* 1, פ"י, —  כמו רָפַס, רמס ודרך, treten; marcher; to tread: רפש הענבים: אמרו לו היכן אתה נותן שאר ענבים בשביל שהגת קטנה, אמר להם, אני עושה גת שתטול לכל הענבים שבכרם, מה עשה, רפש2 הענבים ובעט ראשון ראשון ואח"כ הביא את הענבים שבכרם והחזיק הגת כל הענבים (מד"ר שמות טו). — ואמר הפיטן: אבל אשמים אנחנו וקרוב פורש, בעון בצענו צור לצר יחרש, בולע ומריק ורד ורופש3 החורש (שלמה הבבלי, אמרנו נגזרנו, סליח' צו"ג, מחז' איטל' ב, נט:). — °ובינ' פָעוּ', רָפוּשׁ, במשמ' נרפשׂ ורמוס ברגלים:  ומה זה נשאת לכוף שרשיך הטובים ולשלוח דליותיך להשקות אותן מערגות מטע עין רוגל הניתן לכביס' רפוש ודלוח לא עבר עליו לשקו' מימיו ולהציל עבדו מרגש מרפס ומדלח רגל אדם (תשו' רש"י, קבצת קנטר' א, א.). — ואמר הפיטן: באשון חשך כפושה, באשמנים רפושה (משלם בר קלונימוס, מי יתנה, שחר' יוה"כ). — ואמר המשורר: הכי מימי ידידותו כשלג מאד זכו ברגל לא רפושים4 (רמב"ע, הריח מר, ברודי, קסא). תשרי וכו' ראוי לאכול בו את הכרשים כל חריף זרע גם שרשים ולחזק הכליות הרפושים (ראב"ע, שמעו נא, כהנא א, 181)5. — °ובמשמ' טָבַע ברפש וטיט: וידוע לכל ומודעת לכל אזן שומעת מהיגיעות שיגענו וכמה קרקורים קרקרנו וכמה רפושים5 רפשנו מרוב גודל התלאה אשר מצאתנו (פנקס קראקא תפו, אוצה"ס ד, 629).

— הִפע', °הִרְפִּישׁ, — צורה מספקה6, הרפיש את עצמו לפני (או תחת) אחר, התרפס לפניו, עשה את עצמו כרפש למדרך רגליו: לאתליטוס שהוא עומד ומתגושש עם בנו של מלך, תלה עיניו רואה את המלך עומד על גביו והרפיש7 עצמו לפניו (ר' חמא בר חנינא, מד"ר בראש' עז). — ובסהמ"א, הִרְפִּישׁ דבר או אדם, השפיל אותו, עשה אותו מרמס לרגלים, ואמר הפיטן: ויחמוס וינצל מעדיי להכפישי ומגובה לתהום הרפישי ותזנח משלום נפשי (ר"א קליר, איכה אשפתו, קינ' ת"ב).

— הִתפ', °הִתְרַפֵּשׁ, — התרפש האיש, הבהמה רפישות, נתכסה ברפש8: ואם תראה הראש מתרפש רפישות זו כרתומות כרתומות וכו' טרפה (הלכות טרפות לאלדד הדני ג ג, א. אפשטין, 112).