צַנִּית
*, ש"נ, — סל, תרמיל1 וכדו': לאחד שהיה לו מקל וצנית, עמד וסיגל וקנה לו צאן ונכנסו זאבין ובקעום, אמר אותו רועה אחזור לאותו מקל ולאותה צנית (רבי יהודה ברבי סימון, מד"ר איכה, פרשה ציון).
1 [כך לפי הענין. וכתב מ"כ: וצנית הוא כמו צינייתא דבבל דפרק אין עומדין ופרש"י דקלים וכו' ונראה שפירש סל כמו צנא מלא קרא ור"ל שהיה לו מקלו ותרמילו שממנו היתה לו פרנסתו בצימצום, ע"כ.]