אלכסנדר פן, משורר, סופר, פזמונאי ומתרגם נולד ברוסיה. קורות חייו עד הגיעו לגיל ארבע־עשרה אפופות מסתורין. לדבריו נולד בניז׳ני־קולימסק, על גדות ים הקרח הצפוני, לבתו של האציל השבדי פון ינסן, אוקיינוגרף וצייד דובים, ולאב יהודי בשם יוסף, נצר למשפחה חב״דית. בהיותו כבן שבע התנפל דוב לבן על הסב ופצעו למוות, ופן נדד ברחבי רוסיה עד הגיעו לבית אביו בפיאטיגורסק שבצפון־קווקז.

לפי המחקר הוא נולד בשם אברהם פפליקר־שטרן, בעיירה אקימובקה שבדרום־אוקראינה בי״ט בשבט תרס״ו, 14 בפברואר 1906. בהיותו כבן ארבע־עשרה עבר למוסקבה, שם הצטרף לארגון הספורט ״מכבי״, החל להתאמן באגרוף ולכתוב ברוסית שירים, שניחוח שיריו של המשורר הרוסי סרגיי יסנין נדף מהם. ב-1926 נעצר בגלל השתייכותו ל״מכבי״ ונשלח לגירוש בטורקמניסטן. כעבור חודשים אחדים איפשרו לו השלטונות להמיר את הגירוש בעלייה ארצה, ובי״א בְּסִיוָן תרפ״ז, 11 ביוני 1927 הוא הגיע לנמל יפו.

בראשית דרכו בארץ כתב שירים ברוסית ובעברית ותירגם־עיבד אחדים משיריו הרוסיים לעברית. הוא הצטרף לחבורת חלוצים רחובותית בשם ״השחר״ והיה שותף להקמת אולפן ההסרטה הראשון בארץ, ״מולדת״. הוא כתב תסריט (ברוסית) לסרט בשם ״חלוץ״, ושימש גם במאי ושחקן, אולם העבודה על הסרט לא הסתיימה בגלל בעיות תקציביות. זמן קצר שהה פן עם חבורת ״השחר״ בקיבוץ רוחמה, ואחר כך חזר לרחובות ועבד בפרדס, ביקב, בבניין וכמאמן אגרוף.

ב-1929 פגש את אברהם שלונסקי, שקירב אותו ופירסם שניים משיריו בכתב העת כתובים (17.10.1929), שערך עם אליעזר שטיינמן. חבורת כתובים נאבקה בביאליק במטרה לשנות את פני הספרות העברית, ופן תרם למאבק מאמר בשם ״מחדש״, שבו תקף את הסופרים הנרתעים מהחדש. פרט למאמר זה, לא נטל פן חלק במלחמותיה של החבורה. הוא העריץ את ביאליק וראה את עצמו כתלמידו הסורר והאהוב. כשמלאו לביאליק שישים שנה, הקדיש לו את שירו ״משוררים״ (1933).

עד 1934 כתב פן שירי מולדת ושירי אהבה ליריים, רובם עדינים ומלנכוליים. בצדם כתב גם שירי מולדת חדשניים־מרדניים, שנבדלו משירי המולדת הפטריוטיים, ״השמן זית זך״ בלשונו. שיריו תיארו את עמידתו של גיבור השירים בין שתי המולדות (״עדיין – לא!״); את מאבקו הארוטי־האלים עם המולדת החדשה (״ובכל זאת…״); ואת התקווה להיוולד בארץ מחדש ולהיטהר מהקללה שדבקה בו לטענתו מינקותו (״מכתב אל אשה״, ״מרחקי דובים״).

בשנים 1929–1932 כתב כחמישה־עשר פזמונים ומערכונים לתיאטרון הסאטירי ״המטאטא״ ולנשפי פורים התל־אביביים. בתקופה זו השתייך לבוהמה התל־אביבית של ״חבר׳ה טראסק״, שנהגה לפקוד את בתי הקפה שבעיר. במקביל הצטרף ל״חבורת הרועים״, שנולדה מ״חבר׳ה טראסק״, וב-1927 עברה לשייח׳ אבריק מתוך רצון לתרום למפעל החלוצי. בהיותו ב״חבורת הרועים״ כתב את שירו ״עמק יזרעאל, מגבעות שייח׳ אבריק״ ו״פזמוני רועים״ אחדים כמו ״למדבר שאנו״, ״מעמק לגבעה״ ו״למעין״. בתל אביב כתב את הפזמון ״הבו לבנים״, שהושר בנשף פורים של תיאטרון ״אהל״ (1930). כמו כן פירסם שלושה פרקים מרומן אוטוביוגרפי בשם ״סנקה ז׳יד״, אך לא השלים אותו (גזית, יולי–דצמבר 1932). בעיתון דבר פירסם בשם העט ״תנו רבנן״ שישה־עשר טורים מחורזים אקטואליים, שליוו את אירועי הימים בארץ ובעולם (1932). באותה שנה הכין לדפוס ספר שירים בשם בלי גג, אולם מחוסר תקציב לא הצליח להוציאו לאור. הוא נהג לקרוא את שיריו מעל בימות ברחבי הארץ, ובהם את השיר הסאטירי־פרובוקטיבי ״ירושלים הקדשה״ (1933), שעורר תגובות קוטביות, תשואות בצד גידופים.

