חזי לסקלי, משורר, מבקר, עיתונאי, אומן וסאטיריקן, נולד בד׳ באב תשי״ב, 26 ביולי 1952 ברחובות וגדל בגבעתיים, בן יחיד למשפחה של ניצולי שואה מצ׳כיה. אביו זישה, שהיה קצין בצבא הצ׳כי, איבד אישה ובן במלחמת העולם השנייה, ואימו שינדל עברה כמה הפלות לפני שנולד. עד גיל שש דיבר בשפת אימו, צ׳כית, ואז הכריז שלא ידבר בה עוד. למד בבית הספר לאומנויות רננים ולאחר מכן בתיכון ע״ש תלמה ילין. הפסיק את לימודיו בכיתה יו״ד, ועבד כנער שליח וכשוליה לצלמי עיתונות. בתקופה הזאת התנסה במגוון סוגי אומנות: למד צילום, השתתף בסדנה מטעם אגודת ״קולנוע לנוער״ (אגודה שהקים בשנות השישים של המאה העשרים מבקר הקולנוע שלמה שמגר, במטרה לקרב צעירים לקולנוע האומנותי), השתתף בסדנת התיאטרון לצעירים של ״צוותא״ ולמד ריקוד בלהקת ״בת דור״. לסקלי, שלא התגייס לצבא, נסע בגיל עשרים ושתיים להולנד, ובמשך ארבע שנים למד במגמת מולטימדיה באקדמיה הפתוחה בהאג. שם עסק בסוגים שונים של אומנות, כמו אומנות פלסטית, צילום, וידאו ארט ואומנות מיצג, והחל לעסוק ב״שירה חזותית״ באנגלית, שילוב המילים בדימויים חזותיים.
    ב־1980 שב ארצה, וניסה לשלב בין שלל תחומי עיסוקיו: לימד פרפורמנס במכללת ״אורנים״, ארגן מופעי מולטימדיה ומיצגים, יצר כוראוגרפיות לקטעי מחול (בתחילת שנות התשעים), ערך ערבי ספרות ב״צוותא״ וארגן את ״שבוע השירה״ בתל אביב. לסקלי ערך את החלק השני של המקומון ״העיר תל אביב״, שבו פרסם ביקורות מחול ותרבות וכן את המדור הביקורתי האירוני ״יומן הנרגן״, שהאיר את התרבות הישראלית באור הומוריסטי. במדור הזה, בפינה הכמעט קבועה ״מצב השירע״, דן בין השאר במצב השירה ובמעמדם של המשוררים החדשים. כמו כן השמיע בו קול ברור במאבק למען יציאתם של הומואים מהארון ובעד זכויותיהם. בפעילותו העיתונאית ייסד גם את המדור הסאטירי ״השער האחורי״, ובו שיבץ אמרות, פתגמים, ציטוטים והצעות בסגנון ״לוח קח־תן״ של דמויות שונות (מומצאות לעיתים), ועיטר אותן בעבודות אומנות.
    החל לכתוב שירה בגיל ארבע־עשרה, וכשהיה בן שמונה־עשרה התפרסמו שיריו ב״משא״, מוסף הספרות של עיתון ״דבר״, וב״ביכורי עתים״ בעריכת אייל מגד ב־1971. בשנת 1974, לפני עזיבתו להולנד, פרסם סיפור קצר בשם ״המשטח״, כשם אחד השירים בספרו הראשון. פרסם שירים בכתבי העת ״מאזנים״, ״עכשיו״ ו״עתון 77״ במחצית הראשונה של שנות השמונים, שמאוחר יותר כונסו לספר שיריו הראשון. בתחילת שנות השמונים היה חלק מקבוצת משוררים שכונתה ״מקום״ (עם אלי הירש, אלון אלטרס, רובי שונברגר, אבי פלדשטיין וזלי גורביץ׳), שפרסמה גיליון אחד בלבד, ב־1985.
    אף שפרסם שירה מגיל צעיר, ספרו הראשון ״האצבע״ פורסם בהוצאת עם עובד ב־1986, כשהיה כבר בן 34, וזיכה אותו בפרס ירוחם לוריא לספר ביכורים. בשמונה השנים שלאחר מכן פרסם עוד שלושה ספרים: ״חיבור וחיסור״ (1988), ״העכברים ולאה גולדברג״ (1992) ו״סוטים יקרים״ (1994, הספר יצא לאור לאחר מותו ממחלת האיידס). ב־2009 פורסם הקובץ ״באר חלב באמצע עיר שירים 1968–1992״, שמאגד את כל שיריו שהתפרסמו ושירים אחרים מעיזבונו.
    עקבות חיפושיו האומנותיים של לסקלי ועיסוקיו האסתטיים המגוונים בולטים, שלא במפתיע, בשירתו. כתיבתו עוסקת רבות בשאלות ארס־פואטיות ומטא־לשוניות (כמעט כל שיריו ארספואטיים, במישרין או בעקיפין), כוללת שילובים אקלקטיים בין תחומים שונים (הבולט שבהם הוא המחול), ועשירה בציטוטים מן הגורן ומן היקב, מהקאנוני ומהפופי, מהאזוטרי ומהעכשווי.
