¹

השם וייצמן מקפל בתוכו עלילות דור שלם, דור התחיה.

הוא מבטא חזון, שאיפה, שיטה מדינית ודרך הגשמה והנהגה.

הוא מסמל סגולות יהודיות ואנושיות נעלות: שרשים עמוקים בעם, מדע, תבונה גדולה, שנינה, הומור, ראייה צלולה, אומץ לב, מסירות, יזמה כבירה ומעשים נועזים.

הוא משמש מופת כמנהיג כובש, בארחות-הנהגה, בדעת-נפש-העם, בהרגשת המשקל והמידה, בחוש ההבחנה ובהתאמת האמצעים למטרה.

הוא יצר נוסח מדיני.

הוא היה בחיר העם ונבחרו, בן-טיפוחו של העם ומטפחו.

שנים התקדש לתפקידו עד שהבשילה בקרבו הכרת יעודו, מימי ה“פרקציה הדימוקראטית” ועד עלותו על כסאו של הרצל, נערצו ומבוקרו, וכשהגיעה שעתו נעשה קברניט מקובל ומוכר, אהוב ורצוי לרוב אחיו.

הוא עבד את העם בכל כוחותיו וכשרונותיו והעמיד לרשותו את אישיותו הגדולה, את חושו המדיני, מעמדו המדעי, פרסומו העולמי וקסמו האישי. הוא האמין בשני כוחות, שיכולים לקבץ את הפזורים ולבנות את המולדת: חלוציות ומדע, אידיאליזם ולהט יצירה. למיצוי שני הכוחות האלה הקדיש את כל עצמו.

למן הצהרת בלפור ועד הקמת מדינת ישראל משתרעת דרכו הארוכה והמפוארת, רבת הנפתולים וברוכת ההישגים.

מעולם לא ישב על זרי-דפנה. מעולם לא נח ולא נתן מנוח. תמיד הזהיר ותבע מן העם ומאומות העולם. וסגנון מיוחד של תביעה היה לו, סגנון שכוחו היה רב לשכנע ולהביא את הנתבע לידי היענות והתנדבות. דבריו היו חצובים ממעמקי נשמת העם ומצוקתו, וחדורים הומאניזם ישראלי ותחושת גורל. לפיכך כרה לו אזניים ודבריו קלעו אל המטרה ולא החטיאו.

הוד-מלכות היה בהופעתו לפני שליטי עולם ולפני עם ישראל. בניב-שפתים צח ומלא יו השיח את צרכי העם היהודי, הקם לתחיה במולדתו ומפריח שממות דורות. הוא כבש את המדינאים באמת הגלויה והאמיצה, שבוטאה בפיקחות ובשאר-רוח.

הוא שנא את המליצה הנבובה והיוהרנית ואהב את הדיבור הפשוט והאחראי, שמאחוריו התחייבות מוסרית, מציאות קיימת ומציאות נכספת, רצון להגשים ויכולת להגשים, כובד-ראש וכובד-עול.

הוא האמין במעשים קטנים וגדולים, שבהצטרפם הם מחוללים את התמורה הגדולה בחיי העם והארץ, ובחל בדקלומים ובסיסמאות-רהב. היה איש מדיני, וידע את גבולותיה של המדיניות. מעולם לא ראה בה חזות-הכלל. “את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא”י – אמר וייצמן – אני רואה כמו את היחס בין חופרי מינהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר, עד אשר הם נפגשים".

על כן כרת ברית עם תנועת העבודה, עם החלוץ והפועל העברי. כנשיא ההסתדרות הציונית הוקיר את העם העובד ואת מפלגות הפועלים וראה בהן את עמוד-התיכון של הגשמת הציונות. “בלי אומר ודברים – אמר וייצמן – הבינונו זה את זה, בגדוד ובעמק, בנהלל ובמרחביה”. מסורת זו נמשכה גם לאחר שנבחר לנשיאה של מדינת ישראל.

כבודו של וייצמן מלא כל הארץ, ולא כבודו בלבד, אלא גם עמלו, מוחו, חלבו ודמו. אולם הוא זכה לראות בתפארת התגשמות חלומו, שטיפח כל ימיו. הוא עלה לכהונה הרמה ביותר, שעם יכול להעניק ליקיר-בניו: העם הכתיר אותו בתשואות-חן ובחדווה כנשיאה הראשון של מדינת ישראל.

עתה מבכה העם את החיים הגדולים האלה שנסתלקו ואת הכבוד הגדול שגלה מתוכו. שמו ינוֹן לעולם בהיכל תולדותינו וישמש מקור ברכה והשראה לעם ולמדינה.

¹

כמה יממות לאחר שנטש את תפקידיו בארץ והפליג באניה למקום מרגוע, כדי להחליף כוח ולחזור לעבודתו – התמוטט החסון הזה. מאמצי גוף ונפש כבירים כילו את כוחו. עול, שאין כמוהו לכובד ולאחריות, ערער את בריאותו. דאגות האומה והמדינה מצצו את לשדו.

הוא ידע יפה כי את כל עצמו הוא נותן, כי עוד מעט קט ועסיסי חייו ייבשו, כי קיומו תלוי בנס. זמן רב לא שעה לעצת רופאים וידידים להישמר לנפשו, להאט את קצב עבודתו ולהקל מעליו את המעמסה. יען כי לא יכול אחרת. הכי קרא שמו קפלן. הוא נתקפל כולו בתפקידו הלאומי הגדול, כשר-האוצר וכבעל המפתחות הכלכליים, ושוב לא היתה חציצה בינו לבינו. וכשם שבתוקף תפקידו הנעלה חתך חיים לישוב ולמדינה, כך חתך התפקיד חיים לקפלן עצמו. התפקיד היה נשמת-אפו, תמצית-הוייתו, הוא גדל עמו, נשא אותו ונישא על ידו. קפלן ותפקידו הלאומי – חד הם. ובהאלצו לפרוש לזמן מה ממנו, כאילו נחתך אבר מן החי ורק המוות הפריד ביניהם.

הוא עלה למעלת אישיות לאומית חזקה בתור המשביר הכספי, אם כגזבר הסוכנות ואם כשר-האוצר במדינת ישראל. המוני העם הכירוהו בעיקר כבעל כהונה זו. ואולם אליעזר קפלן היה גם הוגה דעות, איש השרשים העמוקים, אחד ממבססיה הרעיוניים של תנועתנו בגולה ובארץ, מיוצרי התאחדות ו“צעירי ציון” ומעמודי התווך של “הפועל הצעיר” ואחר כך של מפלגת פועלי א"י. הוא נתחנץ על ברכי תנועת העבודה, טיפח את ערכיה והוסיף עליהם משלו. בישיבות, בועידות ובמועצות הופיע כבעל השקפת-עולם, הצופה על שאלות עם ואדם מעל מצפה גבוה ואומר את דברו השקול והמכריע על כל בעיה רעיונית, חברתית או מדינית, המנסרת בחלל עולמנו. לא בעל-מקצוע צר היה, אלא אדם רחב-דעה, הכולל ומקיף ענינים רבים, הרואה תמיד את שני צדדי המטבע.

הוא נעשה המשביר הכלכלי, מתוך רצון לסייע להגשמת הציונות כמיטב יכולתו האישית, על-ידי הגשמה עצמית. הוא הכשיר את עצמו ליעוד זה תקופה ארוכה. האמין בשפת המעשים, בפעילות אנושית, ביזמה מתחדשת, בהתישבות, בהקמת מפעלים, בפיתוח החרושת, בקיצור: בהגשמה ציונית סוציאליסטית. תורה זו קיבל מרבותיו, מ“הפועל הצעיר”, מתנועת העבודה והיא נמזגה בדמו והדריכה אותו בכל צעד ושעל. תורה זו מסר לתנועה הציונית כולה.

אולם התנועה הציונית גם לאחר שהגיעה ברובה לידי הכרה זו, היתה מעוטת יכולת וחסרת אמצעים, על כן קם לתקן את הפגם הזה בספירתה ולצייד אותה במכשירים ובכספים. ואמנם חולל מהפכה. לאחר שהושמה עליו משימת הגזבר בסוכנות, נתן דעתו לחיזוק האמון והאשראי של התנועה הציונית. הוא ידע את הסוד הזה, כי “אמון חשוב כממון”. מיד נשתנה היחס בארץ ובעולם להבטחות הסוכנות ולהתחייבויותיה. הוא העלה את כבודה ואת יכולתה.

וכשקמה המדינה לא היה דבר טבעי יותר ממינויו לשר-האוצר. והוא לא הכזיב. בכוח עצום זינק אל תפקידו ונאבק עם קשיים ומכשולים, שאין להם שיעור הוא לא היה רק היד המבצעת, אלא גם המוח ההוגה, השכל המתכנן והכוח הממציא אמצעים ממלכתיים. הוא לא היה רק נפעל, אלא גם פועל על אחרים. תקיף היה בדעתו ונלחם לעמדתו. לא ביטל רצונו מפני רצון אחרים, אלא היה משכנע אחרים. ומה רב היה כוחו לשכנע! שונא היה מליצות להג, אבל אוהב היה מספרים, נתוני מציאות, עובדות כלכליות, תכניות ממשיות והוכחות מעשיות ובכוחם היה מרתק המונים ומכה כבפטיש על ראש המתנגדים לדבריו ולתכניותיו. שעות ארוכות היה מוליך ומביא מספרים ועובדות לפני השומע בכנסת או בישיבה אחרת.

זכרונו היה מפליא וכשרונו לארדיכלות משקית הרהיב את העין והאוזן. הוא היה מכריע באמת התקיפה שלו, הנשענת על המציאות החיה והממללת. הוא נהנה מאמונם של הרבים, גם של היריבים, והכל כיבדוהו האזינו לדעותיו מתוך הערכה.

בטעות חשבוהו לאיש “יבש”, העוסק בענינים חמריים בלבד. אולם בתוך תריסרי המיספרים והסיכומים היה מהבהב חזון של מאמין גדול בהצלחת המפעל האדיר; התלהבות היתה גנוזה בהם. אפשר שהוא עצמו לא ידע, שהוא מדבר שיר, שירת המיספרים.

עתה נדמה הרוח החיה באופני המשק הממלכתי. נשתתק היוזם הגדול. נאלם התובע והמזהיר. ניטל מאתנו אחד מאישי-התפארת המעטים של העם והתנועה. נתייסרנו באבידה שאין לה תשלומין.

מעם מזבחו לקח אותו מלאך המוות. אולם מעשי אצבעותיו ועלילות רוחו חרותים בשדות ישראל ובשמיה בכתב אשר לא יימחה ושמו ינון בין גדולי האומה, שחייהם היו קודש לכלל.

¹

דמותה של גולדה מתנוססת ביחודה בהווייתנו הציבורית והמדינית זה עשרות שנים. ואף על פי שהקירבה אל המציאות מעכבת בידנו למצות את התיאור עד תום ומקפחתו, לא ייתכן לשבות מן הדיבור גם בשעה זו של פרידת גולדה מכהונתה הרמה.

שונים היו התפקידים והכהונות, שהושמו עליה בתקופות שונות, אך הצורה, שבה מילאה אותם, היתה אחת: אמונה ונאמנות. השיקולים וההכרעות המדיניים בכלל, ושל מדינה קטנה בפרט, מעמידים את המדינאי לעתים לא-רחוקות לפני ההכרח לנקוט לא הטוב המוחלט, אלא הרע במיעוטו. ברירה זו עולה בדם לכל מי שמתייצב לפניה. אותה שעה נדרש מן המדינאי לא רק אופי ויציבות, אלא קודם כל רוח מבחינה, נשמה יתרה. בגולדה הרגשנו לא אחת ולא שתים אותה נשמה יתרה בעמדה על במת או"ם, או לפני הכנסת או לפני הציבור, בהסבירה תביעותיה או מה שעשתה היא וחבריה ומה שהיה נחוץ לעשות. כי גולדה היא מן האמהות, מאלו, שדמות דיוקנן נשקפת אלינו מראשית תולדותינו ואף בפרקים מאוחרים שלהן; מאותן האמהות, הנמנות בצד האבות, שחלקן ביצירת האומה ובעיצוב צורתה הרוחנית היה שווה לחלקם של האבות ולפעמים אף עדיף ממנו.

גולדה צמחה ועלתה מן ההווייה הישראלית בהדרגה, מתחנה לתחנה, מתפקיד לתפקיד, עד שנקראה לעמוד בראש משרד-החוץ. ומשהגיעה לכהונתה זו – נתפתחו כל ציצי אישיותה ופרחיה. בבית ובחוץ, על במות בינלאומיות ועל במת הכנסת והמפלגה, בעצרות המונים ובסוד שיח מעטים, בין פשוטי עם ובחצרות נשיאים וראשי ממשלה – היה קסמה הולך לפניה. בלשון פשוטה, אך בצליל אנושי כובש, היתה סוללת מסילות לא רק ללבות המשוחחים והמקשיבים, אלא גם למוחם. זכורים לנו הופעותיה באו“ם, ביקוריה במדינות חדשות ורחוקות ומסעותיה בימי פקודה וחרון. מעולם לא הכזיבה. מעולם לא שבה ריקם. כי על כן מלאה באה לכל מקום. מלאה הכרת יעוד ישראלי, מלאה רגש לאומי ואנושי, מלאה גאון יהודי, מלאה יסורי הבנין שלנו ומלאה הרגשת צידקתה. מטען זה כשמצטרפים אליו פשטות ביטוי וחן-אישיות – חשמל בו, כוח-כובש בו. לפיכך אמת היא שצריך לאמרה, כי לגולדה היתה שיטה מדינית משלה, שיטה, שאינה בת חיקוי. וחידושה אינוֹ ב”מה“, אלא ב”איך". ושמא הורשינו לומר, ששיטה זו סודה בכך, שהיא משתמשת ברגש ובשכל כאחד, לא כטכסיס-לשעה, ולא כסממנים וכגינונים, מצוות מדינאים מלומדה, אלא ככוח טבעי ממוזג, כפי שעשאוֹ הבורא. במחשבתה של גולדה יש מצביונו של הרגש, וברגש שלה שזורה מחשבה. ואפשר שיהא הולם לומר עליה, כי מחשבותיה של גולדה באות מן הלב. חסד ובינה נשקו. מכאן סוד השפעתה. בממשלה זו, שכוחות סגוליים בה, יחסר המזג הנדיר הזה.

מרץ-פלאים זה של גולדה לא ישבות גם בימים הבאים. אפיקים רבים נכונו לו. עוד נקשיב למנגינת חייה בוואריאציות שונות. ובברכנו אותה על כל מה שעשתה ויצרה בספירת העם והארץ והחברה ועל השראתה הגלויה והסמויה, הרינו מאחלים לה התחדשות מתמדת וראשית חדשה.

¹

על גולדה שאיננה, בוכה העם למשפחותיו. כי העם שכל אשה גדולה, בעלת שרשים עמוקים, שכמוה לא היתה לו זה דורות. מתוך עיר קטנה מילווֹקי עלתה לארץ ישראל, וכאן גדלה למדרגת מנהיגה לאומית בחסד, בעלת חזור ציוני-סוציאליסטי, שאויבים ויריבים כיבדוה, כי הוקסמו מכוחה הנפשי והמוסרי.

שתי תכונות סגולה היו לה: בינת-חיים ובינת-לב. היא היתה אידיאליסטית, אבל ראתה את החיים הממשיים בעינים ריאליסטיות. הכירה אנשים רבים, יהודים ושאינם יהודים, פשוטי-עם ושרים ורוזנים, והכרה מגוונת זו הכשירה אותה לנהל משא-ומתן עם כל אלה, לדבר עמהם משפטים, לשכנעם ולהטות את דעתם לטובה, אף הכשירה אותה להיות קברניט מדיני, רחב-אופקים, היודעת לנווט את ספינת ישראל בין הגלים הגועשים. והתכונה השניה – בינת-לב. זאת היא מלה עברית שאין לה תרגום. מתרגמים אותה אינטואיציה, אולם המלה בינה מורה גם על הבנה, על שכל. בינת-לב משמעה זיווג של מוח ולב, מין עזרת-גומלין של שני כוחות נפש, הכובשים את החיים ואת סבך חזיונותיהם. ובשתי תכונות אלו הפליאה את כל רואיה, דיפלומאטים ואנשי-רוח, מפוכחים ובעלי דמיון.

אנחנו הרגשנו בכך כשהיתה מנהיגת פועלים דגולה, שגרירה ראשונה בברית-המועצות, שר-חוץ של מדינת ישראל, ואחרון אחרון – ראש הממשלה. הרגשנו בזה, גם כשפרשה מכל תפקידיה. אי-שם – כך הרהרנו – שוכנת אשה גדולה, בעלת נסיון ושיקול דעת, שאפשר בשעות קשות ליהנות ממנה עצה ותושיה. ואמנם היא האצילה מרוחה ומתבונתה על הסובבים אותה כל-אימת שסוגיה חמורה והרת-גורל העסיקה אותם.

עוד ידובר בה ועוד יהללו בשערים מעשיה, החרותים בכל פינות הארץ. ביגון וביקר ליווינו אותה למנוחת עולמים; דמותה, דמות שיש טהור, תעמוד לנגד עינינו תמיד.

א

שמו של יבנאלי זרח לעיני בימי בחרותי. זה היה אחד השמות המעטים של ארץ־ישראל שידעתים לראשונה. בימים ההם, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשהיחיד והכלל היו דוויים וסכופים וצפים לאות־ישע, הרהרתי בתרעומת גדולה על כך, שכל הנסים נעשו לאבותינו בעבר הרחוק, ואילו ההווה הוא ריק ונעור מכל נס. תבעתי את עלבון ההווה בכל נפשי. קסמו לי דוד הראובני, ר' בנימין מטודילו והדומים להם. מקצת מן המקצת באתי על סיפוקי בקריאת ספרי המסע של נחום סלושץ, שהעמיק לחדור לפינות נידחות של מושבי היהודים, אך תאווה גדולה התאוויתי, שגם בימי יופיע אחד פלאי ויביא בשורה לאומה. והנה באחד הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, שהביא עמו לעיירתי פליט אוקראיני בין שאר ספריו, מצאתי מכתבים של שמואל יבנאלי על שליחותו לתימן. הדברים היו מעטים ופשוטים, אולם חדרו ללבי והלהיבו את דמיוני. לאחר חקירה ודרישה נודעה לי מקצתה של פרשה זו, שהיה בה מעין פיצוי לעלבון ההווה: לא תמו שליחים־מבשרים גם בימינו…

טעמה של פגישת־נעורים זו עם השם הזה לא פג גם לאחר שעליתי לארץ־ישראל והכרתיו פנים אל פנים בועדת התרבות המרכזית או במשרדו כמעצב את זרם העובדים בחינוך. במרוצת הימים, נעשינו שכנים כדיירים בבית אחד. הוא הגביר את השתתפותו ב“הפועל הצעיר” בעריכתי והיינו מזדמנים זה אצל זה לעתים קרובות. דנים היינו בבעיות שונות, שהזמן גרמן ולא פעם היו דעותינו חלוקות. ברם, מעולם לא הסחתי את דעתי מכך, שלפרק כזה בביוגרפיה, זכו בעבר רק מעטים ורק אחד מיוחד בזמננו. אמנם יחידים יצאו לשליחויות נועזות ומסוכנות שלא חזרו מהן, ושמם נתקדש וחרות על ספר דברי ימינו המוכאבים. אף על פי כן, לא הרי זו כהרי זו. יבנאלי קוֹרץ מחומר ומרוח של בני אדם, שנועדו לשליחות לפי שורש נשמתם. בשליחותו של יבנאלי היו מזוגות משיחיוּת ומציאותיות. הוא נסע לתימן בשנת תרע"א. כדבריו:

“השליחות לתימן היתה פעולה מצורפת של נציגי הציונות בארץ עם תנועת הפועלים, ביחוד עם אנשי “הפועל הצעיר” ויוסף אהרנוביץ בראשם, עם חוגים מסויימים של אכרי המושבות ועסקנים, כאליהו ספיר ואהרן אייזנברג, ועם נציג העולם הרבני, הרב הראשי ליפו והמושבות, אברהם יצחק קוק. היה בזה סמל של אחדות כוחות ציוניים וקרובים להם ברוח” (מתוך ההקדמה ל“מסע בתימן”).

כך יצא לתימן הרחוקה והביא עמו לשם חלום־דורות וממשות של דור־הווה, צבע שמיה של ארץ־ישראל וריח אדמתה. בכיסו היו כתב־מינוי ואגרות המלצה, אך בלבו יקדו אש שליחות ואמונה משיחית, שניזונה מן העבר ומן העובדה, שהאומה מתחדשת וחוזרת ובונה את מולדתה, והיא קוראת גם לבניה הנידחים בארץ תימן לשוב ולחונן את עפר הארץ. שליח משיחי כזה לא היה עדיין בדורו ולא בדורנו. ואף תוצאותיה של שליחות זו היו למעלה מכל שיעור משוער: אלף וחמש מאות נפש הועלו מתימן. זה היה מספר אגדתי בימים ההם, כמעט עליה המונית, ביחס לאוכלוסיה היהודית שהיתה אז בארץ. וכלום יש צורך לחזור על חשיבותה של העליה מתימן, שלא זו בלבד שמילאה בשעתה תפקיד גדול בכיבוש העבודה, אלא שבזכותה הועלתה אחר כך כל גלות תימן.

לא אהיה כמגזים אם אומר, שכוכב שליחותו הדריך אותו כל ימי חייו. תפקידים רבים ועצומים הוטלו עליו משעה שחזר משליחותו לתימן: הוא היה ממקימי הגדוד העברי, היה לו חלק ניכר ביצירת אחדות־העבודה, בהקמת ההסתדרות, בביצוע איחוד המפלגות, בגיבוש זרם־העובדים בחינוך ובהעמקת יסודותיה של תנועת העבודה. ברם, אותה שליחות ציונית, רבת־הוד ורבת סכנות, שאליעזר בן־יוסף (כך היה שמו בעת שליחותו בתימן) נטל על עצמו, ללכת לתימן הסגורה והמסוגרת ולבשר ליהודים המתגוררים שם את גאולת העם ולעוררם לעליה – לא הועמה בו לעולם. בת־קולה היתה הומה בקרבו כל ימי חייו, שכן מאורע חדפעמי כזה, המתרחש באביב חייו של אדם, נבלע בדמו. ויש ענין בכך, שיבנאלי עצמו לא הסכים זמן רב לדבר או לכתוב על שליחותו. זכרונות אלו היו אינטימיים מכדי לגלותם לאחרים, ורק בערוב ימיו, כשנשלמה עלית גלות תימן “והפכה לעבר כל מה שמתואר על היהודים שם”, החליט לקבץ את דבריו על השליחות לתימן. מתוך ענווה רבה הוא מדבר בהקדמתו על פרשת עלילותיו בספר “מסע לתימן”. אולם בהתפעמות גדולה אנו קוראים את תיאור מסעותיו בדרכים המשובשות ואת קורותיו ומפעלותיו. הוא השתדל בכל מאודו להסביר ליהודי תימן את הגאולה ואת שליחותו לא על דרך הנס, אלא על דרך הטבע והשכל, וסיפר להם על המציאות הקשה בארץ ישראל, שיש בה אתחלתא דגאולה, אך לא גלוסקאות וכלי מילת מצפים להם בארץ אלא עבודה קשה בפרדסים ובשדה. הוא נזהר לבל ידבקו בהם כל תעתועי משיחיות, הידועים יפה בקורותינו. אף על פי כן, מצטייר אותה שעה יבנאלי בדמיוננו כאחד קדמון, ששליחות משיחית הוטלה עליו: להעלות את השבט הנידח והמפואר הזה לארץ־ישראל. ואמנם יהודי תימן ראו בדבריו ובשליחותו לא רק פשט, אלא גם סוד. הם הוקירוהו ואף היו שאמרו עליו, תוך הדגשת הבּ': יבּנאלי הוא המשיח שלנו!

תחושת־שליחות כזאת, אישית וקיבוצית, נתלוותה אליו גם במעשה אחר, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בימי ההתגייסות לגדוד העברי, כשמחלוקת גדולה וחמורה פרצה במחנה העובדים. אין לנו ענין כאן לשפוט מי צדק, המחייבים או השוללים, אולם ענין לנו לגלות את המניעים של יבנאלי להתנדבות זו ואופן ראייתו. בשלושה מאמרים, הכלולים בכרך הראשון של “כתבים”, פרש יבנאלי לפני המתנדבים את דעותיו ביריעה רחבה ובפאתוס רב. בתוכם אתה מוצא פיסקאות כאלו:

“בתנועת התחיה, שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון, אנו רואים את התחלת התגשמותו של הרעיון המשיחי. הקץ! זו מלת הקסם, אשר לא העזנו להעלותה על דל שפתינו. נבטאנה כיום. הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב”.

ועל ההתגייסות אמר כהאי לישנא:

"יצירת הצבא העברי, זהו האות האחרון והמובהק להתקרבות הקץ. כל איש־צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח (ההדגשה שלי).

ובימי המאבק עם הבריטים, כאשר הישוב המאורגן דחה את דרכי המלחמה של הפורשים, היתה דעתו של יבנאלי (בשיחה נרגשת עמי), כי זוהי “מלחמת גוג ומגוג”.

ובחג העשור למדינת ישראל הגיב יבנאלי על שירו של שניאור, שנתפרסם אותה שעה ב“דבר”, מפני שראה בו זלזול ביסוד המשיחי של מדינת ישראל, וכך כתב:

“הדמות אשר העם נשאה בנפשו היתה מצד אחד דמות גואל נאפד גבורה ומצד שני אָזוּר איזור צדק. על אחת כמה וכמה כעת, כאשר ימות המשיח, שהעם שיווע להם ממעמקים, הם מציאות חיים; כאשר הוחזרה העטרה ליושנה, הוקמה מלכות ישראל, ועינינו חוזות פזורי גלויותינו מתקבצים לארצנו – אין לקדם את תקוות הגאולה המשיחית בראשית התגשמותן, את צעדי משיח הראשונים, בדברי קנטור” (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 255).

מכאן, שההיסטוריה היהודית וכל המושגים הרוֹוחים בתוכה, כגון מלכות ישראל, משיחיות, קידוש השם, גאולה, מלחמת גוג ומגוג וכיוצא בהם, לא היו לגבי דידו מטבעות לשון סתמיים ושגורים, אלא נוסחי שאיפה וחיים של ממש, שהיה מוכן לתת נפשו עליהם. אולם תכונה זו לא קיפחה את חוש המציאות שלו, וכל תפקיד ממשי, ציבורי או ארגוני שקיבל על עצמו, היה ממלא אותו בקפדנות ובהצלחה ובדרך־גישום מקורית. הוא עשה את החלום כמין מרכבה למציאות, בכל מעגלי פעילותו. פעם סיפר לי, שבלילה אחד נראה לו ברנר בחלום ואמר לו בקפידא: למה אינך כותב על העליה השניה? ואף כותרת נתן לו למאמר זה: “ברדת הטל”… כשהשכים בבוקר, ישב וכתב, כפי שנצטווה בחלומו, אלא שהכותרת נראתה לו פרטנציוזית מדי ולא השתמש בה. אף על פי כן, לא היתה הצעתו החלומית של ברנר לבטלה, ובמאמרו “עם יובל החמישים לעליה השניה” כתב, שעם בוא העליה השניה "כאילו רוח צחה חלפה על פני הארץ, וטל של תחיה ירד עליה (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 294).

ב

היה טעון תרבות יהודית שרשית, שממנה ינק גם את האידיאלים של ההוֹוה. שכּן לפי תפיסתו כולל המושג תחיה את ערכי־היהדות החיוניים; הוא לא היה דתי כלל ועיקר וקָבל על ש“בארץ עובר גל של אופנסיבה דתית להרחיב את כוח־הכפיה של הדת על שטחי חיים רבים בישראל”; הוא אמר, “שהמחשבה החפשית הישראלית אינה רשאית להישאר פסיבית”, והתנגד למגמה המבקשת לעשות את מדינתנו מדינת־הלכה. אך הוא דבק באותם ערכי יהדות שהיה בהם כדי לשרת את ההוֹוה, ביחוד ערכי המוּסר, העבודה, הגבורה, הכבוד, הלשון העברית והעצמאות המדינית.

הוא לא היה נואם, והיה מסביר את רעיונותיו במשפטים חצובים וכבדים, בלוויית הסברה של תנועות־ראש־ופנים. אולם מה שאמר היה ראוי להיות ניצוק בדפוס. גם כתיבתו היתה פרי חיבוטי ביטוי, מחיקות ותיקונים, אך מה שהועתק אל הנקי היה מבהיק באותיותיו הנאות וברוח בנינו של הפסוק העברי. הוא היה ביסודו סופר עברי, המוקיר כל מלה ויודע להלביש את חוויותיו ומחשבותיו לבוש עברי שלם ומגוּון. מאמריו הפובליציסטיים הם ממיטב ההגות והחזות של הדור, הן בתוכנם והן בצורתם. ספריו על תולדות חיבת ציון הם מופת למצפון מדעי, לדיוק, לחתירה אל האמת ולכתיבה עברית מקורית. וכן ניכרים כשרונו הספרותי ואחריותו הגדולה בעריכת כתבי ברל כצנלסון. ביראת הכבוד ניגש לכל מאמר ולכל רשימה, שכן, ידע, שהוא מטפל בדברים, שהיו יקרים לנפטר הגדול, והחלטתו לקרב או להרחיק היא החלטה לדורות. ראיתיו בשעת עבודתו שוקד על כל מקור וכל מראה־מקום, בודקם ומַשוום ואינו חס על כל טורח, כדי שיוציא לאור עולם את האמת ההיסטורית. כזה היה גם במאמריו על תנועת העבודה, על החינוך ועל אישים. הוא ראה את תנועת העבודה כיורשת היהדות וביקש להעניק לה את תפארתם של המידות והערכים החברתיים, המקופלים במורשה זו: עבודת כפיים, עזרה הדדית, צדק חברתי, שויון, ריבונות לאומית וכו'. ובלשונו: “אנו שואפים לתקומת ישראל בארצו ולהמשך חייו ההיסטוריים בה. אולם המשך זה מכיל עבר, המתחדש ונובט ברעננותו בחיינו כעת, ושרשרת ערכים, מסורות, סמלים ומנהגים, המכלכלים את חיי הנפש שלו ורוקמים את ההוֹוה שלו” (שם, עמ' 252).

איש חזון והגשמה היה יבנאלי. החזון היה לו כמין אַמת־המים העוברת תחת המציאות ומשקה אותה, וההגשמה היתה לו קנה־מידה לקביעת המרחק בינה לבין החזון. לפיכך לא שקט מעולם, כי המידות לא הניחו את דעתו והיה תמיד נסער ומדורבן על ידי רצון לסתימת הפערים במעשים נועזים. תכניתו ההתישבותית הגדולה והרחבה בשילהי מלחמת העולם הראשונה, כמקבילה או כמשלימה לתכניתו של סירקין בדבר “מדינת היהודים הסוציאליסטית”, וגרעיני תכניתו בשנותיו האחרונות כיצד לעורר עלייתה של יהדות־הרווחה – אינן אלא הקרנות של אותה אישיות, המרוכזת בקיום תעודה אחת ויחידה: גאולת העם ובנין הארץ. מטרה זו היתה דלוקה תמיד והאירה לפניו, וכל ימיו וכל שעותיו היו קודש לעבודת העם, לקיבוץ גלויותיו, להגשמת הציונות, ליצירת חברת־עובדים. גם אורח־חייו העיד על אישיות מוסרית. היה חלוץ בלב ונפש, תוך שעבוד כל כוחותיו להגשמת משאת־נפשו. הווייתו הפרטית היתה מובלעת בתוך חיי הכלל, עם שחי חיים פנימיים אינטנסיביים, ועֵינו הקיפה ספירות רבות ורחוקות. כל דבר אנושי ולאומי לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא העסיק אותו ואף היה מביע עליו דעות מקוריות ביותר. עד נשימתו האחרונה ממש הגה בבעיות האומה והתנועה, הגיב, הציע, קרא הגהות של ספרו וקבע נוסח אחרון. גופו הלך והצטמק, אך דעתו נצטללה בו ורוחו לא נס ליחה, אלא הפליאה את הכל ברעננותה ובעֵרנותה.

