אורית גידלי, משוררת, נולדה בכ״ב בטבת תשל״ד, 16 בינואר 1974. גדלה והתחנכה בכפר סבא. בתיכון למדה בקולג׳ הבינלאומי בניו מקסיקו. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומוסמכת המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב במסלול לכתיבה יצירתית.

את שיריה הראשונים פירסמה בכתבי העת משיב הרוח (2000) והליקון (2001). פירסמה עד כה ארבעה ספרי שירה: עשרים נערות לקנא (2003, ספרית פועלים), שעובד למופע ארזת לבד בבימוי של יאיר ורדי והועלה בפסטיבל עכו (2006); סמיכות (2009); ערש (2015); ומבחר שירים דו־לשוני במהדורה עברית־אנגלית (תרגום מרצלה שולק), בשם Twenty Girls To Envy Me (2016). בנוסף פירסמה שלושה ספרי ילדים: נונה קוראת מחשבות (2011), נונה ומחק האוויר (2015) ואנשים נגעו בירח (2018).

כתיבתה מאופיינת בישירות פרוזאית ומשופעת במטפורות מפתיעות בציוריותן המוחשית. למשל: ״מְדֻלֶּלֶת שֵׁנִית לְאִשָּׁה מְהוּלָה בְּמִיצִים/ לֹא מָרִים׳ (״רחצה״, עשרים נערות לקנא); או: ״אֲבָל יָדַיְךְ הוּשְׁטוּ אֵלַי בַּחֲזָרָה/ כְּמוֹ מוֹטוֹת./ וְלֹא רָאִית אֲפִלּוּ אֵיךְ עָמַדְתִּי בֵּינֵיהֶן/ כְּאֶמְצַע, כְּסֻלָּם״ (״זרם חילופין״, סמיכות). בשירתה נשזרות דמויות תנ״כיות המשמשות נמענים קרובים וחיוניים. כך למשל בשיר ״שרה״ (מתוך עשרים נערות לקנא): ״כְּשֶׁאַבָּא הֵרִים יָדַיִם, אַתְּ צָחַקְתְּ/ כְּמוֹ מְטֹרֶפֶת, כָּל הָהָר הִסְתַּמֵּר./ אַיָּלִים לָחֲשׁוּ לָעֳפָרִים/ שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ קָרוֹב./ כָּל הָהָר, מְטֹרֶפֶת,/ קוֹרֵאת לִי בִּשְׁמִי,/ מִתְחַנֶּנֶת לִשְׁמֹעַ אוֹתִי/ רַק הַפַּעַם/ צוֹחֵק חֲזָרָה בִּשְׁבִילֵךְ או: ״שִׁמְשׁוֹן וְאַבְשָׁלוֹם/ מַשְׁוִים שְׂעָרוֹת/ שֶׁל מִי יוֹתֵר קָרוּעַ// אַבְשָׁלוֹם מְדַבֵּר עַל כְּאֵב,/ שִׁמְשׁוֹן מִתְפַּשֵּׁט/ וּמַרְאֶה לוֹ שֶׁרֵיק בִּפְנִים״ (״שמשון ואבשלום״, עשרים נערות לקנא). האהבה מופיעה בשירתה כמושא אחיזה וביטחון, אך בה בעת גם כנתונה בסכנת חידלון, ומתוך כך עולה ניסיון תמידי להנכיחה: ״אַל תַּעֲזֹב אוֹתִי מַה צָּרִיךְ לְתַקֵּן אֶצְלִי בּוֹא/ נִפָּגֵשׁ הָעֶרֶב״ (״אהבתי אותך כמו שאוהבים אסיר נמלט״, עשרים נערות לקנא). החרדה הצועדת יד ביד עם האהבה מקננת, חסרת מפלט, גם בשירים שנמענם הוא הילד, שם מצויה החרדה מפני האלימות שבמציאות הפוליטית: ״אַל תִּקַּח, יוֹרֵשׁ הָעֹצֶר שֶׁלִּי, חֵלֶק בַּהַפְגָּזָה, אַל תִּקַּח אֶת מַדֵּי אָבִיךָ/ הָרֵיחָנִיִּים מִכְּבִיסָה, אַל תִּטְעֶה לְזַהוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, סַבּוֹן/ נְטוּל סַבּוֹן, אַלִּימוּת נְטוּלַת כַּוָּנָה״ (״יורש העוצר״, סמיכות). ״שַׁעֲרֵי הָעִיר רוֹעֲדִים./ שְׂפָתְךָ הָעֶלְיוֹנָה נִפְתַּחַת לְסַמֵּן לִי אֶת גַּג הַבַּיִת,/ שְׂפָתְךָ הַתַּחְתּוֹנָה נִפְתַּחַת לְסַמֵּן לִי אֶת הַבּוֹר״, כותבת גידלי (״אושר״, סמיכות), ואכן הרעד והבור נוכחים בשירתה, אך עם זאת נראה כי, לפחות במישור הלשוני, היא בוחרת בשפה העליונה, בגג הבית.

מנחה סדנאות כתיבה. בשנת 2014 ייסדה, עם אשכול נבו, את בית הספר לכתיבה ספרותית, ״סדנאות הבית״.

נשואה לאלכס בן־ארי ואם לנועה, הלל, עופרי וענר ומתגוררים ברחובות.

נכתב על־ידי ליאור גרנות עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
מקורות נוספים: ויקיפדיה
[צילום: מוטי קיקיון]