קל, לא נמצא במקורות.

— פִע', *שִׁנֵּק, — שנק את רוח פלוני, שנק אותו, עִנָּה אותו: עונתיהם עתידים להכניסך בעול ברזל ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו, ומשנקים1 את רוחך בעול (פסיק' רב' חקת, מא"ש קסא:). השמידם בעשר מכות ושינקם בים (מד"ר שה"ש, גרינהוט פ"ב). — ובסהמ"א: מלמד שהוא מוסרן למלאכי שרת והן מצערין אותן ומשנקין אותן להודיעם מה יהיה בסופן (מד"ר תנאים, הופמן לב). — ואמר הפיטן: יעצה לחנק בני גזר מזנק בפה אחד לשנק זקן וישיש עולל ויונק (ר"א הקליר, קינה איך תנחמוני).

— הִתפ', *הִשְׁתַּנֵּק, — שנק וסגף את עצמו: ולא היינו משתנקין בצמא (פסיק' זוט' חקת).

— פֻע', °שֻׁנַּק, בינ' משֻׁנק, — ששנקו וענו אותו: מנוער, נתעורר בשרו מן הנוער שהוא מנוער ומשונק בייסורי חליו (רש"י, איוב לג כה).