* 1, פ"י, — פָּרַף אדם דבר, חבר אותו בקרס, בלולאה, בפורפא, anheften; attacher; to attach, pin: ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות (שבת ו ו). פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת (שם ו ז). (הפרכת) החיצונה היתה פרופה כתחילה בדבר הניטל בשבת (תוספת' שבת ד יג). האשה מהי שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת (אביי, שם בבלי סה:) — ובסהמ"א: יוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד הפרוף וכו' (רמב"ם, שבת יט יב). בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן (הוא, כלאים י י). הבהילתני עלמה יפה וכו' מן העליונים חטופה ובין הערוגות כסותה פרופה (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר יו, כ"י תימנ'). ויוצאה פרופה והוא שמתעטפת בטלית שיש בראשו הא' רצועה וקושרת אגוז או אבן שיחדה לכך בראשה השני וכורכת הרצועה באגוז או באבן אפי' בשבת כדי שלא יפול הטלית אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת דלאו בר טילטול הוא ולא מהני ביה יחיד ואם פרפה עליו מאתמול מותר לצאת בו בשבת (הלבוש, או"ח שג כב). ואחב"י ברוב המקומות שהם מתיחדים ומתקשרים על ידיהם (ע"י העתונים) בקשרים דקים רוחניים ופרופים בלולאות קדש (ר"א צויפל, שע"י ג, השקפה לטובה, יז:). — °וּפְרוּפָה, ככנוי לפרכת המקדש, ואמר הפיטן: טעה בתחלה ונודע בסופה, טריתו חיצון וכפור לתרופה, יודע כפרתו נכונה וצרופה, ישוה לנכנס לפנים פרופה (ר' שמעון בר יצחק, איך אשא, סליח' מוס' יוה"כ). 

— פִע', *פֵּרֵף, כמו פָּרַף: חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל צמר וכו' (תוספת' כלא' ה יד). — ואמר הפיטן: דעתו נקיה כנתישבה אותיות לצרף, דקדק נתיבותם כשלשים ושתים לפרף (מאיר ברבי יצחק, אדיר ונאה, יוצ' שבת אחר שבועות). 

— נפע', °נפרף, שפרפו אותו: גדילי משרתו ביראה שורשו ולולאות גדולתו בענוה נפרפו (קטע מזמן הגא', סעדיאנה שכטר, 68).