יבנאלי היה אחד מאישי התנועה המקוריים ביותר.

תשכ"א

¹

התכנסה פה המשפחה ואלה הרואים את עצמם קרובי משפחה, כדי להשיח קצת על זיאמה. עדיין הוא שוכן בינינו ושומעים את דיבורו ואת צחוקו, ולשוני עדיין אינה נוטה לדבר עליו כעל מי שהיה. נוכחותו ממלאת את חללו של הבית הזה. יותר מדי שיחות היו לנו, יותר מדי נושאים ועניני-חיים נדונו בינינו. ראיתי אותו בזמנים שונים ובמצבי רוח שונים. ולא קל להתחיל לדבר עליו, אולם גם לא קל לשתוק. אגיד איפוא משהו העולה על הלב מאליו.

זיאמה היה צמא לידידות, לריע. הוא היה ביסודו איש בודד, שהשיחות בינו לבין נפשו תפסו את כל זמנו הפנוי. אך כשנתמלא מתיחות של חשבון-נפש היה לו צורך בוידוי, בגילוי מעט מעצמו לאיש אחר, בהשמעת הרהוריו באזני ידיד. אותה שעה היה הידיד ה“אני” השני שלו. היה קנאי לידידות, כדרך שאוהב קנאי לאהובתו, וכשם שאוהב איננו סובל כל רבב וכל סטייה, כך לא סבל כל סטייה בידידותו עם אחרים. חשודה היתה בעיניו ידידות התלויה בדבר ולא אישר את הידידות עד שלא עמדה במבחן, ורק כזאת נחשבה בעיניו והתמידה. לא היה לו דבר קשה יותר מאשר תרגילי מעילה באמון מצד ידיד. בברק עיניו הכיר בסימני מעילה זו. וכשנתברר לו, שאמנם כך הדבר, התרחק מאותו איש ת"ק פרסא. אך מי שזכה בעיניו, נהנה מידידותו, שהיתה לעתים קרובות רכה ועדינה, ואפילו משהו ממסירות נפש היה בו.

זיאמה לא ידע שלווה מימיו. הוא היה מתאונן לפני, שאינו יודע ליהנות מרגעי אושר, שהיו לו, בלי ספק, כלכל אדם. הוא היה משקה את עצמו כוסות של צער. אך הוא הבחין – כמאכס ברוד, ובלי שקרא אותו – בין שני מיני סבל: בין סבל אצילי לבין סבל שאינו אצילי. צער אצילי הוא זה הבא מידי שמים, שאין האדם יכול לסלק אותו, כגון מום גופני או נפשי, כגון מגרעות, המונעות אדם להיות שווה עם אחרים, כגון שאחד נולד יפה או מוכשר ואילו אחר נולד בלי כשרון ומכוער. ואין סוגי צער כאלה ניתנים לתיקון. צער כזה, חייב אדם לשאת בגאון ולהצדיק את הדין עליו. אבל, ישנו סבל שאינו אצילי, הבא מידי האדם, מידי החברה. עם סבל כזה נלחם זיאמה כל ימי חייו, בין שפגע בו ובין פגע בזולתו. עם זה לא השלים מעולם. ואפשר שגם עבודתו בתוך משרד החינוך והשתדלותו לתקן את קיפוחן של עדות המזרח, ואת פיגורן בתחום החינוך וההישגים בלימודים. אפשר שגם מעשה זה, שהיה לא רק ארגוני-ביצועי, ינק כוחו מהצורך הזה לתקן סבל לא אצילי הנגרם בידי אדם, בידי החברה, בידי ההיסטוריה, שחוללה את הפער ההתפתחותי וההשכלתי, בקרב שבטי ישראל, ויש צורך לגשר עליו. לא שיקולים לאומיים בלבד מחייבים לסלק תהום זו, אלא האצילות של האומה מחייבת שלא יהיו מקופחי חברה ועלובי חיים. נשורי-חינוך ועצורי-השכלה חרפה הם לנו.

זיאמה הוקיר חיי אדם כערך מוחלט, שאין למעלה ממנו. יחס עמוק זה הביא אותו לא פעם גם בחיים המדיניים לידי רתיעה מפני קבלת החלטה, שיש עמה סכנת נפשות. הוא חשש שמא יתן ידו, או אפילו אצבעו, לשפיכת דמים. ברתיעה זו באה לידי ביטוי ההתנגשות בין המוסר האישי ובין המדיניות, שהחמלה האנושית איננה תמיד אחד מיסודותיה. בתחום זה לא תמיד הבינו את עמדתו כהלכה והוא סבל מאי-הבנה זו ביחוד בשנים האחרונות. בשיחותינו היתה נעימה זו מרטטת תמיד.

זיאמה היה ספקן מטבעו. הודאויות שבידו היו יסודיות, אך מעטות, ואילו הספקות היו מרובים. וכן היה ספקן גם לגבי עצמו. על ספקנות זו היה מחפה בהברקות, שהיו מפיקות רצון מאת השומעים והיה קוצר בזכותן שבח ותהילה. אך כל מה שהגה ועשה היה עובר דרך כור הספקות.

לפני ארבעה חדשים בערך הודיע לי בטלפון למערכת, שהוא מוכרח לראות אותי. לא סיפרתי לו, כמובן, שאני עסוק בגמר הגליון, והוא בא. כשנכנס, הרגשתי מיד שמשהו מסעיר אותו. הוא שאל אותי בהתרגשות רבה, איך נראית כתיבת השירים שלו בעיני עסקנים ואישים שונים, שאין השירה מענינם. האין אני בטלן בעיניהם? שאל. שמא צודקים הם וכדאי לו לחדול מזה.

אמרתי לו, שאני מבין את חששותיו, אך איני מסכים להם. הנה ליאון בלום היה ראש ממשלת צרפת והיה סופר מובהק ולא חשש לתדמיתו. ואצלנו היה חיים ארלוזורוב כותב שירים. אדרבה, אני סבור, שתדמיתו נשכרה מזה. אולם הוא, זיאמה, הלא איש פרטי הוא עכשיו, ומחובתו לנהוג לפי נטיית לבו. זה יהיה מעשה אונס כלפי עצמו אם שיקול כזה ישתיק את המוזה שלו. וכך נמשכה השיחה שעתיים. הרגשתי, שיש לו צורך לקבל מפי הודאה מחודשת בערך שיריו. למחרת, בשבת, טלפן אלי בשעה ½2 אחר הצהרים ואמר לי, שחשב הרבה על השיחה הזאת, ואפילו היה יודע שחושדים אותו בבטלנות לא היה מונע עצמו מכתיבה. כל כך יפה יצא מתחת ידו השיר שכתב עכשיו. והוא קרא אותו באזני דרך הטלפון.

כמה שבועות לפני פטירתו הביא אלי את מחרוזת השירים שלו, שמסר לפרסום ל“שדמות”. ביקשני לקרוא עוד פעם את ההגהה. כשסיימתי את המלאכה, שאל אותי, אולי בכל זאת אגנוז את השירים. התרעמתי עליו ואמרתי לו, שהשירים יפים ובחירתם עלתה יפה ויעשה עוול אם לא יפרסמם.

צד זה שבו היה מושכני תמיד אליו. ראיתיו כבעל נשמה יתרה, רגישה, היודע ספקות והיסוסים, וחש לפעמים מה שמכונה בפי החסידים בשם שפלות-הנפש, כלומר, ענווה, כניעה לפני חשבון עליון, מעין ביטול היש העצמאי. על כן לא תמיד האמין בעצמו והיתה לו נפילת-מוחין. רק אנשים קטנים ורברבנים מופיעים תמיד מכופתרי-נפש ומבוצרי בטחון עצמי. סימן ברכה הוא לאדם, המטיל לא-פעם ספק בכוחו ועל ידי זה הוא מתעלה ומתרומם.

הוא היה אישיות אתית גדולה, שהאתוס שלו מעוגן בתחושת הדורות. גם הלהט שלו בהעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער מקורו בו, שכן הוא נתכוון לידיעה שיש עמה בחירה והכרעה.

גם גישתו לסוציאליזם לא היתה גישה אידיאולוגית ערטילאית, או ענין של ניסוחים למדניים וניצוחים מפלגתיים, אלא גישה אנושית. יש סוציאליזם בלתי-אנושי, המשמש פרגוד שמאחוריו נעשים מעשי פשע כלפי היחיד והחברה, משפילים כבוד האדם ומטילים מרה שחורה מסביב; ויש סוציאליזם אנושי, שתכליתו ותמציתו אהבת האדם, הוקרת חייו, שאיפה לחידוש פני החברה ושיפור מצבו החמרי והרוחני של העובד והעם.

לזיאמה היו חיבוטי כתיבה גדולים. כל משפט כתב במאמץ עליון. הרגיש אחריות רבה לכל מלה כתובה ולכל רעיון המובע בפומבי. בין כתב מאמר, בין כתב נאום-תקציב, כדי להשמיעו בכנסת, ובין תיקן פרוטוקול של דבריו שנאמרו באיזו ישיבה – תמיד התחבט בהכשרת הדברים למען יהיו תואמים לרצונו ולכוונתו. ישב שבעה נקיים, עיין, למד ובדק עד שהוציא מתחת ידו נוסח של פתיחה או נעילה. ולפיכך, אם יכונסו נאומיו בכנסת, בועידות ובאסיפות שונות, יתברר מה רב העושר הרעיוני והביטויי של זיאמה. השקפת עולם שלמה ומלאה של ציוני וסוציאליסט מקופלת בהם. גם בדרך כתיבתו והבעתו באה לידי ביטוי אישיותו המוסרית.

זיאמה היה אדם. אדם עם מעלות גדולות וחולשות. מצבי רוחו והלכי רוחו היו עולים ויורדים בסולם שבנפשו. כזה היה חותם יחודו.

לא התכוונתי ואף איני יכול בשעה זו למצות את הדברים. עוד ידובר בו כאיש ההסתדרות, כשר, כמחנך, כמדינאי, כמעצב דעת קהל. אבל, רציתי כאן לעשות פתיחה ולתת מקום ללב החם, שישיח את עצמו על האבדה הכללית והאישית הגדולה.

למשפחה יחסר ראש-משפחה, למדינה – איש רוח והגות; אך לי יחסר ידיד נפש.

¹

שיטרית היה ענף לעץ-אבות, נצר למשפחת-רבנים ספרדית, שעלתה ארצה במאה הקודמת. לידתו בטבריה, וחינוכו הרוחני והציבורי היה שרשי: למד בחדר, בבית הספר של “אליאנס”, בתלמוד תורה ובישיבה של טבריה. קנה לו תורה והשכלה בכרך אחד, עד שהוסמך להיות תחילה שופט שלום ואחר כך שופט ראשי “בסמכות שופט בריטי” לתל-אביב ולמחוז.

רבים הם התפקידים שמילא מאז צעירותו, כשהיה בין מייסדי אגודת “התחיה” הציונית בטבריה. הוא הרגיש קירבה נפשית וחברית לאנשי דגניה, הצטרף ל“הפועל הצעיר”, שימש מורה בטבריה ובמנחמיה, ועסק בעסקי ציבור שונים באמונה. תפקידים נכבדים מילא עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בשלוט התורכים בארץ; נסיונו זה עמד לו גם ביחסיו עם השלטון המנדאטורי, כשנתמנה למפקד המשטרה בגליל התחתון. במשרתו זו נתאפשר לו להכניס לשירות המשטרה צעירים יהודים, דבר, שהיה לו ערך לאומי וישובי כביר באותה תקופה.

עבודתו בקרב העדה הספרדית היתה מיוחדת במגמתה. מצד אחד טיפח את כבודו של השבט הספרדי ושקד על התקדמותו מבחינה רוחנית ותרבותית, אך מצד שני לא גרס מחיצות עדתיות והיה עושה תמיד למען מיזוג העדות לעם אחד. ואמנם הוא זכה להוקרתו של כל העם בציון בכל ימי פעילותו בארץ, במפלגה ובהסתדרות, וביחוד עם קום המדינה, כשנבחר לחבר הממשלה והיה שר-המשטרה. החל מן הכנסת השניה הוא נבחר מטעם מפא"י, ובכהונה זו כיהן עד לפני שלושה שבועות, כשפרש מרצונו תוך כבוד והערכה כלליים.

בכור שיטרית היה מוכתר בסגולות רבות, שצירופן יצר אותה אישיות מגוונת, שהיתה כובשת את לב מכיריו. הוא כבש במיבטאו העברי, בהגיונו החותך, ביושרו האינטלקטואלי, בהליכותיו הנעימות, בבת-שחוקו הטובה, ועל הכל באמון שהיה מעורר בפגישה פרטית או בהופעה ציבורית. לא היה בין הנדחקים לראש התור. הוא הגיע אליו באורח טבעי, בהסכמת הכלל. וסופו מעיד על תחילתו. כשהרגיש, שהגיעה שעתו לפרוש מכהונתו כשר-המשטרה, פרש כמעט בחשאי, ללא אומר ודברים. ודאי היו לו לבטי נפש, אולם הוא לא שיתף את הקהל הרחב בהם ולא רצה להפוך את תחושת-מכאובו הפרטית לנושא ציבורי. ומה נלבב היה המעמד הצנוע בישיבת מזכירות המפלגה, לפני כמה שבועות, שבו נאמרו לכבודו דברי הערכה ושבו הוא השיב למברכיו. אצילותו נתגלתה דוקא בשעה כזאת, שעת ירידתו מעל הבמה, כשרבים הצטערו על סיבת פרישתו.

יסוריו שלפני מותו והידיעה על פטירתו הישרו אבל כבד על הכל. כי גדולה האבדה ואין תמורה לה.

¹

א

דברי יהיו מוסבים על עקיבא גוברין, מחבר הספר “בעקבי המשימות”, ועל עקיבא גוברין שמלאו לו לפני זמן-מה 70 שנה.

