° 1, פ"י, — להט ושרף באש להבה, (ver)brennen; brûler; to burn: גדודי טובותיו לפניו הלכו, קשתם דרכו וחרבם שלפו, וערי עריו כבשו ולכדו ושרי צריו טרפו ורשפו (קטע מזמן הגאונים, סעדיאנה, שכטר, 68). רשף נצוצים באור חדק (ר"א קליר, אלים ביום מחסן, טל). רשפת צרים (הוא, אסירים, קרוב' ב פסח). רובים ימציאוהו מחתות דקה, ריקן כף להריקה, רד בחופניו לתוכה שחוקה, רשפה פנימה ותימר כחוקה (משלם בן קלונימוס, אשוחח נפלאותיך, עבודה, Elbog., Stud., 130).

— נִפע', °נִרְשַׁף, — שרשפו ושרפו אותו, ואמר הפיטן: לא תשא טעות פן תרשף באש בוערה (ר"א קליר, וירד אבי סוכה, תפארת שיבה לצונץ).

— פִע', °רִשֵּׁף, — כמו קל, ואמר הפיטן: רגיל ועיתי הריצו להר צוק, רץ מהיר למלאכתו ולא קם רצון חלבים פר ושעיר הקטיר רישפם כליל (קטע מעבודה, Elbog., Stud., 164). כהושעתה קיצב פר ושעיתו למעלה, רישפתו האש וגם המים אשר בתעלה (מחזור ויטרי, 449). רשף ואבד מכרסם עוללי (יחיאל בר אברהם, אני הגבר, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, נא).

— פֻע' רֻשַּׁף, — כמו נִפע', ואמר הפיטן: תעו כחדק ממסוכתם ובכן רשפה סכתם (ר"א קליר, קושט שעינת עץ, קרוב' א סכות). חבלים נפלו לתם באהלי מקרא ומשנה, חקתו בכסא רום ורושפו צריו חרולים (רסע"ג, אלהים יה מקדם, עבודה, סדור רסע"ג, תי-תיא).

— הִפע', °הִרְשִׁיף, — כמו קל ופִע': לא שוא אלות אשר יסוד מרשיפים (ר"א קליר, תפארת שיבה לצונץ). בבוקר בצאת השמש בגבורת חמתו הוא מלהיב ובערב בבוא השמש בחוזק חמתו מרשיף והצהרים קשה משניהם (אסף, 125:).2