אידה צורית (צירלין), סופרת, מחזאית ומבקרת, נולדה בתל־אביב
בט״ו בשבט תרפ״ו, 30 בינואר 1926. בוגרת הסמינר למורות וגננות ע״ש לוינסקי בתל אביב
ו״סמינר הקיבוצים״. למדה מחול בתל־אביב ובניו־יורק. שיחקה בתיאטרון ״הבימה״ בשנים 1950–1952
ובתיאטרון העברי ״פרגוד״ בניו־יורק. מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרות ואמנות מ־1952. ספרה
הראשון ״שני מחזות על אהבה: גולת הבדולח; משחק אחרון״ (תל־אביב: עקד) פורסם ב־1962.
המחזה הראשון מתוכו, תחת השם ״״כדור הבדולח״״, הועלה על במת תיאטרון ״קרוב״ ב־2010.
זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים מטעם קרן ראש הממשלה על שם לוי אשכול ב־1981 וב־2000
ובפרס קרן דב סדן מטעם אוניברסיטת תל־אביב ב־1990. צורית היא רעייתו של הסופר
אהרן מגד ואמם של הסופר איל מגד וההיסטוריון
ד״ר עמוס מגד.
כתיבתה נעה בשלושה ערוצים. הראשון הוא הספרות הבדיונית, שבמסגרתו
פרסמה את ״חוט אריאדנה״ (1962), הבנוי כדו־שיח בין שתי דמויות; את הרומנים ״פריחה אפילה״
(1970); ״הגיל המאושר״ (1975); ״עיר הנידחת״ (1984), ואת קובצי הסיפורים ״בדרך הרומאית״
(1976) ו״המדרגה השלושים ושבע״ (2007). הערוץ השני הוא רומנים ביוגרפיים: רומנים שעלילותיהם
מבוססות על פרשיות חייהן של דמויות היסטוריות, שהם מעין שילוב של הספרות היפה והספרות
הדוקומנטרית. בערוץ זה התמקדה צורית בנשים שהיו בנות־זוגם של אישים מרכזיים בהיסטוריה
הציונית ובתרבות הציונית. במסגרת זו נתפרסמו ״אשתו המנודה״ (1997), על יוליה הרצל לבית
נשאואר, אשתו של הרצל; ״אהבת חיים״ (2000), על הציירת והסופרת אירה יאן (אסתר סלפיאן),
אהובתו של ביאליק, ו״העלמה והמשורר״ (2004), שנכתב בהשראת דמותה של הציירת צילה בינדר,
אהובתו של אלתרמן. הערוץ השלישי הוא ביקורת ספרותית. במסגרת זו פרסמה צורית את הספרים
״הקורבן והברית: עיונים בשירת נתן אלתרמן״ (1974); ״החיים, האצילות: פרקים ביוגראפיים
ועיונים במרכיבים הקבליים־החסידיים של שירת אמיר גלבע״ (1988), ואת ״שירת הפרא האציל:
ביוגרפיה של המשורר אבות ישורון״ (1995).
בכתיבתה הבדיונית והסמי־בדיונית כאחד, גיבורותיה של צורית הן בדרך
כלל נשים המתמודדות עם אתגרי הזוגיות, המיניות והמימוש העצמי. העלילות כרוכות בהיסטוריה
של היישוב ומדינת ישראל ונותנות לה ביטוי מזווית פרטית, נשית ו״שולית״, כלומר, תוך
ייצוג קולות שנדחקו אל השוליים של הבימה ההיסטורית והתרבותית. כתיבתה של צורית נותנת
פה לקולות מודחים אלה ומאירה פינות חשוכות ושכוחות בהוויה הציונית.
אבוש, דורית. המשך חיים בדוי. הארץ, מוסף
ספרים, גל׳ 258 (ח׳ בשבט תשנ״ח, 4 בפברואר 1998), עמ׳ 5.
יגיל, רן. אם תרצו אנטי־אגדה. מעריב,
מוסף שבת – ספרות וספרים, י״ג בכסלו תשנ״ח, 12 בדצמבר 1997, עמ׳ 30.
עומר, דבורה. אשת החוזה. ידיעות אחרונות,
המוסף לשבת – תרבות, ספרות, אמנות, כ׳ בכסלו תשנ״ח, 19 בדצמבר 1997, עמ׳ 28.
שמיר, זיוה. כל אשה והאמת שלה. מאזנים,
כרך ע״ב, גל׳ 9 (תמוז תשנ״ח, יוני 1998), עמ׳ 62–63.
על ״אהבת חיים״
גוברין, נורית.מלחמת העולם הראשונה בראי הספרות
העברית בשנים האחרונות. זמנים: רבעון להיסטוריה, גל׳ 126 (אביב 2014),
עמ׳ 96–109.
גלס, איתן.אנטונלה בגרוש.ידיעות אחרונות Ynet <מקוון>, 7 בספטמבר 2000.
נגיד, חיים. אומרים, אהבה יש בעולם. ידיעות
אחרונות, המוסף לשבת – תרבות, ספרות, אמנות, א׳ באלול תש״ס, 1 בספטמבר 2000,
עמ׳ 28.
צורית, אידה. בעקבות פעמיה וצילה. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים,
כ״ח בתשרי תשס״א, 27 באוקטובר 2000, עמ׳ 29. <ההתחקות אחר דמותה של הציירת אירה
יאן לצורך כתיבת הרומאן ההיסטורי ״אהבת חיים״>
צורית, אידה. אומרים אהבה יש. פנים, גל׳ 14 (2000), עמ׳ 116–120.
<סיפור אהבתם של חיים נחמן ביאליק והציירת אירה יאן שימש השראה לסופרת>