אמיר גוטפרוינד נולד בחיפה בב' באב תשכ״ג, 23 ביולי 1963. את תחילת הקריירה הספרותית שלו החל בעודו קצין בחיל האוויר. פירסם שלושה ספרים בעת שירותו הצבאי, ולאחר פרישתו בגיל ארבעים ושתיים התמסר לכתיבה ספרותית. גוטפרוינד הוא מוסמך החוג למתמטיקה שימושית בטכניון וסיים את שירותו הצבאי בדרגת סגן-אלוף.
    ספרו הראשון, שואה שלנו (זמורה-ביתן, 2000), מביא את נקודת מבטם של הילדים אמיר ואפי, בני הדור השני לשואה, הדולים אט-אט רסיסי סיפורים על ניצולי השואה במשפחתם ובסביבת שכונתם בחיפה. במהלך ילדותם ובגרותם הם בונים את תצרף סיפור השואה של הדמויות מאחורי הסיפורים. שואה שלנו הוא גם סיפור של התבגרות, חשיפת סוד, הצצה לחייהם של מבוגרים ועולמותיהם הכמוסים וסיפורו של דור שהשתיק את השואה ומאורעותיה. הספר משבץ  סיפורים בעלי אופי ריאליסטי זה בתוך זה, והיכולת לחבר כרוניקות עם קטעים פנטסטיים יצרה את צביונו הייחודי של הרומן. הכתיבה על סוגיות מורכבות וטרגיות של עולם השואה ואילמותם של הניצולים תוך שימוש בהומור, באירוניה ובקטעים גרוטסקיים יצרה חידוש בספרות העברית והביאה את גוטפרוינד באחת ללב התודעה הציבורית הספרותית.
    ספרו השני, אחוזות החוף (2002), הוא קובץ סיפורים המתאר דמויות תימהוניות, אקסצנטריות וכאלה המצויות על סף השיגעון. עולמן של הדמויות החריגות, שרובן שואפות לדבר אחד ואינן מצליחות להשיגו, זוכה לאהדתו של המספר ושל הקוראים. הסיפורים מפנים את המבט אל הפרט, האחד, הנאבק בכוחות גדולים ממנו. גוטפרוינד המשיך בספר זה לבסס את כתיבתו ככתיבה ססגונית, מלאת הומור, ושילב בעלילת הסיפורים הקצרים פיסות של ההיסטוריה הציונית. חלק מן הסיפורים מתרחשים בישראל, ואחרים בהווי הצרפתי הכפרי (כמו ״שעונים״, ״אוכל״, ״דוד אלבר״). כמה מן הדמויות בסיפורים אלה נעלמות או מתפוגגות ונותרות בגדר תעלומה. אחת התמות החוזרות בסיפורי הקובץ היא הטבעת דמות האב בנפשו של הבן (״היסטוריה״, ״אוכל״) – דמות אב שלא ניתן להשתחרר ממנה. העיסוק בשימור הזיכרון ובחשיבותו, שהוא הבסיס לשואה שלנו, מתקיים גם באחדים מן הסיפורים באחוזות החוף; דמויות המספרים מנסות לשחזר את סיפורי ההורים או את סיפוריהן שלהן (״היגון הזה״, ״אירדן״) ועוסקות בסוגיות של מהימנות הזיכרון, דרך היווצרותו של סיפור והקושי בחילוץ הסיפור של ניצולי השואה. הספר זכה בפרס ספיר ב-2003.
    ספרו השלישי, העולם, קצת אחר כך (2005), מעמיד במרכזו את דמותו של חיים אברמוביץ', מנהיג נערץ הבונה אחוזה ההופכת לגוף אידיאולוגי אנטי-ציוני, שאינו מכיר במדינה. הספר מגולל את קורותיהם של יושבי האחוזה והעובדים בה לצדו של המנהיג הנערץ. הספר עוסק בתמות של הגירה, גלותיות, שואה ורצון להשתלב במדינה החדשה. עברן של הדמויות כמי שחוו את השואה, עלו מרוסיה או התגוררו במעברות עיצב את חייהן, ובד בבד את דמותה של המדינה. גם ספר זה עוסק בדמויות מן השוליים החברתיים – דמויות חריגות המצויות מחוץ לנרטיב הממלכתי, והמתאפיינות בחיים מוזרים ועלובים, הזוכים להזדהות הקוראים. הפואטיקה של הספר נשענת על ריאליזם ופנטזיה, שיצרו את סגנונו הספרותי המובהק של גוטפרוינד. הספר תורגם לאנגלית.
    ספרו הרביעי, בשבילה גיבורים עפים (2008), הוא רומן רחב יריעה המקיף את סיפורו של דור, למן מלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין. הרומן מתרחש בשכונת פועלים בחיפה, עיר הולדתו של גוטפרוינד, ובמרכזו עומדת דמותו של אריק, סביבו נטווה סיפור האהבה הגדול. הרומן כורך את הלאומי עם הפרטי ומציב בלב העלילה את התחנות ההיסטוריות המרכזיות של מדינת ישראל במקביל לסיפורם של חמשת חברי הילדות מן השיכון. ב-2010 יצא לאקרנים הסרט פעם הייתי בבימויו של אבי נשר, המבוסס על הספר בשבילה גיבורים עפים, ובעיקר  על פרק אחד ממנו ועל דמותו של השדכן יעקב ברייד, ניצול שואה, שהיה מעבידו של אריק, הדמות המרכזית בסרט ובספר, בחופשת הקיץ של 1968.
    יצירה ספרותית אחרת של גוטפרוינד, הסיפור ״צלליות״ מתוך קובץ הסיפורים צלליות: 11 סיפורים המאגד יצירות של סופרים ישראליים שונים (בעריכת אתגר קרת, 2005), עובדה אף היא לסרט, הנושא את שם הסיפור (בימוי אדם ביזנסקי, 2013). זהו סיפור מטפורי על דוד בודד שנהג לבדר את בני משפחתו במופעי צלליות עד שנטרפה עליו דעתו. אמיר גוטפרוינד הוא זוכה פרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול לשנת תשע״ג.
    בשנת 2011, כשכתב את מזל עורב (2013) נפטרה אשתו של אמיר גוטפרוינד, נטע, גם היא ממחלת הסרטן, והוא הקדיש לה את ספרו: ״לנטע שמיר ז״ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך״. על ספרו זה כתבה ב״הארץ״ עלית קרפ: ״זה אינו ספר אופטימי, אבל הוא ספר יפה ואישי, שמוליך באומץ את הגיבור שלו בדרך החתחתים של הדברים שמוכרחים לעבור אותם. הוא אינו מציע אף לא קיצור דרך אחד וגם לא גלולה אחת נגד כאבים (...) אם בעבר הלך גוטפרוינד בגדולות ורצה לספר את המיתוס הלאומי באמצעות האישי, הרי שבספר הזה הוא מתפשט מהמחלצות הללו ומתכנס בכאב אישי״.
    גוטפרוינד פרסם בתקופה האחרונה סיפורים מעת לעת ב״מעריב סופשבוע״, וכן שימש כתסריטאי בסדרה ״בני ערובה״. אמיר גוטפרוינד נפטר בט״ו בכסלו תשע״ו, 27 בנובמבר 2015.

נכתב על ידי נינה פינטו-אבקסיס עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: ויקיפדיה, גרנות, הארץ, ITHL]
[צילום: מוטי קיקיון]

ספריו: