ת"ז, לנק' צָבָה, — בִּטְנוֹ צָבָה, נְפוּחָה, geschwollen; enflé; swollen: בתת יי' את ירכך נפלת ואת בטנך צָבָה (במד' ה כא). — ובתו"מ: שמא כריסה נאה, צבה הוא (נדר' סו:). — ובסהמ"א: בעת נתוח אברי הילד הפנימיים נמצא לשונו הקטנה צבה כבצק (oedematös) (י. טובים, הדיפתיריה, ז, 51).