א. סופרים בחייהם ובמותם

מאת

ישראל כהן

---

אבי הרומאן העברי

מאת

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שנת המאה למותו של אברהם מאפו ראויה לציון לא רק כתאריך ספרותי נכבד להולדתו של הרומאן העברי הראשון, המקורי בצורתו ובתוכנו, אלא גם כתאריך לאומי, ציוני. הספרות העברית החדשה היתה בית-היוצר לרוח הלאומית החדשה. היא טיפחה את גרעיני המרד בגלות, חינכה את היהודי המודרני על ברכי השאיפה לחיים אנושיים ולאומיים שלמים יותר והוליכתו קוממיות לארץ ישראל. מאנ“ה, סמולנסקין, יל”ג, ביאליק, אחד-העם, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, יעקב כהן, פיכמן, שניאור, שמעוני ואחרים, פירנסו נפשם של הדורות הראשונים לגאולה. הם הרכיבו בהם, אם הורשינו לומר כך, את הויטמינים הציוניים היסודיים. בלעדיהם לא תצוייר העליה השניה ולא מנהיגי תנועת הפועלים בארץ.

אולם ראש וראשון להם היה אברהם מאפו. סיפורו “אהבת ציון”, שנתפרסם לפני 114 שנה (תרי"ג), עשה נפלאות גדולות לבדו, וחסדו נמשך עד היום. הוא שנטע חיבת-ציון בלבבות והכשיר את הקרקע ל“חיבת ציון” כתנועה. הוא היה מעין המשך לתנ"ך. ואמנם בארצות-המזרח ראה הקורא התמים את הסיפור “אהבת ציון” כצמוד לסיפורי המקרא ויחסו אליו היה כיחסו לכתבי הקודש. אבל גם בתפוצות ישראל, שבהן הבחינו בין ספרות-קודש לספרות-חול, היה זה ספר, שלא זו בלבד שהמחיש את חיי עם ישראל בתקופת המקרא, אלא אף עורר את הגעגועים לחידושם של חיים אלה, לששיבת ציון. החזיונות שחזה מאפו נתמזגו בשאיפת הדורות עד לבלי הפרד. ואפילו לא זכו הללו לשוב לציון ממש, הרי הוזהבו חייהם מתיאורים מרוממים אלה, והם הנחילו את חלומם הגדול לבניהם, נכדיהם וניניהם, “בני ציון היקרים ובנותיהם היפות”, שהקימו את מדינת ישראל, יצרו בה הווי עתיק-חדש וחירפו את נפשם למענה.

“אהבת ציון”, שהיה נראה כסיפור פיוטי אידילי, אינו כן בעיני קורא בן ימינו. ביריעת-החיים האידילית משולבים פרקי מלחמה וסכנה ואימי כליון, כבכל חיי מדינה של ממש. אולם הקורא שמלפני קי“ד שנים לא התרשם מהזכרת שמות של אשור ובבל ומצרים, שכבר הורגל בהם במקרא וראה אותם כתפארת המליצה. ואילו דוקא אנחנו מתרשמים לא רק מחיי הרועים השלווים, המצויירים ביד משורר אמן, אלא גם מן המאבקים והנצחונות והכשלונות, שהיו גם מלאי תככים פנימיים עקובים מדם. אפילו מחלוקת בין “נצים” ו”יונים" תמצא שם.

כדי להשיב עלינו מרוחו של אותו סיפור נפלא, נביא ממנו טורים אחדים, שמאות כמותו מצויים בו. כשאיים מלך אשור לעלות על ירושלים, מתאר מאפו:

"ועיר אלוהים נבוכה. כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי רעב, המולות וקרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה. כל פנים קיבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור ובניה עד משבר.

וחזקיהו אסף כשנים עשר אלף איש, כולם ישרי לב ונאמני רוח, וישם עליהם שרי צבאות, ויקבצו אל רחוב שער העיר, וירהב עוז בנפשם וידבר על לבם לאמור: שמעוני, בני! הנה שאון לאומים באים לשים מצור על ירושלים. משאתם אל תפחדו ומהמונם לא תענו, כי עמהם זרוע בשר, וזרוע ד' תאמצנו. התאזרו נא ושימו יראת שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם, כי עשה יעשה נוראות לא נקווה. הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים, בחיקה מוטל גורל לאומים וממנה יצא משפט לגויים, כי היא תצא לרווחה וכל הגויים ימחאו כף. אל תיראי מתי (מ' שווייה) יהודה, כי גואליכם חזק, ה' צבאות שמו".

ואת המלחמה והנצחון תיאר מאפו, בין השאר, כך:

“עברו ביעותי לילה, השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש דווי, ונגוע ברעב נפש אוהל עוני, מחזיקי בפלך השליכו משענתם, פיסחים דלגו כאיילים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור; והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים, ואשר היה למו ידים שללו ויבוזו בז למרבה. ועיר אלוהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש. נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה”.