מאמצע שנות השלושים, בתקופת עליית הפשיזם והנאציזם, חש צורך להגיב על אירועי הזמן ובשירתו חל מהפך. הוא כתב את הפואמה ״חזון ז׳נבה״, העוסקת בתככיו של חבר הלאומים ומזהירה מפני מלחמת עולם שנייה. לאחר שלא הצליח לפרסם את הפואמה בדבר, הצטרף ל״מפלגת החוגים המרקסיסטיים״, ובכתב העת שלה, במפנה, פירסם את ארבע הפואמות הפוליטיות המרכזיות שלו: ״חזון ז׳נבה״ (1934), ״נגד!״ (1935), ״אחד במאי״ (1936) ו״ספרד על המוקד״ (1937). בעקבות לנין הוא החל לטעון כי יש ״להציב סייגים ליצירה האינדיווידואליסטית״, ולכוון את היוצר כך שיכתוב מרצונו יצירות הקשורות לאקטואליה ונותנות ביטוי למעמד הפועלים. הפואמות של פן דוגלות בפציפיזם, משלבות חומרים פוליטיים וסוציאליסטיים, ואין בהן סימני היכר ארץ־ישראליים. לאחר השתלבותו ב״מפלגת החוגים המרקסיסטיים״ חלה התרחקות בינו ובין הסופרים בני חבורת שלונסקי. גם קהל הקוראים התרחק ממנו וראה בשירתו הפוליטית שירה ״מטעם״, המתגייסת באופן גלוי ופשטני למען המרקסיזם ואינה משקפת את החיים בארץ ישראל.

ב-1935 החל פן לכתוב רומן אוטוביוגרפי בשם שלכת כוכבים, אך גם אותו לא השלים. רומן זה מאפשר להבין חלק מהמסכות הביוגרפיות שאימץ לעצמו, ובכללן דמות הסב ״פון ינסן״, שככל הנראה הוא בן דמותו של המשורר יסנין, שבו ביקש פן לראות את סבו הרוחני.

באמצע שנות השלושים חלה בסוכרת קשה, והיה מאושפז בבתי חולים במשך חודשים רבים. הוא אהב את הטיפה המרה והתמכר אליה, אף שהשתייה הזיקה מאוד לבריאותו. ב-1947 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית מק״י, והפך למשורר המרכזי שלה. בשיריו הפוליטיים שנכתבו בשנים 1947–1956 תיאר את מהפכת אוקטובר כסמל לכל האידיאלים הנעלים ואת לנין כמנהיג נערץ. על סטלין סירב לכתוב. עם ייסוד עיתונה של מק״י, קול העם, ערך את הדף לספרות של העיתון ופירסם בו חרוזים פוליטיים בשם העט יוד־חת – ראשי תיבות של ״יישר חוח״ – שהתייחסו לענייני דיומא מהזווית הקומוניסטית. טורים אלה היו המשך לטורי ״תנו רבנן״ ומשקל נגד ל״טור השביעי״, שפירסם ידידו־יריבו המשורר נתן אלתרמן בדבר. טורי ״יוד־חת״ נכתבו עד סוף דרכו השירית ב-1967.

בתקופתו הקומוניסטית עסקה שירתו של פן בעיקר בשואה, בתקומת ישראל ובניסיון להשליט את האידיאה הקומוניסטית בארץ. בין השאר פירסם בקול העם את השיר ״נר לנשמת… לזכר ילדי־עמנו שהושמדו בשואה״ (18.4.1947). בנושא תקומת ישראל בולטות היצירות: ״הגר״ (13.6.1947); ״בלדה על שלושים וחמישה״, שנכתבה בעקבות נפילת שיירת הל״ה (20.1.1950); ״היד הזאת, על טבח מעלה העקרבים״ (1954); והמחזה ״כולם כאחד״ על מלחמת השחרור. ביצירות אלה תיאר את המאבק בין היהודים לערבים בהתאם לעמדותיה של מק״י, וניסה לפשר בין הציונות לאידיאולוגיה הקומוניסטית שלו. ב-1950 פירסם את הספר ולדימיר מיקובסקי, מבחר שירים בתרגומו. עד שנות החמישים פירסם רק שתי חוברות צנומות של שירה: ״חזון ז׳נבה״ (1934) ו״תבל במצור״ (1948). הוא החל לעבוד על כינוס שיריו, ובמקביל שיכתב את שיריו המוקדמים, כדי להתאימם להשקפת עולמו הקומוניסטית. כך, למשל, ערך שינויים מפליגים בשיר ״מולדת חדשה״ (1929) והוסיף לו שלושה בתים, שעסקו בקונפליקט היהודי־ערבי.

