אשכול נבו נולד בירושלים בב׳ בניסן תשל״א, 28 במארס 1971 ונקרא על שם סבו לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי. בילדותו ובנעוריו עברה משפחתו בתים רבים, והדבר ניכר במוסדות הלימוד השונים שלמד בהם. עובדה ביוגרפית זו מופיעה כמוטיב חוזר ביצירתו. בגן הילדים למד בדטרויט, ארצות הברית, למד בבית הספר היסודי בחיפה, בחטיבת הביניים ב״תיכון ליד האוניברסיטה״ בירושלים, וכיתות י׳ עד י״ב בבית הספר
״הריאלי״ בחיפה. שירת בצבא כקצין מודיעין.
ספרו הראשון, שהיה גם פרסומו הראשון, קובץ הסיפורים צימר בגבעתיים, ראה אור בהוצאת זמורה־ביתן ב־2001. כעבור שנה הופיע
נפרדנו טראח – המדריך לנפרד המתחיל, ספרון קומי שנוצר עם המאיירת אורית עריף.
ב־2004 יצא לאור ארבעה בתים וגעגוע, רומן רב־קולי שבו דמויות שונות בישראל שלפני רצח רבין ואחריו מתארות את חייהן במדינה האחוזה בטראומת הרצח. דמותו של צאדק, פועל פלשתיני, העובד בשיפוץ בתי יהודים בשכונת מבשרת ציון בכניסה לירושלים, ותוך כדי כך מזהה את הבית שממנו גורשה משפחתו ב־1948, היא דמות ייחודית בנוף הספרות העברית בשנים אלה. כזו היא גם דמותו של יותם, שאחיו גידי נהרג בלבנון ומשפחתו מחליטה לעזוב לאוסטרליה. סצנת עזיבת הארץ פותחת את הרומן וחוזרת לקראת סיומו, כאמירת נגד. המשפט החותם את הרומן הוא של מודי, תרמילאי ישראלי המטייל בדרום־אמריקה:
״אני רוצה הביתה״.
ספר זה זכה להתקבלות נלהבת הן על ידי הקוראים והן על ידי הביקורת.
סמדר שיפמן בספרה דברים שרואים מכאן (2007), כותבת שנבו, כמו
מאיר שלו, יוצר על קו התפר שבין המודרניזם לפוסט־מודרניזם. מהמודרניזם הוא נוטל את מרכזיותה של התודעה האנושית, ומהפוסט־מודרניזם את הזכות שלא להתחייב ואת האופציה לשחק גם כשהוא נוגע בחומרים טעונים וכואבים. הספר היה מועמד לפרס ספיר, זכה ב״ספר הזהב״ וב״ספר הפלטינה״ של התאחדות המו״לים, ותורגם לשפות שונות. ספרו הבא של נבו משאלה אחת ימינה (2007) מעמיד במרכזו את מיתוס החברות הישראלית: ארבעה נערים חיפאים עוברים יחד את התחנות הטיפוסיות המעצבות את סיפור ההתבגרות הישראלי: בית ספר תיכון, צבא, הטיול לחו״ל, מעבר לתל אביב, לימודים באוניברסיטה והיווצרות יחסי זוגיות ומשפחה. אהבת הכדורגל והצפייה המשותפת במשחקים הן ציר העלילה, והן מייצרות ומשמרות את חברותם. בתחילת הרומן כותבים הארבעה את משאלותיהם למונדיאל הבא והספר עוקב אחר דרכי התממשותן. התקבלותו של הספר היתה מעורבת. הביקורות ציינו את הרף הגבוה שהעמיד ספרו הראשון ותהו לגבי יכולתו של הסופר לעמוד בו. כך למשל ציין
עמרי הרצוג (2007) שהספר מאכזב משום שלמרות יכולת הכתיבה הגבוהה, היא מוצאת מפלט בחיק החמים של סיסמאות ידועות מראש, שהחזרה עליהן מבדרת אבל אינה יוצרת משמעות לקורא. מבקרים אחרים ציינו לחיוב את השפה, שמצד אחד היא דיבורית מאוד, ומצד שני אינה מוותרת על המורכבות הניכרת, בין השאר, בהתכתבויות עם יצירות שונות. גם ספר זה זכה ב״פרס הזהב״ וב״פרס הפלטינה״ של אגודת המו״לים, וב־2008 עובד לסדרת טלוויזיה. ספריו תורגמו לשפות רבות. בשנת 2010 הוציא ספר ילדים בשם אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה, בהוצאת זמורה־ביתן (עם איורים
של דייוויד הול). ב־2011 הוציא את ספרו נוילנד, אשר הפך לרב־מכר. לצורך כתיבת הספר נסע נבו לדרום־אמריקה, שם חקר את התרבות המקומית. הספר מתעסק בייצוגים כמו מסעות ושכול, אהבה וגעגועים, ופורש רשת דימויים בעלת קשר עקיף לאלטנוילנד של הרצל.
נבו הקים ב־2014 את בית הספר לכתיבה ״סדנאות הבית״ עם המשוררת אורית גידלי אשר תלמידיו הוציאו ספרים רבים בעידודו ובתמיכתו.
ב־2018 הופיע ספרו הריאיון האחרון (2018). הספר זכה לביקורות טובות, בניגוד לספריו הקודמים, בעיקר בשל סגנונו החושפני והמודע־לעצמו. במקביל לכתיבה עובד נבו כמרצה לכתיבה יצירתית באוניברסיטת תל־אביב ובבית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל בירושלים. השתתף כסופר אורח בפסטיבלים שונים באירופה. ספרו
ארבעה בתים
וגעגוע שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע״ש ריימונד
ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו נוילנד היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011 וב־2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו
המקווה האחרון בסיביר. נבו נשוי לענת ואב ללילה ויערה ומתגורר ברעננה.
אורן, יוסף. הספרות הישראלית ב״אינתיפאדה״:
סילוף האמת, אהדה לפלשתינים. האומה, שנה מ״ב, חוב׳ 158 (2004), עמ׳ 38–49.
אורן, יוסף. דור אנוכי, לחוץ, ציני ואכול ספקות.
האומה, שנה מ״ד, חוב׳ 165 (ספטמבר 2006), עמ׳ 111–119
<נוסח מורחב נדפס בספרו משבר ערכים בסיפורת הישראלית (ראשון לציון : יחד,
תשס״ז 2007), עמ׳ 47–61>
גרנות, משה. בין רצח רבין לבחירות 96׳.
מאזנים, כרך ע״ט, גל׳ 6 (כסלו תשס״ו, דצמבר 2005), עמ׳ 5–6.
דויטש, חיותה. קומפוזיציה של געגועים. הצופה, המוסף, כ״א באדר
ב תשס״ה, 1 באפריל 2005, עמ׳ 15.
קורין־שפיר, ורה. ״געגועים זו מילה יפה״ : עיון ב״ארבעה בתים
וגעגוע״ מאת אשכול נבו. בתוך: זהויות ישראליות
– בין זר למוכר : קריאה ביצירות מאת חמישה יוצרים בספרות ההווה / ערכה
אילנה אלקד־להמן (ירושלים : כרמל, תשס״ט 2008), עמ׳ 64–90.
ארליך, צור. לצאת החוצה לשחק. מקור ראשון, שבת, כ״ט
בכסלו תשע״ט, 7 בדצמבר 2018, עמ׳ 16–17.
על ״גבר נכנס בפרדס״
פריד, ירון. שעה של דבש. מעריב סופהשבוע, המוסף, י״ז
בסיון תשפ״א, 28 במאי 2021, עמ׳ 37.
רוט, אסף.מציצים ובורחים. הארץ, גלריה שישי, י״ח
בתשרי תשפ״ב, 24 בספטמבר 2021, עמ׳ 52.
שוורצגורן, לביא. מרחב מוגן. מקור ראשון, שבת, י״ז
בסיון תשפ״א, 28 במאי 2021, עמ׳ 22–23.
שכניק, רז. ״אנשים שדיברו על הקורונה במונחים של ׳הזדמנות׳ הוציאו
אותי מדעתי״. ידיעות אחרונות, 7 ימים, כ״ג בְּאִיָיר תשפ״א, 5 במאי
2021, עמ׳ 24–25, 28 <ראיון עם הסופר>
על ״מחשבה ממתינה״
גפן, פנינה. ״למרות האטרקטיביות של המסך אנשים עדיין קוראים,
והרבה״. מקור ראשון, שבת, י״ד בניסן תשפ״ב, 15 באפריל 2022, עמ׳ 16–19
<ראיון עם הסופר עם צאת ספרו לאור>
לב־אדלר, ענת. הסיפור שאינו נגמר. ידיעות אחרונות,
24 שעות, כ״א באדר ב׳ תשפ״ב, 24 במארס 2022, עמ׳ 4–6.
אשכול נבו נולד בירושלים בב׳ בניסן תשל״א, 28 במארס 1971 ונקרא על שם סבו לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי. בילדותו ובנעוריו עברה משפחתו בתים רבים, והדבר ניכר במוסדות הלימוד השונים שלמד בהם. עובדה ביוגרפית זו מופיעה כמוטיב חוזר ביצירתו. בגן הילדים למד בדטרויט, ארצות הברית, למד בבית הספר היסודי בחיפה, בחטיבת הביניים ב״תיכון ליד האוניברסיטה״ בירושלים, וכיתות י׳ עד י״ב בבית הספר
״הריאלי״ בחיפה. שירת בצבא כקצין מודיעין. 