כבר אמרתי במקום אחר, שמקצוע העסקנות דומה בגורלו למקצוע השחקנות. יש בהם קו טראגי משותף. סופר הכותב ספר, גם כשהוא מסתלק משולחן הכתיבה ואפילו שבק חיים לכל חי, יש לו שארית וזכר. ספריו מנחילים לו הישארות הנפש. גם מוסיקאי, המחבר נגינות, או צייר המצייר תמונות כך. לעומת זה, שחקן-הבמה מפעלו חי למעשה רק בשעה שהוא משחק על הבמה והקהל נהנה ממנו. ודאי, חייו של השחקן על הבמה הם אינטנסיביים מאד, ואם הוא שחקן גדול ואמן מובהק, הרי הוא קוצר קציר תהילה לאלתר. והעתונות מרבה לשבחו גם לאחר זמן, ואף על פי כן אפשר לומר עליו, שמבחינה זו אמנותו טראגית וגורלו מעציב, מפני שאינם משתמרים לדורות כראוי. גם העסקן שרוי במצב דומה, הוא עושה דברים חשובים מאד בחייו, בחיי המדינה ומפלגתו ובחיי החברה; אלא שאחרי מאה ועשרים שנה לא נשאר הרבה מפעולתו. באחד הספרים נזכר אולי שמו. ורק שנים שלושה מנהיגים גדולים כמו הרצל, וייצמן ובן-גוריון שמם מתנוסס לדורות. אבל העסקן החשוב, התופס מקום נכבד בחיי דורו מיטשטש זכרו. יוצא מכלל זה עסקן, שהוא גם סופר. עצם כתיבת הספר והשארתו לדור הבא יש בו משום הנצחה. מי שהוא, היסטוריון, פובליציסט, או חוקר בחיי המדינה, עתיד לטפל בספרו, יקרא בו ויתענין בו. ואם הספר חשוב מאיזו בחינה שהיא יהא מקרין על סביביו אור הדעת. על כל פנים, עסקן הזוכה להוציא ספר חשוב, כמו ספרו של עקיבא גוברין, מובטח לו זכרון לעתיד. ועוד הערה: הסופר תעודתו לכתוב, כתיבתו היא שליחות מטעם גורלו. העסקן שקוע בעסקי-ציבור, ואפילו העסקן הוגה דעות אין לו די פנאי להעלות את מחשבותיו על הנייר, כדרך שעושה סופר. טרוד הוא בביצוע דברים שונים, בנסיעות, במשא ומתן, החשובים כשלעצמם, אבל הם דוחים לזמן רב או מועט את מה שיש בלבו ובמוחו של העסקן לומר ורק מתקופה לתקופה הוא מתפנה לכתיבה. ולכן נקרא הספר בשם “בעקבי המשימות”, כי הספר ברובו הוא כעין בן-לווי מחשבתי ועיוני ליוזמות, לתכניות ולמעשי ביצוע. לפיכך אין הספר ממצה את כל עולמו הרוחני של עקיבא גוברין. ואף על פי כן, אלך בעקבות הספר, וכל מה שאומר עליו כתוב בספר. ואם לא אביא ציטטים ארוכים, הרי זה רק מחמת התחשבות בקהל השומעים.

עקיבא גוברין הוא בעל תפיסת-עולם. מעשיו אינם מקריים. הם מעוגנים בהשקפת-חיים ובתפיסת-עולם. יש לו תפיסת עולם יהודית, ציונית-סוציאליסטית. וכל הערכים היהודיים נתפתחו בעולמו משחר ילדותו. הוא ינק אותם ממסורת משפחתו. הוא עצמו מספר בספרו על אהבתו לסבו, כיצד היה יושב שעות על גבי שעות עטוף בטליתו הגדולה ומקשיב בהלמות-לב למזמורו של דוד המלך המושר בפי סבו. מכאן אנחנו רואים מניין שאב את ערכיו היסודיים, הלאומיים המוסריים והאנושיים. וערכים אלה חיים וקיימים בו עד היום ומשפיעים עליו. על תשתית זו בנויה הווייתו הנפשית וממנה יוצאים קווי הדרכה לפעילותו הציבורית. אכן, יסודותיו הרוחניים התגבשו מתוך לימוד ונסיון בסביבתו הקרובה במסורת הקהילה בעיירתו שפיקוב. ואמנם, אחד הדברים שהוא מדגיש במאמריו ובנאומיו, המקופלים בספר זה הוא, שהיהדות גורסת מזיגה של רוח וחומר, כי אין חומר ערטילאי בלי רוח ואין רוח ערטילאית בלי חומר. וכך אמר: “זה הכלל, הנכס והערך ירדו כרוכים בתורת היהדות. תנועת הפועלים הישראלית והמדינה כרכו אותם מחדש, לאחר שהגולה, מחמת שיעבוד מלכויות, הפרידה ביניהם”. עקיבא שאף בכל כוחו לאחדות זו גם בימינו. זאת אומרת: תחיית האומה, עצמאותה, תקומת מדינת ישראל וביצור בטחונה – כל אלה צריכים להתבסס על המסד הזה של היהדות. שכן עם ישראל המתחדש במולדתו יהא יוצר לא רק נכסי חומר, חקלאות ותעשיה, אלא ערכי רוח ודעת בעת ובעונה אחת. קרקע המולדת מיניקה את היצירה הלאומית והאנושית, החמרית והרוחנית כמסכת אחת.

ב

עקיבא היה והווה איש עקרונות. תכנית פעולתו בחייו הציבוריים, למן בחרותו, מושתתת על עקרונות איתנים, שמהם לא זז גם בשעה שהיה צורך להתאים את עצמו לתנאי הזמן. אמנה רק אחדים מהם כגון: עבודה עצמית, עבודה עברית בלי ניצול הזולת, תרבות עברית, דימוקראטיה, חופש הפרט, סילוק הפער הסוציאלי, המדינה כגחלת כל היהודים ולא רק בשביל העם היושב בארץ, העליה כתמצית הציונות. לשם המחשה אביא ציטטות קצרות אחדות. על הדימוקראטיה היה אומר, שהיא נשמת המשטר שלנו, עלינו להיות כמתוקנים שבעמים ולעצב לחיינו דמות חברתית ומדינית ההולמת את עברנו ושאיפתנו, במשך אלפיים שנה נשתכחה מאתנו תורת המדינה ושוּמה עלינו לא רק להחיות את תוכנה העתיק, אלא גם לחדש בה את הסדרים המודרניים, פרי תקופתנו. יש לטפח לא רק את צורת השלטון המתאים, אלא גם תורת המידות שעליה יתבססו השלטון וההווי היומיומי, כגון חופש הביטוי, חירות הפרט, אמת מידה של צדק ויושר וחופש המאבק האידיאי והרוחני. הוא הדין בעקרונות אחרים. על הפער הסוציאלי אומר עקיבא בספרו, שתפקידנו הגדול הוא להעלות שכבות סוציאליות מפגרות, המצויות בקרב העולים החדשים וגם בקרב הישוב הותיק, לדרגת הישגים חברתיים ותרבותיים נאותים. זה מחייב מאמץ קיבוצי מאוחד, כדי לחולל תמורה בהרגליהם ובמנהגיהם של העולים, שהגיעו לארץ ויוסיפו להגיע. אבן-פינה ביסוד השקפת עולמו של גוברין היא, כאמור, שהמדינה מיועדת לכל היהודים בתפוצות ולא רק לחלקים שזכו לעלות. בלי אמונה זו אין טעם לחיינו ולסבלנו ולקרבנותינו. וכך הוא אומר: “בכוחה של מדינת ישראל לעשות את כל ישראל חברים אם תדע להביא לכאן את רוב יהודי הגולה. יהדותם של אחינו בני ישראל בארצות הרווחה נתונה בין המצרים ואורבת סכנה לקיומה הלאומי. אין משענת לקיום היהדות בארצות המצוקה, ומחובת מדינת ישראל לעמוד לגורלם. אנחנו כאן אחראים לגורל כל האומה, ואחריות זו היא תמצית משמעותה של מדינת ישראל”.

עקיבא גוברין הוא איש המעשה והיוזמה. כל ימיו הוא יוזם מפעלים ארגוניים וחברתיים בתנועת העבודה ובמדינה. יוזמתו נתגלתה בכל הדרה באיגוד המקצועי, וביחוד בהקמת הסתדרות הפקידים. היא נתבטאה בהצעותיו לכיבוש הים, בהקמת מספנות ובתחום התיירות, שפותחה על ידו פיתוח רב-ממדים כשר-הפיתוח ושר-התיירות. עקיבא היה הרוח החיה בעשרות ועדות לענינים שונים, ובחלקן אף עמד בראשן. ידועה פעילותו המוצלחת כיושב-ראש הקואליציה בכנסת. בדרך זו נתפרסה פעילותו כמעט בכל תחומי המשק, הכלכלה והחברה בארץ. הספר “בעקבי המשימות” הוא גם סיפור חיי המחשבה והמעשה שלו. בו חקוקה הגותו, ניתוחיו, נסיונותיו והישגיו. ראויים לציון מאמריו על הים ועל המספנות, שיש בהם להט של מחשבה ועשייה. ולא לחינם אמרו עליו בשעתו ש“נכנס בו דיבוק של ים”. הוא נסע לחוץ לארץ ללמוד את המקצוע הזה וכדי לראות כיצד בונים מספנות, וכיצד להעביר את הידע והנסיון הזה לישראל. בתוך כך למד לקשור קשרים עם ארצות אחרות לטובת מפעלי הארץ. בדרך זו משמש הספר הזה בבוּאָה לדמותו המגוונת ורבת-המעש של עקיבא גוברין.

ג

עקיבא הוא איש הפשרה, אבל לא הפשרה הבאה על חשבון העיקרון, הפשרה טובה היא ולימוד היא צריכה. יש תורת פשרה. אי אפשר להתקיים בחיי החברה ובחיים הממלכתיים בלי המכשיר היעיל הזה הנקרא פשרה. הפשרה היא יסודו של עולם המעשה. ומהו סודה של הפשרה? כשבאים שני בעלי-דין ולשניהם טענות ותביעות על זכות קנין, על בעלות, או שיטת ביצוע, אפשר, כמובן, לחתוך את הדין ולהכריע ברוב דעות. אבל לא תמיד זוהי הדרך הנכונה, המשיגה את המטרה הנכספת, ביחוד בענינים ציבוריים ומדיניים מורכבים. הפשרה היא כורח-חיים ואף צודקת יותר מפסק-דין. קדמונינו אמרו: “לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו את הכל על הדין”. יש מידה שקורין לה לפנים משורת-הדין, ומידה זו היא בבחינת וחי בה. חומרת הדין מקפחת לא פעם את שני בעלי הדין, מפני שהיא מחריפה את הניגודים ביניהם ומעוררת שנאה. רק הפשרה המתקבלת על דעת שני הצדדים מביאה עמה שלום וחיי-יחד. המפשר הוא קודם כל הומאניסט. הוא מודה בזכותו של חברו, ובלי אהבת הבריות אי אפשר לרדוף אחרי פשרה. הרוצה בפשרה הוא כבר מודה במקצת בצדקתו של חברו ואומר שיש לו זכות. ואפילו איננו מודה בזכות זו בשלמות, הריהו מביע רצונו בדו-שיח אנושי, במשא ומתן. הדיקטאטור לעולם אינו רוצה במשא מתן לשם פשרה. הוא גוזר גזירות וגזירותיו ברוכות לא-פעם בסכנת נפשות, ואילו מי שדוגל בפשרה ומחייב משא ומתן, ממילא מחייב השפעה הדדית. הפשרה היא איפוא צורך חיוני בחיי המדינה, החברה ובחיים הבינלאומיים. שני המתפשרים אומרים אל לבם: את הכל אי אפשר להשיג אבל אפשר להשיג מחצית הנרצה, או שליש ממנו. וכשיבואו ימים אחרים ותנאים אחרים יפוצה גם ההפסד, ובינתיים אסור להשמיט את שעת הכושר הניתנת לפתרון פורתא. עקיבא גוברין עצמו עמד בראש שביתות. אבל תמיד ידע, שתכלית השביתה היא יישוב הסכסוך על ידי פשרה. השביתה באה לרכך את שני הצדדים ולהראות להם שאם תבוא פשרה תצא לו טובה ממנה. והדבר ייעשה גם מתוך עמדה-של-כוח וגם מתוך התחשבות בו ובעניניו. אולם יש לחזור ולהדגיש, שהיה נאמן לעקרונות ובהם לא פגע לעולם. אדרבה, השביתה ויישובה הועילה לשמירת העקרון. אך נאמנות זו לא היתה דוקטרינארית. החיים מחייבים לא פעם ויתורים חלקיים, צדדיים, תוך הסתגלות הדדית. מי שמסתלק מן הפשרה בשם הנאמנות האדוקה לעקרונות, יש לו כינוי מיוחד: “רוכב על פרינציפים”. מרוב עקשנות עקרה הוא עוקר כל אפשרות לחיות חיי שלום בחברה. שכן גם העקרונות ניתנו לחיים ולא למוות, לבנין ולא לסתירה. לפעמים צריך לפרש רעיון בצורה נוחה וגמישה, כדי לשמור על חיוניותו של הרעיון ועל הגשמתו בעולם העשייה. והפשרה של עקיבא היתה מכוונת לביצוע ולאהבת הבריות. הוא נאבק עם הקנאים מתוך חשש שהרעיון והמטרה ייהפכו למשהו מופשט ופלפוליי.

בהקשר לכך אביא פירוש פיקאנטי על הפשרה ממקורותינו המסורתיים, המוכיח עד כמה היתה הפשרה מושרשת בלב העם ומורי ההלכה שלו. בפרשת “ואלה המשפטים” אומר בעל-הטורים (בעל הטורים הוא, כידוע, אחד הפרשנים של התנ"ך, המרבה לפרש פסוקים על דרך הנוטריקון) על התיבה “המשפטים”: “הדיין מחויב שיעשה פשרה טרם יעשה משפט”. וכלל זה היה באמת נהוג בחיי היהודים בדורות הראשונים והאחרונים.

ד

עקיבא גוברין הוא איש הפולמוס. לפולמוס שלו יצאו מוניטין, הן בסגנונו והן בתוכנו והן בתבלינים שבו. וקודם כל מלים אחדות על ערך הויכוח בחיים הרעיוניים והאידיאולוגיים בחיי החברה. בתלמוד נאמר, ש“תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה”, כלומר על ידי זה שהם מתווכחים וכל אחד מביע את דעתו ומציע את משנתו ואת נוסח תפיסתו, מתחדדים הניגודים והמחלוקת ביניהם, ובדרך זו מתחדדות הדעות באופן שדברי הצדדי ם נעשים ברורים יותר להם עצמם. הצד האחד המתפלמס עם השני מגלה את נקודת התורפה, החולשות והליקויים שבהלוך מחשבתו של חברו, ומחייבו להצדיק אותם או לתקן אותם. בדרך זו מגיהים איש את מחשבות חברו והן נעשות עקביות יותר. דור דור ופולמוסו. בראשיתה של הציונות היה פולמוס חריף ברחוב היהודי בתפוצות, והפולמוס הזה הוא שגיבש את הציונות והאנטיציונות. קמו תנועות שונות, שביקשו לפתור על פי דרכן את בעית היהודים, קם ה“בונד”, קמו “פולקיסטים”, קמו אסימילאטורים. וגם בתוך התנועה הציונית עצמה היו גוונים שונים, היו סיעות שונות, כיתות שונות, והשקפות שונות. וכל אלה התנגשו זה בזה, התווכחו וחידדו זה את זה. המשנה הציונית נעשתה בהירה יותר, מגובשת יותר ומשכנעת יותר. הויכוח הצמיח לה קרניים כדי להגן על עצמה מפני יריבים. הרעיון משוּל בתחילתו לאפרוח שלא נתפקחו עיניו ועדיין רופף הוא. מסביבו מקרקרים מתנגדים ולו אין עדיין פה לדבר והוא חסר מגן. רק לאחר זמן, כשהמשנה הציונית או הציונות הסוציאליסטית התחילה להתחזק ולהתגבר, התפשטה בעם ועמדה על נפשה בכוח ביטוי והוכחה – רק אז היא נעשתה למשנת-חיים סדורה וברורה. ערך הויכוח הוכיח את כוחו גם בארץ.

עקיבא גוברין היה מבעלי הפולמוס החריפים והזריזים ביותר. הוא התווכח עם “השומר הצעיר”, עם הקומוניסטים, עם המפלגות האזרחיות, עם תפיסת בורוכוב, עם חסידי ברית-המועצות, אף עם הדתיים היה לו דין-ודברים מנומס ועניני, כל-אימת שביקשו לכפות עלינו אורח-חיים שאיננו לפי רוחנו ותפיסתנו. הוא התווכח גם עם סופרים, עם צמח ועם קריב עם אבינרי ועם ה“איחוד”. אבל היה לו לא פעם ויכוח גם עם הפועלים, עם האיגוד המקצועי, כשלא תפסו נכונה את מהות השיתוף בין ההסתדרות והמדינה. כי זאת לדעת: עסקן פועלים אמיתי ואחראי, איננו זה שמהנהן לכל מה שפועלים אומרים ודורשים. שכזה מועל בתפקידו החינוכי. הוא חייב לבדוק גם את תביעות הפועלים. התביעה עצמה, אפילו היא יוצאת מפי פועלים, איננה עדיין ערובה שהיא צודקת ושצריך למלא אותה. לפעמים התביעות מוגזמות ויש ניגוד אינטרסים בין חלקים שונים בציבור הפועלים ובמדינה. גיבוש השותפות בין הפועלים והמדינה היא מטרה גדולה ומחייב ויכוח ולפעמים גם מאבק, תוך דיון גלוי ואמיתי. העסקן חייב לראות את הענינים מעל מצפה גבוה יותר. וגוברין התווכח עם הפועלים כדי להעלותם על הדרך הנכונה. בויכוח הזה היה עקיבא משתמש גם בתבלינים שונים: בהומור, בפתגמים, במשלים וגם בסאטירה. ספרי הכנסת משופעים מימרותיו של עקיבא ועקיצותיו הדקות, שלא פעם עוררו בין השומעים עליצות, אפילו בלב אותו איש שכנגדו היו ההיתול ומשחקי הלשון מכוונים. בדרך זו היה מכריע את הצד השני, את היריב. אף קריאות הביניים שלו היו מחודדות. קצת מן החטיבות הפולמוסיות האלה כלולות בתוך הספר “בעקבי המשימות”. הם יכולים לשמש דוגמה כיצד צריך להתווכח בצורה תרבותית עם מתנגדים, בלי לפגוע בהם פגיעה אישית גסה. כך נהג עקיבא יחס של כבוד בחברו בעל-פה ובכתב.

ה

עקיבא הוא איש משכיל עברי, והדגש בעברי. יש לנו הרבה משכילים אבל לצערנו לא כולם משכילים עבריים, היודעים את המקורות ושותים מהם. עקיבא, שקיבל חינוך מסורתי, קלט לא רק את הספרות העברית לדורותיה, אלא גם ספרות כללית. הוא רגיל לצטט בנאומיו ובמאמריו מדברי ביאליק, אפלטון וסופרים קלאסיים אחרים ולשלב דבריהם בעניני פרוזה שהוא עוסק בהם. סגנונו של עקיבא הוא סגנון של תלמיד-חכם. הוא משתמש בלשון האגדה והמדרש, וכל אלה מעידים על גירסא דינקותא. השפעה זו ניכרת יפה בסגנונו בכתב ובעל-פה.

עקיבא הוא איש החזון. ופירושו של דבר, שכל מה שהוא הוגה או עושה, ויהיו הדברים קטנים או גדולים, נעוצים במערכת רעיונות וצפיות – בחזון העתיד. תמיד הוא רואה בדמיונו את המטרה הגדולה, שאליה הוא רותם את המעשים הקטנים והגדולים. בלי אווירה של חזון, של ראיית העתיד ושל הכוננות לקראתו, אין טעם למאמצי העשייה והביצוע. ודאי בחיי-המעשה מתפרקים הדברים לפרטים ולפרטי פרטים. כאן צריכים להקים אגודה, שם פורצת שביתה ויש צורך במשא ומתן, אבל לאמיתו של דבר אלה הם גופי החזון. תכונות אלה הכשירו את עקיבא גוברין לתפקידי משא ומתן ותיווך והיה נשלח למלא תפקידים עדינים אלה ואף הצליח על פי הרוב במשימתו באמצעות הדיון האנושי ותורת הפשרה. כך שירת את תנועת הפועלים, המפלגה והמדינה.

ואני מאחל לו שעוד הרבה שנים יהגה בתורה ויפוצו מעינותיו החוצה, ימשיך בפעולתו הברוכה וישמש דוגמה לעסקנים ותיקים וצעירים.

¹

א

משחר נעוריו הכשיר את עצמו להיות חלוץ בארץ ישראל ולהצטרף למחנה בוני המולדת והחברה החדשה. ולאחר שעלה ארצה עבד במקומות שונים וספג לתוכו את ההווי של פועל עברי על כל מה שכרוך בכך. ולא עברו אלא שנים מועטות ונעשה איש-ציבור וכל כשרונותיו נתגלו בו. תחילה כאיש האיגוד המקצועי ואחר כך כחבר הכנסת, מן האחראים ביותר למהלך העבודה והמאבקים שבה.

בהיותו איש נימוסים, היודע להתהלך עם הבריות, נטל על עצמו לעתים קרובות משימות של בירור ושל בוררות, כי ידע לנהל משא ומתן תרבותי, שיש בו יחס של דרך-ארץ לדעת הזולת, גם אם הוא מתנגד או יריב. ובעיקר משום שהאמין בכוחה של פשרה ובהכרחיותה החיונית נוכח קיומם של אינטרסים מנוגדים בין מפלגות ואישים. הוא רכש אמון גם מצד הפועלים שהביא להם פשרה, שיש עמה ויתור, וגם מצד מעבידים ויריבים. כי האמינו ביושרו ובחכמת התיווך שלו.

עם זה היה איש העקרונות והחזון. עליהם הגן תמיד בכל להט נפשו, משום שידע כי כל משא ומתן וכל מאבק פנימי וחיצוני תפקידם להשיג את המטרה העיקרית: לבצר את המדינה, לחזק את תנועת העבודה שהיא ערובה לנכונות דרכה של המדינה והחברה. בעל יוזמות רבות היה בחיי ההסתדרות, המפלגה והכנסת, וכשר התיירות בממשלה. כי בנאי היה מטבעו וכל תכנית קונסטרוקטיבית כבשה אותו ונעשה שותף לה.

היה טיפוס מיוחד של עסקן ציבורי, שאין רבים כמותו. בעל ייחוד אישי וציבורי היה. היה תלמיד חכם ומוקיר סופרים וחכמים, שלט בלשון העברית שליטה מלאה, בסגנונו היתה לחלוחית של תורה, כי אמנם בעל תורה היה. גם בהיותו עסוק וטרוד בעניני חול גמורים לא הסיח את דעתו מן הספירה הרוחנית של המדינה והחברה שלנו. מזמן לזמן כתב מאמרים על בעיות העומדות על הפרק, אבל הקדיש את מיטב שעתו ודעתו גם לענינים עיוניים, למחשבה הציונית ולקביעת דרכה של תנועת העבודה. אף על סופרים וספרות כתב, והיה משלב חרוזי שיר גם בנאומיו וביחוד במאמריו, מצטט הוגי דעות יהודים וכלליים, מה שהעיד עליו כי הוא קורא נבון והוגה-דעות, שאינו מסתפק בעולם המעשה אלא מתפנה גם לעולם העיון. וכן עסק, כתחביב, בארכיאולוגיה, שקד על לימודה, בא בדברים עם מומחיה, וגאוותו היתה על האוסף הצנוע שטיפח בביתו.

היה גם איש-פולמוס, שידע להכריע את מתנגדיו בהומור ובמשחקי לשון ולשכנע את שומעיו; והרבה ממימרותיו השנונות, שהשמיע באולם הכנסת ובהרצאותיו במקומות אחרים, עשו להם בשעתם כנפים.

נסתלק חבר מרכזי, שהיה שנים מבוני המדינה, ממדריכיה ועושי דבריה הבכירים. עליו מתאבלים מרה משפחתו, שאהב והיה אהוב עליה, ידידיו הרבים, המדינה ותנועת העבודה.

¹

א

האווירה הרוחנית והמסורתית שספג יהושע בימי נעוריו בעיירתו ובתנועת העבודה בארץ, החינוך המתוקן שנבלע בדמו והלימודים ההומאניים והכלכליים שלמד, העניקו לו שלוש מתנות: חכמת המיספרים והספרות (פא קמוצה), אהבה לספרות ולספר, ושאיפתו לספירה רוחנית גבוהה. שלוש אלה היו מזוגות בנפשו של יהושע ובחייו.

המיספרים והספרות דבקו בו כל חייו, כגזירת הגורל. בחו“ל היה מורה עברי בבית-ספר “תרבות”, אולם בבואו ארצה נעשה מנהל חשבונות ב”המשביר המרכזי", אחר כך היה מראשי הקואופרציה השיתופית, כסגן-ראש עירית תל-אביב היה ממונה על כספים ותיכנון, וכראש-העיר ערך תחשיבים לבנין העיר, ואחר כך היה שר-השיכון, ולבסוף נעשה שר-האוצר של ישראל. ולא עוד אלא שגם בשתי שנות חייו האחרונות לא הירפה ממנו העיסוק בחשבונות ובספרות, שכן נטל עליו את התפקיד הקשה והאפור לתקן את קופת-המפלגה, הריקה מכסף והמלאה חובות.

נטיה זו למיספרים ולחשבון אינה מקרה אלא עצם. כשם שהאמין, שחברתנו חסד תיבנה, כך היה ברור לו, כי המדינה חשבון תיבנה. כדי להקים מולדת, משק ממלכתי וכלכלה מדינית יש צורך בבנק, במומחים, ביבוא וביצוא, במקורות מימון, במסים ובמכסים, במאזן של הוצאות והכנסות ובתכנית מקיפה ומחושבת. והוא קנה לו מישנה כלכלית, שהיתה פרי לימוד ונסיון וראה עצמו בקי בתחום זה ולכן החליט לתרום בו את תרומתו. אין מיספרים וחשבונות ממעטים את דמות האידיאלים, אלא, להיפך, מחזקים את הסיכוי להגשמתם, המיספרים האמיתיים מחכימים ומדריכים. והוא אהב אותם. הם היו שעשועיו. היה משיח עם המיספרים והם היו משיחים עמו. הם קסמו לו. היה חורז אותם בקהל כפנינים. אף היו לו פסקי-טעמים מיוחדים בשעת קריאת מיספרים. אם היתה כלולה בהם בשורה טובה היה מבטאם בשמחה ואף בנגינה, ואם היתה בהם בשורה רעה, היה מלווה אותם בצער ובקול נכאים. אך באיזו שקידה ובאיזה יושר אינטלקטואלי היה משיג אותם ומצרפם. הכל ידעו, שגם בפולמוס פוליטי אין הוא משחק במיספרים ואינו מסגל אותם לצורך ריטורי, אלא הם פרי השכלה, אמת ואחריות. זהירות והקפדה היה נוהג בכל צירוף ובכל סיכום שהשמיע ברבים. המיספרים, הלוחות, הדיאגראמות והמידגמים נעשו לו כעין ציורים רוחניים, שבעדם השקיף על עולמנו, על המדינה, על התישבות ועל עתיד מפעלנו המשקי. הוא עסק בפרוזה קשה, בעלת צליל מתכתי, אבל בתוכה פעם לב פיוטי. וכשם שהמידה, המשקל והקצב שלטו בעולמו החיצוני כך הם שלטו בנפשו. שכן היה אדם בעל מידות וקצב. מחשבתו העברית היתה מדויקת ובהירה, מזגו היה מאוזן והתנהגותו מנומסת. צעדיו היו מדודים ושקטים, כמהלך באנפילאות, כי סלד מפני סנדלים מסומרים. אבל צאו וראו: באנפילאות רכות אלו, בהילוכו החרישי, בדברי ויכוח ללא קול רם – הוא כבש את בני שיחתו. ובלא שימוש במרפקים הגיע לשלב גבוה במעלות השירות במדינה ובעם.

לא קלה היתה דרכו. הוא בא במקומו של “הפטיש החזק”, ספיר ז"ל. בדעת-הקהל היה יהושע כעין ענבל לעומת הפעמון הגדול. אך לא עברו ימים מרובים והוא נעשה בקיא במסתרי הכלכלה הישראלית, צרכיה מעלותיה ותחלואיה. הוא הפתיע את כל המפקפקים והפליא לעשות במלאכת הניווט המשקי.

גם תפיסתו הכלכלית והמדינית ינקה מן המזג הזה. היא היתה מתונה, מיושבת, נאמנה למטרה, בלי קפיצות. ופירושה הפשוט היה: אין משיגים יעד מדיני או משקי, ולא שלום, על ידי הצהרות קיצוניות ולא על ידי מעשים פזיזים, אלא בשיקול נכון של מצוות-עשה ולא-תעשה.

ב

ותוך כדי פעלתנותו הגדולה במפלגה, בהסתדרות, בעיריה ובמדינה, שמילאה את סדר יומו היה מפנה לבו ומוחו לספרות. הוא ידע את הספרות העברית מנעוריו והיה משתדל לקנות בה דעת שלמה ככל האפשר. אהב את הספר והוקיר סופרים והשתדל לטובת שניהם. לא פעם, בפגישותינו, היה מגלה בקיאות והבנה בחזיונות ספרותיים שונים והיה שואלני על טיבם של ספרים שהופיעו, כדי לרכשם ולקוראם. ועשה זאת גם בימים שהיה שקוע עד צואר בעיסוקיו כראש-העיר או כשר-האוצר. הוא ביקש להקים מכשיר כספי, כדי לשפר את תנאי עבודתם של

הסופר והאמן ולאפשר להוציא לאור את יצירתם, ולהעשיר בדרך זו את חיי התרבות של העיר. לפיכך, גדולה היתה שמחתו בשעה שהקים את קרן תל-אביב לספרות ואמנות, כי ראה בה התגשמות שאיפתו לתת חלקו להאדרת התרבות העברית. סייעתי לו ככל שנתבקשתי על ידיו, והייתי עד למאמציו לפתח קרן זו, אף שמעתי את חלומותיו על סיכוייה ועתידה. ואמנם מפעל גדול וחשוב יצר, המורגש יפה בספרות ובציור, בנגינה ובמחול, במשחק ובפיסול. משיחותיו נרמזתי, שאי-פעם חלם, אולי, לכתוב בעצמו, אולם משהכיר את גבולות יכולתו גמר בנפשו שהוא יהא משמש סופרים ותלמידי חכמים, יתמוך בספרות ובאוניברסיטה, ויהיה מעין מה שהיה זבולון ליששכר. ויתורו זה מדעת, ובלי הרגשת-תיסכול, גיבש בו יעוד ברור, והוא מימש יעוד זה בחיבה ובגאון, בטאקט ובתבונה. הוא היה מסייע בצינעא לסופרים רבים, לא כפטרון אלא כחבר; היה שומר מוצא פיו. ההן שלו – הן, ולהאו – לאו. בפעילותו זו באה לידי ביטוי חדוות-הנתינה שלו. הוא היה חונן ונותן, עצה ועזרה, בבת-צחוק, כדבר המובן מאליו, בלי לצפות לשום גמול. בחינת שכר-מצווה – מצווה.

ג

היה אוהב-הבריות, נאמן בידידותו ובעל ענווה. לא סלסל בעצמו ובמעשיו ונמנע מן ההתבלטות היתירה. בשמעו מלה של שבח, היה משפיל עיניו. לא רק מצניע לכת היה, אלא גם מצניע את מעשיו והישגיו הגדולים. לאחר שהקים את המפעלים, לא ראה צורך לפרסם את יוזמתו וחלקו בהם. והציבור נהנה, אך לא יכול היה להודות לו בברכת-הנהנין. על ידי כך גרם למיעוט דמותו ושמו. רבבות נהנו מפארק-הירקון, שנתן לתל-אביב, אך מעטים ידעו כי ידו ומוחו ולבו טיפחו אותו. הוא שקד על פיתוח שכונות העוני, גינן את העיר, הקים בה מוסדות ומועדוני-נוער, יצר מקורות-עזרה לספרות, לאמנות ולאוניברסיטה; כשר-השיכון דאג לזוגות צעירים; כשר-האוצר נכנס בהעזה, בתנופה ובכשרון-המעשה לתוך האינפלציה היוקדת, וכיבה בה יותר ממחצית התבערה; הקטין את הגרעון הממאיר, ותוך כדי כך שמר מכל משמר שלא תתגבר האבטלה. הוא שינה סדרים, חידש שיטות-פעולה, תיקן קלקלות והפך מקובלות, אך לא התגנדר ב“מהפך” ולא בשינוי-משטר.