אברהם מאפו היה הפדגוג הציוני הראשון! שהשקיע את השאיפה לשיבת-ציון כאנך בלב הדורות. הוא עורר את הכמיהה לעבודת אדמה, לחיים של יצירה, ליפי הטבע, לבריאות הגוף – ולקוממיות אנושית ולאומית. לספרו “אהבת-ציון” זכות גדולה, שתהא קיימת לעד.¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

מאה שנה להולדת יעקב פיכמן

מאת

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פרט ביוגראפי מכריע בחייו

מאה שנה להולדת יעקב פיכמן מקבילה כמעט לתאריך הולדתה של השירה העברית החדשה. אם ניתן דעתנו על כך, שביאליק נולד בתרל“ג ופיכמן בתרמ”ב, כלומר, שהקדימו בתשע שנים, ואם ננקוט הגירסה, שהשירה העברית החדשה תחילתה המובהקת בביאליק, תינתן לנו הרשות לקבוע, שתאריך זה כוחו יפה לשניהם. והבא להעריך את יצירתו הפיוטית של פיכמן ואישיותו, חייב לראותו במסגרת הזמן המסויים הזה, באווירה הרוחנית שאפפה אותו ולאור המפה הספרותית והאנושית המקיפה. שכן צומת המגעים עם סופרי התקופה הזאת והשפעות-הגומלין, שפעלו באותה מאה, טבועים, כמובן, יפה בפיכמן כאדם וכיוצר. אבל זוהי סוגיה נרחבת, שאין בדעתי לייחד את הדיבור עליה כאן. כנגד זה רואה אני צורך וחובה להבליט ארוע אחד בביוגראפיה הרוחנית של פיכמן, שרישומו ניכר במיוחד בעיצוב דמותו האישית ומהלך חייו. פרט מכריע זה, אף-על-פי שהיה ידוע לבני-דורו ולבאים אחריהם, לא הודגש, לדעתי, די הצורך ונמצאנו חסרים אחד המפתחות לשערי-הסתר של פיכמן. לדיגוש הכרחי זה מוקדשים דברי להלן.

יעקב פיכמן שייך, כאמור, לפי סדר הזמנים והופעתו, לדורו של ביאליק. בין החבורה הקטנה של משוררים צעירים, שביאליק הריע תרועה גדולה עם עלייתם על הבמה בספרי-ביכוריהם (יעקב כהן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור), לא נזכר פיכמן כלל וכלל, אף-על-פי שפיכמן היה בין קשישי הצעירים. בן-גילו של כהן וגדול מן השאר בכמה שנים. מסה יפה זו, “שירתנו הצעירה”, שהעלתה על נס חבורה זו של “הגידולים הראשונים, הבכורות הנאות של ספרותנו החדשה”, קבעה, כידוע, את מעמדה בפסקי-שבח-והערכה נלהבים, קצובים וממצים, שיצאו מפי ביאליק, ונשמעו כ“מי שברך” אדיר במשך דורות. יעקב פיכמן, שיצק מים על ידי ביאליק וכבר היה אז במחיצתו כמוזמן לסייע לו בעבודות ספרותיות שונות ובהוצאת ספרי-לימוד, כאילו הוסט אז מתוך ראייתו של ביאליק, ואין צורך בדמיון מופלג כדי לאתר את מיכוות-הבשר-והרוח שנכווה פיכמן אותה שעה, שלא נרפאה לעולם. רמז לאפלייה זו מצד ביאליק אנו מוצאים בספרו של פיכמן “שירת ביאליק” (עמוד של"ה) בכמה משפטים אופייניים:

"כאן, בדירה מעוטת-אור (של ביאליק) זו, נפגשתי באותו קיץ בראשונה עם שניאור ויעקב שטיינברג. שניהם היו עוד נערים. שניאור כמעט ילד. – – – כשאין ביאליק בבית, הוא קורא לי את שיריו הקטנים, המילודיים, שיש בהם מן החן של צמחים מוקדמים. – – – ביאליק האמין בו, כנראה, מן הרגע הראשון שהכיר אותו. – – – כל ימיו ראה את שניאור כבנו ואף שהיו ביחסו אליו גם רגעים קשים, היו עיניו עליו תמיד עיני אב אוהב ".

בנידון זה אפשר לומר על פיכמן בדין, שהיה לו תסביך-אב במסתרי נפשו, ואפילו הסיח דעתו והדחיקו לשעה, לא פסק מלהרגיש עצמו כמי שנגזלה ממנו חסות-אב. ימים רבים גדולה היתה כמיהתו להיכנס תחת כנפי ביאליק – האב. ¹

מן המעט הזה נראה לנו, שהשבחים שהעתיק ביאליק במסתו על שניאור לא עלו בקנה אחד עם דעתו של פיכמן, שהיה זקוק לכיבוש-יצר ולמידת טאקט רבה, כדי לדחוס אכזבתו בתיאור פיליטוני מנומס זה. ולא שביאליק לא אמר פה ושם כמה דברים טובים על שירי פיכמן. נורית גוברין בהקדמתה לספר “מבחר מאמרים על יצירתו של פיכמן”, ליקטה וצירפה את אמירותיו של ביאליק על פיכמן בע"פ ובמכתבים. ואומנם סופרים כברנר, צ. שארפשטיין, ש. פרלמן ואחרים כתבו על שירתו שבחים, ועל כל פנים בחיוב. ולא באתי להשלים כאן את הרשימה, אלא להדגיש שני דברים: א) שלא מבקרים רגילים, שנתעלמו ממנו או שמתחו עליו ביקרות שלילית, הכאיבו לו, אלא הסתייגותו של ביאליק, שבאה לידי ביטוי בשתיקה, ברמיזה שוללנית, ואפילו בפגיעה מפורשת, קלה או חמורה. ב) שעובדה זו היתה לו חווייה טראומטית מתמשכת, שהשפיעה על בטחון-עצמו ועל הערכת-עצמו והיה זקוק מפעם לפעם לכוחות-נפש עצומים, כדי להשתחרר מן המועקה.