    מצד אחד, חוויית הקריאה והמשמוע של שירתו יכולה להיות בהירה וגלויה בשיר במפורש, ומן הצד האחר, כתיבתו עמוסה הקשרים תרבותיים, חיבורים ״רחוקים״, מפתיעים, גרוטסקיים וסוריאליסטיים בין חלקי השיר, הטעיות והיפוכים מילוליים ולוגיים, ואלו תובעים ערנות מתמדת ותשומת לב. הביקורת מיקמה אותו בשירה העברית שעל הציר זך־ויזלטיר־שבתאי, וציינה גם השפעות ויחסים למשוררים כמו אבידן, וולך ומאיה בז׳רנו (ולאה גולדברג, שאף הונצחה בכותרת המשחקית של ספרו ״העכברים ולאה גולדברג״). הביקורת ציינה גם השפעות של שירה לא עברית, כגון מסורת הנונסנס, מסורת השירה הקונקרטית והאימג׳יזם האמריקני, וכן השפעות של הרומנטיקה ושל הדקדנס הצרפתי.
    כתיבתו מתאפיינת בטון פילוסופי, משחקי, אירוני, דידקטי ושכלתני; בקידוד מילים ושינוי משמעותן המקובלת; בתיאטרליות ופרפורמטיביות, הכוללת ״הוראות״ לקוראים והמצאת דמויות – אנושיות ולא אנושיות – המדברות בשירים; בהרס המנגנון השירי באמצעות לשון אבסורדית ורוויית סתירות; בקונקרטיות תמונתית ואנטי־מטפורית והתייחסות אל השיר ואל מילותיו כאל סובייקטים ממשיים; ובהכלאה של הומור, קלילות ויופי עם הנורא: מוות, טרגיות, רִיק וכיעור.
    בכל אחד מספריו לסקלי בונה מעין חקירה מושגית, שבמרכזה זיקות בין אובייקטים. למשל, הספר ה״אצבע״ מוגדר, בין השאר, כמילון אוטו־רפרנציאלי הבוחן את היחס שבין ה״אצבע״, ה״אקדח״ והקוראים: ״הַמִּלּוֹן שֶׁבּוֹ מֻזְכֶּרֶת הַמִּלָּה ׳אֶצְבַּע׳ בְּמֶרְחַק עַמּוּד אֶחָד בִּלְבַד / מֵהַמִּלָּה ׳אֶקְדָּח׳ / הוּא הַמִּלּוֹן הַמְסַפֵּר לָנוּ אֶת סִּפּוּר חַיֶּיהָ הַמֻּפְלָאִים שֶׁל הַגְּבֶרֶת / וְאֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל אֶצְבַּע״ (מתוך שירו ״התלמידים״). בספר ״חיבור וחיסור״, במחזור ״מחולות ריקים״ נבחנים המחול ויחסו לגוף, לכתיבה ולמשמעות, ובמחזור ״חורים וידיות״ ניתן פתחון פה לחפצים יום־יומיים המגדירים את העולם מנקודת מבטם, וביניהם זיקות הקשורות לרוב בצורתם הגופנית (למשל, שולחן המכריז שהוא ״אֲבִי הַמִשְׁטָחִים הָאָפְקִיִּים / […] אֲבִי הָרִצְפָּה. / אֲבִי הַכִּסֵּא״, או אגרטל שהוא ״חוֹר מְקֻשָּׁט / יְדִידוֹ שֶׁל / הַשֻׁלְחָן שֶׁהוּא בּוֹר מֻסְוֶה״). בשלושת ספריו הראשונים בולטת נטייה לכתיבת פואמות ומחזורי שירה, ואילו ב״סוטים יקרים״ כמעט אין רצפי פואמה.
    לסקלי מנסח שפה ומקום ליופי ותוהה על אפשרותה של האוטונומיה האסתטית, על יכולתה של הלשון האומנותית ״לברוא״ עולם שיחליף את ה״מציאות״ ואת החיים, ועל היחסים בינם לבין האני. הלשון בשיריו הופכת לסובייקט בעל גוף, היגיון ותודעה משלו, אך היא כמעט תמיד מושמדת, מומתת ונהרסת, מכשילה את עצמה. לסקלי חודר לעומקם של מנגנוני הבריאה וההולדה, ובסופו של דבר, אל מעשה החיים והמוות בשיריו.
    מותו של לסקלי ממחלת האיידס בגיל ארבעים ושתיים עורר בזמנו תגובות רבות: שירים, תערוכת זיכרון, מפגשי קריאה משיריו והלחנות שלהם, ערבי מחול וסרט תיעודי (״יקנטליסה״, על שם אחד משיריו). כמה משיריו תורגמו לאנגלית בידי אדריאנה ג׳ייקובס. ב־2020 יצא דיסק של שיריו בלחניו של דורי פרנס ובביצוע מוזיקאים כגון רונה קינן, אלי מגן, אלון עדר ושי צברי.
    חזי לסקלי כתב בתקופה שעליה נהוג לומר שהשירה איבדה מהמעמד שהיה לה בתרבות הישראלית. כדברי אפרת מישורי, על רקע ״השמיים האפורים״ של השירה בשנות השמונים והתשעים המוקדמות לסקלי בולט כ״כוכב זוהר״, שזכה לתשומת לב והשפיע כבר בתקופתו (בין השאר, על משוררים כמו מישורי עצמה). במותו, לאחר פרסום ספרו האחרון ״סוטים יקרים״, כתב אריאל הירשפלד כי מדובר ב״יוצר והוגה נדיר בהיקף מחשבתו ובכוח המנגח של היוזמה האינטלקטואלית שלו״. כיום נחשב לסקלי, כמעט ללא עוררין, אחד המשוררים הישראליים הבולטים והחשובים של סוף המילניום, ואולי של השירה העברית המודרנית בכלל.
    חזי לסקלי נפטר בט״ז בסיון תשנ״ד, 26 במאי 1994.

חזי לסקלי  בספריה הלאומית

נכתב על־ידי אילאור פורת והדי שייט עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]
[צילום: שוש קורמוש] 

ספריו: