פ"י, רק בינ' פעו', רָצוּף, — רצף דברים תוך דבר, ערך אותם כאבני רִצְפָה בתוכו: עמודיו עשה כסף רפידתו זהב ורכבו ארגמן תוכו רָצוּף אהבה מבנות ירושלים1 (שה"ש ג י). — ובתו"מ בשמוש זה: בשפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה (שמואל, נדה סו.). — *ורצף מקום באבנים, רצף עשבים וכדו', רצף אילנות לקורות, סדר וערך אותם כרצפה, אלו על יד אלו, zusammenstellen, pflastern; arranger, paver; to arrange, pave: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן טהור (אהל' יח ה). מכיון שנתן דעתו לחרוש אפי' לא רצף (ירוש' כלא' ב ט). יד כדון ברוצף בעושה קלחים יחידים, כמה דתימר גבי כרם לא שנייא הוא רוצף הוא עושה אף הכא לא שניא הוא רוצף הוא עושה קלחים יחידים (שם שם ג ד). ואין תימר ברוצף הא לא תנינן אלא עשר גפנים לבית סאה (שם שם ה א). במשנה סדר נטיעתם לעצים ברוצף לקורות במשפה לסייג מקום הסייג מוכיח עליו (ר' זעירא, שם ערלה א א). — ובסהמ"א: ויסובו את נהר תיברו אל מקומות אחרות וירצפו את קרקע הנהר משער לשער (יוסיפון גינצבורג, יג). — ואמר המשורר: אהמה לאפריון עפרים נטשו אתו ועל אהל צבאים עזבו, אחר אשר תוכו בנער רצפו אהב וקירותיו בחשק עזבו (רמב"ע, הענק ז, ברודי, שעא). — ובינ' *רָצוּף, רצופים, מסֻדר זה על יד זה, anschliessend; jount; joining: השתי אם היה רצוף מטמא (נגע' יא ט). אפילו ריקנין שבכם רצופים מצות ומעשים טובים כרמון הזה (מד"ר שה"ש ו, כפלח הרמון). כיצד בודקין מדור העמים, ישראל נכנס ואחר כך כהן, ואם נכנס כהן תחלה אף על פי מצאו רצוף בשייף או בפשיפש טמא (תוספת' אהיל' יח י). והמסכת הפרוסה וכו' שהיתה רצופה בכרים ובכסתות מצטרפות (ר' שמעון, שם נגע' ה יא). אם ברצופין אף ב"ה מודו שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד, כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, בית שמאי עבדין ליה כמרווחין ובית הלל עבדין לון כרצופין (ירוש' פאה ג א; וכעין זה שם שביע' ב י). מרווחין ורצפן במחלוקת, רצופין וריווחן דברי הכל (ר' יוסי, שם נזיר ט ג). רצופים בד' אמות (ערוב' ג:). מצאן (את המתים) רצופין ואין ביניהן מד' אמות עד ח' יש להן תפוסה (ב"ב קב.). רצוף שעשאה מסורג, מסורג שעשה רצוף וכו' אל יקרא בו (סופר' א י). — ובהשאלה, אף לדברים הבאים זה אחר זה, תכופים זה לזה בזמן, בנגוד אל פרוד, aufeinanderflogend; successif; successive: ג' שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות (רב הונא, ב"ב כט.). שלשה ימי הצום אין מתענין אותם רצופין אלא פרודין, שני וחמישי ושני (סופר' יז ד). — ובסהמ"א: וירצפו את קרקע הנהר וכו' כלו רצוף נחשת (יוסיפון גינצבורג, יג). שאם חס ושלום יארע בה דבר מיתה מזמן שטר זה עד סוף ארבע שנים רצופות שתזכה בכל אותה מתנה (שו"ת הרי"ף כה). שכיות החמדה, פלטרין רצופין במשכיות רצפת שיש (רש"י, ישע' ב טז). ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל, לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון (הוא, שם ו ז). רצוף ומלא כיער הזה שהוא מלא עצים (הוא, שם כט יז). כשהירקות רצופין נוטל מהן מבינתיים (הוא, מו"ק ד: ד"ה שלופי). ואסור לכבד את הקרקע וכו' אלא א"כ היה רצוף באבנים (רמב"ם שבת כא ג). דורך נסע ונגלה מקרית פיראר"ה בעליל ארץ סביוניט"א סבב הגלגול והמצפה אם בבחירה או בגזרה רצופה (מנחת קנאות, קופמן, 4). שפרקי מסכת זו כולם סובבים על עניין אחד רצוף וכולם כפרק אחד (ר"מ המאירי, יומא א, טו.). הנה רובל אחד רצוף פה (אגרות יל"ג א ו). — °ותה"פ רצופות, כמו פעמים רצופות, ואמר המשורר: והציל יחידתי בעשר אשר באו רצופות אשר באו פעמים ופעמים (ר"ש הנגיד, תנומה, בן תהלים, ששון ק הברמן א, 135).
— פִע', *רִצֵּף, — כמו קל2: מרצפין שדה בית השלחין במועד (תוספת' מו"ק א ב). — *ורצף הלבלר את השיר בפתיחות וכדו': אבל בשירת דוד שבשמואל ובתהלים לא נתנו חכמים שיעור אבל לבלר מובהק מרצפן במפתחות באותיות וסוף3 (סופר' יג א). — ובסהמ"א: אם נפצע את הקרום או את העור הפנימי המרצף את הלוע ואת הגרון (י. טובים, הדיפתיריה א, 2). — ואמר הפיטן: תחנתו אוה וכסף, לו הזהב והכסף, תאיו רצף בכסף (משלם בן קלונימוס, אפיק, יוצר ב פסח).
— הִפע', °הִרְצִיף, — כמו קל, ואמר הפיטן: קראם ממלכת כהנים ידידיו נגידיו, רובי תורות הרציפם ודתי לימודיו (רסע"ג, אתא, סדר לעצרת, סדור רסע"ג, שפח).
— נִפע', °נִרְצַף, — שרצפו אותו: מפני שהבית נרצף ברצפת אבנים הסוככים על הארץ קרוי אבן משכית (רש"י, משלי יח יא).
— הִתפ', °הִתְרַצֵּף, — שרצפו אותו, ואמר הפיטן: קולך כאוב יצפצף וברצפת אבנים תתרצף (עזרא הבבלי, תוכחת מוסר ז).
1 [הבנת הכתוב נסתמה ע"י צרוף מלים, שאין להם מקום בענין, לפסוק זה. כי, כפי שראו רבים, שיכות המלים (מ)בנות ירושלים להמשך: בנות ירושלים צאינה, וראנה בנות ציון, ובמק' אהבה מ היה כתוב בעקר כנראה הבם במשמ' שנהבים.]
2 [בבן סירא גניזה מג ח כתוב בתאור השמים: כלי צבא נבלי מרום מרצף רקיע מזהירתו, ע"כ, ויש מבארים מרצף כצורת בנין פִע' או פֻע'. אבל בגליון במק' זה: מערץ, והואיל ומדֻבר כאן על נבלי מרום (השוה איו' לח לג), שהם ענני הגשם, נראה שהיה כתוב בעקר, מרעיף או מעריף, וצ"ע.]
3 [אלה דברי נחלת יעקב למקום: אבל בשירת דוד וכו' דהיינו בשירה הכתובה בשמואל ב' כ"ג ובתהלים י"ח בשירה זו לא נתנו חכמים שיעור בכמה שיטין צריכין לכתוב אותן, אבל סופר מובהק כו' נ"ל דהגירסא שבס"א עיקר וה"פ שסופר תיבת בהתחלת ענין ובסוף השיטה כותב התיבות שיש בהן אתנחתא וסוף פסוק ומכוון תמיד ליתן ריוח מעט בסוף הענין, ע"כ.]