(נוֹגן), ש"ז, מ"ר נֹגְנִים — מי שאומנותו לְנַגֵּן: קדמו שרים אחר נֹגְנִים בתוך עלמות תופפות (תהל' סח כו). — ואמר המשורר: אני השר והשיר לי לעבד אני כנור לכל שרים ונוגנים, וגוי יהלוך על האדמה ורוחי תעלה על העננים (רשב"ג, אני השר). נוגן אשר פיהו הדר יפיו בשיר עלי נבל ישבח (רמב"ע, תרשיש ב נ). שמעה זמר מפי נוגן משירים אל אותו פוצה (שם ק). ומצאו בעיניו זאבי יערים כחן הבתולות בעיני נערים, וחשב יענים לשרים ונֹגנים ושאגת כפירים שריקות עדרים (ר"י הלוי, היוכלו פגרים). קול נשאו שרי ונוגני שובע שמחות כגן רטוב, קול אומרים הודו ליי' לעולם כי טוב (ראב"ע, אמוני לבב). נשאו קול יחד פדויים, נוגנים ושרים בשירים רצויים (הוא, אותות אל).