רָסַן

°, קל לא נמצא.

— פִע', °רִסֵּן, — בפרט בהשאלה רִסֵּן את תאותו, את עצמו, שם להם רסן, עצר בהם, zügeln; mettre un frein à; to bridle, curb: ע"כ בחר (איוב) לעשות כל זה כאשר הקיפו ימי המשתה כי יועיל מאד לרסנם (את התאוות) (עזריה פיגו, בינה לעתים, דרוש לד). התועלת הראשונה במדות לרסן ולהכניע היצר הלהוט אחר המאכל (שם, דרוש נט). וירא (האיל) ענין הצפיר וגאותו (שדלג על נשיו של האיל) ורַסֵּן בטנו ותאותו (בן סהולה, משל הקדמוני ב, יה:). בחזקתו התעוררה תאות רצונו ורסן בטנו (שם שם, כ:).

— פֻע', °רֻסַּן, — שרִסְּנו אותו, ששמו לו רסן: ורסן מפני שלחו, רסני שהיו מרוסנים בו שלחוהו מפני כי אינם יראים מעתה ממני (רש"י, איוב ל יא). — ואמר הפיטן: באו מצד זה בתוך ים סונים, תחלה ברצון וסוף ברסן מרסנים (משה בר קלונימוס, אומץ, קרוב' אחרון פסח).

— הִפע', °הִרְסִין, הרסין רֶסֶן, שם רסן, ואמר הפיטן: רסן מתעה הרסין ענמים (שמעון בר יצחק, אמרו לאלהים, קרוב' ז פסח). רסן מתעה הרסין שר הבירה (משה בר קלונימוס, תחבולות, קרוב' אחרון פסח).

— הִתפ', °הִתְרַסֵּן, — רִסֵּן את עצמו, את תאותו, נוהג בספרות ובדבור.

חיפוש במילון: