¹

כמה יממות לאחר שנטש את תפקידיו בארץ והפליג באניה למקום מרגוע, כדי להחליף כוח ולחזור לעבודתו – התמוטט החסון הזה. מאמצי גוף ונפש כבירים כילו את כוחו. עול, שאין כמוהו לכובד ולאחריות, ערער את בריאותו. דאגות האומה והמדינה מצצו את לשדו.

הוא ידע יפה כי את כל עצמו הוא נותן, כי עוד מעט קט ועסיסי חייו ייבשו, כי קיומו תלוי בנס. זמן רב לא שעה לעצת רופאים וידידים להישמר לנפשו, להאט את קצב עבודתו ולהקל מעליו את המעמסה. יען כי לא יכול אחרת. הכי קרא שמו קפלן. הוא נתקפל כולו בתפקידו הלאומי הגדול, כשר-האוצר וכבעל המפתחות הכלכליים, ושוב לא היתה חציצה בינו לבינו. וכשם שבתוקף תפקידו הנעלה חתך חיים לישוב ולמדינה, כך חתך התפקיד חיים לקפלן עצמו. התפקיד היה נשמת-אפו, תמצית-הוייתו, הוא גדל עמו, נשא אותו ונישא על ידו. קפלן ותפקידו הלאומי – חד הם. ובהאלצו לפרוש לזמן מה ממנו, כאילו נחתך אבר מן החי ורק המוות הפריד ביניהם.

הוא עלה למעלת אישיות לאומית חזקה בתור המשביר הכספי, אם כגזבר הסוכנות ואם כשר-האוצר במדינת ישראל. המוני העם הכירוהו בעיקר כבעל כהונה זו. ואולם אליעזר קפלן היה גם הוגה דעות, איש השרשים העמוקים, אחד ממבססיה הרעיוניים של תנועתנו בגולה ובארץ, מיוצרי התאחדות ו“צעירי ציון” ומעמודי התווך של “הפועל הצעיר” ואחר כך של מפלגת פועלי א"י. הוא נתחנץ על ברכי תנועת העבודה, טיפח את ערכיה והוסיף עליהם משלו. בישיבות, בועידות ובמועצות הופיע כבעל השקפת-עולם, הצופה על שאלות עם ואדם מעל מצפה גבוה ואומר את דברו השקול והמכריע על כל בעיה רעיונית, חברתית או מדינית, המנסרת בחלל עולמנו. לא בעל-מקצוע צר היה, אלא אדם רחב-דעה, הכולל ומקיף ענינים רבים, הרואה תמיד את שני צדדי המטבע.

הוא נעשה המשביר הכלכלי, מתוך רצון לסייע להגשמת הציונות כמיטב יכולתו האישית, על-ידי הגשמה עצמית. הוא הכשיר את עצמו ליעוד זה תקופה ארוכה. האמין בשפת המעשים, בפעילות אנושית, ביזמה מתחדשת, בהתישבות, בהקמת מפעלים, בפיתוח החרושת, בקיצור: בהגשמה ציונית סוציאליסטית. תורה זו קיבל מרבותיו, מ“הפועל הצעיר”, מתנועת העבודה והיא נמזגה בדמו והדריכה אותו בכל צעד ושעל. תורה זו מסר לתנועה הציונית כולה.

אולם התנועה הציונית גם לאחר שהגיעה ברובה לידי הכרה זו, היתה מעוטת יכולת וחסרת אמצעים, על כן קם לתקן את הפגם הזה בספירתה ולצייד אותה במכשירים ובכספים. ואמנם חולל מהפכה. לאחר שהושמה עליו משימת הגזבר בסוכנות, נתן דעתו לחיזוק האמון והאשראי של התנועה הציונית. הוא ידע את הסוד הזה, כי “אמון חשוב כממון”. מיד נשתנה היחס בארץ ובעולם להבטחות הסוכנות ולהתחייבויותיה. הוא העלה את כבודה ואת יכולתה.

וכשקמה המדינה לא היה דבר טבעי יותר ממינויו לשר-האוצר. והוא לא הכזיב. בכוח עצום זינק אל תפקידו ונאבק עם קשיים ומכשולים, שאין להם שיעור הוא לא היה רק היד המבצעת, אלא גם המוח ההוגה, השכל המתכנן והכוח הממציא אמצעים ממלכתיים. הוא לא היה רק נפעל, אלא גם פועל על אחרים. תקיף היה בדעתו ונלחם לעמדתו. לא ביטל רצונו מפני רצון אחרים, אלא היה משכנע אחרים. ומה רב היה כוחו לשכנע! שונא היה מליצות להג, אבל אוהב היה מספרים, נתוני מציאות, עובדות כלכליות, תכניות ממשיות והוכחות מעשיות ובכוחם היה מרתק המונים ומכה כבפטיש על ראש המתנגדים לדבריו ולתכניותיו. שעות ארוכות היה מוליך ומביא מספרים ועובדות לפני השומע בכנסת או בישיבה אחרת.

זכרונו היה מפליא וכשרונו לארדיכלות משקית הרהיב את העין והאוזן. הוא היה מכריע באמת התקיפה שלו, הנשענת על המציאות החיה והממללת. הוא נהנה מאמונם של הרבים, גם של היריבים, והכל כיבדוהו האזינו לדעותיו מתוך הערכה.

בטעות חשבוהו לאיש “יבש”, העוסק בענינים חמריים בלבד. אולם בתוך תריסרי המיספרים והסיכומים היה מהבהב חזון של מאמין גדול בהצלחת המפעל האדיר; התלהבות היתה גנוזה בהם. אפשר שהוא עצמו לא ידע, שהוא מדבר שיר, שירת המיספרים.

עתה נדמה הרוח החיה באופני המשק הממלכתי. נשתתק היוזם הגדול. נאלם התובע והמזהיר. ניטל מאתנו אחד מאישי-התפארת המעטים של העם והתנועה. נתייסרנו באבידה שאין לה תשלומין.

מעם מזבחו לקח אותו מלאך המוות. אולם מעשי אצבעותיו ועלילות רוחו חרותים בשדות ישראל ובשמיה בכתב אשר לא יימחה ושמו ינון בין גדולי האומה, שחייהם היו קודש לכלל.