ש"ז, מ"ר מַמְּרוֹרִים, מַמְּרֹרִים, — רגש מר, תוגה וצער גדול, Bitterkeit; amertume; bitterness: לא יתנני השב רוחי כי ישבעני מַמְּרֹרִים1 (איוב ט יח). — ואמר הפיטן: וקרא נא דרור, לרוויי ממרור (הושענ' יום ו, אנא הישר). נשמת רווים לען וממרור, באפסי נשיה במר יבכיון (שבת איכה, נשמת אמונים). מדי שנה בשנה ביום זה ממרור אוכל, בהעמיד זר למולי בו צלם בהיכל (פיוט לי"ז בתמוז, אלהי ישועתנו). — והמשורר אמר: עת תצוה צבאך לקדור, יחשכו משחור, ותשו עמך בבית הבור, ישבעו ממרור (ר"י הלוי, וזכרו פלאך). פני השחרים בעיניו שחורים, וכוס ממתקים בפיו ממרורים (הוא, היוכלו פגרים). שוו בעיני יום יהי בו מאכיל נפת והעת ממרור ישביע (רמב"ע, דיואן עז, כ"י בודלי').