*, תוש"ז, נק' עֲמוּמָה, מ״ר עֲמוּמִים, עֲמוּמוֹת,  — שהולך וכבה, כהה, חשוך: verlöschend, dunkel; éteint, obscur; quenched, dim, גחלים עֲמוּמוֹת, כמו עוממות, שאינן לוחשות: ששה שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשוב' (ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, מד"ר ויקר' כו). — ובסהמ"א: מוחטין מקנה הדשן של פתילה כשהוא עמום (רגמ"ה, מנח' קז.). ההפרש שבין פחם וגחלים הוא שפחם הם גחלים עמומות וגחלים הם גחלים בוערות (רד"ק, ספ' השרש', פחם). —  ובהשאלה, יושב בחשך, רפה ואֻמלל: נהל מעוטי עמים זרח אורך לעמומים נשכימה לכרמים (אלה וכאלה, יוצ' שבת חוה"מ פסח). —  חשוך, שאי אפשר לראותו, קשה ההבנה: כי נתתי אמרי שפר בתורת מורשה ובינותי פשר דבר בכל מענה סתום ועמום יראו מפני כי ראו כי יי' אלהים נתן לי לשון למודים (הלכ' ספר תורה, גנז' מצרים מט). הוא חכם ונבון ונבר ויודע פשר דבר וגם כל חלום סתום ועמום פותר (ר' זבארה, שעשוע', בריל 12). —  ושם מחלה, כהות העינים: ומסיר (הצבר) את העמומה מן העינים (אסף 32). להטיף בתוך העיין טיפה או שתים יטהר את הלובן ויאיר את המאפל ואת העמומה (שם 47). יטהר את העיין מן הנשף והעמומה והלובן (שם 48).