לחיזוקה של הנחה זו ראוי להביא כמה גילויים נוספים. תא ושמע: במכתבו משנת תרס"ט כתב ביאליק לפיכמן: “עוד אחת. חנון ורחום וטוב לב אתה יותר מדי בפיליטוניך. יפה הזהירות; אבל מן הזהירות – שלא להיזהר יותר מדי. יחזק נא קולך ותתחזק דעתך” (אגרות ביאליק, חלק ב‘, עמ’ ע"ד). במקום אחר חזר על אותה עצה.

באותו מכתב מסיים ביאליק כך: “נ.ב. שלח לי דבר יפה בשביל “השילוח”, חוברת ינואר. הדבר הפרוזי שבידך – דע לך, שלי הוא. אין לך רשות לתתו לאחר”.

והרי מכתב אחר על ספר “גבעולים” לפיכמן: “קבלתי את ‘גבעוליך’ בזמנם ואעבור עליהם. את דעתי על שירתך אתה יודע מכבר. עתה – כששיריך יהיו מקובצים במקום אחד – בודאי יקבעו את פרצופך המיוחד לך בספרות. יש ביניהם שירים מצויינים ויש גם שורות ובתים קלושים קצת, אבל ריח אחד דק נודף מכולם. הוא הריח המיוחד רק לשיריך – – – הרבה היה לי להעיר על כמה משיריך. עתה יצאו הדברים מלבי ואני מתעצל לחזר אחריהם” (אגרות חלק ב‘, עמ’ קכ"א).

בשבט תרפ"ח כתב ביאליק לפיכמן בין השאר: “והנני שמח מאד על הבטחתך לשלוח דבר בשביל ‘כנסת’. ויהי רצון שתתן גם מאמר טוב ונאה. שירה יש לנו לרוב, ואין אנו חסרים אלא מאמרים טובים”. (כרך ד‘, עמ’ ס"ג).

הרגלו זה של ביאליק לחוות את דעתו עליו בצורה כזאת פגעה בו מאד, ולפי שאהב את ביאליק ודבק בו בכל נפשו ומאודו – השלים עם כך והגיע לידי מסקנה דלהלן, המסופרת בספרו “שירת ביאליק” (עמ' תל"ה):

“זוכר אני את הקיץ של שנת תרס”ט. כשנקראתי לאודיסה על ידי לוינסקי לעבוד ב’מוריה', בעיקר שלם סידורם של כתבי יהודה שטיינברג. ביאליק ורבניצקי היו אז בארץ-ישראל, ואני עסקתי עד בואם בעריכת החומר שנתקבל מסופרים שונים, בעד מאסף לילדים לזכר שטיינברג. – – – עשיתי לילות כימים ובחדשי הקיץ המעטים אספתי את כל החומר לארבעת הכרכים של כתבי שטיינברג, ערכתי את הסיפורים והאגדות שלנערים, וגם כתבתי את המבוא למהדורה שנועדה לגדולים. עבודה זו הניחה את דעתו של ביאליק, כמנהגו הירבה לשבח את מלאכת המבוא. מאז, אולי, נתחבבה עליו הפרוזה שלי חיבה גדולה כל כך".

ואנו רשאים להוסיף: הפרוזה נתחבבה עליו, אך לא השירה, וזה שחולל בו זעזוע נפשי, שגם נחמה פורתא זו, הנזכרת לעיל, ספק אם היה בה כדי לבטלו לחלוטין.

באותה שנה (תרס"ז), שבה נדפסה המסה “שירתנו הצעירה” כתב פיכמן שיר, שביתו הראשון הוא:

לֹא לַצְּלָלִים אֶכְמַהּ וְלֹא הַבָּצִיר זְמַנִּי,

לִנְגֹהוֹת שַׁחַר לִבִּי וּלְהוֹד הַסַּעַר שִׁירִי;

אַךְ עוֹד מִבֹּקֶר חַיַּי עֶצֶב נֶעֱלָם לִוַּנִי,

וּבֵין חֲבֵרַי הִתְהַלַּכְתִּי עֲרִירִי.

(“גבעולים”, עמ' 83).

אכן, גדולה היתה אכזבתו של פיכמן מהשמטת שמו מן “הכת הרביעית” האומרת שירה צעירה וחדשה, כדרך שסבל מאופן-התקבלותו של כינוס-שיריו הראשון “גבעולים” שיצא לאור בשנת תרע"א. ויש מקום לשער, שהעובדה, שעבר כחצי יובל שנים מכינוס-שירים ראשון לשני (בשנת תרצ"ד), נעוצה באותה אכזבה.

תלמידו של ביאליק, אבל מקורי בשירתו

לזכותה של הביקורת ולשבחם של המבקרים יש לומר, שהשפעתה החיובית של “שירתנו הצעירה” התמידה יותר משהשפיעה הסתייגותו של ביאליק כלפי פיכמן. לאט-לאט ניטשטש חותם זה שהטביע ביאליק על הערכת פיכמן, והמבקרים התחילו לתהות על מהותו הייחודית של המשורר והמבקר פיכמן. תהייה זו הביאה עימה שינוי-ערכין בתחום זה. ואני נוטל רשות לקבוע, ששינוי זה כלפי פיכמן הוא אח-תאומים לשינוי אחר, שאינו פחות ממנו בחשיבותו. שניהם נולדו בלידה אחת. עד תקופה מסויימת היה מקובל שיש “דור של ביאליק” וכל משורר חשוב נמנה עימו. פיכמן עצמו סייע לא-מעט להשגרת גירסה זו כלפי עצמו, בהדגישו בכל עת את השפעת ביאליק עליו. במכתבו לביאליק בראשית שנת 1909 הגיב פיכמן על הביקורת שמתח ביאליק על השיר “מלודיות הבציר”, ששלח לו, וזו לשונו: “בנוגע ל’מלודיות הבציר', שכמדומה שמינוס אחד הוא משפט רך יותר מדי, בו יש בודאי אריכות, וכזו שנקל להרחיקה. אם אינני מרגיש על גבי את רצועתך או את רצועתו של פרישמן, הריני נעשה חפשי ושוטף יותר מדי”.

ובעיקר נגרם הדבר הזה מחמת ריבוי כתיבתו על ביאליק, שהשתמש בכל סולם התארים, הצבעים והדרגות, כדי להאדיר את שמו וממדי השפעתו. לפי עדותו של מ. אונגרפלד, כתב פיכמן למעלה ממאה מאמרים ורשימות על ביאליק. אך אליבא דאמת, קשה היה למצוא בשירת פיכמן סימני זהות ברורים לזו של ביאליק. במילונו הפיוטי של פיכמן אינם מצויים אלא עקבות מעטים של שירת ביאליק. רק אדם כברנר, שהיה בעל חוש הבחנה, מצא עוד בראשית דרכו של פיכמן הגדרות שכוחן יפה עד ימיו האחרונים. ויובא כאן רק ציטוט זעיר: “בגבעולי פיכמן בלבד יש לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים”. או “האמן קודם בהם לאדם, הפייטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזעיר”, ועוד ועוד. הוא היה הראשון שהבחין, שטבע זה של שירתו של פיכמן הוא “שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי גדל בו”. ויורשה לי לצטט את עצמי ממאמר על שירת פיכמן, שנתפרסם ב“מאזנים” בשנת תרצ"ו:

“והנה י. פיכמן משורר, שמשום-מה מונים בין הפמליה של ביאליק, ולאמיתו של דבר, על כל פנים לפי עניות דעתי, אין לשירתו אח וריע בספרות העברית, הן מבחינת צורתה והן מבחינת בנינה ורוחה. אין לראות בה צד-דמיון למשהו מן המשוררים העברים. הוא כולו שירת הייחוד או ייחוד השירה. בדרכים המיוחדות רק לו כבש את מלכות התפארת והשקט לשירה. הוא העניק למלים ולמשפטים שבלשוננו רוך וגמישות של חן, שלא היו לה קודם אלא בכוח. בדקות הסתכלותו חדר למחוזות ולמראות חדשים בטבע ובנפש והִגישם לפנינו ביצירות פיוטיות חפשיות. הוא העגין הרגשות וחוויות בחיים שהיו וטבע את דמויות התנ”ך טביעה חדשה, שבזכותה נתקרבו אלינו וקפצה לתוך עולמנו כשהן מאירות ושמחות ומתערבות בין הבריות של דורנו" (“לחשבון נפשה של הספרות העברית”, “מאזנים”, כרך ד' תרצ"ו).

מיום פירסומם של דברים אלה עברו 45 שנים, ואין ספק שהיום הייתי מנסח אותם קצת אחרת, אבל ההערכה היסודית בעינה עומדת: פיכמן איננו מפמליית ביאליק, אף-על-פי שהשפעת ביאליק והשראתו עליו אינן מוטלות בספק. אבל מיזוגן של השפעות אלו ושמירתו על המהות העצמית והמקורית של פיכמן אף הוא בחזקת-ודאי. יש לו לפיכמן לוז-יצירה משלו, שאין שום כוח-מחץ מן החוץ שליט בו. איסטניס גדול היה פיכמן, ונרתע מדין-ודברים על מידת מקוריותו וחירותו מביאליק. מכאן יחסו החיובי, שלא היה מקובל על שאר אנשי החבורה שלו, לחידושי סופרים מאסכולה אחרת, מסיטרא דשמאלא, יחס, שזכה לא פעם לביקורתם. אולם רוחו החופשית הביאה אותו לידי “סטייה”. בשעה שנתפרסמו דברי הנ"ל עליו, נזדמנתי עמו לבית-קפה, ולאחר שהיית-מה הרים את ראשו מעל כתב-היד שלפניו ואמר לי בקול כבוש: “ידעתי, שרק לאחר שיעלו על הבמה מבקרים צעירים וחדשים יכירו ברשות-היחיד שלי ובעמידתי העצמית. כל ימי הם חוזרים ואומרים עלי שאני עומד על כתפי ביאליק וניזון ממנו”. נדהמתי מן הדברים ושמרתי אותם בלבי.