ולא פירטתי כאן אלא מעט מן המעט של עלילות יהושע. אולם הוא עצמו היה שרוי ראשו ורובו בצל. הוא נחבא, כביכול, אל הכלים, בלי-עשייתו. כל הטכניקה הפירסומית, המפותחת בארצנו עד-דק, היתה זרה לו. הוא היה נזיר בתחום הפרסום. הוא פעל בלי זרקור ובלי רמקול. גם כשנענה כשר-האוצר לצלמים ולמראיינים ולשאר כלי-התקשורת, היה עושה זאת בלי רצון, מתוך צורך השעה או צורך הענין שדחק בו. וגם אז היה מדבר מתון מתון, בנקיון לשון, בנימוס ובכבוד לבני-שיחו או ליריביו. כך הצניע את פעלו מדעת ושלא מדעת. ולא כפוזה; היה רחוק מאד מפוזות ומהעמדת-פנים; אלא מתוך תכונת נפש יקרה: איסטניס היה. הוא הרגיש, שחולין הוא לאדם להכריז על מידותיו ומעשיו. אכן, הוא קיפח את מעמדו ואת המוניטין שלו. אך הוא היה בטוח, שהמפעלים מעידים על עצמם ועל יוזמיהם. אלא שעדותם היתה איטית, ורק עכשיו נשמעת עדות מפורשת, אם כי מאוחרת קצת, מפי מאה עדים.

ד

שמעתי וקראתי שיהושע רבינוביץ היה “ביצועיסט”. ודאי, כאיש-“המשביר”, כראש-עיר, כשר-האוצר וכממונה על תכניות בנין וקימום ושיקום והגשמתן – היה איש-ביצוע. אילולא היה כזה לא היה ראוי לתפקידיו, והיה מועל בהם. הוא היה איש-ביצוע טוב, אחראי, מוצלח, בעל דמיון ובעל הישגים מצוינים. אבל אם כוונת המגדירים, שיהושע היה אדם, שהביצוע הוא המטרה עצמה, שעולמו מצומצם בטכניקה של עשייה, שהעקרונות טפלים בעיניו והאידיאולוגיה בטלה – אין לך טעות חמורה מזו!

יהושע היה בעל שרשים יהודיים עמוקים ובעל תפיסה ציונית סוציאליסטית. הוא שאב מלוא חופניים דעת ואמונה מערכי היהדות, מחזונה של תנועת העבודה, מן השאיפה להקים בארץ חברה חדשה וצודקת. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית היתה אמת-המים, שעברה תחת מעשיו הפרטיים והציבוריים והישקתה אותם אמת חיונית. היו לו חיי נפש עמוקים. היה רחוק מאד מפראגמאטיזם, המזהה את האמת עם התועלת וקובע חשיבותו של מעשה או מפעל לפי יתרונו החמרי בלבד, ורואה בכל עיקרון רוחני מכשול והפרעה. יהושע האמין בערכים יהודיים ואנושיים, שגם הפעילות הכלכלית שלנו, ההתישבות והצבא, המלחמה והמדיניות מודרכים על ידיהם וכפופים להם. בידי יהושע היה קנה-מידה מוסרי, שהיה פועל בקרבו תמיד ומכריע את הכף. מעשיותו היתה איתנה, נחרצת, אך לא יבשה. לחלוחית של הומאניזם היה בה. חיי האדם היו בעיניו הערך העליון והמוחלט, שכל הנכסים והקנינים והטכניקה צריכים לשמש אותו ולא להיפך.

מתוך פגישות ושיחות אינטימיות עמו, במשך שנים רבות, מתוך דיאלוגים ומונולוגים, שהיתה בהם לא פעם השחת דאגות ובקשת עצה ואף מן היסוד הוידויי, הריני אומר בכל הפשטות והאחריות, כי יהושע היה איש השואף לספירה רוחנית עליונה. העסיקו אותו בעיות-העולם וחידות רוחניות וחלחלו בו שאיפות נעלות, מעבר לעסקי חולין ומאידך-גיסא של הגלגל היומי המנסר. ברשות הרבים הצניע אותם, כאילו התבושש בהם, אבל בשיחות טן-דו אתי הן פירכסו ויצאו, לפעמים, דרך-אגב. באותן השנים, שהיה שר-האוצר, וכל רגע היה יקר לו, וכל מיני נצרכים ביקשו ממנו נדבה של חמש דקות לשיחה, היה פתאום מודיע לי, שברצונו להפגש אתי. הטעם הגלוי היה איזה ענין סידורי, אבל המניע האמיתי היה הצורך בשיחה, באתנחתא, ועל פי הרוב באה דווקא אותה שעה לידי התגלות אישיותו הנכספת לשעה של רוגע נפשי בספירה הרוחנית. בשיחה האחרונה, שנתקיימה בביתי כשבועיים לפני מותו, דיברנו על הלל צייטלין, שעליו כתבתי ב“מאזנים”, כי ראה את עצמו כמשיח של זמננו. בענין רב עסקנו בפרשה, כיצד רואה בשר-ודם את עצמו כמשיח, ואחר כך הוא מת מות-קדושים. ואין זה אלא נושא אחד מני רבים. מיטב שאיפתו היה לזכות בזמן פנוי ולחיות חיי רוח. והוא הכין עצמו לכך בהתעוררות מיוחדת.

ובסיום אומר, שכשם שיש קירבה שרשית בין המלים: מיספרים וספרות (פה קמוצה) ספרות וספר, ספר וספירה, כך היו יסודות אלה פתוכים בנפשו של יהושע רבינוביץ, והן שעשו אותו דמות מיוחדת, של עוסק בצרכי הציבור. יהושע כרע נפל. פשוטו כמשמעו. חייו נקפדו בבת-אחת. הסתלקותו היא אבידה גדולה ומכאיבה למשפחה, למדינה, לתנועה ולידידיו.

¹

פנחס ספיר היה ידוע כאיש המספרים. בזכרונו המופלא נסתדרו הספרות סדרים סדרים ונהפכו במשך הזמן לעובדות חיות וממללות. היה בעל תפיסה מהירה, תפיסת-ברק, וכל תכנית כלכלית או בעיה משקית, שהיתה עולה על הפרק או מוגשת לפניו, נתפסה לו לא רק בהיקפה אלא גם בפרטיה. כוח הניתוח שלו היה מושחז והיה מגלה מיד בבהירות את היתרונות והמגרעות של כל הצעה או רעיון. תמיד התנהל דיאלוג שלפיהן היה פועל, או טעויות, שהזהירוהו מפניהן. זה הכשיר אותו להיות קברניטה של ספינת הכלכלה שלנו, בחינת יוסף המשביר, שעל פיו ישק כל דבר המשק. הוא ענק את גלגל הכלכלה על צוארו וכיוון אותו לפי צרכי הזמן והמדינה.

ספיר לא היה איפוא רק איש הכלכלה והמיספרים היבשים. אנחנו הכרנו את ספיר בעל הלב הרגיש, הנכסף לחום, הער לבעיות של יחיד, של יחידים והמוכן לעזור ולהקל ממצוקתם. מאחורי הקול הרם הסתתר איש-לחש בעל כושר האזנה. הוא היטיב לשמוע לדברי בן-שיחו ולהיענות לבקשתו.

אף על פי שכלכלה ומשק היו ראש מעיניו ותחום פעולתו העיקרי, לא הצטמצמה מחשבתו בהם בלבד. הוא ידע שזהו צד אחד, חשוב, של חיי עם ומדינה, אך החשיב מאד את הספרות העברית ופיתוח המדע; הוא עצמו טיפח נכסים, אך לא פחות מהם ראה צורך בערכים, שבלעדיהם נהיה אומה נחשלת. היה מוקיר סופרים וחכמים והתפנה מזמן לזמן לשמוע מה בפיהם, מה מעיק עליהם ובמה יוכל לסייע ליצירתם. והבקיאים בדבר יודעים, שהירבה לעשות בתחום זה, אם כי בלא פומבי רב. כי שרשיו היו נעוצים במורשת ישראל ובתרבות העברית ורצה בכל מאודו בהנחלתה לדורות הבאים.

הוא לא היה איש המדרש, אלא איש המעשה. אבל סוף המעשה שלו במחשבה תחילה, במחשבה יסודית, הניזונה מן המציאות, וגם משפיעה עליה ומשנה אותה. יצר-העשייה שלו היה גדול, וכושר הביצוע שלו כביר. הוא שאף אל המעשה הבונה עם, חברה, מדינה. כאיש ריאליסטי לא זלזל בפכים קטנים, אבל לעיני רוחו ריחפה תכנית אדירת ממדים הכוללת כל ספירות החיים והכלכלה, שיש בה כדי להקים המסד והטפחות של משק ישראלי לתפארת. ולמען הגשמתה רתם את כל כוחו וכשרונו, ושום מאמץ לא היה גדול מדי בעיניו. כל מה שיש לו היה קודש למטרה זו. והרבה היה לו: יזמה עשירה, מעוף, כושר ביצוע, כוח-התמדה מופלא, שקידה, חריצות, תבונת יחסים, וחזון, שממנו ינקו התחזיות שלו.

הופעתו בציבור היתה משכנעת ונוטעת אמון. דבריו היו שקולים ומוסמכים. שום פולמוס מלוהט לא הוציא אותו משיווי משקלו ולא שינה את שיטתו וקו פעולתו. כי בעל בטחון היה ובעל מזג מאוזן. השכל והרגש, התשוקה לגדולות וחוש המציאות, פעלו בו במתואם, ויסוד אחד השאיל אורו לחברו.

בעל עקרונות היה, עקרונות אידיאולוגיים, מדיניים וחברתיים. ונאמן היה להם בקנאות. הפשרה, הכפויה על כל מי שעושה בחומר ובלבנים במציאות, שיש בה מפלגות וקבוצות לחץ, וחילוקי דעות, לא חלה על עקרי האני מאמין שלו, שעליהם לא ויתר. הוא הודיע עליהם, אפילו לא היו מקובלים ועוררו מחלוקת. אך הכל, לרבות מתנגדיו, הודו בכנותו ובזוך כוונותיו.

אם תצוייר פעם מפת היזמה והביצוע של פנחס ספיר היא עתידה להקיף את כל הארץ, את מדינת ישראל ואת הגולן, את השטחים המוחזקים ואת סיני. בכל מקום חתומים ידו, מוחו, לבו, מחשבתו וחזונו.

לפיכך הוא יהיה חתום בלבנו ובלב המדינה כיוזם גדול של מדיניות כלכלית, כמנהיג ציוני, כנאמן בית ישראל, וכבעל חזון מאיר.

¹

זליג לבון היה ממשפחת הבנאים. בכל מה שעשה, מראשית עליתו לארץ, אם כפועל או כעסקן, או כאיש כלכלה ומשק, היה מניח יסודות ובונה. תמיד היתה אַמת-הבנין בידו. הוא ראה את יכלתו ויעוּדוֹ בתחום היצירה הממשית, בהוספת נכסים של קיימא למדינה, ולהסתדרות. הוא היה אדם חריף מוח והיה בקיא גם בעניני אידיאולוגיה ובנושאים מדיניים, ולפעמים אף הביע עליהם את דעתו בעל-פה ובכתב, ודבריו היו ראויים להישמע ולהיקרא; אף על פי כן, לא להם הקדיש את עצמו, ולא בהם ראה את תעודת-חייו, אלא ברכישת קרקעות, בהקמת שכונות, בפיתוח ישובים ובשיכון פועלים. עליו אפשר לומר ברוח המקרא: ויהי זליג לבוֹן בונה עיר! ולא בעיר אחת בנה, אלא מערכת של בנייה היתה פרושה בכל הארץ, והוא היה צופה הליכותיה ומכוון את מגמותיה. כאן, בתחום זה, נתגלתה יזמתו הגדולה, והתנצנץ חזונו, חזון הבנין. כי סוף כל בנין בחזון תחילה. זליג לבון הוכיח לא רק כושר-ביצוע למופת, אלא גם מעוף ורוחב-דעת, ראייה-מראש ובהירות האופק. לספר המעשים הגדולים שלו, שהוא אפוס נפלא של יחיד למען הציבור, קרא בשם צנוע: קורת גג. אך גם בשם צנוע זה מקופל הרבה. מתן קורת גג מעל ראשו של עם עולה, הבא לארץ תלאוּבוֹת, הוא מעשה רב, מפעל אדירים. התקרה, נקראת בעברית גם שמי-קורה, שכן מה שהשמים הם לאדם הנמצא בחוץ, כך היא קורת הגג, לאדם הנמצא בבית. ואמנם מי שהכיר את זליג לבון, את תכונת נפשו, את התלהבותו המסותרת, את צמאונו לטוב, לערכי חיים ומוסר, יודע, שמזיגה זו של שמים וקורת-גג, של רוח וחומר, היתה שאיפתו לראותה בחייו ובחיי האומה.

ואולם אם התכונות והתפקידים האלה הם בחינת מפורסמות שאינן צריכין ראייה, מפני שהם חרותים בישובי הארץ, בעריה ובשכונותיה, הריני מבקש להפנות את הדעת לצד אחר, לסגולת-נפש יקרה של זליג, שאינה ידועה לרבים. הלא היה מידת החסד שבו. בידו האחת היה אוחז אמת-הבנין ובידו השניה אַמת-החסד. ערכי המוסר שספג בביתו ובעיירתו שבגליציה נטעו בו הרגשה איתנה, כי העולם, וביחוד עולמה של ישראל המתחדשת, חסד ייבנה. יש כללים, יש סדרי תור, יש חוקים ויש דין, אבל יש צורך גם בלפנים-משורת-הדין. ישנו ציבור, כלל, חברה, אך ישנו יחיד, אדם לעצמו, פרט, והוא יסוד כל ציבור. ביחוד יפה כוחו של דבר זה לגבי ציבור המשתכנים בישראל, הבאים מארצות רבות, שמושגיהם על שיכון ותרבות דיור שונים ומשונים זה מזה כל כך. מה קל להרגשת הקיפוח להיכנס בלב אנשים כאלה. בתחום הענינים החיוניים שהיו מסורים בידו, תוך שמירה על העקרונות המשקיים והחברתיים, הקפיד זליג שלא יתעלם היחיד מן העין, ולבל ייפגע, והיה מטפל בצורה אבהית, חיסדאית, בבעיותיו המיוחדות של אדם, שחרגו מן המסגרת הרגילה, השיגרתית. הוא היה ממתיק את הדין ומתקין תקנה לקשי-תקנה. בזכרונו המופלג היה מכיר ויודע כל אחד בשמו ופוקד כל מי שנזדמן לידו וממציא פתרון או עצה לבעיתו המכאיבה. ואלה שנהנו ממנו עצה ותושיה ופתרון – רבים מני ספוֹר.

צורה נעלה אחרת לבשה בו מידת החסד בהיותו אחיעזר ואחיסמך ופטרון נדיב לסופרים. זליג היה אדם משכיל, אוהב ספר ומוקיר סופרים וחכמים. התרבות העברית היתה בשבילו צורך ראשון ויסוד האומה. הוא ראה בכל סופר ויוצר בונה רוחני, המקביל לבונה החמרי. שניהם תאומים הם. אבל בהיותו מקורב לבריות ידע יפה מה הם תנאי עבודתו וחייו של סופר עברי. ולא אחד ולא שנים באו לפניו בבקשת עזרה להוציא את ספריהם. דלתו היתה פתוחה ואזנו היתה קשוּבה לצרכי איש הרוח. כי ראה עזרה זו כחובת החברה וכחובת-הלב שלו. והוא מילא אותה במאור פנים, בלב צוהל וכאילו בדרך אגב, כדי לשמור על כבודו של המקבל, כי אציל-נפש היה. הבטחתו היתה חגיגית, אך לא בקולי קולות, אגב הבלטת מעשה חסדו, אלא בבת-שחוק. הוא היה משען ומיבטח, חבר נאמן, איש-מעשה, שעשייתו רווייה מחשבה, רגש, אהבת האדם וחזון האומה. מבחינה זו השאיר מותו חלל בחיינו. אך זכרו לא ימוש מקרבנו!

¹

איש-סגולה היה, שאישיותו היא פרי תכונות נפש מלידה ופרי טיפוח עצמי ושקידה על הגשמת כוחותיו הגנוזים. ותולדות חייו מעידות על כך. כל ימיו למד תורה, קנה לו השכלה ודעת, רכש לו בקיאות בהוויות העולם וצבר נסיון בעיצוב חיי ציבור. אולם כל אלה קיבלו אורם מאישיותו המוסרית ונתגוונו מתורת-המידות שהיתה מזוגה בדמו. לפיכך כל מי שבא במגע עמו, בין בדברים שבין אדם לחברו ובין בעניני ציבור, היה חש כי לפניו אדם יקר-נפש, נעים הליכות ודובר אמת בלבבו ובפיו. אהבת האדם שבו נאצלה על כל שיחה ועל כל משא-ומתן עם זולתו. צירוף מופלא זה של תכונות וכשרונות מוּלדים ונקנים, המשלימים אלה את אלה, זהו ששיווה לדמותו חן וחסד בעיני כל רואיו.

אַגרון היה לא רק אדם יפה באהלו ובמסיבת ריעים, אלא גם בעל פעילות יוצרת בקנה-מידה רחב. מימי בחרותו ועד יום מותו היה שותף ביצירת חיי ציבור וחיי תרבות. ניהל תעמולה ליצירת הגדוד העברי והתנדב להיות אחד ממנו. היה עורך עתונים ציוניים, נואם ונבחר לועידות ולקונגרסים. וכל מקום שהיה משקיע עצמו, היתה תרומתו עושה רושם. עושר-רוחו וטוהר מצפונו וכושר-המעשה היו מלאכיו הטובים. הם שסללו לפניו דרכו, הקנו לו אמון-חבריו ועשאוהו מנחה ומדריך. עם היותו איש-מפלגה נאמן לא הצטמצמה השפעתו בחוגו בלבד, אלא כבש ברוחב דעתו גם יריביו והיה מקובל על רבים. משהו חגיגי היה בהופעתו ובדיבורו האיטי, הפייסני. מעולם לא רם לבבו ולא גבהו עיניו, אף על פי שהלך מחיל אל חיל. מנהגו עם הבריות היה בפשטות ובצניעות. לא זלזל בקטנות וראה בהם יסוד לגדולות.

כשייסד ה“פלשתיין פוסט” ונעשה עורכו, נפתח לפניו שדה רחב לפעילות עתונאית ומדינית. הנסיונות שרכש בתחום זה בעתונות האנגלית היו לו לברכה. וידוע מה חשוב היה תפקידו של עתון זה בימי ממשלת המנדאט כמליץ בין הישוב ובין אותה ממשלה ופקידיה. הוא תרגם ברוב תבונה ואחריות את תביעות הישוב והתנועה הציונית ואת מאבקן העקשני לשפה המובנת להם וסייע להסברתן ולהשגתן. הוא חינך חלק גדול מן העולים קוראי אנגלית, שלא ידעו עברית, והשריש אותם במציאות הארץ-ישראלית. אלו היו משימות כבדות ומסובכות וכדי למלאותן היה צורך בהבנה רבה ובהבחנה דקה, והן נתגלו באַגרון במידה מרובה.

תרבותו האנגלית הכשירה אותו למלא שליחויות לאומיות נכבדות שונות על במות בינלאומיות ואף עשה זאת על הצד הטוב והיפה ביותר. וכשפרש מעריכת העתון “ז’רוזלם פוסט”, נטל על עצמו תפקידים חדשים. הוא היה לפה לשאיפות העם בעולם בפגישות ובועידות שונות. ושמו הטוב וסגולותיו היפות ונאומו הנאה והכובש חיבבוהו וסייעו לו להטות לב יחידים וציבורים שהיה פונה אליהם בשם המדינה או העיריה. לא רבים הם האנשים, שהד ביקוריהם היה נשמע זמן רב לאחר כך.

כגולת-הכותרת לעבודתו הציבורית היתה היבחרותו לראש עירית ירושלים. בכהונה זו באו לידי גילוי מידת הטאקט, תרבותו הנפשית, כשרונותיו ונסיונותיו הרבים. בה השקיע את מיטב חלומותיו וכוח-מעשיו. סלל בה כבישים, התקין תאורה, שיפר את מצב התברואה, שקד על פיתוחה ומשך אליה יזמה כלכלית. הוא נשתזר בעתידה של ירושלים והיה הוגה בה בשכבו ובקומו, בצאתו ובשובו. ואף בהיותו מוטל על ערש-דוי, סובל ונענה מיסורי הניתוח, לא הסיח את דעתו מירושלים שבמציאות ושבחזון, התענין בכל פרטי המהלך של ההכנות לבחירות. כי הוא היה מאותם האנשים, שכוחם בהתרכזותם בנקודה אחת. ובהתדבקו בירושלים, הזדהה עם גורלה, עשה למענה מאמצים מופלאים, הוציאה ממעמדה הכלכלי הנחות והעלה אותה לראש תכניות המדינה.

על כן גמל לו הישוב בירושלים גמול-אהבה-וכבוד, ורבים ומרובים המליצו להיבחרו שנית לראש עירם.

אולם יום לפני הבחירות נאסף גרשון אל עמיו ונטמן באדמת ירושלים היקרה, שכל כך אהב אותה. וגדול האבל ורב הצער!

¹

יפה-נפש ויפה-ניב, נעים הליכות ורווי תרבות, דמות בולטת בתנועת העבודה, דמות טהורה. נואם שגיב ואיש-שיחה נלבב, עסקן ציבורי ובעל נעימה אינטימית כובשת, סופר ועיתונאי, פובליציסט ואיש-המסה, בודק הנחות מקובלות ושוחר-אמת. שקט מבחוץ ונסער מבפנים, אינדיבידואליסטאן ומבטא הדור, נאמן ביתה של תרבות ישראל ובקיא בהליכות-העולם ובספרויות העמים.

חייו של גרינברג משופעים עלילות גדולות. מימי עלומיו הקדיש את כשרונותיו הרבים והמזהירים לתחית העם, לכיבוש רצונו ולהתחדשות חייו הלאומיים והתרבותיים. תמיד עשה ביודעים ובלא-יודעים נפשות לציונות, כי כוח-קסמים היה בפגישותיו עם רבים ושונים וזרים. והוא אהב להאבק עם זרים אשר לא הבינו אותנו, כאילו שש לגייר נפשות כאלו. מכאן פולמוסו עם גאנדי וניהרו. היה ער לכל גילוי תרבותי אנושי ולכל סבל אנושי באשר הוא שם. היה לפה לכושים באמריקה והעמיק בבעיותיהם ותבע את עלבונם.

תפקידים גדולים ונכבדים מילא בתנועה הציונית ובתנועתנו. מאישי “הפועל הצעיר” וממטפחי ערכיה. היה עורך “העולם”, “פארן פאלק”, “עתידנו”. כעורך ה“אידישער קעמפער” של מפלגת פועלי-ציון באמריקה הפך את העתון לבמה רצינית בעלת פרצוף תרבותי מובהק וברצותו להחדיר את דבר א"י העובדת גם לחוגי דוברי אנגלית, יצר את הירחון “ג’ואיש פרוֹנטייר” וערך אותו בטוב טעם ודעת. וגולת הכותרת של תפקידיו – כחבר ההנהלה הציונית וכראש המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה. בתחום זה שפע תכניות וחידש כמה חידושים מועילים.

עם מותו נסתלקה מעל הבמה הוגה-דעותיה של תנועתנו, אדם שמחשבתו היא מזיגה של העזה ואחריות, אמן-הביטוי, מפליא בניסוח הגותו, מחדש בצורה ובתוכן ואיש המצפון.

יובל שנים עמד באהבה ובמסירות וברוב יכולת על משמרתו הציונית, הסוציאליסטית, הספרותית והתרבותית, עד אשר הכריעתו מחלה ממארת.

¹

מן הדמויות הנחשבות והמענינות של העם היהודי היה מאגנס. בעל השכלה יהודית וכללית גדולה ובעל מידות. איש רב-פעלים היה מנעוריו. סבלות העם היהודי חרתו בו את רישומיהם ואף העירוהו לפעולה, תחילה באמריקה, שבה עשה עבודה חינוכית נכבדה, ואחר כך בא"י, שבה היה נגיד האוניברסיטה ועוסק בצרכי ציבור. רב-גווני היה, אך הקו המיוחד שבו חיה אותה יכולת להתיצב כנגד הרבים ולטעון לצדקת דרכו, גם בשעה שהמקשיבים לו היו מעטים מאוד. לכאורה היו הליכותיו בשקט ובמתינות, אולם הן הטילו כמעט תמיד סערה בציבור. לא-אחת עורר את מורת-רוח הישוב בדבריו בכתב או בעל-פה, בנאומיו באוניברסיטה או בעדותו לפני ועדת חקירה; אבל תמיד היתה הבקורת עליו מתוך יחס אישי רציני. את מעשיו ביקרו, אך אותו עצמו כיבדו, שכן לא היה כל ספק בכך, שגם טעויותיו נובעות ממקור טהור.

כאדם בעל השקפות מתקדמות היה קרוב מאוד מבחינה חברתית לתנועת העבודה, ובתקופה מסויימת אף התקרב אליה, אולם דרכו המיוחדת, והמוזרה לפעמים, במדיניות הציונית, הקימה מחיצה ביניהן. ולפי שראה את כל עניני הציונות דרך השפופרת של התכנית הדו-לאומית, ולא שעה לתמורות הזמן הברורות, היה דן גם את תנועת הפועלים מנקודה זו בלבד.

הוא היה יריב מדיני, המכריח את המתווכח להכשיר את עצמו לויכוח. יריבים כאלה מפרים כל תנועה. עצם מציאותם של אישים כאלה מעידה על חירות הדעת וההבעה בחברה.

לא היתה הבנה הדדית בינו ובין הישוב, אלא היתה אכזבה הדדית. מצד אחד – הישוב העברי בארץ, המכה שרשים ודרוך כולו למפעלים של ממש, שואף לעצמאות אמת ונוקט מדיניות ריאליסטית, ואילו מצד שני מאגנס, שהיה חדור אידיאלים נאים, אך גם עקרונות מופשטים ולוחם לתפיסה מדינית בלתי ריאלית. אולם על אף הכל היה בן יקיר לישוב, אחד ממכובדיו, שרבות פעל בו ורצה להוליך אותו בדרך הטובה והישרה בעיניו.

¹

ביום ה' שעבר, אחר הצהרים, מתה חנה שפרינצק, אלמנתו של יוסף שפרינצק ז"ל.

בתולדותיה משתקפים חייה של אשה חלוצה מן העליה השניה, שאף על פי שעלתה ארצה עם הוריה, אחותה ואחיה, לא היתה דרכה שונה מחלוצה שעלתה בימים ההם לבדה. עבדה כפועלת בפתח-תקווה וברחובות, היתה גננת בביירות וחברה בקבוצת “אחווה”, שהכשירה את עצמה לעבוד בא"י. וגם לאחר שנישאה ליוסף שפרינצק ובנתה עמו משפחה, שימשה מופת לחיים של פשטות. היא היתה באמת נוות-הבית. בית שפרינצק היה לא רק בית-אב, אל גם בית-אם. השרתה אוירה תרבותית ועיצבה את דמותו של הבית בחכמה רבה, באהבה, בחריצות ובעמל. היתה מכניסה אורחים כל ימיה בבת-שחוק, ובעצמה משרתת אותם, אפילו היו אלה רבים. ומי לא בא לביתו של שפרינצק? מנהיגים ועסקנים, נצרכים וקשי-יום, תיירים ותמהונים – וכולם הרגישו עצמם בטוב.

בהיות יוסף בעלה מחוץ לבית, או במרחקים, היתה נוטלת על עצמה את כל העול בהבנה, ברוך ובהצלחה. היא היתה בקיאה בכל בעיות הישוב והתמצאה בסבכי הענינים של בעלה. מחווה היתה דעתה על אנשים ובעיות, ולא פעם אף היתה חולקת על דעתו של יוסף שפרינצק, שהיה מקשיב לדבריה מתוך הערכה ואמון בשיקוליה. ואמנם היתה חנה תומכת גורלו, ובימים קשים היתה משען נאמן לו.

באצילות רבה נשאה את כאבה ואבלה בשעה שבנה הצעיר אהרן דוד נפל כטייס במלחמת השיחרור.

היא היתה לא רק אשת חבר, במובן המסורתי, אלא אדם-המעלה בזכות עצמה.

כל מכריה ינצרו תמיד בלבם את זכרונה וזכרון ביתה.

¹

חייה היו שלשלת ארוכה של מאמצים להשתלם ולהגשים את עצמה, את כוחותיה הגנוזים ואת אמונתה באדם. על כן כה רבו גילויי פעילותה בתחומים שונים. בספירת הספרות והשירה כבספירת העסקנות והתיקון החברתי, בספירה הציונית כבספירת העבודה הסוציאלית. בכל אחת מאלו הגדילה לעשות. ואלו לא היו פעולות נפרדות, שחלו בפרקי זמן שונים. אלא הספירות היו נושקות זו את זו. היא היתה מביאה את עצמה לידי ביטוי בעת ובעונה אחת בדרכי-עיצוב שונות. כי עשירה היתה נפש זו בחמרי יצירה ובמניעים מוסריים, וצר היה להם שטח-פעולה אחד. היא רצתה להחיש גאולה לעצמה ולזולתה בסיועם של כל מכשירי הרוח והיצירה שהיו ברשותה. ותמיד הגתה תכניות ותבניות חדשות: שמא יש בהן איזה נופך להמתקת יסורי האדם ולאימוץ רוחו. כי היא היתה מלאה אהבת הבריות ואחת היה לה באיזו דרך תביע את אהבתה זו. לפיכך היו לה גילויי אהבה פרטיים משלה, שלא כל האנשים החיצוניים עמדו על טיבם והבינו את פשרם. ויש שראו אותם כמחוסרי פשר. אך היא שיקפה בדפוסי-עשיה אלה מן השבח והעליה שבנפשה.

היא היתה טיפוס של חלוץ נצחי, הפותח תמיד בהתחלות חדשות. על כן כה נמשכה אל קהל החלוצים, אל תנועת הפועלים. בקיבוץ חלוצים אחד, בגבעת-ברנר, צררה את כל רכושה החמרי והקימה בית-הבראה ומרגוע. גם בתחום זה לא הלכה בדרך הכבושה; היא שיקעה במפעל זה חלום גדול, הכורך מוסר אנושי ותורת בריאות ומגלמם ביחד. היא תיעבה שפיכת דמים גם של בעלי-חיים; היא היתה משוכנעת, שלא זו בלבד שאכילת בשר בהמה גורמת רעה לנפש אלא שהיא גורמת רעה גם לגוף. משום כך השתיתה את בית-ההבראה על יסודות חדשים.

עם כל קשריה האמיצים אל שאלות החיים הסובבות אותה ועם כל היותה מעורה באדמת הארץ והעם, היתה ניצבת גם מחוצה להם, הואיל ושום חזיון או מפעל לא יכלו לבלוע אותה כולה. צמאונה היה גולש ועובר את גדותיהם ורק מקצתו היה מתרווה תוך עשייה. ולפי שהיין התוסס בה היה מרובה, כביכול, מכדי שהכלים יכילו אותו, היו ניתזים טיפות וסילונות גם דרך חירות. כך היתה מתגלית לפעמים כמחפשת אפיק לשפע שלה, אוזן להגותה ולהבעתה ומסגרת לפעילותה.

הגוף היה חלוש, אך אש תמיד יקדה בו. היא שאפה להורות ולשפוט, להציל ולעזור. כל יודעיה הוקירוה. ועתה ידאב לבם על אדם זה בארץ, שנפטר מן העולם ולבו מלא אהבה לכל הבריאה ורצונו אדיר לתקן עולם!

¹

הוא היה הדור הרביעי, ריבע, לגזע ילין בארץ. וחותם המשפחה המופלאה הזאת היה טבוע בו: חיי מישרים, שאיפה לתורה ולדעת, רדיפה אחרי השלום, קשר נפשי עמוק לעם ולארץ וללשון העברית, ורצון אמת להבנה הדדית בין שני העמים השוכנים בארץ הזאת. כל ימיו היו קודש להשתלמות ולהתכוננות למלא את התפקיד שראה את עצמו מיועד לו. בכל מקצוע שעסק זיווג לו תעודה אנושית אף השתדל למלא אותה לפי מיטב יכולתו. לאחר שקנה לעצמו ידיעה רחבה בתרבות ישראל העמיק חקור גם בתרבות ערב ובלשון ערב. זאת לא היתה בעיניו תוספת מקצוע או מלאכה, אלא אמצעי ודרך להשגת המטרה, מטרת האחווה בין שני העמים. הוא הרגיש, כי בשרשים אין הפירוד ביניהם כה גדול, על כן ירד עד לשרשים ומשם רצה להעלות תיקון. היה מכובד על כל מי שבא עמו במגע ומשא ואהוב על רעיו וידידיו. בהיותו מפקח ראשי ממשלתי על החינוך העברי הקדיש את כל עצמו לבעיות החינוך, למחקרו והשבחתו. לא השגיח בסכנות האורבות עכשיו לכל עובר ושב ברחובות האלה, שבאחד מהם נמצא מקום עבודתו, אלא מילא תפקידו במסירות-נפש ממש.

והיום הארור בא. יד זדונית, יד מכוונת ומודרכת, פגעה בו ליד כהונתו ועבודתו. כדורי מוות של מרצחים נשלחו אליו והרגוהו. הישוב, שאותו שירת באמונה ובאהבה, לא ישכחהו.

¹

היה אדם יקר, תמים-דרך, רופא, עסקן מפלגתי רב-פעלים והוגה מחשבתה של תנועת הפועלים.

מבוברויסק מוצאו. בימי מלחמת העולם הקודמת עוצבה דמותו. מראשוני החלוץ ברוסיה היה, מעוזריו של יוסף טרומפלדור בקרים, שבה שימש יושב ראש ל“החלוץ”, ומפעילי מפלגת צ. ס. וחבר הועד המרכזי שלה. הוא נאסר כמה פעמים בגלל פעולה ציונית וחלוצית ובשנת 1924 קיבל רשיון עליה לארץ-ישראל. בארץ עבד תחילה כרופא בקיבוץ תל-יוסף, והתערה בחייו. אחר-כך עבד כרופא קופת-חולים בתל-אביב. קודם היה חבר ל“אחדות העבודה” ואחר-כך נכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל, שבה היה פעיל כחבר מועצת הסניף בתל-אביב עד מותו.

בכל התחנות האלו שנרמזו כאן, היה גלבץ נאמן לעצמו ולמשא-נפשו. תמיד היה דרוך לאיזה מעשה ציבורי חדש, ער, מקשיב, מקדיש ממיטב זמנו ומרצו.

אך גולת-הכותרת של פעילותו היתה ביזמתו הגדולה להקמת הקיבוץ העירוני. ביקורת הצדדים החברתיים שבתנועת הפועלים הביאתו לידי מחשבה, שגם ציבור הפועלים העירוני מחוייב ליצור לו מפעל קיבוצי, שבו ימוזגו חיי שיתוף מלאים עם היענות לתפקידים ציבוריים כלליים. ומשהגיע לכלל הכרה זו לא נח ולא שקט ועבד עבודה עיונית וארגונית עצומה, כדי להקנות לציבור הרחב ולמוסדות המפלגה וההסתדרות את ערך הקיבוץ העירוני. בשורה של מאמרים ב“הפועל הצעיר”, ביסס את דרך הקיבוץ העירוני וקבע לו את דפוסו הארגוני והחברתי. מאמרים אלה הופיעו אחר-כך בחוברת מיוחדת. הוא לא נרתע מפני שום קושי ולא חס על כוחו וזמנו ועסק בעצמו בדברים קטנים, ובלבד שיתקרב אל המטרה הנכספת. ואמנם מאמציו נשאו פרי. נרכשה אדמה והותוותה תכנית. כל-אימת שסיפר על כך, היו עיניו נדלקות באש-קודש, כי מעולם לא השלים עם כך, שהוא חי חיים עירוניים, וצורת-החיים החלוצית המקסימאלית אינה מנת-חלקו. בקיבוץ העירוני ראה גם דרך לתיקון נתיב-חייו, שנתעקם, לפי דבריו.

לאחר שנתגלתה בו מחלה רצינית, הפצירו בו הרופאים והחברים שיצא לחופשה. ובעודו מתכונן לכך, מת מיתה חטופה. חבריו ומכריו עטופים אבל כבד על מותו. הם יזכרוהו כחבר טוב, כחלוץ, כמחפש נצחי, כסמל של אי-שקט פורה ומפרה.

¹

מתוך העבודה נעקר. ביום הלוייתו עוד קראו הקוראים את מאמריו ב“דבר”, שהיה בו חבר המערכת, וב“הפועל הצעיר”, שבו היה משתתף בקביעות זה שנים. עד יומו האחרון ממש הגה וכתב. מלאך המוות הוציא את הקולמוס מידו, בחטף, כביכול, תוך כדי כתיבה.

הוא היה סופר לענינים כלכליים. כתיבתו היתה תמיד אקטואלית, שופעת חיוניות. בקיא היה בכל חדרי הכלכלה המתהווה ובן-בית היה בכל המתרחש במוסדות ובמשק הממלכתי, ההסתדרותי והפרטי. הוא היה בעל השכלה כלכלית גבוהה ועקב אחרי המתחדש בהלכות המשק והכלכלה בעולם, הן במשנות העיוניות והן בתמורות המעשיות; אך הוא לא בחר לו סגנון-כתיבה למדני, עמוס לעייפה מונחים מקצועיים, אלא דיבר בצורה פופולארית למען ירוץ הקורא בדבריו. וכשהיה הכרח להשתמש בשפה מקצועית, היה מבררה תחילה לכל פרטיה, לבל תעמעם את דעת הקורא הרגיל. מבחינה זו היה מחנך להגוּת כלכלית.

הוא היה מעורה בכל נפשו ברקמת חיי הארץ. שמח לבשר על התקדמותה של כלכלתנו, כדרך שהיה אנוס לא-פעם להתריע על עיוותים וליקויים, שנשתרבבו לתוכה. אותה שעה היה איש-פולמוס חריף. היה בשר מבשרה של תנועת העבודה, שעל ערכיה ויחודה שמר תמיד. הוא רצה לראות במפעליה המשקיים והכלכליים של ההסתדרות תאים של כלכלה סוציאליסטית, שבהם קיימים יחסי-אנוש אחרים ואחריות מוגברת של העובד.

לא רבים ידעו שהיה יועץ כלכלי לשרים ולראשי מוסדות, שהחשיבו את בקיאותו ואת חושו המעשי ואף החברתי-מדיני.

מזמן לזמן היה מסייר בעולם ומביא עמו רשמים רעננים מן המתהווה בארצות מתוקנות בשדה העיון והפעילות הכלכלית. לפרקים היה מקדיש מאמריו לבירור של בעיות עולמיות תוך השוואה לכלכלת ישראל ותוך הוצאת לקח מן הנעשה אצל אחרים.

עבודתו כסופר כלכלי היתה נשמת-אפו ולא אבה להפסיקה גם לאחר שהגיע לגיל הפנסיה. ואמנם יפה עשה, כי לא היה מורגש כל רפיון במלאכתו העתונאית, אלא, להיפך, מפקידה לפקידה גברו בו היזמה והמחשבה, ובלהט-נעורים היה מגיש את פרי הגותו ונסיונו לציבור, כי רבה היתה מסירותו למדינה ולתנועה.

היה חבר טוב ונאמן.

¹

הכרתיה בפתח תקוה בשנת 1926. אזכרנה: צעירה, תמירה, שופעת חן; ראשה יפה להפליא, שערה שחור ומתולתל וברק-משובה בעיניה. דיבורה בקול דק, תנועותיה זריזות והיא בוחנת בבת-שחוק נעלסה כל הקרב אליה. כולה אמרה הכרה עצמית. היא כבר היתה “ותיקה”. היתה חברה בקיבוץ “ברית-אל”, שחלוצי ברודי יצרו. זה היה עירוב של קבוצה ומיסדר, שהיו לו חלומות ונסיונות מענינים. צפורה נמשכה, כמובן, לנוסח המיוחד הזה. אחר כך נצטרפה לקבוצת “השרון” בכביש עפולה-צמח ועלתה עמה להתישבות בעין-בדה על יד נהלל. לכאורה, היא באה לפתח תקוה לבקר אצל מישהו, אך לאמיתו של דבר באה לבקר אצל הקבוצות הצעירות, שהיו ב“עמק השבע”. שכן נכסוף נכספה תמיד להכיר אנשים חדשים וקבוצות חדשות. היא לא יכלה לשבת בשלווה במקום אחד והיתה מחבבת את החליפות, חליפות המקום והחברה, ההתרשמות וההתפעלות.

מאורעות שונים בחייה הוציאוה מן הקבוצה והלכה לרחובות המושבה. שם נפגשה עם יונה כסה ונישאה לו.

החדר שלה היה כמין בית-ועד לקצת חברים שעבדו בשנת תרפ"ט ברחובות. היא היתה הרוח החיה. פניה המאירות שבו לב כולם. ידעה לשוחח ולהקשיב, רוחה היתה ערה וניחנה בכוח הבחנה רב. במעמדה היו משתתקות השיחות התפלות, שבחורים בגיל צעיר שטופים בהן לפרקים, ובעצם נוכחותה היתה מעלה את רמת השיחה. העליזות היתה מנת-חלקה, ואף מאורעות פרטיים קשים לא העיבו את מאור פניה אלא שעה קלה. היא ידעה את כוח הכיבוש שלה וזה נסך בה הרגשת בטחון והניס את העצבות שהשתלטה עליה. חייה לא היו קלים. יום יום יצאה לעבודה, אם בפרדס ואם במסעדה, ובשובה היתה צריכה לנהל את משק הבית ולקבל אורחים. השכר היה מועט והתנאים בלתי נוחים. אבל היא לא נרתעה מפני הקושי, לא בהיותה פועלת בכביש ולא בהתישבות ולא כפועלת בודדת. חלוצה היתה לפי שורש נשמתה ולא היה לה סיפוק אלא ממעשים שיש בהם תועלת לכלל.

וכשנולדו לצפורה ברחובות בן ובת, התמכרה לחינוכם וקשרים עמוקים, קשרי אהבה ואמון, היו ביניהם עד הרגע האחרון. אך גם עירנותה הצבורית לא רפתה. היא ערגה לחיי חקלאות. וכשחבורה מפועלי רחובות עלו על הקרקע בסביבה ויצרו את כפר בילו, עלתה גם צפורה עם בעלה וילדיה והקימו משק. אולם היא הגיעה אל הנחלה, אך לא אל המנוחה. היא ספגה אל תוכה ערכים והרגלים של חיי קבוצה, ורצונה לשוב לחיים אלה ניעור בה שם שבעתים. כך עברה אחרי תקופה קצרה של חיי מושב לקבוצת שילר.

אין אלה אלא ראשי פרקים לציון תחנות חייה של צפורה. אולם בכל פרק ופרק צפונים חיים עשירים וסוערים, נפתולים ולבטים. היא לא הסתפקה ביש. איזו אי-מנוחה הנידה את רוחה תמיד והוציאה אותה ממסגרתה השאננה. מזמן לזמן נטלה עליה משימה ציבורית, שהיתה ממלאת אותה באחריות גדולה ובהצלחה. במלחמת העולם השניה התגייסה לצבא הבריטי ושירתה במצרים ובמקומות אחרים והיתה מדריכה ומשפיעה באופן התנהגותה ובתבונתה. היא שבה מן הצבא למשפחה ולקבוצה כשכוחותיה מחודשים והחלטתה עזה למלא תפקידים שונים, ואף עשתה זאת בתוך הקבוצה ומחוצה לה בטוב טעם ודעת. חיים עשירים אלה נקפדו בבת אחת בעצרת הזכרון במעגן.

כך היתה עד רגעה האחרון: רעננה, מלאת חן, זקופת קומה, נעימת הליכות, נאה במידותיה, יפת נימוסים, צמאה לעלילות ומחמירה במילוי חובותיה כלפי משפחתה וכלפי קבוצתה. וכך תישמר בזכרוננו תמיד!

¹

חלוץ היה לפי שורש נשמתו. מיום עלותו ארצה ועד יום מותו הטראגי חי חיים חלוציים למופת. מעין-חרוד דרך קבוצת “על המשמר” בפתח-תקוה ועד למשמר-השרון עובר חוט סיקרא אחד באורח חייו ופעולותיו: חוט החלוציות החרישית, המרבה תפארת ומאדירה מפעלים. כזה ראינוהו ב“עמק השבע” בפתח-תקוה, בשנות תרפ“ה-תרפ”ו, שבהן נוצרו הרבה קבוצות ופרחו הרבה תקוות. רוזנבלט היה אז כבן עשרים, כולו תסיסה ויזמה, פעיל במפלגת “הפועל הצעיר”, כבש את העבודה והדריך עולים חדשים בפרדסים. בשמחה גדולה היה הולך לנמל או ללשכת העליה, כדי להביא משם תגבורת לקבוצתו “על המשמר”, שהיתה קן-חלומותיו. כמה וכמה נסיונות נעשו אז לליכוד הקבוצות ואחד מהם היה רעיון “קיבוץ הקבוצות”, שהוא הטיף לו. מאותה שעה ואילך נעשה קנאי לקבוצה. בעברו אחר-כך למשמר-השרון נפתח לפניו שדה-פעולה גדול והוא לא רק חקלאי טוב, החוקר ודורש את שאלות הקרקע והחקלאות להלכה ולמעשה, אלא היה אחד המעטים, שעירותם הרוחנית לא פגה גם בעבודה הקשה. משקיות וחברותיות היו לו שני מושגים צמודים ושני תכנים המתנים זה את זה. לפיכך היה קורא תמיד לפעילות רוחנית, ובבואו העירה השתמש בכל הקשרים שהיו לו עם אנשים שונים, כדי להזמינם להרצות בקבוצה, כי אחת היתה מטרתו: לבנות את הקבוצה ולהעשיר את חייה.

איש פעלים היה, שקול בדעתו, נעים הליכות, רך ועדין. בבת-שחוק נדיבה היה מקביל פני כל אדם, מקשיב יפה יפה לאיש-שיחו, אוהב חברה ומכבד את זולתו. מעורה היה בהויתו של כל ציבור הפועלים, גם בשעה שראה את עולמו בחיי העבודה בקבוצה, והקדיש מכוחותיו וממרצו לכל עניני עמק חפר. תמיד היו ידיו מלאות עבודה ומוחו הגה תכניות שונות. והנה, אהה, בצהרי חייו קרהו האסון, שעקר אותו בצורה כה טראגית מתוכנו.