פ"י סָג, בינ' פעו' סוּג, לנק' סוּגָה, — סוג בִּסְיָג, מוקף סביב לו, umuzäunen; enclore; to fence in: בטנך ערמת חטים סוּגָה בשושנים (שה"ש ז ג). — ובתו"מ: בפירצה שהיא סגה את העפר אבל בפרצה שאינה סגה את העפר מותר לגודרה בשביעית (ירוש' שביע' ג י). איזו היא מרקוליס כל שהוא סג את הים ואת הדרכים (שם ע"ז ד א). — ובהשאלה: ומכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו (אדר"נ א). — ואמר המשורר: תזכה ותנעם בערוגת גן האל בשושני יקר סוגה (ר"י חריזי, הענק רה). משחית דבריו כל דובר על אזן סוגה באולתה (רמח"ל, לישרים תהלה א, ד"ה ריעי כאח לי). — סוּגָה בשושנים, תאר לישראל: רכה וענוגה בשושנים סוגה ועתה היא נוגה מסורה ביד קמים (אבן הראשה, סליח' י' טבת). בראשה סים זר אשר הופלא סֻגת שושן עלות משפלה (קרובץ לפורים). השב ידידך למטתך וללון בצלך ולטיל בסֻגת גן ורדיך (ציון צפירת, קינ'). — וכן סוּגָה לבדה, ואמר הפיטן: כתר סוגה כושרות הפוגה להסיר לעוגה למאמר אבליגה (Kahle, Masor. d. West., יב).  הנצנים נראו בארץ סוגה עועו מוגיה מול כדנג למוגגיה סערה מאנחה להפיגה (אפיק רנן, יוצ' ב פסח). הנצנים נראו בארץ סוגה סכסך מפיגיה יסד בית חוגגיה סחור באתנו מוגיה (מחז' איטל' א קד.).