ג' שבט תרע"ג, כפר אוריה

‘ברי’ ו’שמא' – הי מניהו עדיף? ניצשה ואחריו ברדיצ’בסקי פסקו הלכה: ‘שמא’ עדיף‘. ואני אומר: ‘ברי’ עדיף. האומר ‘שמא’ עדיף ירא מפני ה’ברי’ שאין אחריו ‘שמא’; והאומר ‘ברי’ עדיף יודע, כי אחרי כל ‘ברי’ גדול יבוא ‘שמא’ יותר גדול מהראשון. כל ‘ברי’ גדול מוליד ‘שמא’ חדש שלא היה לו מקום קודם. ‘שמא עדיף’ הוא בן המחשבה בעלת התכלית, אם כי היא יכולה להיות רחבה מהלך מיליארדים שנים, ו’ברי' עדיף הוא בן האין-סוף, או: ‘שמא עדיף’ הוא המלה האחרונה של חיי העיר, ו’ברי עדיף' הוא המלה הראשונה של חיי הטבע.

כ' אלול תרע"ג

בבוקר, אלִבא ריקנא. טיול בין ההרים, מצב נפש של בקשת מנוחה מבלי מצוא, מצב-נפש שאינו מתבטא אלא במלה אחת: ‘אוי!’, וכל המוסיף גורע. מהר לעמק ומעמק להר – עד הר תבור. הרהורים על דבר אפשרות של התנפלות. החלטה לבלי לתת כלום ברצון טוב. איזה שוויון נפש למות וכמעט חפץ ליהרג. חשש מפני שוד והכאות יותר מאשר מפני המוות. בושה בפני עצמי ובעד היהודים בפני הערבים. ההכרה כי אני הולך וקרב אל התבור מעודדת. התקווה, כי ההר ישלם לי בעד כל עמל גופי ונפשי. העליה קשה. אפיסת כוחות. (לא טעמתי מאומה, ואפילו טה לא שתיתי). עלייה עד הראש בחצי היום. איזה מפח נפש! כל הראש תפוס על ידי מנזרים: מנזר צרפתי ומנזר יווני. ‘תבור וחרמון בשמך ירננו’… ה’בשמך' ירנן תבור? היופי של הסביבה אינו מכפר וכמעט שאינו מורגש. אשא עיני אל ההרים, ––מאין יבוא עזרי? מצב-הנפש לא הוטב. ירידה מן ההר לצד מסחה¹

מסחה. ארוחה בהוטל. נער כבן חמש עשרה בהוטל אינו מבין את שאלתי בעברית: איפה הדרך לסֶגֶ’רה. פגישה בשלושה יהודים צעירים. אותה השאלה בעברית. השני מבאר את הדבר מתוך גמגום ומתוך קצת בישנות. נכנס בדבריו השלישי, לבוש תרבוש אדום, תורכי, ומדבר ז’רגון. 'אבאר לך את

192

הדבר במאמע-לשון‘. – אינך יודע עברית? – ‘אינני רוצה’. – מה?…– ' אם אינך מרוצה, – לך לך בשלום’… הליכה לסג’רה. תעייה בדרך. ערבי מראה לי את הדרך ומקבל שכרו. העיקר הוא הרושם של תבור. קשה. אחרים לקחו מנו את הכל, וגם את הגבוהות שלנו הם לקחו. וכמה מסירות נפש אתה מוצא בהם. ולהם הלא יש לכולם ארץ אבות, ויש עם חי ויש הכל. ואנחנו? אם יש לנו קומץ של מעפילים, של מוסרי נפשם. הנה בעלותנו אל איזה גובה בעמל אין קץ ובקרבנות רבים – אנחנו כבר מוצאים אותם שם. האמנם את כל הגבוהות שלנו לקחו? הטרגיות שבדבר הוא, כי רבים מבני הדור הצעיר לנו, ודווקא מן הטובים שבהם, חושבי, כי כן…

תשעה באב, תרע"ג

רחובות. על קברי הנהרגים. שני נאומים.

בבית העם. נאומים על דבר הקופה הלאומית; העבודה; הישוב; התחיה – – –

י' ו'. שיחה קצרה. תהום חדשה… היחס מצד האכרים… למה באמת להידחק בתוך גבולם?… ילכו להם בדרכם… למה באמת לא לעזוב אותם לנפשם? למה לא לבקש מקומות חדשים. והמושבות תדאגנה להן לשומרים, לפועלים, אם יש להם צורך בהם? מצב נפש… של תשעה באב? – – –

בערב. שיבה לכפר אוריה על דרך חולדה. הלנסוע אל הקונגרס? עדיין השאלה מנקרת: למה? וביחוד: למה אני? … אולי לא לנסוע? – – –

כפר אוריה, י' מנחם-אב תרע"ג

הכנות לדרך עם כל נדודי הנפש של הכנה לדרך. – – –

כ“ג מנחם-אב תרע”ג, וינה

בבוקר. בעל כרחך אתה חי… ובעל כרחך – אתה כּעוּר… אל אלוהים, איזה כיעור! האמנם כך הוא האדם, כך אנחנו כולנו? כך נהיה, ואחרת לא יוכל להיות?… או אולי כך יפה, ורק אני הוא הכּעוּר? האמנם?… עולם הפוך,

193

אדם הפוך – כל תוכו, כל עיקרו, כל חשיבותו, יופיו וכו' וכו' הכל – חיצוניות, תלבושת יפה, תסרוקת יפה. האדם מתחיל מן המחלקה השנייה ומעלה, יותר נכון, האדם אינו מתחיל כלל… עולם של מודעות, של קינמטוגרף… אפילו האור משמש למודעות… ואיזה יחסים בין בני האדם?… אבל אולי כך צריך להיות?… הלא יש בריות, בריות חושבות, מרגישות, יוצרות, השואלות: מודעות – מדוע לא?… היש בעולם בשביל הבריות האלה דבר, שאפשר לשאול עליו גם: מדוע כן? או היבוא יום, שעל כגון דא ישאלו: מדוע כן?…

היוצא מזה – כיעור!… לו היה אפשר לשנות דבר מה מן הכיעור הזה על ידי איבוד עצמו לדעת, היה כדאי מאוד. אבל כלום לא תשנה על ידי כך, ואת הכיעור בודאי לא תבער מן העולם על ידי כך…

רק דבר אחד עוד נשאר בחיים – עומק, שאתה רואה אותו גם מתוך הכיעור הזה ואולי דווקא מתוך הכיעור הזה… כן, יש עומק אבל האם כדאי לחיות בשביל העומק הזה? האם לפחות תשיג את העומק הזה עד סוף האמת שבו? – – – לא רק את עופות הזמרה מושיבים בני-האדם בכלוב, כי אם גם את הטבע… וינה היא כלוב יפה מאד… בלילה, עם מאורות הרחוב ועם האורות-המודעות היא עושה רושם של פנס-קסם נפלא, כלומר פנס של קוסם מפליא לעשות – – –

מאליהן עלו בדמיוני התמונות של הטבע אשר על הדרך מטרייסט לוינה. איזו השוואה מעליבה!… אבל גם הטבע הזה משמש לבני האדם לוח למודעות! ומה בכך- יאמרו בעלי נפש מקולטרת… אשריהם!

היית רוצה כי יהיו לנו בארץ ישראל ערים כאלה? – שאלני ברגע הרושם הראשון א' – לא! – עניתי, יותר נכון: התפרץ מעומק נשמתי, ושמח אני על ‘לא!’ זה, כי היה אמיתי מאד. אני חשבתי אז על ערים, שתהיינה מעין תמונות-הטבע ההן, רק בלי מודעות ובלי כל ‘יצירות הקולטורה’ האירופיות או ‘הקולטורה’ בכלל. היבואו ימים אשר האדם יהיה שותף לטבע ביצירה ותלמיד-הטבע ביצירה?…

כ“א סיוון תרע”ו

‘לבדי’, ח"נ ביאליק.

כמה קרוב – וכמה רחוק! ‘תחת כנפי השכינה’, ‘כנף ימינה השבור על ראשי הרעידה’, ‘חרד חרדה עלי, על בנה, על יחידה’, ‘כבר נתגרשה מכל הזוויות’, ‘חרש בכתה עלי ותתרפק עלי’ וכו' וכו'…

האם כך הוא אלוהי ישראל? האם כך הוא אלוהי? האם לא אלוהי עולם

194

הוא עד היום? האם מעם איזו ‘שכינה’ זקנה ותשושה, הבוכה על תשישותה, יבוא עזרי, עזרת ישראל, השואף לתחיה, לחיים, לאלוהים חיים? האם כך היא בדידותי עם בדידות אלוהי ישראל? האם לא בדידות עליונה, ממלאה כל עלמין וגבורת עלמין לה?

ח“ג מרחשוון תרע”ט, יפו

פירוש על עצמך בקש בעצמותם של אחרים. הכרת קו חדש בצורתו של מי שהוא – התברר ויתברר לך הרבה בעצמותך אתה – – –

לכאורה נאמנים דברי הכתוב במשלי: ‘איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו'. בכל אשר תתבונן ובכל אשר תחשוב, תראה ותיווכח בצדקת הדברים האלה, לכאורה… עד שלאחרונה אתה חושב: כנראה, כל החיים הם ‘לכאורה’.

כ"ו ניסן, וינה, בית הנתיבות²

משום מה רוחי כל כך עצובה? עצובה ואל סרה אמנם, דווקא ברגע זה, שאני רואה מסביב צעירים וצעירות נוסעים לארץ ישראל, תוקפני איזה רגש של טרגיות תהומית. כמה אנחנו חלשים! כמה אומללים! מאין יבוא עזרנו? אולי הטרגיות התהומית הזאת שווה דבר-מה בחיים האנושיים, אבל הרי אין כובשים בה ארץ ואין גואלים עם… מה?… יותר אין להביע.

אור ליום ו', נסיעה ברכבת [ללא ציון תאריך ושנה]

רעיון מר. כמעט אפשר לאמור: עצם הצדק הוא נגד קיומנו. רק בתנאי שאנחנו בתקומתנו משפל מצבנו נרומם גם את העם ואת חייו, רק בתנאי כזה יהיה הצדק אתנו. כלום יש לנו כוח ענקי, כוח אלוהי כזה? ומי יוכל להגיד, כי יש בנו אור כזה, שכוח כזה לו, בעולמו של האדם ובעולם בכלל?

א' אייר, Basilica di San Marco [ללא ציון שנה]

בית תפילה. צריך לשתוק: עיון תפילה ולא עיון אמנות. אין-סוף, שאין צורה תופסתו, ולא צורה השוללת את האין-סוף.

יופי של בית תפילה הוא צבע לבן, טהור, בלי כל קישוטים; גובה, מרחב, הרמוניה, אור פלוש רחב מכל הצדדים לעצם הטבע.

195

ה' אייר, ברי, איטליה [ללא ציון שנה]

בז’רגונית יש מבטא: ‘ער שלאגט זיך קאפ אין דער וואנד’. זה אומרים על אדם מטורף, ובכלל על אדם העושה מעשים שאין מדרך בני אדם מן היישוב לעשותם. אולם על פי המדרש: ‘ויפגע במקום… נעשה לו העולם למין כותל לפניו’ – אפשר לאמור, כי זה כל חיי אדם בעל נפש ומחשבה – שהוא מכה ראשו בכותל, ואולי גם זה מין טירוף הדעת? ורוב בני אדם מן היישוב הרי באמת חושבים כך בוודאות גמורה.

[ללא ציון תאריך ושנה]

הרבי מ' יותר חזק ממך: הוא היה אומר בהחלט, היה גוזר: הן או לאו, ולא היה משאיר את המשפט בידי.

כך הם בני האדם, וכך הם הגדולים שלהם. אכן יודעים הם הגדולים את נפש הקטנים מהם ונוהגים בהם כמנהג הרועה בעדרו. היעלה על דעתם, כי כל זמן שבני אדם הם עדר, אין הגדול שבהם רועה בני אדם אלא רועה עדר.

ה' תמוז תר"פ, דגניה

בבוקר, בשעה שהפרדס, הכרם, הכנרת וההרים מקבלים פני השמש, והאדם שותה תה ונהנה מזיו… מזיו מי?

ומאין כל הריקנות והתפלוּת, האכזריות והחמסנות, השקר והכיעור, כל מה שמדכדך כל כך את הנפש וטורדה מעולמה? האמנם רק מן האדם? ובאדם מאין? אבל הלא גם פה בתוך היופי הזה, בתוך הפרדס, הכנרת, ההרים, אתה מוצא את כל זה, ואם לא בצורה אנושית: הנה הציפור התמימה הזאת טורפת רמשים ואוכלת ונהנית ושבֵעה מטרפה, והתחמס או הנשר הגיבור, היפה, טורף את הציפור הקטנה; וכן הנחש והדגים הגדולים – את הקטנים מהם והחזק מהם – אותם. וגם ערמה לא תחסר וגם כיעור, והצורה כל כך נחמדה, כל כך מרגיעה את הנפש, מדברת כל כך אל הלב, יותר נכון, כל כך גוזרת שתיקה, ברמזה על איזה סוד עולם, על איזה אור גנוז! האמנם כל זה רק הונאה, האמנם החיים, והחיים העליונים הם רק בצורה, באילוזיה? כך אומרת האמנות או כך אומרים רבים בשמה! ואם כך, הרי זה אומר, כי האומרות גוזרת: שקר יסוד העולם, בעת שהדת גוזרת: אמת יסוד העולם. והרגש הדתי הרי גם הוא רגש, הרי גם הוא יסוד בחיים, יסוד לא פחות – לא, לא! לאין ערוך יותר עמוק ויותר חיוני מרגש היופי, ואם כן…

י“ג מרחשוון תרפ”א

יש בני אדם החיים מתוך עצמם לתוך העולם, הם אינם מבקשים בעולם הרבה. הם מבקשים בעיקר מקום להתפשט לאין סוף, בחוקת החיים הציבוריים העיקר בשבילם ה’לא תעשה‘; הסרת הנדרים, המעכבים את ההתפשטות, ה’עשה’, היצירה– זוהי מהותם הם, תוכן חייהם.

ויש בני אדם החיים מתוך העולם לתוך עצמם, הם מבקשים בעולם הכל. – – –

– – – נפש היהודי היא בת הטבע הארץ-ישראלי. בהירות, עומק שמיים בהיר לאין סוף, פרספקטיבה בהירה, ערפילי טוהר, גם הנעלם כאילו מתעלם מתוך בהירות, מתוך אור גלוי מצומצם לתוך אור נעלם לאין סוף. העמים אינם מבינים בנפש היהודי לא את הפרספקטיבה הבהירה הזאת ולא את הנעלם הנאור הזה.

ו' תמוז תרפ"א, צפת

טיילנו עם בית הספר לבנות למַחנַיִים.

במחניים, בעת ארוחת הצהריים, ה' הוא שם הצמחוני היחידי. וכאשר אמרתי לו, כי פה הוא יחידי, אבל בדגניה יש לו הרבה חברים, הוא ענה: בדגניה יש הרבה צמחונים, אבל חברים אין לי בדגניה. – – –

כ"ו תמוז [ללא ציון שנה]

בכדי לדבר תמיד אמת ולהתנהג במידת האמת, להתייחס יחס של אמת עד הקצה האחרון, לכל אדם ולכל דבר, – צריך להיות קצת משוגע. ומי שאינו טיפש, מי שמבין ומרגיש את יחסם של אחרים אליו בדיוק ובשלמות, גם זה לא תמיד יועיל לו, לא תמיד יעלה בידו למצוא את שיווי המשקל, שלא לנטות לשום צד. – – –

[ללא ציון תאריך ושנה]

על דבר זה יש באמת להתפלא: בשעה שמצד העולם שבהכרה, מצד המדע המדויק, שכל האדם עומד על הגובה, יש לו קנה-מידה של שכליות, של אמת הגיונית ומציאותית, – הנה בעולם הרוח לית דין ולית דיין, יכול אדם, אם רק יש לו כשרון מחשבה והסברה פילוסופי, להציע דעות טפשיות, ממש ילדותיות – והן תמצאנה להן אזנים קשובות וגם ‘חסידים’. ואיזה דעה טפשית לא עלתה למדרגה של ‘דעה פילוסופית’ ולא מצאה לה ‘חסידים’? – – –