פיו"ע, רֹמֵס, רְמֹס, רִמְסִי, אֶרְמְסֵם, תִּרְמֹס, יִרְמֹס, יִרְמָס־, יִרְמְסֵהוּ, יִרְמְסֶנָּה, תִּרְמֹס, תּרְמְסֶנָּה, תִּרְמְסֵם, תִּרְמְסוּ, יִרְמְסוּ, יִרְמְסֻהוּ, — דָּרַךְ ברגלים על דבר או בדבר, את הדבר, treten; marcher; to tread: מי בקש זאת מידכם רְמֹס חצרי  (ישע' א יב). ויבא סגנים כמו חמר וכמו יוצר יִרְמָס־טיט (שם מא כה). ואדרכם באפי וְאֶרְמְסֵם בחמתי (שם סג ג). בפרסות סוסיו יִרְמֹס את כל חוצותיך (יחזק' כו יא). המרעה הטוב תרעו ויתר מרעיכם תִּרְמְסוּ ברגליכם (שם לד יח). באי בטיט וְרִמְסִי בחמר החזיקי מלבן (נחו' ג יד). — ורמס אדם או בעל חיים, רמסה הרגל, במשמ' דרס והשחית, דרס והמית, דרס והפיל, zertreten, niedertreten; écraser (du pied), fouler; to crush (under foot), tread down: וַיִּרְמְסֻהוּ העם בשער וימת (מ"ב ז יז). וישמטוה ויזה מדמה אל הקיר ואל הסוסים וַיִּרְמְסֶנָּה (שם ט לג). ותעבר חית השדה אשר בלבנון וַתִּרְמֹס את החוח (שם יד ט). תִּרְמְסֶנָּה רגל (ישע' כו ו). אשר אם עבר (האריה) וְרָמַס וטרף ואין מציל (מיכ' ה ז). על שחן ופתן תדרך תִּרְמֹס כפיר ותנין (תהל' צא יג). וישליכהו ארצה וַיִּרְמְסֵהוּ (דני' ח ז). ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים וַתִּרְמְסֵם (שם שם י). — ורָמַס לארץ במשמ' זו: ירדף אויב נפשי וישג וְיִרְמֹס לארץ חיי (תהל' ז ו). — ובינ' רֹמֵס במשמ' דֹרס ומחריב: כי אפס חמץ כלה שד תמו רֹמֵס מן הארץ (ישע' יו ד). — ובתו"מ גם בינ' פָעוּ' *רָמוּס: ואל תערצו מקול הצווחה כדרך שא"ה עושים מגיפים ומריעים וצווחים ורמסים (ספרי דבר' קצב). ועל העיר האבילה וכו' הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים (ר' חייא דצפורין, תפלה לת"ב, ירוש' ברכ' ד ג). רומס הייתי זתים עם רבי חייא הגדול (ר' הושעיא, שם פאה ה ב). ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר אימתי תפול בידי וארמסנה (תענ' יח:). אם אתה שומע לעצתי רומסם (את הפרושים) (אלעזר בן פועירה, קידוש' סו.). היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין וכו' צוה המלך ורמסום (ר' יוחנן, סנה' צב:). שולף מנעלי ודורסן ורומסן בעקבי (מד"ר במד' יד). — ובסהמ"א: ובת רחל בתו של שותלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך המלבן (פדר"א מח). בראות (יעקב) אותם דחוקים ורמוסים כעפר הארץ (צרור המור, ויצא, ל:). — ואמר הפיטן: חילם ברגלם רמוסים טבעו וצללו פתרוסים (שמעון בר יצחק, אותות ומופתים, סדר ז פסח). רמוסים נגללו בדמים נבללו (אפרים בר יצחק, אני אני, סליח' מוס' יוה"כ). רמוסה ביד צר ובעפר מעפרה (מקוה ישראל, סליח' ה עשי"ת). — ואמר המשורר: ותרוץ וכו' במקום לא ידעו עיט שפים ואף רגל בני איש לא רמסו (רשב"ג, בחר מהחלי, ב"ר א, 45). יפעת מלכי תרא ותגל וירים דגל לרמוס רגל (ר"י הלוי, יפעת, שעה"ש 106). וגם אכה על לחיי על אלמהדייא הרמוסה (ראב"ע, אהה ירד, REJ 1890 Jan., עמ' 85; כהנא א, 250).

— נִפע', תֵּרָמַסְנָה, — נִרְמַס, שרמסו אותו: ברגלים תֵּרָמַסְנָה עטרת גאות שכורי אפרים (ישע' כח ג). — ובסהמ"א: הבנינים יהרסו והזרעים ירמסו והארמונים יסתרו והאילנים יעקרו (ראב"ע, חי בן מקיץ, איגר, עמ' 140). ושח עמוד התלמוד והבניה נהרסה והמשנה לשנינה ברגלים נרמסה (הוא, אהה ירד, איגר 169). ובטיט וחומר חוצות נרמסו שתים עשרה האבנים האלה (הוא, אותות אל, שם 224).

— פִע', *רִמֵּס, — כמו קל: והיה אותו שלטון נועצה ברומח ונתנה לפני הקרון והיה קרון עוברת עליהן ומרמסן1 (מד"ר ויקר' טז).