1, ש"ז, כנ' רִסְנוֹ, — זמם וחבל ששמים על פני הסוס, הפרד וכדו',  Zaum, Halfter; bride, licou; bridle, halter: ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה להנפה גוים בנפת שוא וְרֶסֶן מתעה על לחיי עמים (ישע' ל כח). אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג וָרֶסֶן עדיו לבלום2 (תהל' לב ט). — ובהשאלה למעשה בן אדם עז פנים, שלח רסן מפני אחר, אינו נשמע לו: כי יתרו פתח ויענני וְרֶסֶן מפני שלחו3 (איוב ל יא). — ועל דמות אלהית, הלויתן4 כפל רסנו פְּנים רסנו ככנוי לפיו: מי גלה פני לבושו בכפל רִסְנוֹ מי יבוא (איוב מא ה). —  ובתו"מ: לחמור שהיה אדם רוכב עליו, ראה התינוק בשוק קפץ עליו ולא הזיקו, התחילו משבחין לחמור וכו' אמרו להם בעליו חייכם אילולי אני שהמשכתיו ברסן של פיו היה מזיקו (מד"ר שמות כ). —  ובסהמ"א: ורסן זהב ינתן על לחיי סוסו (יוסיפון גינצבורג, לז). או שיהיה מגביר הכעס והחמה או שימלא תאות כעסו ולשלח רסן (ר"י חריזי, מו"נ ב כד). ולולי הענוה אשר תכבשני וברסן המוסר תקשרני עזבתי אתכם בים הסכלות טובעים (הוא, תחכמוני ג, 39). ואם הצורך הגדול לחץ התורה לענין זה אין לשלוח רסן הלשון לדבר בזה המין אלא כפי מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה (ר"י אנטולי, מלמד התלמידים שלח קמ:). שעדיין לא הורגל במצות ואין רסן יצר בידו לגמרי (ריטב"א על ר"ה פ"א, כד.). וכן אמר החכם בספר מאזני העיוניות התפלה רסן הנפש המתאוה (משה בן חביב, פרוש בחינת עולם). ואמר החכם רסן כל התאוות היא התפלה (ר"ש אבן וירגא, שבט יהודה, הנובר, 123). ידי השכל יכבשו רסן הנפש (מוסרי הפלוסופים ב יא). כי בהיותו רסן תאותו כבש הוא עדי השכל לבש (עמנואל, מחברת ד, הברמן, 142). ואפילו כולנו חכמים וכו' אין לנו המלט ממסורת הדת ולשלח רסן המצות חפשי (ר"ש פפנהים, יריעות שלמה א, נד.). שתים נשים באות לקראתנו רוכבות על אתונות צחורות נהוגות ברסנים אדומים (גוטלובר, ממצרים, 16). — ואמר הפיטן: משפט המלך עבדיו אוסרים מרכבתו ומתקנים ואני בעצמי אאסור רכבי ואשים רסנים (משה בר קלונימוס אומץ, קרוב' אחרון פסח). באו מצד זה בתוך ים סונים תחלה ברצון וסוף ברסן מרסנים (שם). — ואמר המשורר: ואת החי באפיהם אשוה ואתן על לחייהם רסנים (רשב"ג, עטה הוד, ביאליק-רבניצקי א, 98).