— קל לא נמצא הפעל במקרא אלא בבינוני בתור שֵׁם. — ואמר הפיטן: לך נֹגנים המלות שרפים בהגיון, ודרי מטה ישוררו בשגיון (ר"י הלוי, לך אדר ויקר).

— פִע', נִגֵּן, נַגֵּן, נְנַגֵּן, מְנַגֵּן, — נִגֵּן בַּכִּנּוֹר, בנֶבֶל, בחליל וכדומ', הכה בהנימים, או תקע בחליל, למען תת קול נעים, spielen; jouer; to play: יבקשו איש ידע מְנַגֵּן בכנור והיה בהיות עליך רוח אלהים רעה וְנִגֵּן בידו וטוב לך וכו' ראו נא לי איש מיטיב לְנַגֵּן והביאותם אלי וכו' ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נַגֵּן וגבור חיל (ש"א טז יו-יח). ולקח דוד את הכנור וְנִגֵּן בידו (שם כג). ודוד מְנַגֵּן בידו כיום ביום (שם יח י). והיה כְּנַגֵּן המנגן ותהי עליו יד יי' (מ"ב ג יה). קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה היטיבי נַגֵּן הרבי שיר למען תזכרי (ישע' כג יו). ונגנותי נְנַגֵּן כל ימי חיינו (שם לח כ). והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נַגֵּן (יחזק' לג לב). שירו ליי' שיר חדש היטיבו נַגֵּן בתרועה (תהל' לג ג). — ובתו"מ: היה (דוד) נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם (ר"א בר מנחם, ירוש' ברכ' א א). כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו (ר"ש חסידא, בבלי שם ג:). אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל (שם סג:). שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו ליצים (סנה' קא.). אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה נזכרתי אני שעשית לי נסים ואמרתי לך שירים וזמרים באותה הלילה (ר"י בר' סימון, מדר' תהל' קיג, ילק' שם תתעב).

— ומצוי בסהמ"א, ואמר המליץ: לשנן בשנונים, לנגן בניגונים (יוחסין של אחימעץ מאיטליה, נויבואר 111). — °וגם במשמ' שיר וזמרה: כהנים המנגנים ברכת כהנים הרי אלו משובחים (הלבוש, או"ח קכה כב). — ובמשמ' הנחת הטעמים והנגינות כהלכה: שכר פיסוק טעמים לנגן המקראות כהלכתן (הרא"ש נדר' לז.).

— פֻע', °נֻגַּן, מְנֻגָּן, — שהנגינה של הטעמים קבועה בו: תאפו אפו היה לו לומר בחטף פתח קטן וכו' אלא בשביל שאינו מחובר לאחריו אלא מנוגן ברביע שהוא מנגוני המלכים לכן נקוד בצירי (רשב"ם שמות טז כג). כל בן המנוגן בקמץ במ"ז פתחין (בן חיים, מסורה ויקר' א ה).

— הִתפ', °הִתְנַגֵּן, — יִתְנַגֵּן השיר, וכדומ': אבל בידינו חכמת המושיקא ערבה ומתוקה ובה יתנגנו כל שיר ברון יחד בלי ערבוב (יהודה ב"ר יצחק, ספר מוסיקא, כ"י פריז). והקטנים (האותיות) מתנגנים בגרון בפה בקול רם וצלול (שם). לבו של בנימין שמח כל כך עד שנפתחו שפתיו וזמר מלך עליון יוצא מגרונו ומתנגן מאליו בנעימה דקה (מ' מו"ס, מסע' בנימן השלישי). — ובמשמ' הנחת הנגינה במלה מן המלים: ומ"מ הקדמא יתנגן במקומו ולא במקום הזקף וכו' שב' הטעמים יתנגנו על אות א' וכו' מסתמא יש נ"מ שהוא מתנגן במקום עמדו (תל"ע, סי' סט, בהערה).