1, או רְסִיס, מ"ר רְסִיסִים, — א) חתיכה קטנה של דבר שבור וכתות,  Trümmer; débris; debris: כי הנה יי' מצוה והכה הבית הגדול רְסִיסִים והבית הקטון בקעים (עמ' ו יא). — ב) חלק קטן מנוזל, טפה, Tropfen; goutte; drop: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצתי רְסִיסֵי לילה (שה"ש ה ב). — ובתו"מ: הלוקח יין לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית, כרישנין לעשות מהן טחינין, עדשים לעשות מהן רסיסין חייב משום דמאי (חול' ו.). — ובסהמ"א: שמה הברקים יופיעו והרעמים יריעו והעננים סככים והגשמים נתכים רביבים ורסיסים וחזיזים וטלים וכו' (ראב"ע, חי בן מקיץ, 49). גם האד העולה שנעשה רביב ורסיס והוא אד לא ירחיק מן הארץ לעלות (ר"ש א"ת, יקוו המים יב, 59). וכשיהיה היורד ממנו (מן הענן) דבר קטן ויתאחד ברדתו יקרא רסיסים וכו' (הוא, אותות השמים, כ"י פריז). ימצא בתוכו גנות ופרדסים וערוגות הדסים ונטפי רסיסים (ר"י חריזי, תחכ', הקד', 11). ובו (בניסן) יצפצפו הסיסים ויטפו הרסיסים (שם ה, 56). השלג יורד ועמו רביבים ורסיסים נטפי מים (ר"י הדסי האשכל שעד.). אהבתו מוטלת על כתפי וכו' ובטוב לבב אקבלנה כטל רביבי רסיסי וזרזיפי (משה בן חביב, דרכי נעם, ג.). ובהיות האד ההוא רב הכמות יתהוו ממנו מים גסים הנקראים רביבים ואם מעט הכמות יתהוו ממנו הרסיסים (הוא, פרוש בחינת עולם ו ב). נעמו רסיסי דמעותיך אשר כפנינים בינות עפעפיך התגלגלו (ר"ש בלוך, שבילי עולם ג, 3). קפאון טפת מים המשלת על רחבי ימים ורסיס אדמת עפר על הארץ במלואה (ר"ש פפנהים, ארבע כוסות, כוס ישוע' ב). מה יפה ומה נאוה גאון צמרתם ודליותיהם המרעיפים רסיסי טל שמים (מאפו, אהבת ציון כט, 206). — ואמר הפיטן: תהומות הדום לרסיסו כסופים (ר"א קליר, בדעתו, טל). תזל אמרתי כטל לקוי רסיסי טל (שם שם ). כרסיס רד בראש תלול (הוא אלים ביום, שם). שזופת שמש לחוצת פתרוסים מרודיה תנובב בטללי רסיסים (רשב"ג, שזופת שמש' ביאליק-רבניצקי ב, 124). — ואמר המשורר: ועב טל כמו נערה תנער מן שערה עלי ארץ רסיסיה (ר"ש הנגיד, אצפה, בן קהלת כג, ששון, רנט). בחר מהחלי במחר שכיסו ודי לך מענן בקר רסיסו (רשב"ג, בחר מהחלי, ב"ר א, 45). והן עיני מצפים לו כעיני דשאים אל רסיסי עב יקוו (רמב"ע, בחרי, ברודי, נט). והעבים יריקון הבשמים ומראשי הדסים הרסיסים (הוא, הריח מר, שם, קנט). השכם לגן בשם אשר צצי שיחיו רסיס הלילה בלל (הוא, הענק ג, שם, שלט). על הערגות תן לך מושב והיה בצלי ההדסים דר וראה רסיס ליל עלי עליו נטפו בדלחים וגרגר דר (שם שם, שמ). הריח מר ואם ריח עסיסים ואם רוח מנופפת הדסים ואם דמעת עפרים על לחיהם ואם על הורדים הרסיסים (ר"י הלוי, זמורה ג, 9). ויונת רחוקים וכו' תטיף רביב חן ותשכיב טל אהבים כמן עת מרסיס ליל כנפיה מנערת (הוא, עין נדיבה, שם, 281). אבל בשתות עסיס בפיו ובתור וסיס ונטפי מי רסיס בדלח לח ואחלמה יחשבו (הוא, פני אדם, שם, 370-371). והתנערי מן הזמן כצפרים אשר מרסיסי לילה יתנערו (הוא, ישנה בחיק, שם י, 646). ברסיסי עיני עצמיהם השקיתי (יל"ג, הוי אח, שירים א, 159).