פ"י,  עֲמָמוּךָּ, עֲמָמֻהוּ, —א) עשה שיהיה כהה, החשיך verdunkeln; obscurcir, éclipser; to darken, dim, eclpse: כל סתום לא עֲמָמוּךָ1 (יחז' כח ג). ארזים לא עֲמָמֻהוּ2 בגן אלהים (שם לא ח). — ואמר המשורר : ישוב לאחור צל נטה בעוד יומם לאור ולגלות סתום אשר עמם אור נר בנו ישי עד אן יהי נדעך (ר"י הלוי, ישוב לאחור). עבדים לך יתחננו אות לנגדם שמוך בטוב שמך יתרוננו במלים לא עממוך (הוא, רצה רנת). כי את קנית את כליתי תעלומתי וסתום חביוני לא עממוך (הוא, כל עצמתי). אהה חכם ושר גדול אשר לא עממהו בחכמתו נבונים (ר"ש בן עלי, אגר' תרביץ ב, 74). ושא משליך ושיריך והמה ינחמוך וגער בזמן וקורותיו אשר הממוך כי משוררי הזמן ונבוניהם לא עממוך (עמנו', מחבר' א). ותאמר לה תמר רב לך פתיות התל בי הן רועה הוא אך רוח נדיבה יצוקה בקרבו ובגדי הרועים  לא עממוהו (מפו, אה"צ ד). — ב) פ"ע, *כבה, עי' עָמוּם: גחלים שעממו או שהדליקו עליהן נעורת של פשתן הרי הן כקטומות(תוספת' שבת ג ב). לא שנו אלא גחלים עוממות אבל גחלים לוחשות אסורין (פסח' כז.). גחלי יכול עוממות3 ת"ל אש (שם עה:). — ובסהמ"א: אותן שהיו קודם תחתונות ועוממות נעשו עכשיו עליונות ולוחשות והיינו מבעיר (רגמ"ה, כרית' כ.). כי חכמי האומות הם גחלים עוממות וכי במשפטיה תעו (ר"י מפיסא, מנח' קנא', 14). ונגה לאש סביב ולא  עממה היא (ר"א מבלגנצי, יחזק'' א יג).

— הָפע', הוּעַם, יוּעַם, — שעשו כהה וחשוך, החליד: איכה יוּעַם זהב ישנא הכתם הטוב (איכ' ד א). ואמר הפיטן: עורנו יועם כחרס בקרץ וגויתנו שמנו בארץ (איכה אשפתו קינ'). יום זעם בו הועם אור עיני ונצח (איך מקדשי, אגר' שד"ל 209, 501). ואמר המשורר: ראו נאק זרעם אורכם הועם כי אתם עם אשר זעם יי' (ראב"ע, אל אל אקרא). ויפיי כזהב הטוב לא יועם ודרכי דרכי נעם (ר"י חריזי, תחכמונ' מז). ויחפש המלך נשיו ופלגשיו וימצא בתוכן בחור נאה ויפה וכו' הכסף והזהב לפניו יועם (ר"י זבארה,ספ' שעשוע'), בריל 13).

הִתפע', °הִתְעַמֵּם, נִתְעֵַמֵּם, כמו קל ב): הבדים לא השליכם עד לאחר שש שנים לקבלתו שנתעממו הגחלים בידו כל שש שנים (רש"י, יחזק' י ב).

— הִתפוע', °הִתְעוֹמֵם, כמו הִתפע': והחושים מתהוממים ומתעוממים כל עת יותר ויותר (תפאר' ישראל, פתיחה לקדשים).

— הִפע', הֶעֱמִים, — כמו קל א):  וחס ושלום שהיו גאונים ויראי חטא אנשי אמת קדושי עליון ויודעים שדברים אילו אסורין שמעמימין עליהם (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ד ז). —  ואמר הפיטן: לץ הכה ופתי העמים כלל להתיחס נדיבי עמים (תמימים בעולם, יוצרי' שבת זכור).