ש"נ, — שה"פ מן ב. פָּצַר, פעֻלת הפוצר1; ודפקום יום אחד, קול דודי דופק, ענינו הנחץ והפצירה (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, שרש דפק). ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום (רש"י, בראשי'  ל ח). כי מדרכי הנדיב לפצור  בקרואיו בכל מיני פצירה (ר"י אנטולי, מלמד התלמידים, לך לך, יד:). אין ספק שמאתם יצא הדבר ובהשתדלות רבה ובפצירה גדולה מהם נהיה הדבר הזה (שם שלח, קלט:). ומצאנו לו ע"ה מדות הנדיבות בשומו ביתו פתוח לרוחה לכל עובר ושב ופצירתו בהם להביאם אל ביתו (רש"ט פלקירא, המעלות א, 31). — ואמר המשורר: וכתב צוררי אליו בנחץ, כתב חזק ורם מאין פצירה (ר' שמואל הנגיד, אלוה עוז, ברודי, 128).