עומר, ש"ז, מ"ר עֳמָרִים, עומרים, — אלֻמה קטנה Garbe; gerbe; sheaf: כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עֹמֶר בשדה לא תשוב לקחתו (דבר' כד יט). אלקטה נא ואספתי בָעֳמָרִים אחרי הקוצרים (רות ב ז). גם בין הָעֳמָרִים תלקט ולא תכלימוה (שם יה). ערום הלכו  בלי לבוש ורעבים נשאו עֹמֶר (איוב כד י). — ובתלמו': נטל מקצת פאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום וכו' וכן בעומר השכחה (פאה ד ג). הרוח שפזרה את העמרים אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים (שם ה א). שני עומרים שכחה ושלשה אינם שכחה (שם ו ה). עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו' ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם (אבו' ה ה). לא נתן מן הקמה נותן מן העומרים לא נתן מן העומרים נותן מן הגדיש (תוספת' פאה א ה). לא יטול בעל הבית לקט מן העניים על מנת ללקט מבין העומרים (שם ב ד). את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרין את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עמרין (בשם רב ושמואל, ירוש' שם ד ד). ושמואל אמר בטוענו כסות עבד גדול כסות עבד קטן עומרי שדה גדולה עומרי שדה קטנה (ב"מ ק.). — ובסהמ"א: ויפל את גבורי מקדון כאשר יפיל הקוצר את אלומותיו ואת עמרי קצירו (יוסיפון, כ). ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו (מדר' ויסעו, ביה"מ ילינק ג, 5). ואין מקריבין את העומר כי אם בבא התבואה (ר"י בר' שבתי, מלחמ' החכמ' והעושר, ג:). עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם עומר אינו שכחה שנאמר קצירך בשדך (רמב"ם, מתנות עניים ה ה). ומקום שאינו גמר מלאכה הוא המקום שמקבצין בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר (שם ה יג). ופי' רבינו ישעיה זצ"ל שהיה אומר לאותן שקושרין העומרין בעת הקציר שישמרו אותם מן המים לשם מצה שלא ישורו השבולים ויחמיצו (שבלי הלקט, פסח רי). ויהי היום בחפשי אמתחות החכמה ועיקריה באגרי אלומיה ועומריה בדבריה ודריה (ר"י מפיסא, מנחת קנאות 6). — ואמר המשורר: את הימים האלה בכליון עינים ספרו הנאהבים כימי העמר (יל"ג, קוצו של יוד).