רָפַשׁ

* 1, פ"י, —  כמו רָפַס, רמס ודרך, treten; marcher; to tread: רפש הענבים: אמרו לו היכן אתה נותן שאר ענבים בשביל שהגת קטנה, אמר להם, אני עושה גת שתטול לכל הענבים שבכרם, מה עשה, רפש2 הענבים ובעט ראשון ראשון ואח"כ הביא את הענבים שבכרם והחזיק הגת כל הענבים (מד"ר שמות טו). — ואמר הפיטן: אבל אשמים אנחנו וקרוב פורש, בעון בצענו צור לצר יחרש, בולע ומריק ורד ורופש3 החורש (שלמה הבבלי, אמרנו נגזרנו, סליח' צו"ג, מחז' איטל' ב, נט:). — °ובינ' פָעוּ', רָפוּשׁ, במשמ' נרפשׂ ורמוס ברגלים:  ומה זה נשאת לכוף שרשיך הטובים ולשלוח דליותיך להשקות אותן מערגות מטע עין רוגל הניתן לכביס' רפוש ודלוח לא עבר עליו לשקו' מימיו ולהציל עבדו מרגש מרפס ומדלח רגל אדם (תשו' רש"י, קבצת קנטר' א, א.). — ואמר הפיטן: באשון חשך כפושה, באשמנים רפושה (משלם בר קלונימוס, מי יתנה, שחר' יוה"כ). — ואמר המשורר: הכי מימי ידידותו כשלג מאד זכו ברגל לא רפושים4 (רמב"ע, הריח מר, ברודי, קסא). תשרי וכו' ראוי לאכול בו את הכרשים כל חריף זרע גם שרשים ולחזק הכליות הרפושים (ראב"ע, שמעו נא, כהנא א, 181)5. — °ובמשמ' טָבַע ברפש וטיט: וידוע לכל ומודעת לכל אזן שומעת מהיגיעות שיגענו וכמה קרקורים קרקרנו וכמה רפושים5 רפשנו מרוב גודל התלאה אשר מצאתנו (פנקס קראקא תפו, אוצה"ס ד, 629).

— הִפע', °הִרְפִּישׁ, — צורה מספקה6, הרפיש את עצמו לפני (או תחת) אחר, התרפס לפניו, עשה את עצמו כרפש למדרך רגליו: לאתליטוס שהוא עומד ומתגושש עם בנו של מלך, תלה עיניו רואה את המלך עומד על גביו והרפיש7 עצמו לפניו (ר' חמא בר חנינא, מד"ר בראש' עז). — ובסהמ"א, הִרְפִּישׁ דבר או אדם, השפיל אותו, עשה אותו מרמס לרגלים, ואמר הפיטן: ויחמוס וינצל מעדיי להכפישי ומגובה לתהום הרפישי ותזנח משלום נפשי (ר"א קליר, איכה אשפתו, קינ' ת"ב).

— הִתפ', °הִתְרַפֵּשׁ, — התרפש האיש, הבהמה רפישות, נתכסה ברפש8: ואם תראה הראש מתרפש רפישות זו כרתומות כרתומות וכו' טרפה (הלכות טרפות לאלדד הדני ג ג, א. אפשטין, 112).



1 [אפשר שאין זה אלא מבטא וכתיב אחר במק' רָפַשׂ, רָפַס, עי' שם, ואולי צ"ל כפש.]

2 [כן בארמ' שבתו"מ: כיון שאמר (יהודה ליוסף) ממך אני מתחיל רמז (יוסף) למנשה ורפש חד רפש וזעת כל פלטין (מד"ר בראש' צג). אך אולי צ"ל כפּש.
במדרש תנחומא וישלח ב כתוב: ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת וכן יעקב נטל לשר הגדול ורפש שנאמר ויאבק איש עמו, ע"כ, אך בלי ספק צ"ל וכפש, כלו' כפש אותו בעפר. ועי' הִפע', הערות.]

3 [מנקד בשי"ן שמאלית.]

4ס' מנחת קנאות לאבא מארי, עמ' 123 והפריז על המדות ומדד לנו המדה רפושה, ע"כ, וצ"ל כפושה, כלשון הבבלי יבמ' קז:, ועי' ב. כָּפַשׁ.]

5 [ועי' רִפּוּשׁ, הערה.]

6 [ואמנם כנראה אין כאן אלא נסחה משבשת, ועי' בהערה שאחר זו.]

7 [בחלק מכתבי היד: והכפיש (עי' בהוצ' תיאודור־אלבק) וכך נראה יותר. ובמד"ר שה"ש ג, מי זאת מובאת דרשה זו בשם ר' לוי בנסח זה: לארכיליסטים שהיה מתגושש עם בנו של המלך, תלה עיניו למעלה וראה את אביו המלך עומד על גביו והרפיש עצמו תחתיו, ע"כ, ובודאי גם כאן הנכון: והכפיש.]

8 [כך נראה לפרש את הבטוי הקשה הזה, וכן כרתומות כלשון כתמים, ולא כפרושו של א. אפשטין ושל מ. שטינשנידר המובאים בספר. אך על כל פנים טעון גם נוסח הדברים וגם פרושם בדיקה נוספת.]

חיפוש במילון: