1, ש"נ, סמי' שְׂפַת, כנ' שְׂפָתוֹ, שְׂפָתָהּ, שְׂפָתָם, מ"ז, שְׂפָתַיִם, שְׂפָתָיִם, שִׂפְתֵי, שְׂפָתַי, שְׂפָתָי, שְׂפָתֵינוּ, שְׂפָתֶיךָ, שְׂפָתָיו, שְׂפָתֶיהָ, שִׂפְתֵיהֶם, שְׂפָתֵימוֹ, שִׂפְתוֹת, שִׂפְתוֹתֶיךָ, שִׂפְתוֹתַיִךְ, שִׂפְתוֹתֵיכֶם, שִׂפְתוֹתָיו, שִׂפְתוֹתֵיהֶם, — א) אחת משתי דלתות הפה, Lippe; lèvre; lip: וחנה היא מדברת על לבה רק שְׂפָתֶיהָ נעות וקולה לא ישמע (ש"א א יג). ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שְׂפָתֶיךָ (ישע' ו ז). יען כי נגש העם הזה בפיו וּבִשְׂפָתָיו כבדוני ולבו רחק ממני (שם כט יג). לקול צללו שְׂפָתַי (חבק' ג יו). קסם על שִׂפְתֵי מלך (משלי יו י). שְׂפָתַיִם ישק משיב דברים נכחים (שם כד כו). כחוט השני שִׂפְתוֹתַיִךְ ומדברך נאוה (שה"ש ד ג). שִׂפְתוֹתָיו שושנים נטפות מור עבר (שם ה יג). — ובצרופים עם פעלי דבור שונים, דברו השפתים, רננו השפתים, פצו השפתים, הביעו השפתים: אשר פצו שְׂפָתָי ודבר פי בצר לי (תהל' סו יד). תרננה שְׂפָתַי כי אזמרה לך (שם עא כג). תבענה שְׂפָתַי  תהלה (שם קיט קעא). אם תדברנה שְׂפָתַי עולה ולשוני אם יהגה רמיה (איו' כז ד). — ובטא האדם בשפתיו, אמר (דבר שלא היה צריך לאמרו): או נפש כי תשבע לבטא בִשְׂפָתַיִם להרע או להיטיב (ויקר' ה ד). וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בִּשְׂפָתָיו (תהל' קו לג). — פתח שפתיו, פשק שפתיו, במשמ' דִבֵּר: נצר פיו שמר נפשו פשק שְׂפָתָיו מחתה לו (משל' יג ג)2. ואולם מי יתן אלוה דבר ויפתח שְׂפָתָיו עמך (איו' יא ה). אדברה וירוח אפתח שְׂפָתַי  ואענה (שם לב כ). — ופתח ה' את שפתי האדם: אדני שְׂפָתַי  תפתח ופי יגיד תהלתך (תהל' נא יז). — וספּר בשפתיו: בִּשְׂפָתַי ספרתי כל משפטי פיך (שם קיט יג). — הפטיר בשפה: כל ראי ילעיגו לי יפטירו בְשָׂפָה יניעו ראש (תהל' כב ח). ועי' פָּטַר. — נשא על שפתיו: ובל אשא את שמותם על שְׂפָתָי (שם יו ד). — עלה על שפת לשון: ותעלו על שְׂפַת3 לשון ודבת עם (יחזק' לו ג). — כלא שפתיו, מנע פיו מלספר: בשרתי צדק בקהל רב הנה שְׂפָתַי  לא אכלא (תהל' מ י). — שפתינו אתנו, במשמ' ננצח בדבור: אשר אמרו ללשננו נגביר שְׂפָתֵינוּ אתנו מי אדון לנו (שם יב ה). — ובצרוף עם שמות נסמכים, דְבר שפתים, מבטא שפתים, מוצא שפתים, מפתח שפתים, רוח שפתים, כלם במשמ' דבור: ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שְׂפָתֶיהָ אשר אסרה על נפשה (במד' ל ז). כל מוצא שְׂפָתֶיהָ לנדריה ולאסר נפשה לא יקום (שם שם יג). מוצא שְׂפָתֶיךָ תשמר ועשית כאשר נדרת וכו' (דבר' כג כד). אמרת אך דבר שְׂפָתַיִם עצה וגבורה למלחמה (מ"ב יח כ). והכה ארץ בשבט פיו וברוח שְׂפָתָיו ימית רשע (ישע' יא ד). מוצא שְׂפָתַי נכח פניך היה (ירמ' יז יו). לא אחלל בריתי ומוצא שְׂפָתַי לא אשנה (תהל' פט לה). שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שְׂפָתַי מישרים (משלי ח ו). בכל עצב יהיה מותר ודבר שְׂפָתַיִם אך למחסור (שם יד כג). — ובצרוף שלם פרים שפתיו, במשמ' שלם מפתח שפתיו, שלם את נדרו: אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שְׂפָתֵינוּ4 (הושע יד ג). — ובמליצה, תבואת שפתים, שכר הדבור: מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שְׂפָתָיו ישבע (משלי יח כ). — ובצרוף מסֻפק, ניב שפתים5: בורא נוב6 שְׂפָתָיִם שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישע' נז יט). — דל שפתים, כנראה כמו דלת שפתים, פתח הפה: שיתה יי' שמרה לפי נצרה על דל שְׂפָתָי (תהל' קמא ג). — ועל דבורי רשע, שקר וחנפה, עמל שפתים, פשע שפתים, חֵלֶק שפתים, לזות שפתים: ראש מסבי עמל שְׂפָתֵימו יכסימו (תהל' קמ י). הסר ממך עקשות פה ולזות שְׂפָתַיִם הרחק ממך (משלי ד כד). הטתו ברב7 לקחה בחלק שְׂפָתֶיהָ תדיחנו (שם ז כא). בפשע8 שְׂפָתַיִם מוקש רע (שם יב יג).  — איש שפתים, דברן, מרבה דבור: הרב דברים לא יענה ואם איש שְׂפָתַיִם יצדק (איו' יא ב). — מֶתֶק שפתים, הממתיק סוד עם רעהו9: לחכם לב יקרא10 נבון ומתק שְׂפָתַיִם יסיף לקח (משלי יו כא). — ועם תאר נסמך: ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שְׂפָתָיִם (שמות ו יב). כי איש טמא שְׂפָתַיִם אנכי ובתוך עם טמא שְׂפָתַיִם אנכי ישב (ישע' ו ה). חכם לב יקח מצות ואויל שְׂפָתַיִם11 ילבט (משלי י ח). —  ב) ובהשאלה, במשמ' דבור: כי אז אהפך אל עמים שָׂפָה ברורה לקרא כלם בשם יי' (צפנ' ג ט). מסיר שָׂפָה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איו' יב כ). —  ובסמי' אל שם עצם, שפת אמת, שפתי צדק: שְׂפַת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר (משלי יב יט). רצון מלכים שִׂפְתֵי צדק ודבר ישרים יאהב (שם יו יג). — ועל דבור שקר ומרמה וכדו':  שוא ידברו איש את רעהו שְׂפַת חלקות בלב ולב ידברו יכרת יי' כל שִׂפְתֵי חלקות לשון מדברת גדלות (תהל' יב ג-ד). האזינה תפלתי בלא שִׂפְתֵי  מרמה (שם יז א). תאלמנה שִׂפְתֵי  שקר הדברות על צדיק עתק (שם לא יט). הצילה נפשי מִשְׂפַת שקר מלשון רמיה (שם קכ ב). מרע מקשיב על שְׂפַת און שקר מזין על לשון הות (משלי יז ד). — ובמשמ' לשון מלשונות בני אדם Sprache; langue; language: ויהי כל הארץ שָׂפָה אחת ודברים אחדים (בראש' יא א). הן עם אחד וְשָׂפָה אחת לכלם וכו' הבה נרדה ונבלה שם שְׂפָתָם (שם שם ו-ז). כי שם בלל יי' שְׂפַת כל הארץ (שם שם ט). שְׂפַת לא ידעתי אשמע (תהל' פא ו). — לעגי שפה, לשון עלגים לא מובנה: כי בלעגי שָׂפָה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה (ישע' כח יא). — עם עִמְקֵי שפה, עם לועז שאין אתה מבין את לשונו: את עם נועז לא תראה עם עמקי שָׂפָה משמוע נלעג לשון אין בינה (שם לג יט). כי לא אל עם עמקי שָׂפָה וכבדי לשון אתה שלוח וכו' לא אל עמים רבים עמקי שָׂפָה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם (יחז' ג ה-ו)12. — ובתו"מ: כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר (לוי בר נזירא, ירוש' ברכ' ב א, שם שקל' ב ז, שם מו"ק ג ז). יכול יהא (המתפלל) מהרהר בלב, ת"ל רק שפתיה נעות, הא כיצד, מרחיש בשפתותיו (שם ברכ' ד א). אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמעה תפילתו (ריב"ל, שם שם ה ה). כל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת (שם שם יד ב). אתה אומר (נדיב לב) זה הגומר בלב או אינו אלא המוציא בשפתיו (שם נזיר ה א). אויי ביטוי שפתים יוכיחו, שאינן מדברין בתביעת ממון (שם שבוע' ד ה). שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים (ברכ' יז.). יוציא בשפתיו (שם כ:). ששפתותיהן של זקנים מתרפטות (שבת קנב.).  שפשתן מסריח את הפה ומשרבט13 את השפתים (כתוב' סא:). ישמעאל אחי, חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב (ע"ז לה.).  היה ר' עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטל לו בלבו (כלה רבתי ב). בא המלך ומָצאו מטעם בשפתותיו (מד"ר דבר' ד). ומראית עינים ושמיעת אזנים ודבור שפתים וכו' (שם קהל', ברבות הטובה). הפה, אם רוצה אדם לעסוק בתורה עוסק, לחרף ולגדף עושה, ששפתותיו ברשותו (תנחו' ויקר' יח). קשה גליפת שפתים שהוא שקול כנגד ברייתו של עולם (פסיק' רב', אנכי אנכי, מא"ש, קנג.). — ומ"ר *שְׂפָתוֹת, *שְׂפָיוֹת14: כופה לעשות בצמר אבל לא בפשתן מפני שהיא מסרחת את הפה ומשלבקת את השפיות (ירוש' כתוב' ה ו). וישחו כל בנות השיר, אלו השפתות (מד"ר קהל', וסגרו דלתים). — ובהשאלה, *שפתותיו מדבקות אינו פותח פיו לדבר: ועל שפם יעטה, שהיו שפתותיו מדובקות זו בזו שיהא כמנודה וכאבל (מו"ק טו.). — *ובלו שפתיו, נלאה מלומר דבר, בלו שפתיו מלומר די, היה לו שפע רב, די והותר: מאי עד בלי די וכו' עד שיבלו שפתותיכם15 מלומר די (תענ' כב:). — *בשפה רפה, בקול נמוך, לא ברור: אין שואלין בשלום חבירים בתשעה באב, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה (ירוש' תענ' א ט). אומר בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל (שם מכות, סוף פרק ב). — *משפה ולחוץ16, לא בלב ובמחשבה אלא בדבור פה בלבד: ותשא בריתי עלי פיך א"ר אמי אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ (סנהד' קו:).  *וברית כרותה לשפתים (מו"ק יח. ועוד) עי' ערך בְּרִית, בסוף: ברית כרותה לדבר.— *ניב שפתים, במשמ' החלק העליון של השפה, עי' ג. נִיב. — *ושפה במשמ' שָׂפָם, שער שעל השפה: זוג בא מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפורנים והתיר להם ואם בקשו ממנו שפה התיר להם (מו"ק יח). שפה (מֻתר לגלח) מזוית לזוית, א"ר אמי ובשפה המעכבת (את האכילה) (שם שם). — *ושפיות של ערוַת האשה: אי זו היא הערייה רבי יהודה בשם רב שמואל עד כדי שתהא אצבע נראית בין השפיות (ירוש' יבמ' ו א). — ובסהמ"א: וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו (רמב"ם, מעשר ט ט)17. ולקקו דמיהם חניתות, בלי לשון ושפתות (ר"י חריזי, תחכ' ז, 82). — וגם °שפת האם, הרחם: ואם שפתות האם חלקות ושמנות, לא תוכל לעצור הזרע ותפלט אותו (גרשון בן שלמה, שער השמים ח). — ואמרו פיטנים: גדל גאונך למלל שפתות לא יכילו (רי"צ גיאת, יה כל, שעה"ש, 17). לולא משה מניס עצבי בשפת נפת ובצוף מענה וכו' (יוסף בן סהל, איכה יועם, שם, 86). במבטא שפתים לך אערוך רנני (ראב"ע, חרדו רעיוני, איגר 244). — ואמרו משוררים: והמ"ם הוא בשולי השפתות (רב צהלל גאון, IIUCA 1926, עמ' 241). בעלת שפתות כחוט שני (ר"ש הנגיד, קח מצביה, הברמן ג, 115). דלתי שפתך סגר, אז תמצא שמחות ומרפא (הוא, דלתי, בן משלי, אברמסון, 99). חסדיך וטובתך לאדם, יהללך מלא לשון ושפה (הוא, חסדיך, שם, 156). ועל שיח אשר אין בו לך הועל שפתיך אסוף (הוא, שיחך שמור, שם, 326). *ושְׂפַת קדש, כמו לשון הקדש, הלשון העברית, ואמר המשורר: שפת קדש18 שבר וחט אל חט צבר (דונש, לדורש החכמות, אלוני, עה). — °ואותיות השפה, השפתים, אותיות המסמנות הגיים הנהגים בשפתים: אותיות השפה והמה ארבע, יקבצם בומ"ף (הרקמה לר"י ג'נאח ב, ועי' הערת וילנסקי שם, לו.). — ג) שׂפת הכלי או הבגד וכדו' Saum; bord; border, edge: ועשית ללאת תכלת על שְׂפַת היריעה האחת מקצה בחברת וכן תעשה בִּשְׂפַת היריעה הקיצונה במחברת השניה (שמות כו ד). והיה פי ראשו (של מעיל האפוד) בתוכו שָׂפָה יהיה לפיו סביב מעשה ארג (שם כח לב). ויעשו שתי טבעת זהב וישימו על שני קצות החשן על שְׂפָתו אשר אל עבר האפד ביתה (שם לט יט). ויעש את הים מוצק עשר באמה מִשְׂפָתוֹ עד שְׂפָתוֹ עגל סביב וחמש באמה קומתו (מ"א ז כג). ופקעים מתחת לִשְׂפָתוֹ סביב סבבים אתו (שם שם כד). ועביו טפח וּשְׂפָתוֹ כמעשה שְׂפַת כוס פרח שושן (שם שם כו). ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שְׂפָתָהּ סביב זרת האחד וזה גב המזבח (יחזק' מג יג). —  ושפת הים או הנהר: והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שְׂפַת הים (בראש' כב יז). ותעמדנה אצל הפרות על שְׂפַת היאר (שם מא ג). ותשם בסוף על שְׂפַת היאר (שמות ב ג). הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שְׂפַת היאר (שם ז יה). וירא ישראל את מצרים מת על שְׂפַת הים (שם יד ל). מערער אשר על שְׂפַת נחל ארנן וכו' (דבר' ב לו). כחול שעל שְׂפַת הים לרב (שפט' ז יב). וישב ויעמד על שְׂפַת הירדן (מ"ב ב יג). וישבני על שפת הנחל, בשובני והנה אל שְׂפַת הנחל עץ רב מאד (יחזק' מז ו-ז). אחד הנה לִשְׂפַת היאר ואחד הנה לִשְׂפַת היאר (דני' יב ה). — שְׂפַת  (העיר) אבל מחולה19: וינס המחנה עד בית השטה צררתה עד שְׂפַת אבל מחולה על טבת (שפט' ז כב). —  ובתו"מ: מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו (בכורים ג ו). המוציא וכו' בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו, במנעלו ובסנדלו פטור (שבת י ג). ואת התנור (מרחיקין) שלשה (טפחין) מן הכליא שהן ארבע מן השפה (ב"ב ב א). כלי חרס שיש לו ג' שפיות20, הפנימית עודפת הכל טהור (כלים ד ד). מן השפה החיצונה (של התנור) ולפנים טמא (שם ח ח). פורנה אם יש לה לזבז טמאה וכו' רבן גמליאל אומר אם יש להן שפיות20 (שם שם ט). לפסין זו בתוך זו ושפתותיה שוות וכו' (שם י ח). נתחסמו (כלי נצרים) אף על פי שנשרו שפתותיהן כל שהן טמאים (שם כ ב). ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה, שאם תעלה אין שפתותיה נוגעות בארובה (אהל' י ו). כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות (שם יא ט). מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור (טהר' י ו). מעין שהעבירו על גבי השוקת פסול, העבירו על גבי שפה כל שהוא כשר חוצה לה (מקוא' ה א). הכר והכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים, המים שבתוכן שאובין (שם ז ו). ושפה של סדין צריך למתח (שם י ד). חבית ששקעה לתוך בור של יין ונגע בה טבול יום, מן השפה ולפנים חבור, מן השפה ולחוץ אינו חבור (טבו"י ב ו). מלאהו (את העציץ) עפר עד שפתו הריהו כטבלא שאין לה לזביז (עוקצ' ב י). תנור ששפתות שופעות לתוכו ונפלו שם משקין וכו' מביא אמה או מחק של מתכות ונותנה עליו וכו' שפתיו שופעות לאחוריו נידון כאחוריים (תוספת' כלים ב"ק ו טו). טלית של עני שבָּלַת אם היו רוב שפתותיה קיימות אף על פי שאין בה שלש על שלש טמאה, אין רוב שפתותיה קיימות אם יש בה שלש על שלש טמאה ואם לאו טהורה (שם שם ב"ב ו ג). ומשפת קוצים ולמעלה ארבע אמות (ב"ק סא.). אלא א"כ הרחיק משפת מחמצן ולכותל ג' טפחים (ב"ב יט.). — *וקמי שָׂפָה, קומי שפה, קני שפה, עי' ערך קָמָה הערה 3 וערך קָנֶה הערה 13, הערות. — ובסהמ"א: מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל (רמב"ם, שבת יט כ). קדרה שכפאה על פי החבית ומירח דפנותיה עם החבית מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שבינה ובין שפתות החבית (הוא, טמאת מת כא יא). טיט של שפת פרת טיט מגובל הוא (אור זרוע, הלכות יו"ט שסא). יורה גדולה וכו' ישים עליה שפה של טיט סביב על שפתה וימלאנה מים (מנוה"מ לר"י אלנקאוה ב, 222). — *ושפה של אמת המים, כעין דֹפן של אמת המים, ומ"ר °שָׂפוֹת: המוכר לחברו מקום בתוך שדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנו בית השלחין נותן לו רוחב ג' אמות, אמה רחב לעיקר האמה, ואמה לשפה21 מכאן וכו' ואותם השפות נוטען, אבל אינו רשאי לזורען וכו' ואם נפלו השפות22 נוטל עפר מן השדה וחוזר ומתקנן (טור חו"מ ריז). —  ואמר המשורר: לכל זמן ולכל נדוד קץ ושפה (ר"ש הנגיד, לכל זמן, הברמן ב, 17).