דן
בן-אמוץ,
סופר, עיתונאי, סאטיריקן והומוריסט. נולד בט׳ בניסן תרפ״ד, 13 באפריל 1924 בעיר רובנה, בפולין
(כיום בתחומי אוקראינה), בשם משה (מוסיה)
טילמזיגר (Mojsze Tilemzejgier). למד בבית-ספר עממי עברי שהיה מסונף לרשת
׳תרבות׳, ומשסיים את לימודיו שלחו אותו הוריו לארץ-ישראל ללמוד בכפר הנוער החקלאי בן-שמן. כעבור שלוש שנים, בנובמבר 1941, נספו אביו, אמו, אָחִיו ואחותו עם כל קהילת רובנו בשואה, עובדה שחשף בציבור רק בשנותיו האחרונות. בבואו לבן-שמן באוגוסט 1938 הוחלף שמו למשה שעוני, בשל שיבוש בתרגום שם המשפחה שלו. עם סיום לימודיו שם ב-1942 יצא להכשרה חקלאית בגליל, שהה בדגניה ולאחר-מכן בנהלל. ב-1943 התגייס לצי הבריטי ושירת תחילה בחיפה ואחר-כך בליווי שיירות אספקה ממצרים לארץ-ישראל. ב-1945 ערק מן הצבא והסתתר חודשים אחדים בקיבוץ בית קשת, ובתוך כך שינה את שמו לדן בן-אמוץ. באותם ימים פורסמו ראשוני סיפוריו. הראשון בהם,
׳הידיד׳, נדפס בשבועון ׳תשע בערב׳ בעריכת אורי קיסרי. באותה שנה התגייס לפלוגה הימית של הפלמ״ח (הפלי״ם) ועבר קורס חובלים. ב-1947 נשלח לצרפת והשתתף בשילוח ספינות מעפילים וספינות נשק לארץ-ישראל במסגרת המוסד לעלייה ב׳.
כל אותן שנים המשיך בן-אמוץ לכתוב ולפרסם. בין 1945 ל-1949 פורסמו כעשרים וחמישה מסיפוריו בעיתונות הספרותית, בעיקר ב׳משמר׳ וב׳בשער׳, וכן תרגם מחזות אחדים. הוא אף השתתף ב׳ילקוט הרעים׳, האכסניה המובהקת הראשונה של
׳דור בארץ׳, בסיפור ׳פיקולינה׳ (1946), על התאהבותו של מלח בנערה צעירה בנפולי, המתגלה להפתעתו כפרוצה. ב-1950 הופיע ספרו הראשון, אסופה של שמונה סיפורים בשם
ארבעה וארבעה. נושאי סיפוריו הראשונים שאובים בעיקר מחוויות חייו: הווי הקיבוץ, הצבא הבריטי, ימאות והעפלה. בולט ביניהם
׳סיפור על הגמל והניצחון׳, שאף נבחר להיכלל באנתולוגיה הייצוגית
דור בארץ (1958).
ב-1950 יצא לארצות-הברית, ניסה ללמוד משחק בניו-יורק וקשר קשרים חברתיים אמיצים עם אחדים מכוכבי הוליווד, שאף הקנו לו תפקיד זעיר בסרט
׳חשמלית ושמה תשוקה׳ לצידו של מרלון ברנדו. בשובו ארצה חיפש את דרכו בעיתונות, וב-1953 החל לפרסם ב׳דבר השבוע׳ (ולאחר-מכן ב׳מעריב׳) את המדור
׳מה נשמע׳. באותה שנה החל לפרסם ב׳משא׳ עם
חיים חפר סיפורים הומוריסטיים קטנים מהווי הפלמ״ח בכותרת
׳ילקוט הכזבים׳ (כונסו בספר ב-1956, ושוב ב-1979). בעקבות הפופולריות הרבה של טורים אלה הוזמן להשתתף בתוכנית ההומור הרדיופונית
׳שלושה בסירה אחת׳, וכבש בה את מרכז הבמה, בעיקר בפיליטונים ובמונולוגים שנונים, שהפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה בכל בית בישראל. בשנות החמישים והשישים השתתף בשורה של מיזמי תרבות והווי נוספים: מופעים נוסטלגיים על ראשיתה של תל-אביב, הקמת מועדון
׳החמאם׳ ביפו, כתיבת מערכונים ללהקת ׳בצל ירוק׳, הקמת השבועון הסאטירי ׳ציפור הנפש׳ (1964), הגשת תוכנית רדיו חדשנית בשם
׳טעם וריח׳ בגלי צה״ל, עריכת ערבי ראיונות פומביים ועוד. מבחר מטוריו העיתונאיים כונס בספרים
׳מה נשמע׳ (1959; ושוב ב-1989) ו׳איך לעשות מה׳ (1962). באותן שנים נטבע דיוקנו כגילום מושלם ונערץ של הצבריות הישראלית, והוא עצמו שקד על טיפוחו של דימוי זה תוך העלמת הרקע הגלותי שלו. בד בבד התבלט כאחד מראשי הפעילים של השמאל באירועי מחאה נגד מדיניות הממשלה כלפי הערבים, לפני מלחמת ששת הימים ואחריה.
בשלהי שנות השישים חזר בן-אמוץ אל הסיפורת ה׳רצינית׳ ופרסם שלושה רומנים.
לזכור ולשכוח (1968) מתאר את שיבתו של ישראלי צעיר לגרמניה כדי להסדיר את תביעת הפיצויים על רכושה של משפחתו שנספתה, ואת התאהבותו ונישואיו עם אשה גרמנייה.
לא שם זין (1973), שנכתב על רקע מלחמת ההתשה, מתאר את הידרדרותו של צנחן בעקבות פציעתו ונכותו הקשה, והוא רווי מחאה אנטי-מלחמתית חריפה.
יופי של מלחמה (1974) עשוי כפרקי יומן של חייל שנהרג במלחמת יום הכיפורים המובאים לדפוס, כביכול, בידי המחבר. הספרים זכו לפופולריות רבה בעיקר בקרב צעירים, אולם הביקורת היתה מאוחדת בהערכתה השלילית כלפיהם. לאחר-מכן פרסם בן-אמוץ שורת ספרים הכוללים סיפורים, זיכרונות, רשימות עיתונאיות ומסות קצרות המַרצות את השקפותיו הפרובוקטיביות בתחומים מגוונים:
קריעה תמה (1974), תפוס כמה שאתה יכול (1975), זיונים זה לא הכל
(1979), זיוניוני הדרך (1982), סיפורים פה, סיפורים שם (1982). המפעל החשוב ביותר שלו בשנים אלה היה עריכת המילון לעברית מדוברת עם
נתיבה בן-יהודה. בשני כרכיו (מילון עולמי לעברית מדוברת,
1972; מילון אחולמניוקי לעברית מדוברת, 1982) תועדה העברית הישראלית שמשנות הארבעים ואילך בצורה שיטתית. עיקר תרומתו של בן-אמוץ היתה במשפטי ההדגמה שחיבר לכל ערך, האוצרים בדקוּת ובהומור עולם ישראלי שלם של הווי, מנהגים ודרכי שיח.
בשנותיו האחרונות הוסיף דן בן-אמוץ ופרסם כמה לקטים של הומור והווי
(סיפורי אבו נימר, 1982; כליל תפארת המליצה, 1985) וכתב טורים עיתונאיים פופולריים בעיקר בעיתון
׳חדשות׳, שהיה ממשתתפיו הבולטים. כמו-כן עסק באמנות פלסטית, יצר קולאז׳ים פיסוליים של אובייקטים משומשים, והציג מספר תערוכות מצליחות. משלקה במחלה הסרטן הדהים את הציבור כשערך לעצמו, חודשים ספורים לפני מותו, מסיבת פרידה רבת משתתפים ורבת תהודה, שהעלתה את ההתעניינות הציבורית בו לשיאים חדשים. הוא
נפטר בביתו ביפו בכ״א
בתשרי תש״ן, 20 באוקטובר 1989, ונקבר בקיבוץ שדות ים. ב-1992 פורסמה ביוגרפיה מפורטת עליו מאת
אמנון דנקנר, והנחיתה מכת-מוות על דימויו
הציבורי ועל זכרון דמותו בחושפה את הצד האפל (׳המפלצתי׳, כהגדרת המחבר) בחייו
ובאישיותו, ובהעלותה היבטים קשים מאוד באופיו ובנוהגיו החברתיים והמיניים. מאז
נדחקה יצירתו אל השיכחה, בניגוד להתעניינות האינטנסיבית שזכתה לה בחייו.
אלמגור, דן. עיונים זה כמעט הכל: על אמת
ובדייה בביוגרפיה בכלל ובביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ בפרט. ידיעות
אחרונות, המוסף לשבת, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 23.
בושס, הדה. תמונה עם נבלים. הארץ,
ט״ז בשבט תשנ״ב, 21 בינואר 1992, עמ׳ ב 4.
