*, או עַצָּה, ש"נ, — תבן של קטנית1: המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל וכו' (שבת ז ד). ושורף את הקש ואת העצה ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל (אהל' יח ב). אין מכסין לא בתבן ולא בקש ולא בגבבה לא בעצה ולא בנוצה וכו' (תוספת' חול' ו יא). ג' דברים התיר רבי חנינא בן עקיבא לאנשי טבריא ממלאין מים מגזוזטרא בשבת וטומנין בעצה ומסתפגין באלונטית (עירוב' פז:). עִצָּה שבים: ג' דברים התיר ר' חנינא בן עקביא התיר עצה שבים והתיר בצוצרה והתיר הבאת לונטיות (ירוש' ג א). — ובסהמ"א: ואנשי [טי]בריא היו רגילין להשכים להביא עצה לטמון בו פירותיהן ופעמים שהיה הטל על העצה ההוא והיו מורים ואומרין להן כי הוכש[רו] אותן הפירות (גנזי שכטר ב, גינצבורג 77).
1 [כך פרשו בגמר' (שבת עו.). והנה בעלי המלונים הקודמים נקדו עֵצָה וחברוהו עם ב. עצה, אבל ר' לוי גינצבורג (גנזי שכטר ב, הערה), העיר שבנקוד העליון מנֻקד עָצֹה, והוא סובר שזה מן שרש עצץ. סברתו נכונה שהוא מן הכפולים, אבל אי אפשר לקבל את הנקוד העליון כי אין משקל כזה בשמות של הכפולים. והנה במדב"מ מנֻקד באהלות עַצַה ולפיכך קרוב שהסופר הגה את השם עַצָּה. ורה"ג בפרושו לאהלות כותב עיצה-עִצָּה, ולפיכך נקדתי כמו בפנים. ובנוגע לגזרונו של הערך יש לחברו עם הסורי: עצוצא, מין קטנית (2951, PSm) ובעברית נתיחד להפסולת של קטנית , עי' רש"י עירוב' פז:, ועוד יד להעיר שבערב' עֻצ' عض הוא מאכל הבהמה כמו תבואה וכדומ'.]