1, פ"ע, צָבְתָה, — צָבְתָה בִטְנוֹ, נהיתה צָבָה: ובאו בה המים המאררים למרים וְצָבְתָה בטנה ונפלה ירכה (במד' ה כז). — ובתו"מ: כוייו בשפוד על כף ידו וצבת, על כף רגלו וצבת (ר' יצחק, ירוש' ב"ק ח א). — ובסהמ"א: וכי ס"ד שבהמ' שצבתה פיה שאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה נימא דטריפה (תפארת ישראל, חול' ג ב).
— הִפע', הִצְבָּה, עם לְ לַצְבּוֹת, — הצְּבָּה בטנו של פלוני, עשה שֶׁתִּצְבֶּה: ובאו המים המאררים האלה במעיך לַצְבּוֹת בטן ולנפל ירך2 (במד' ה כב). — ובתו"מ גם במשמ' עשה כאלו היא צבה: המסמא את עינו והמצבה את כריסו והמקפח את שוקיו אין נפטר מן העולם עד שיחלה כך (תוספת' פאה ד יד).
— נפע', * נִצְבָּה — כמו צבה: אני אומר מים מגולי' שתת ונצבית (ר' תנחומא, ירוש' סוטה ה כ).
— פִע' * צִבָּה את הבשר, — עשה שיצבה: ויתקצבו כל אנשי הערים ההם ויוציאו את הנערה ההיא וימשחו אותה בדבש מכף רגלה ועד קדקדה כאשר דבר השופט ויתנו אותה לפני עדת הדבורים במקום מקבצם ויבואו עליה כל הדבורים ויעקצו אותה וצבו את כל בשרה (ס' הישר וירא, לבוב, יח:).
1 רק בעבר'.
2 [אמנם כתיב האותיות מרשה אף את הקריאה בקל: לִצְבּוֹת וְלִנְפֹּל, ויש גורסים כך.]