1, או שֵׂפֶת, ש"נ, במקרא רק מ"ר שִׂפְתֵי, — לחש, השבעה, Beschwörung; conjuration: וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שִׂפְתֵי ישנים (שה"ש ז י).
1 [כמבֹאר בדברי העורך, הלשון והספר ב 368 וכו' אין שִׂפְתֵי בא כאן כלשון שפת הפה, אלא מלה אחרת היא, הנבדלת גם באשור' במבטא שִׂפְתֻ מן שַׂפְתֻ (שָׂפָה), והנגזרת משרש אשף (שעקרו ישף או ושף), שממנו גם אַשָּׂף דנ' א כ (ועוד) שהוא מכשף ומשביע בלחשים, כמלה שאולה מבבל, בעבר'. מלת שִׂפְתֻ זו פרושה לַחַשׁ, השבעה, ושגורה היא בצרוף דַבָבֻ שִׂפְתַ, לחש השבעה, ובפרט לחש על הנרדם הכבול בחבלי שנה בלילה; ועקר שמוש הלחשים האלה אינו בא אלא לעורר בנפש הישן את האהבה לאדם המשביע, וזה גם תפקיד היין, כי גם: הולך לדודי למישרים, פרושו: מעורר בו כח האהבה, כשמוש אותו צרוף אַלָכֻ מֵישַרוּתַ באשור', וכן נמצא מישר כלשון כח באוגרית', וזאת כונת הצרוף יישר כח, ז"א יאמץ כח, גם בלשון חז"ל. אפשר שיש להבין גם ב(יחזק' לו ג): ותעלו על שְׂפַת לשון ודבת עם, כלשון לחש לרעה וקללה.]