ב-1957 התפרסם ספר שיריו לאורך הדרך, היחיד שיצא לאור בחייו. הוצאת הספר באמצעות מק״י לא היתה פשוטה, ופן נאבק עם המפלגה נגד הצנזורה שרצתה להטיל על אחדים משיריו: החברים הערבים התנגדו להכללת השירים ״אדמה אדמתי״ ו״אני – יהודי!״ ואילו מנהיג המפלגה, שמואל מיקוניס, טען שהשיר ״ירושלים הקדשה״ פוגע בקודש הקודשים – ירושלים. פן לא ויתר וכל השירים נכללו בספר. הספר יצא בהידור עם ציוריו של גרשון קניספל.

ב-1959 הוזמן פן לברית המועצות כאורח כבוד בוועידת הסופרים. בביקורו נפגש עם המשורר בוריס פסטרנק והזדעזע מהאופן שבו התייחסו אליו השלטונות. ב-1964 ראתה אור האנתולוגיה הרוסית בשם משוררי ישראל בעריכת פן, שבה פרש תמונה מגוונת ומייצגת של השירה הישראלית החדשה. ב-1965 יצא בברית המועצות מבחר משיריו בשם לב בדרך בתרגום רוסי.

בשנים 1960–1967 ניסה פן לחזור למרכז החיים הספרותיים וחזר לכתוב ולפרסם שירים ליריים: ״שיר הלל לחיים״, שירי ״רחוב העצב החד־סטרי״ ו״שיר לעצמי״. אך הוא נוכח לדעת כי תרומתו לספרות העברית הושכחה. העובדה שהיה הראשון שכתב טור פוליטי הועלמה ופזמוניו הושרו כ״עממיים״. ב-1965 כתב את שירו ״קול טועה ומתעה״, ותקף בו את ראש ממשלת גרמניה המזרחית, שדיבר בגנות מדינת ישראל. קול העם סירב לפרסם את השיר, אך פן לא ויתר וכתב שיר נוסף בשם ״תעודת זהות״, שבו קרא לחופש השירה. בעקבות הפילוג במק״י (1965) הצטרף לפלג הציוני, אולם לאחר מלחמת ששת הימים, כשמק״י ביקרה את עמדתה האנטי־ישראלית של ברית המועצות, התקשה לקבל זאת. הוא פרש מהמפלגה, אך לא הצטרף לרק״ח, משום שלא הסכים עם דברי ההסתה נגד מדינת ישראל.

בסוף 1967 חדל לכתוב. הידיעות על הפלישה הרוסית לצ׳כוסלובקיה (1968) שברו את רוחו, ואת השנים האחרונות לחייו עשה בבתי חולים, כשהוא סובל ייסורי גוף ונפש. בריאיון האחרון שנתן (1969) ביקש לקבוע את דמותו כמשורר לירי ופוליטי שאינו חי עוד ״בין שתי המולדות״, אלא רק בארץ ישראל. בהיותו על ערש דווי ניסו המשורר יוסי גמזו ובני משפחת פן להוציא לאור ספר שירים נוסף שלו. הספר יצא לאור יום אחרי מותו של פן. ספר זה, היה או לא היה, כלל בעיקר שירים ליריים וכמה מהפזמונים, ולווה בציורי שמן מעשה ידי פן.

אחדים משיריו ומפזמוניו הולחנו והפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי (״רומנס״, ״וידוי״, ״שיר השיכור״ ועוד). לאחר מותו התפרסמו ספרי שיריו: רחוב העצב החד־סטרי, מבחר שירים בעריכת עוזי שביט (1977); לילות בלי גג, מבחר שירים בעריכת עוזי שביט (1985); אלכסנדר פן, השירים (שני כרכים) בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט (2005), ובו כל שיריו מסודרים בסדר כרונולוגי, עם מבוא והערות מאת חגית הלפרין.
אלכסנדר פן נפטר בתל־אביב בה׳ בְּאִיָיר תשל״ב, 19 באפריל 1972.

לכתבות נוספות על אלכסנדר פן בספריה הלאומית

נכתב על־ידי חגית הלפרין עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия]