פוע', נוֹסֵס, הנושא הרוח — הרים ונפנף כמו נס, דחף בו: כי יבוא כנהר צר רוח יי' נֹססה בו (ישע' נט יט).1 — ואמר המשורר: רוחו נוססה בלבבי ובכל לב יראתיו ובשם למדני נביא לי שלח קראתיו (ראב"ע, שם אלי). רוחו נוססה בו ויגבה לבו בעוד יש בו נשמה הולך לקבר ופתאום ישבר בשובו אל האדמה (הוא, אשרי האיש). אך הצדיק המושל ביראת אלהים רוח אלהים נוססה בו (בעל הנפש להראב"ד הקד'). אשר רוח ההתמדה נוססה בו (קרית ספר לרמא"ג אגרת נב). אף נוססה בי רוח עצה (אהבת ציון מפו 21). — וחכמה: לך יאתה תבונתי הדורה והוד דעי וחכמה נוססה בי (תלונה על הזמן לדון יהודה אברבנאל או"נ ב עד). — וקנאה: וקנאת יי' צבאות נוססה בנו אלצנו דחפנו לצאת לעזרת יי' בגבורים (הקד' המגיה ספר הזהר מנטובה).

— °הִתפו', הִתְנוֹסֵס: ואז רוח הקדש מתעוררת ומתנוססת ומשתוקקת (ספר האמונות מהר' שם-טוב ח ט צד.). רוח השיר לא יתנוסס בם עוד זולתי בקצת המדבריות והעמקים אשר בממלכת יעמען ישירו (שבי"ע ג, ערב כו). בשתים אלה התפאר ישראל עת נר אלהיו על ראשו עוד יהל ולבו התנוססה רוח אבותיו: בהדר עמקיו וצניעות בנותיו (יל"ג, הבת השובבה, א ה, שירי השירים).