*, צונמא1, ש"נ, — כמו צחיח סלע, אבן קשה: לא יטיל אדם מי רגלים בכותלו של חבירו אא"כ הרחיק ג"ט ומאבנים טפח ובצונמא2 מותר (תוספת' שם א ד). א"ר פפא בר שמואל באבנים מקורזלות, ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי, ראויות לכותשן כלאחר יד בצונמא, צונמא בר זריעה, צונמא מלמעלה ועפר תיחוח מלמטה (פסח' מז:). הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא וכו' אי הכי אימא סיפא היו שרשיו יוצאין בתוך של חבירו מעמיק להן שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה ואי דמפסיק צונמא מאי בעו התם, ה"ק ואי לאו צונמא והיו שרשיו יוצאין לתוך חבירו מעמיק שלשה טפחים וכו' (ב"ב יח.). אין עושין משקלות לא של בעץ לא של אבר ולא של גיסטרין ולא של שאר מיני מתכות אבל עושה הוא של צונמא ושל זכוכית (ת"ר, שם פט:). תנא אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אין נמדד עמה וכו' בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא למעלה, עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מהו (שם קג:). איזוהי בתולת קרקע, כל שמעלה רשושין ואין עפרה תיחוח, נמצא בה חרס בידוע שנעבדה, צונמא הרי זו בתולת קרקע (ת"ר, נדה ח:). אמר להם הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם הם שמנים, אם של חרסית הם רזים הם (מד"ר במד' טז).
1 [וכן בארמ' שבתו"מ ובסור' צונמא.]
2 [כך בדפוס' וכן מובא בבבלי (ב"ב יט:), ובהוצ' צוק"מ בט"ס: ובצונן. וכן מובאים דברי התוספת' בירוש' ב"ב ב א כנוסחה: תני בצונם מותר והיך אמרין ר' יוחנן נפק מכנישתא ישפך מים לחורי תרעא ולא ידעין אי משום דהוה צונם ואין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל מסובר, ע"כ. ונראה שהחליפו המעתיקים מלת צונמא כצונן, צונים, ובכוון זה כתבו אף שפך מים כמק' הטיל מים (עי' ד"ס לבבלי ב"ב יט:). ועי' גם בבלי שם. על כל פנים אין צֹנֶם בא כמלה עברית.]