עִיב
פ"י, עת' יָעִיב — עָב את הדבר, את העם: איכה יָעִיב1 באפו יי' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו (איכ' ב א).
— הִפע', °הֵעִיב, החשיך, ואמר המשורר: והתהדרו ברום הבכות ומתהום הלבבות עבות זבות בלי אכזבות יפעת אורי מעיבות ושפעת גילי מדיבות (ר"י חריזי, תחכמונ' טז).
1 [במד"ר איכ', איכה יעיב פרשו מלשוןעב: את מסיטן ומעבירם בעבים, ע"כ. וגם חִיֵּב כִּיֵּב (כִּאֵב) בחלוף ע' לח' ולכ'. רש"י פרש יאפיל, וראב"ע: יחשיך, והוא מוסיף: והנכון יגביה עד עב, ע"כ. ורד"ק (בשרשיו) מביא את שני הפרושים ומסיים: והראשון נכון. ברט (Etym. Stud. 28) מחברו עם השרש יעב מהשם תועבה, ועם הערב' עאפ عاف, שִקֵּץ ותִעב, בחלוף ב-פ.]