במשך הזמן הגיב פיכמן בחרוזי שיר מפורשים על האיפיון המוטעה של שירתו:

רַבִּים דִבְּרוּ סָרָה בִי, כִּי אֵינֶנִּי

שָׁלֵם עִם הֶחָדָשׁ, וְכִי עֵטִי

תְּאוּם-הַקַּו אֵינֶנּוּ עוֹד לְרוּחַ

זְמַנֵּנוּ הֶעָקוּם. – – –

הַדִּין עִמָּם – נִבִי אַחֵר וְאַחֶרֶת

נְגִינָתִי. אֶת זֶה אֵין לְשַׁנּוֹת!

(דמויות קדומים, עמ' 160)

לפי תחושתי, נהיה לא רחוקים מן האמת אם נייחס תגובתו זו לא רק לטענה “שאינו שלם עם החדש”, אלא גם לזו המבליטה מושפעותו מן החוץ ומעלימה את עצמיותו.

משורר לירי צרוף

בחמדה רבה אנו נכנסים לשערי היצירה של פיכמן וברחשי-ציפייה אנו מהלכים בחדריה. והחדרים רבים ומלאים מזן אל זן. שירה ופרוזה, וליריקה ואפיקה, דמויות-קדומים ופואימות דראמטיות, שירי אהבה ושירי נוף, רשמי-מסע ושירי ילדים, דיוקנאות וביוגראפיות, בלאדות ואגדות, תרגומים ועיבודים, זכרונות ואמרות, סונטות ושירי-שואה וכיוצא בזה. כמעט שאין לך סוג שאינו מצוי בבית-גנזיו של פיכמן. אף-על-פי-כן, ניתנה רשות לומר, שעל שני עמודים עומדת יצירתו של יעקב פיכמן: על השירה ועל מסת-הביקורת. הם היכין והבועז שלו. בשתי ספירות-יצירה אלו התחיל ובהן סיים. בזכותן זכה בחיי-הווה ארוכים ובזכותם מזומנים לו חיי עולם הבא בספרותנו. השירה העברית עתידה לקלוט לתוכה צורות חדשות, מיקצבים ותשמישי פואטיקה חדשים, ושבעה משיבי-טעם עתידים להתווכח בלהט על עדיפות חידושי-עיצוב אלה – אבל שירת פיכמן תחיה ותקסום לקורא כמות שהיא, והוא יעריך אותה וייהנה ממנה, ושום חידוש לא ימעט דמותה ולא ידחה ממקום כבודה. זה גורלה הטוב של שירה הנעשית קלאסית. הוא הדין בביקורת של פיכמן. כבר בימיו השיגו על שיטת הביקורת שלו אם בשם “הביקורת החדשה”, או בשם בביקורת האידיאית, הפסיכואנאליטית או הסינתטית, אבל בסופו של דבר הודו בערך ביקורתו של פיכמן, התבשמו ממנה והוקירו את מחברה. שתיהן, שירת פיכמן וביקורתו, זכו ויזכו להשארת-הנפש מפני שיש בהן – אם להשתמש בביטוי שהיה חביב מאד על פיכמן – “הרכב מופלא של יסודות שונים”, של דם ומוח, אמונה ואמנות, רגש וחכמה.

דוק ותמצא: אף-על-פי שפיכמן הוא סופר רב-צדדים, חכם הכולל, הרי הליריקה היא יסוד נפשו וסודה, שורש-נשמתו, מזג-רוחו, אב-הצבע שלו. ובין שהוא כותב שירה או פרוזה, ביקורת או זכרונות – הכל שקוי ליריקה, שנגינה פיכמנית עולה מהם. הן כך לימד אותנו: “מהותו של משורר איננה בשטח הרעיונות, שלו יקדיש את עטו, כי אם בבושם ניבו ובניגון הנפשי העולה מתוך שירתו”. מפני זה לעולם אין אנו יוצאים מאוכזבים מלפניו. כי תמיד אנו מקשיבים לו, נפעלים ממנו, ומברכים ברכת-הנהנין.

פיכמן קשר כתרים לליריקה וראה בה חזות-הכל. “גדולה הבעה לירית נאמנה – אמר – משום שאין כמוה מבקיעה אל לב הדברים”, ואולי גם אין כמוה “מפלסת דרך להכרת-העולם העליונה”. עם זה הודה, ש“ליריזם” זה בצירופו הגמור הוא מעשה-נס הרבה יותר מכל סוג ספרותי אחר. אמצעיו האמיתיים אינן המלים, אינו אפילו המשך, כי אם איזו יכולת מופלאה להדליק ניבים ולהעלימם כאחד, לגלותם ולהבליעם בנגינת עצמם" (“בבית היוצר”, עמ' 162).

