מתתיהו שוהם, מחזאי ומשורר עברי, נולד בווארשה כמתתיהו משה פוליאקביץ, בן למשפחת־סוחרים מסורתית אמידה, נתייתם בילדותו וגדל בבית דודו המשכיל. את השכלתו היהודית והכללית רכש אצל מורים פרטיים, והם הכינוהו גם לבחינות־בגרות רוסיות. ב־1915 נשא אשה. מאז היה סמוך על שולחן חותנו, ובספרייתו העשירה השלים את השכלתו.
    בכתיבתו הושפע שוהם במיוחד מביאליק, ברדיצ׳בסקי וטשרניחובסקי בספרות העברית, ומסטניסלב וויספינסקי בספרות הפולנית, וכן הרבה לקרוא שירה גרמנית קלאסית. שיריו הראשונים הופיעו ב־1919 ב״התקופה״. תחילה פרסם בעיקר שירים ליריים ושירה לא־חרוזה. ב־1922 התפרסמה הפואמה הראשונה שלו ״קדם״, עליה חתם לראשונה בשם שוהם. שני מחזותיו המקראיים, ״יריחו״ (1923) ו״בלעם״ (1925 ,1928 ,1929), נדפסו ב״התקופה״. ב־1930 עלה לארץ־ישראל, אך מקץ שנה חזר מאוכזב לוורשה, ובה שהה ופעל עד מותו. בארץ־ישראל כתב את מחזהו השלישי והחשוב־ביותר – ״צור וירושלים״ (תרצ״ג) – ועליו כתב כתב ביאליק: ״דרמה זו תיחשב בלי ספק כמאורע בספרותנו, מומנט גדול ומכריע – כוח הביטוי של חשפה העברית בטהרתה ובעזוזה הקדמוני הורם בדרמה זו אל שיא עצום״. המחזה זיכה את שוהם ב־1933 בפרס־ביאליק. לפי הצעת ביאליק עיבד שוהם – בלא רצון – את המחזה לבימה, אך ״הבימה״ דחתה גם את הנוסח המתוקן (שאבד בינתיים), בגלל לשונו הארכאית והמפותלת, שלא התאימה לדיבור תיאטרוני. בשנים 1934–1937 לימד במכון ללימודי־היהדות בוורשה והיה ראש התאגדות הסופרים והעתונאים העברים שם. באותה תקופה כתב את מחזהו המקראי הרביעי ״אלהי ברזל לא תעשה לך״ (1937), שבו חזה את השואה. במחזה שם שוהם בפיו של גוג – הנלחם בחזון השלום של אברהם – דברים של אידאולוגיה נאצית. מחזהו האחרון, ״ישו ומרים״ – שהשלים אותו על ערש־דווי – אבד. ב־1937 חלה מתתיהו שוהם במחלת סרטן־הכבד ובכ״ה בתמוז תרצ״ז, 4 ביולי 1937, נפטר.
    שוהם הקיף ביצירתו ז׳אנרים ספרותיים שונים: שירה לירית – חרוזה ולא־חרוזה – פואמות (״אור כשדים״, ״א״י״), מסות ורשימות (״ציונים״, ״הרהורים״, ״לזרות ולהבר״). אך תרומתו המרכזית לספרות העברית היא ביצירת הדרמה העיונית־הפיוטית שפיתח במחזותיו המקראיים. ארבעת מחזותיו, הכתובים בטורים שיריים וב״חריזה לבנה״, מושתתים על נושאים מקראיים. שוהם התכוון לכתוב טרילוגיה שתשקף את התגבשות רוח־האומה: אברהם – האב (״אלהי ברזל״); אליהו – הנביא (״צור וירושלים״); ישו – הגאולה (״ישו ומרים״). הוא חיפש במקרא אבטיפוסים, המייצגים את הקיטוב של הרוח מול הארוס ושל המונותאיזם מול הפגאניות, ובמתח הקיטוב הזה ראה ביטוי לאידאה העברית. ברוח ברדיצ׳בסקי מכריע שוהם ב״יריחו״ וב״בלעם״ לטובת החטא והארוס, כביטוי לזכותו של היחיד לאושר. מיזוג התרבויות נתפס במחזותיו אלה כדרך לגאולה – כך ב״בלעם״, שבו בלעם המקלל הוא המקולל, השואף להיטמע בעולם־האור של משה. ב״צור וירושלים״ תיאר שוהם את המתח שבין האוטופיזם הנבואי לבין ההדוניזם הפגאני, על־ידי יצירת משיכה בין אליהו הנביא לאיזבל, המלכה מצור. אך כבר במחזהו זה חלה תמורה בעמדותיו: בניגוד לעכן ב״יריחו״, הנכנע ליצרו, כובש הנביא את משיכתו לאשה הזרה, שכן הדרך לגאולה כרוכה בהינזרות מהעולם הזר. בהכרעה ״הלאומית״-לכאורה התקרב שוהם לתפיסותיו של אחד־העם, אף שגם בכתיבתו המאוחרת לא ראה את נצחון הרוח על הארוס כפופי, אלא כחלק ממאבק בלתי־פוסק. במחזותיו מתייחס שוהם למקרא כאל מיתולוגיה; הוא מארגן־מחדש את החומר המקראי. הן בסדר המאורעות והן בצירופיהם, כך שתבנית העלילה יוצרת משמעות חדשה, השונה מזו שבמקור. מחזותיו עמוסים רעיונות פילוסופיים, מהם מערב־אירופיים בני־זמנו (משל שופנהאור, ניצשה, שפנגלר). בעזרת צירופים חדשים ונועזים של התרחשויות היסטוריות הציג שוהם את תפיסותיו ההיסטוריוסופיות וגם ביטא מאבקים אידאולוגיים ותרבותיים בני־זמנו.
    חידושו המרשים של שוהם בתחום המחזה הפיוטי היה בהענקת מעמד דרמתי עצמאי לציור הפיוטי, שהיה בעל פונקציה קישוטית בלבד במחזות ההשכלה. שוהם השתמש בציור הפיוטי ליצירת מערכות מוטיוויות, המלוות את העלילה, ולאפיין עולמו הרוחני, הפסיכולוגי והמיתי של הגיבור.
    מחזותיו של שוהם הם ספרותיים יותר משהם תיאטרוניים: גודש עיוני רב ותחביר מפותל וארכאי הכשילו את הצגתם על הבימה. מאידך־גיסא, עצמיותו הסגנונית – השימוש בחומרים הלשוניים המקראיים על דרך העיבוד והחידוש, ולא על דרך החיקוי – היא אף מקור עוצמתה האמנותית של יצירתו.
    שוהם תרם תרומה נכבדה גם לז׳אנר של הפואמה העברית, בייחוד ביצירה, ״גדיש״ (1931), שביאליק הפליג בשבחה. כתביו הופיעו במקובץ בתשכ״ה.

יצירות מתתיהו שוהם בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי רות קרטון־בלום עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Электронная еврейская энциклопедия]
[צילום: אוסף שבדרון, הספריה הלאומית בירושלים]

ספריו:

• צור וירושלים : דרמה (תל־אביב : דביר, תרצ״ג 1933)
• אלהי ברזל לא תעשה לך : חזיון קדומים (ורשה : א״י שטיבל, תרצ״ו)
• כתבים : שירים, מחזות ומסות (תל־אביב : אגודת הסופרים ע״י מחברות לספרות, תשכ״ה 1964) <כולל תולדותיו והערכת יצירתו מאת ישראל כהן>

על המחבר ויצירתו: