מנחם פרי נולד בא' בתשרי תש״ג, 12 בספטמבר 1942, גדל בבנימינה, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. את עבודת הדוקטור שלו כתב על שירת ח״נ ביאליק. עבר עם מורו, בנימין הרושובסקי (הרשב), וכמה מעמיתיו ללימודים בירושלים לאוניברסיטת תל אביב, שם היה ממקימי החוג לתורת הספרות, שבראשו עמד שנים רבות. הקים (עם מאיר ויזלטיר) וערך במשך כעשרים שנה את הרבעון סימן קריאה (1972–1991) ואת הוצאת הספרים ״ספרי סימן קריאה״, שגם היא הוקמה ב-1972. היה חבר מערכת הספרות, כתב העת של החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. מאוחר יותר ייסד וערך בשיתוף פעולה של הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת כתר, את הסדרה לספרות יפה ״הספריה״ (1986). ב-1989 נפרדו השניים ופרי הקים את הסדרה ״הספריה החדשה״, שקיימת עד היום.
    פעילותו של פרי נחלקת בין מחקר ספרותי  לעריכה ספרותית (תחום שבו הוא פעיל מאז שנות השבעים). אף שאפשר להבחין בין שני תחומי פעילות אלה, יש להדגיש כי המייחד את פעילותו הוא שילוב ביניהם: עבודתו כעורך מושפעת מהיותו חוקר ספרות, הן בבחירת הספרים והן בניתוח שהוא מצרף לחלקם; ועבודתו כחוקר מושפעת מן המגע שלו עם הספרות החיה, ורוב מאמריו ניתנים לקריאה על ידי אדם משכיל, ולא רק על ידי מומחים. מחשבתו התיאורטית צמודה לקריאה בטקסטים מסוימים, והפרשנות היא יעד בסיסי בעיוניו התיאורטיים.
    עמדתו המחקרית של פרי מתאפיינת בדגש על פרשנות היצירה הספרותית (אינטרפרטציה) כמטרת המחקר העיקרית, תוך שימת לב לקריאה כתהליך וכאירוע. כך אפשר להבין את קריאתו של פרי בשירת ביאליק, שטבעה את המושג ״השיר המתהפך״: קריאה בשיר לא כגוף ״סגור״ של משמעות נתונה מראש וניתנת לסיכום, אלא כהתרחשות, כמערכת יחסים בין השיר לקורא בו, מערכת יחסים המובילה את הקורא במשעול עקלקל לפעמים, שסופו, בחלק משירי ביאליק, שינוי הבנה קיצוני של מערכת היחסים שיוצר השיר, או בלשונו של פרי ״התהפכות״ השיר.
    ״תורת הפערים״ בקריאה, שאותה פיתח עם מאיר שטרנברג (עוד לפני שאיזר וסטנלי פיש כתבו על הקורא), מתמקדת אף היא באופן שבו קריאת הטקסט כתהליך קובעת למעשה את משמעותו ואת תגובת הקורא. פרי חקר את ״אפקט הראשונות״ ואת ״אפקט האחרונוּת״ המנוגד לו, כלומר את האופן שבו מקנה הקורא משקל מיוחד לפתיחות ולסיומים של טקסטים, ו״צובע״ את ״אמצע״ הטקסט בצבעי משמעות הפתיחה והסיום, בתהליך משתנה. קריאתו בסיפור ״ורד לאמילי״ מאת ויליאם פוקנר היא הדגמה מופתית לאופן שבו סדר המסירה של פרטי העלילה משליך, בכל רגע נתון של הקריאה, על הבנתנו את העלילה ואת הדמויות.
    יצוין עוד מאמרו של פרי על מסעות בנימין השלישי של מנדלי, שבו הראה כיצד מה שנראה כ״תוהו ובוהו״ והיעדר מבנה, ארוג למעשה בשרשרת של אנלוגיות משמעותיות, המארגנות את הסיפור בתבניות סמויות. פרי פיתח במחקריו את מושג ״המספר הכול-מוֹסֵר״, על משקל ״המספר הכול-יודע״, והבחין בין מספר שיודע ״הכול״ על העולם המסופר ואף מספר את כל הידוע לו, לבין מספר הבוחר להעלים מידע מן הקורא ולא למסור אותו כלל, או למסור אותו ברגע מסוים במהלך הקריאה. פרי יישם את כלי המחקר החדשים על הסיפור המקראי של דוד ובת-שבע, במאמרו ״המלך במבט אירוני״, הן כדי להבין פרשייה מקראית זו והן כדי להדגים ולהדגיש כי כלי המחקר הספרותי יפים לטקסט ספרותי באשר הוא, עתיק או מודרני.
    מחיבוריו: על סיפורו של יעקב שטיינברג 'העיוורת', מדריך ללקט סיפורים (1967); ״האנלוגיה ומקומה במבנה הרומן של מנדלי״ (הספרות, 1968); ״המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה״ (הספרות, 1968); המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק: תרומה לתיאוריה של פיתוח משמעויות ברצף הטקסט הספרותי (1977); ״הדינמיקה של הטקסט הספרותי״ (הספרות, 1979); ״עזר כנגדו – רבקה וחתנה העבד, והקואליציה של אלוהים עם הנשים בסיפור המקראי״ (אלפיים, 2005).
    כעורך ספרותי עיקר פועלו של פרי הוא במסגרת ״הספריה החדשה״, שבה הופיעו כארבע-מאות ספרי שירה ופרוזה. בתחום השירה יש לציין מבחרי תרגומים של שירת פאול צלאן, סורג שפה, אלגיות דואינו של רילקה וכל הסונֶטות של שקספיר (כל אלה בתרגום שמעון זנדבנק), מבחר משירת יונה וולך, ספריו האחרונים של אבות ישורון ומכלול שירתו של יאיר הורביץ. פרי, תחילה בסימן קריאה ואחר כך בהוצאת הספרים, תרם רבות לשינוי הדרמטי במעמדו של אבות ישורון, שאותו הגדיר ״המשורר החשוב ביותר בדור שלונסקי-אלתרמן״. העדפה זו אופיינית למדיניות העריכה שהוביל פרי ב״ספריה החדשה״, שהעדיפה ספרות של פרטים ומצבים קונקרטיים רוויי משמעות על פני ספרות סימבוליסטית או אלגורית ועל פני ספרות של פאתוס לאומי. ואכן, פרי אחראי במידה רבה לעיצוב הטעם הספרותי ב״יום שאחרי״ פטירתו של ש״י עגנון (1970), שנתפש (לא לגמרי בצדק) כסופר של ״משמעויות נסתרות״ והסמלת יֶתֶר של המציאות, והוא גם ״היום שאחרי״ ספרות הקולקטיב הציונית של ״דור בארץ״.
    בין הסופרים המרכזיים שספריהם פורסמו ב״ספריה החדשה״ אפשר לציין את א״ב יהושע, דויד גרוסמן, יהודית קציר, יוסל בירשטיין, חנוך לוין, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, ישעיהו קורן ויצחק לאור. בין היצירות הקנוניות של הסיפורת הישראלית שראו אור במסגרת זו נציין את שני הרומנים של יעקב שבתאי זכרון דברים וסוף דבר, את עיין ערך: 'אהבה' וספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן, את מולכו ומר מאני של יהושע ואת עַם, מאכל מלכים של יצחק לאור. תצוין גם גאולתם של ספרים (מהספרות העברית ומספרות יידיש) מתהום הנשייה, ובהם חיי נישואים של דוד פוגל, הרחוב של ישראל ראבון (בתרגום ק״א ברתיני) וכשיאש נסע של יעקב גלאטשטיין (בתרגום דן מירון).
    בין יצירות המופת המתורגמות שראו אור ב״ספריה החדשה״ אפשר למנות את דון קיחוטה של סרוונטס (בתרגום ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו), את בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט (בתרגום הלית ישורון), סיפורים פטרבורגיים מאת גוגול והרומן אידיוט מאת דוסטוייבסקי (בתרגום נילי מירסקי), מבחר מהפרוזה של ריימונד קארבר (בתרגום משה רון), הרומן מתחת להר געש של מלקולם לורי (בתרגום מאיר ויזלטיר), הנובלה ״בטון״ מאת תומס ברנהרד והרומן ברלין, אלכסנדרפלאץ של אלפרד דבלין (שניהם בתרגום ניצה בן-ארי).
    ז'אנר ייחודי שפרי המציא ושיכלל הוא מסות קצרות בגב העטיפות של חלק מהספרים שהופיעו ב״ספריה החדשה״. כמה ממסות אלה הן אינטרפרטציה דחוסה, לעתים מבריקה, של הטקסט. למעשה, שימש העורך בכמה מקרים גם כעין מבקר-על. בכך פנה ישירות אל הקוראים ״מעל ראשה״ של הביקורת. למעשה, פרי יצר דגם חדש של עורך המעורב בכל שלבי העשייה הספרותית. בכך המשיך ופיתח מסורת של עריכה מעורבת ומחויבת שראשיתה בעורכים כביאליק וכברנר ושנעלמה כמעט לגמרי מהמציאות הספרותית של סוף המאה העשרים.
    מעורבותו של פרי בכל צדדיה והיבטיה של העריכה הספרותית, וגם מעבר לה, מתבטאת בין השאר בתגובותיו הרבות, לעתים הכעוסות, על מאמרי ביקורת שנכתבו בעיתונות על ספרי ״הספריה החדשה״ שלא נראו בעיניו; בראיונות הרבים שנתן לתקשורת במהלך השנים; ובטור האישי שהוא כותב באתר ״הספריה החדשה״. תגובות אלה הולידו לא פעם תגובות-נגד של סופרים ומבקרים, שהאשימו אותו בדרדור הספרות היפה למחוז של תרבות הפנאי הנמוכה. בשנות השמונים כתב בשבועון כותרת ראשית טור בענייני אוכל שתיבל בעניינים שונים מתחום הספרות, ולאחר מכן כתב ביקורת תיאטרון בעיתון חדשות.
    בשנת 2017 פרסם פרי את הספר שב עלי והתחמם – הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, המתמקד ביחסים שבין שני ענקי הספרות העברית עד לנתק המוחלט ביניהם. פרי אוסף בספר פרטי מידע אבודים וזנוחים ומאגד אותם לכדי תיאוריה המספרת את סיפור אהבתם הלא-ממומש.
    ב-2008 זכה פרי בפרס שר המדע, התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום העריכה הספרותית, וב-2010 זכה בפרס רמת גן למפעל חיים בתחום הספרות. בשנת 2012 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול ז״ל.

נכתב על-ידי דרור בורשטיין עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]

ספריו: