ת"ז, לנק' נְכֵאָה, — מדֻכא, רוּח נְכֵאָה, רוח נשברה: לב שמח ייטב פנים ובעצבת לב רוח נְכֵאָה (משלי טו יג). לב שמח ייטיב גהה ורוח נְכֵאָה תיבש גרם (שם יז כב). — ואמר המשורר: אמת מקרה אנוש עשיר כמקרה אחי עוני אשר נפשו נכאה, והאוכל חציר שדה כאוכל רקיק סלת ומאכלו בריאה (רמב"ע, אמת מקרה אנוש). דות נפש נכאה ולבתה אמלה, למכתה רפואה תעלה ותעלה (הוא, דות נפש). — והפיטן: הנכאה והצמאה אשר תמיד לך תיליל, סמוך ידה בבן דודה הנקרא שמו חכליל (ר' שלמה, שני זיתים, שבת א חנכה). — ומ"ר נְכֵאִים: ונמצא ונדרש לדכא ונחלש והוא מעשיר רש ומוריש עשירים, וחוטאים וגאים ישיבם נכאים עיפים צמאים ומטוב חסרים (משה דרעי, אחדש שבחות, לקו"ק עה).