ואומנם שירת פיכמן לירית היא למופת. כל הנושאים הנוגעים לאדם: שמחה ועצב, סערה ושלווה, מראה-עיניים והלוך-נפש, תקווה ואכזבה, בדידות וחברותא, חלום ופתרונו, טבע ונוף, יסורי היחיד וצער האומה – שקויים ליריות זכה וצרופה, הנוסכת על הקורא רוח רוננת ועליית-נשמה. מעטים הם המשוררים העברים, ששירתם הלירית היא אספקלריה לתנועות-הנפש הדקות והמגוונות ביותר של הווייתם. הוא היה שׂר השירה הלירית ומשתקפות בה לא רק חוויות שלמות ומעוגלות, אלא גם קמטים קלים, שברי רגש, מצבי-רוח מתחלפים, ניצוצות מתלקחים, מעלות ומורדות וערפילי נפש, שאין להם שם. אפשר לומר, ששירת פיכמן היא, בלי שנתכוונה לכך, כעין ביוגראפיה של חיי נפש המשורר. מכאן גם הביטויים הציוריים המנוגדים, המצויים בשירתו, שהם בבואה למערכי-הלב ולאקלים הנפשי המשתנים של המשורר.

צביונה הארוטי של שירת-הנוף

כשם ששאף לשיר על כל-עצמו, על הגלוי והסמוי, ולחזות את נשמת נשמתו, כך ביקש תמיד לערטל את הבריאה וליהנות מחמודותיה בלא מחיצה, ואומנם זו נענתה לו ונתגלתה לפניו בכל מערומיה. לדוגמה נביא כאן קטעים מעטים משיריו, וקום כל מן השיר הנפלא “אלול” אשר בספר “צללים על שדות”:

אֱלוּל יָרַד לְפֶתַע. נְאוֹת הַקַּיִץ

שׁוּב עֲזוּבִים – – –

הַבֹּקֶר רִאשׁוֹנָה הָרֵי-הַתְּכֵלֶת

גִלּוּ אֶת כִּתְפֵיהֶם שׁוּב הַכֵּהוֹת,

וְהַמֶרְחָק, יָמִים רַבִּים מֵעַיִן

נִסְתָּר, בְּעֵירֻמּוֹ הֵאִיר עָצוּב. – – –

מֵאָז אָהַבְתִּי עֵירֹם זֶה ראשׁוֹן,

כִּי תָּקוּם רוּחַ סְתָו מֻקְדֶּמֶת וּמַרְעֶדֶת

עִשְּׂבוֹת הָרִים כְּמוּשִׁים וְדַרְדָּרִים

לְיַד הַדֶּרֶךְ מַלְבִּינִים, בְּעָבְרָהּ

עַטְרוֹתֵיהֶם הָאֲדֻמּוֹת תִּקְרעַ,

וּבְלֵב הַחֹרֶשׁ תִּנָעֵץ

ְוכָל זַלְזַל יִרְעָד לְמַגָעָהּ…

---

וָאָבִין אָז: עוֹלָם בְּכַוָּנָה

נֶחְשַׂף בּעֵירֻמּוֹ: רְאוּ, הֲרֵינִי

פֹּה לִפְנֵיכֶם כֻּלִי –

וַאֲהַבְתּוּנִי כָּכָה!

(“צללים של שדות”, עמ' סה-סז)

ובשירו “יהודה”:

מֵאָז שָׁבַנִי עֵירֹם זֶה תָּמוּהַּ,

וָאֹהַב דְּמִי הָעוֹלָם, הַזָּרוּעַ

כְּאוֹר עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ זֹה מֻפְלָאָה.

פֹּה תּוּגַת-אֵל, כְּדֶשֶׁא רַעֲנַנָּה,

תַּשְׁקְ רֹךְ כָּל צוּר, כָּל חֶלְקַת-הַר מִתְעַנָּה,

וְצֵל הַחֻרְבָּן יַלְבִּין מִמַּגָּעָהּ.

(שם, עמ' קסב)

הצביון הארוטי עובר כחוט-השני בשירים רבים, הן בתיאור חוויותיו ודרך קליטתו והן בציור מחשופי הנוף. וסימנים רבים לכך, אלא שצר המרום לפורטם, ונוסיף עוד כמה קטעים:

בשיר “באור” (“צללים על שדות”, עמ' ק"ג) נאמר:

וְיוֹם עַל יוֹם מְעַרְטֶלֶת שְׂפַת-הַנַּחַל

אֶת לֹבֶן עֵירֻמָּהּ לעֵינֵי כֹל…

וכן בשיר “מקשאה” (“ימי שמש”, עמ' קפ"ח):

נוֹף חַדְגוֹנִי. אַָכֵן מוֹשְׁכֵנִי רֹחַב

עֵירֹם זֶה, אֲדָמָה זֹה מְבֻקַּעַת

וּמְחֻמָּמָה חֹם-קַיִץ מְאֻחָר.

הנופים היו בשביל פיכמן, כלשונו, “גרעינו של עולם, יסודו של עולם”. והוא תיארם ביד-אמן ובדמיון יוצר. הם משרים עלינו כליון-נפש, עגמומיות, חלומיות, הרגשת עונג, רחשי-תפילה ומתיקות, כן מתיקות ואפילו החדגוניות, המתגנבת לפעמים בתיאורים אלה, מעוררת בקורא הרגשת אחדות-הבריאה והתמזגות בכיבשונו של עולם.

רבות נכתב על שירת הנוף של פיכמן, שהיא ייחודית בצורתה ובתוכנה בדימוייה ובצבעיה. נוף-מוצאו בבסראביה ונוף מולדתו בא"י, וכן נופים בארצות שונות, שראה בדמיונו או במסעותיו, כולם נסכו בו שיכרון, ולא היה שיעור לכוח קליטתו ולעושר לשון הבעתו. אנו חשים ממש בתאוות-ההתבוננות שלו ובהנאת החשיפה, בשעת ראייה ובשעת גילומן השירי. המשורר עצמו תהה הרבה על ענין הנוף בכלל ועל שירת הנוף שלו בפרט. פיכמן היה מן הראשונים המעטים, שתפסו את ייחודו של הנוף הארצישראלי. הוא נתן אותו לנו מתן ראשון, מקורי, שאין בו משום העתק של נוף אחר, בחינת נוף לועזי בלשון העברית. מן המידה היא להביא כאן את השיר הנלבב והמורה-דעת “רזי נוף”, שמקופלת בו חכמת הנוף להלכה ולמעשה:

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחוֹשׁ וְלָשִׂים

בְּיָד תּוֹאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד,

וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים

נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;

כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים

וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסוֹף הַפְּזוּרוֹת,

כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,

וֹהוּא גַם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;

וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –

חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶה, לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,

וּכְבשׁ הַמְעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים,

בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,

וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְנּוּזִים;

וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת

תֵּבֵל לָךְ אַבְדוּ יַחֲשׂף בְּלִי מֵשִׂים, –

אל נָא תִּתְיָאֵש וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,

בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתָב-הָרָזִים,

וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

(“פאת שדה”, עמ' 30)

במקום אחר ביטא פיכמן השקפה זו לגבי שירה בכלל, שאף היא אינה מתמצית בסממנים ובתשמישי-עזר חיצוניים יפים, אלא היא סוד-הנפש היוצרת וזקוקה לכלי-שיר. וכה אמר:

“משורר איננו דוקא מי שלשונו מנוסחת בצבעים וגדושה בציורים ומשלים. שירה היא כל אחדות גדולה שבביטוי, כל התרכזות מלאה שברוח. משורר הוא מי שחוצב את ניבו ויחפרהו ממטמונים. גם חרוז של משורר אמיתי אינו אלא פרי מאמץ קיצוני להבעה מדוקדקת, להגדרה עליונה של הרגש, שאין בו אף קוצו של יוד מיותר” (“אמת הבנין”, עמ' 186).

פיכמן חי חיים קוסמיים שלמים. עם זה גמע את הדר היקום וגוניו בכוס הפרטים. לפיכך אין דומה לו בשירה העברית במכלול הנושאים שבבריאה. הוא שר על פריחה וכמישה, אור וחושך, אביב וקיץ, סתיו וחורף וכמעט על כל חודש מחודשי השנה אקלימו ועולם החי שבו; על גשם ושלג, הר וגיא, אדמה ושמיים יאוש ותוחלת, וכיוצא בזה. בדיבור אחד: כל מה שטעם בחייו ונתרשם בנפשו נהפך בו לשירה צלולה. ולכן יאה לו התואר: נעים זמירות הנוף.

חזרות שיש בהן חידוש

ידועה הטענה כנגד חזרותיו של פיכמן מצד קצת סופרים, מי בקול ומי בלחש. פיכמן עצמו נדרש לסוגיה זו ברשימה קטנה שבה כתוב בין השאר:

“יש דברים חוזרים שאינם חזרה – שכל מה שנאמר קודם בדומה להם הוא בחינת חזרה. חזרה כזו היא החידוש הנכסף, הואיל וכל מה שקדם לה לא יצא מכלל נסיון. יש מי שמנגן מאה פעמים רק כדי שיגיע בפעם המאה ואחת למלוא ניגונו. – – – פעמים אין אדם מעלה את ניגונו בנערותו אלא מתוך תחושה קודמת, מתוך נבואת-לב, ורק לאחר כמה גלגולים, לאחר ששבע חיים ונסיונות, הוא מגיע לכל עצמו. הניגון גדל עמנו, ולא תמיד יש לראותו אסור וגמור, רק משום שכבר הושר קודם” (“בבית היוצר”, עמ' 134).

ואמנם חזרות רבות מצויות בשיריו של פיכמן, אך המקטרים טעו בהבנת העילה האמיתית לכך. פיכמן המוכתר, ובדין, כאמן השיר הלירי הקטן והמגובש, שהפליא לעצבו בלשונו ובניגונו, הקפיד מאד במידת הדיוק בין ההתרשמות וביטויה. הוא לא רצה לאבד אפילו טיפה אחת ממה שנספג בתוכו ותבע מעצמו הבעה שלמה. כל ניד-אוויר וכל בדל-מראה, כל רחש פנימי וכל בת-קול שהיו בחוג חווייתו, חתרו בפיכמן להתלבש בביטוי פיוטי. אולם הטבע החיצוני ונפש האדם אינם קופאים, אלא חלות בהם חליפות ותמורות, גלויות וסמויות. גם התרשמות המשורר אינה סטאטית, אלא מתבשמת מהן כל פעם מחדש והוא נתבע על-ידי קול פנימי לחזור ולתת ניב שונה, חדש או מתוקן לחוויותיו. אלה הם רזי-החזרות של פיכמן. אותו נוף ואותו מראה או נחל או ירח מירחי השנה, שנחזו לו למשורר בזמנים שונים, טעונים מולד פיוטי חדש וצירופי-מבע חדשים. וכשם שאין שיעמום בחזרות הטבע והנוף, כך אין שיעמום בשירים עליהן. אנו מאמינים למשורר “שכל שיר לירי שלו הוא התנעצות חדשה בלב העולם”, ומרגישים באמיתו הפיוטית ונהנים ממנה ומכל תוספת אות או תיבה, והשיר כולו זורח ומאיר במהדורתו החדשה כנתינתו הראשונה, ולפרקים אפילו יותר מכך. פיכמן הוא תמיד בחינת “תנא ושייר” או שר ושייר, ומשיירים אלה מתרקם שיר חדש, שהוא אח-תאומים לשיר הקודם. וכדי לרשום אותו תו וללכוד אינו פרוזה או פאה שכוחה, צריך המשורר להוסיף לכרות ולחשוף. ברוכה החזרה המשכילה לעשות זאת!

