשים ועל הבריחים (מד"ר במד' ד). — ומצוי בסהמ"א, במשמ' אחד מראשי הצבור: נועדו יחד מעלת הקריאה עם מעלת הממונים יצ"ו בכנסת ההיכל כנהוג לפקח על עסקי הקהל יע"א הציעו מעלת הממונים למעלת הקריאה וכו' ללמד דעת את העם (פנק' קהל' רומא, שריד מעיר 17). — ובפרט, בירושלם, הממֻנים על מעות החלוקה הבאה מחוץ לארץ לתמיכת ת"ח וכדומה.