בן-יהודה, נתיבה. זו לא הביוגרפיה של דן.
ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 4,
5, 20.
גורן, צבי. ואחרי הרעש קול דממה. על המשמר, י״ב בשבט תשנ״ב,
17 בינואר 1992, עמ׳ 18–19, 21.
דאור, אראלה. פרח לקטוף (על סדר היום). נגה,
גל׳ 23 (1992), עמ׳ 10.
דאור, דן. תחליף על תחליף. דבר,
י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 24.
דיסנצ׳יק, עדו.פני הדור, פני
הכלב ופני הביוגרף. מעריב, י׳ בשבט תשנ״ב, 15 בינואר 1992, עמ׳ 16.
זהבי, נתן. דן בן-אמוץ - גירסת הספר גירסת הזוכרים. מעריב,
מוסף שבת, 3 בפברואר 1995, עמ׳ 16–17.
חפר, חיים. דן: כל הכעס, כל האהבה.
ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 4.
כהן, עמירם. לשון הרע. על המשמר,
י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 16.
לונדון, ירון. אמו היתה המאהבת הראשונה שלו. ידיעות
אחרונות, 7 ימים, ה׳ בשבט תשנ״ב, 10 בינואר 1992, עמ׳ 8–12.
ליפקין-שחק, טלי. בן אמוץ מאת דנקנר. דבר,
דבר השבוע, ה׳ בשבט תשנ״ב, 10 בינואר 1992, עמ׳ 10–13.
מאור, ענת. נורות אדומות במראה. על
המשמר, י׳ בשבט תשנ״ב, 15 בינואר 1992, עמ׳ 9.
מלמד, אריאנה. איך בוראים מפלצת. חדשות,
מדריך חדשות, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 30–31.
פרויס, טדי. בן-אמוץ והאפיגונים. דבר, י״ב בשבט תשנ״ב, 17
בינואר 1992, עמ׳ 17.
קדמון, סימה. דנקנר, הפוליגרף על חשבוני. מעריב, סופשבוע,
י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 14–15.
קינן, עמוס. דנקנר בן-אמוץ. ידיעות
אחרונות, 7 ימים, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 10–11.
קריץ, ראובן. סיפורי ״ילקוט הרעים״. בספרו: הסיפורת של דור המאבק לעצמאות (קרית מוצקין : פורה, תשל״ח 1978), עמ׳
96–98 <דיון, בין היתר, בסיפור ״פיקולינה״ שפורסם ב״ילקוט הרעים״>
רוזנטל, רוביק. צפוף בחמאם. על המשמר,
י׳ בשבט תשנ״ב, 15 בינואר 1992, עמ׳ 9.
שחורי, דליה. שעשועים והון פוליטי. על המשמר, י׳ בשבט תשנ״ב,
15 בינואר 1992, עמ׳ 9.
שיבי, חיים. על סדר היום ״התבהמות הבוהמה״.
ידיעות אחרונות, 24 שעות, י׳ בשבט תשנ״ב, 15 בינואר 1992, עמ׳ 18.
שילוח, צבי. ״במאורת חשיש וזימה נולדה המפייה השמאלנית״. נתיב,
שנה ד׳, גל׳ 27 (1992), עמ׳ 69–72.
שקד, גרשון. גיבור? תרבות? ידיעות אחרונות,
המוסף לשבת, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ 23.
מאמרים:
אבנרי, אורי. האיש שהמציא את עצמו.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 46–49 <אורי אבנרי, העורך של דן בן אמוץ ב״העולם הזה״, משרטט קווים לדמותו>
אלפרט, הילה. בחזרה לסמטת המזלות.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 54–56 <הילה אלפרט ושאול אברון היו חבריהם הטובים של דן
בן אמוץ ובתיה אפולו. מסע נוסטלגי על הימים ההם>
בן-נחום, יונתן. על קברו של משה תהילימזאגר.
הארץ, כ״ו בשבט תשנ״ב, 31 בינואר 1992, עמ׳ ב 8.
ברטוב, חנוך. אין לו אבא, אין לו אמא.
מעריב, 22 בנובמבר 1974 <הגיב על כך דן בן-אמוץ במאמרו ״הזהות וההשכחה״ ב׳מעריב׳, 6 בדצמבר 1974> <חזר ונדפס בספרו: לגדול
ולכתוב בארץ ישראל (אור יהודה : זמורה-ביתן, 2007), עמ׳ 76–82>
דץ, אייל. דן בן אמוץ - ביוגרפיה מקוצרת.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 37.
