פ"ע, אֶסַּק, — נָסַק למקום גבוה וכדומ', עלה: אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אֶסַּק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך (תהל' קל"ט ז-ח). — ואמר המשורר: בני שכלו להתחתן בעש נסקו (רמב"ע, דיואן קעא, אולי בקרבת, כ"י בודל'). 

— הִפע', °הִסִּיק, הֶעֱלָה, — א) בהשאלה הִסִּיק כך וכך, העלה עפ"י סברה ועיון בדבר שהוא כך: הנמכר לעכו"ם מסיק שם רב ששת שאין לוה וגואל (סמ"ג. מ"ע, סי' פג). אפי' בשם האיש והאשה מסיק בש"ע דאם כתב החניכה וכו' (שו"ת גבורת אנשים להש"ך יט:.). ואפילו למי שלא הובאו בשבילו אסור כן מסיק מורי ז"ל בשולחן ערוך (הלבוש, או"ח תקעו ט). — ב) במשמ' העקרית כמו הִשִׂיק, העלה עצים על המדורה או העלה את הלהבה הִסִּיק תנור, כירה וכיוצא בזה, נתן בתוכו עצים והדליקם שיבערו ויחממו ויבשלו בהם וכדומ'; heizen; allumer, faire du feu; to make, kindle a fire ואמר בן סירא: כור נפוח מחם מוצק שולח שמש יסיק1 הרים (ב"ס גני' מג ד). ומצוי בתו"מ: תנור שהיסיקו בקליפי עורלה (תוספ' ערלה א ז). כירה שהסיקוה בקש ובגבבה נותנין עליה תבשיל (שבת ג א). תנור שהסיקוהו בקש ובגבבה לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו (שם ב). המלקט עצים וכו' להסיק כדי לבשל ביצה קלה (שם יב ב). ולא יסיק בו תנור וכירים (פסח' ב א). נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ ואם ישן יוצן (ע"ז ג ט). איזהו גמר מלאכתו (של תנור) משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין (כלים ה א). עצים שנפלו עליהם משקין וירדו עליהם גשמים וכו' ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד ר' שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהן על המשקין שבלעו טהורים (מכשיר' ד י). בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין (את לחם הפנים) מבחוץ ולא היתה מתעפשת (ירוש' שקל' ה ב). מילא של נחושת עשו לו (למנשה) ונתנו אותו בתוכה והיו מסיקין תחתיו (ר' לוי, שם סנה' י ב). כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שבישל כל צורכו (ר' יוחנן, שבת לז:). הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו ע"ג אפרו וזהו תחילת ריח זוהמא רחץ בחמין ולא שתה מהן דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים (שם מא.). עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן בי"ט (ר' יוחנן, ביצ' ד:). מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים (שם לב.). תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת (רמ' בר חמא פסח' כז:). והלא מעל המסיק (רבא, שם). דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה (שם קטז.). כשהיתה המצרית לשה את העיסה ומסקת את התנור באין הצפרדעין ויורדין לתוך העיסה ואוכלין את הבצק ויורדין לתוך התנור ומצננין אותו (מד"ר שמות י). כל אותן ז' שנים (של מלחמת גוג ומגוג) מסיקין ידותיהן של חרבות וידותיהן של רמחים וידותיהן של סכינין (ר"א בר כהנא, שם ויקר' יא). כיון שהסיקו את הכבשן השליכו אותן אסורין (תנחומ' נח טו). סופו של ארז זה באין עלין סתתין ומסתתין בו ומסככין בו בתים והשאר מסיקין אותו באור (כלה רבתי ז). — ואמר הפיטן: גם מדורת אש לשונאיך הסקת, מאש וממים אוהביך תציל (סדר עבודה ליוסי בן יוסי. אתה כוננת). 

— הָפע' *הֻסַּק, (הוסק), — שהסיקו אותו: תנור מאימתי מקבל טומאה משהוסק כדי לאפות בו סופגנין ר' יוסי אומר רואין את העצים שהוסק בהן כאלו לא הוסקו לאחר רדיית הפת (תוספת' כלים ב"ק ד ב). והמביא ארונות ותנורין ספלין וכלי חרש מחוצה לארץ לארץ עד שלא הוסקו טמאין משום ארץ העמים וכו' משהוסקו טמאין משום כלי חרש (שם חול' א-כב) . מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית (שבי' ח יא). ושל אדמה (נֵר) שהוסק פיו בפתילה (כלים ג ב). תנור שהוסק מאחוריו או שהוסק שלא לדעתו או שהוסק מבית האומן (שם ה ד). חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור והוסק התנור (שם ט ה). כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב אבל הוסק ביו"ט אסור (ביצה ח.). ואימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור הוי אומר בשעה שהוא מוסק (מד"ר שמות י). 

— נִפע', *נִסּוֹק, (ניסוק), — נעשה חם, רותח: אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן (ר' יהודה, כלים ה ו'). — ובמשמ' שמסיקים אותו: במרחץ שהיא ניסוקת אבל במרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא (שתציליני) מהיזק חמין בלבד (ר' אבהו, ירוש' ברכ' ט ו). תלמי המלך שאל את הזקנים ברומי בכמה ימים ברא הקב"ה עולמו אמרו לו לששה ימים אמר להם ומאותה שעה גיהנם ניסוקת לרשעים (מד"ר בראשי' י). — ובסהמ"א: אל תזכרו אל תעירו האהבה כי אהבת נער כאש נסקת (רשב"ג, קטע כ"י גני' ביד שפירא). נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף, ושופכים על הכירה כשהיא נסקת (רש"י ברכ' לז:). מדורתה, לשון אש נסקת (הוא, ישע' ל לג) ואין ממתקין אותו (את החרדל) בגחלת כדרך שרגילים לכבות גחלת או אבן  נסקת (ר"נ על הרי"ף, ביצה יב.). — ואמר הפיטן: טעותי אחריהם חיתם לא פוסקת, כפחם לגחלים ועצים לאש נסקת (רשב"י הבבלי, שבת בראש', אחשבה לדעת). — ומ"ר °ניסקות: המולך שהיה של נחושת ומסיקין אותו מתחתיו וידיו פשוטות וניסקות ונותנין את הילד על ידיו והוא נכוה ונוהם והכומרים מקישין בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו (רש"י, ירמ' ז לא).