הרגיל, יובל. לא היינו צדיקים.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 50–52 <שיחה עם חיים חפר שעם דן
בן אמוץ כתב את ילקוט הכזבים>
ולדמן, איתי. לזכור ולסלוח.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 32 <הקדמה לגליון מיוחד של Time
Out תל-אביב, המוקדש לדן בן אמוץ>
ולדמן, איתי. אני מתגעגעת.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 38–40 <שיחה עם בתיה אפולו
על דן בן אמוץ, זיכרונותיה וגעגועיה אליו>
צרור, רינו. זה הכל, נדמה לי.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 42–44 <רינו צרור, עורכו של בן אמוץ בעיתוני ״חדשות״ ו״העיר״, נזכר בתמונות מחייו>
קורן, אבי.
אח, יא דן. מעריב, המוסף, כ״ו בתשרי תש״ף, 25 באוקטובר 2019,
עמ׳ 34–36 <30 שנה למותו של דן בן-אמוץ>
שם אור, יונתן. דן בן אמוץ : האיש שפירק את הפלמ״ח.
Time Out תל אביב, גל׳ 363 (15 עד
22 באוקטובר 2009), עמ׳ 53 <יונתן שם אור על אמנון דנקנר>
בחור, יונה. לזכור את ברברה ולשכוח את אורי
לם. על המשמר, ט׳ בתמוז תשכ״ח, 5 ביולי 1968, עמ׳ 5, 6 <נדפס גם בספרה: רשימות על ספרות (תל-אביב : ירון גולן, 1993), עמ׳
145–147>
זמר, חנה.מה לזכור ומה לשכוח.דבר השבוע, גל׳ 21 (כ״ו באייר תשכ״ח, 24
במאי 1968), עמ׳ 13, 15, 22
<ראיון עם דן בן-אמוץ>
Feinberg, Anat. Two different
worlds and a cemetery between them : Dahn Ben Amotz’s novel To Remember,
To Forget.Trumah, Bd. 21 (2011), pp. 69-80.
Gertz, Nurith. Who is
a Jew? : Dan Ben Amotz׳s novel
״To Remember, to Forget״. In: History and literature
: new readings of Jewish texts in honor of Arnold J. Band / edited by William
Cutter and David C. Jacobson (Providence : Brown Judaic Studies, 2002), pp.
357-367.
על ״מילון עולמי לעברית מדוברת״
אבישור, יצחק. המרכיב הערבי בלשון העברית בת-זמננו ובספרותה מאליעזר בן-יהודה עד נתיבה בן-יהודה (ודן בן-אמוץ). העברית ואחיותיה: כתב-עת לחקר הלשון העברית וזיקתה ללשונות השמיות וללשונות היהודים,
כרךב-ג (תשס״ב-תשס״ג, 2002–2003), עמ׳ 9–50.
אושרוב, נילי. תנו לעברית לחיות (שיחה עם נתיבה בן יהודה). מת״י, 85 (1998), עמ׳ 21–22.
בן-יהודה, נתיבה. המילון לעברית מדוברת, ראיון עם נתיבה בן-יהודה על עבודתה עם דן בן-אמוץ.
לשון ועברית: כתב עת לענייני לשון, שפות והלשון העברית, גל׳ 1 (טבת
תש״ן, ינואר 1990), עמ׳ 21–26.
יוסף, חיה. עברית קטנה לאנשים. נעמת, מאי 1991, עמ׳ 38–39.
משמר, תמר. נתיבה בן-יהודה ו׳מלון עולמי לעברית מדוברת׳. תיאוריה וביקורת, חוב׳ 12–13 (1998), עמ׳ 231–240. <ה״מלון עולמי לעברית מדוברת״ יצר אנדרטה ללשון הלא תקנית שהסוותה וגם הנציחה קוד ציוני וגברי של הלשון ההגמונית. אבל מחוץ למילון ואחרי פרסומו, בראיונות שבהם סיפרה על צמיחת המילון, ערערה בן-יהודה על הקוד הזה, חילצה את המילון מן
״האנדרטאיות״ שלו, נידתה את בן אמוץ מעמדת החבר וקבעה את עצמה
כ״בעלת הבית״ האמיתית>
על ״כליל תפארת המליצה״
צפרוני, גבריאל.סלט מעורב בברכת הנהנין.מעריב, ספרות, אמנות, ביקורת, י״ב בחשון תשמ״ז, 14 בנובמבר 1986, עמ׳ 26.
תל
אביב הקטנה : חזיון (תל-אביב : זמורה, ביתן, מודן, תשמ״א 1980)
<בשיתוף 