הבה נדגים סוגיה חשובה זו. ספר שיריו הראשון “גבעולים” (עמ' 12), כתוב:

לֹא חָלַמְתִּי הַחֲלוֹם, לֹא הֵנַפְתִּי הַדֶּגֶל.

אַךְ גַם בִּי פָּגַע חֵץ. אַף כְּמוֹכֶם נִפְצַעְתִּי.

לֹא אָנֹכִי אָסַרְתִּי הַקְּרָב, לֹא אָנֹכִי

חָלַמְתִּי הַחֲלוֹם, אַךְ פִּתְרוֹנוֹ יָדַעְתִּי.

ואולם בספר “צללים על שדות” (עמ' י"ד) אנו מוצאים נוסח אחר.

אֶת הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי לֹא אֲנִי,

אַךְ בָּרָמָה דִגְלְכֶם נָשָׂאתִי.

וְהַחֵץ הָרִאשׁוֹן פָּגַע בִּי.

לֹא אֲנִי אָסַרְתִּי אֶת הַקְּרָב.

אַךְ חֶרְפַּתְכֶם גַם אֲנִי נָשָׂאתִי,

וּבִקְרָעַי, רְאוּ, אָנֹכִי שָׁב.

נאמן למה שכתב פיכמן על הצורך בשינויים, נמצאים כאן בנוסח שני תיקונים יסודיים. במקום “לא הנפתי הדגל” תיקן: “ברמה דגלכם נשאתי”. בן החמישים תיקן את הנוסח של בן העשרים. ועוד דוגמה. בשיר “עם קריאת הומרוס”, שנדפס ב“גבעולים”, נאמר בשורה האחרונה:

אָכֵן יֵשׁ עוֹד מָה בָאָרֶץ וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי.

ואילו בנוסח שני כתוב (“צללים על שדות”, עמ' מ"ח):

אָכֵן יֵש עוֹד מָה בָּאָרֶץ, וְהִיא לֹא יָדְעָה.

כלומר, בשנת החמישים כבר לא יכול היה לכתוב “אני לא ידעתי”, אלא: “והיא לא ידעה”, תיקונים כאלה אינם מעטים.

הרוצה לחוש בעליל את טעם החזרות של פיכמן יבדוק את הנושא “סתיו”. לעונת-שנה זו נודעת ממנו חיבה יתרה. הוא ראה בסתיו “תפארת מאוחרת”, ואולי גם בשל המזיגה שבעונה זו. שהרי יש בסתיו מחומו של קיץ ומצינתו של חורף, מן הערפל העכור ומקרן-האור האחרונה, כמאמר פיכמן: “שוב אפל, צוהל, סתוי, ורסיסי קצפו זורע באבק-עדנה סביבי” (“ים של סתיו”). אתה עובר משיר לשיר ומשתכר מצבעי הנוף ומצבעי הנפש המרגשת בסתיו. פיכמן המשורר, כפיכמן האדם, לא אהב קיצוניות, והסתיו סימל לו “עצבות צחורה”, התאפקות ושוויון-משקל. אולם כל פעם כשהרגיש שלא מיצה את מהותו של הסתיו על כל פרטיו ודיקדוקיו ולא את ריבוי מראותיו וצדדיו, חיבר שיר חדש, שיש בו ניב שירי חדש, או קו נוסף, לחי, לצומח ולדומם.

דוגמה אחרת לשינויים, שהטיל המשורר ביצירתו, היא הפואמה הדראמטית שלו “רות”, שהתחיל לכותבה בשנת תרע“ט והשלימה ותיקנה בשנת תש”ז, לאחר עשרים-ושמונה שנים. תיקונים אלה נעשו לא רק לשם העברת הפואמה להברה ולנגינה הספרדיות, אלא יש בהם גם שינויי-תפיסה-וניסוח עיקריים, שניקנו לו במרוצת הימים ושבאו במקומם של ניסוחיו הקודמים. על “רות”, למשל, אומר פיכמן בהקדמתו לספר “דמויות קדומים” שנערכה מחדש: “ראוי לציין כמה מן השינויים במהדורה זו. הפואמה ‘רות’ נכתבה לפני עשרים ושמונה שנים – – – (המהדורה) נערכה עתה מחדש, ואגב שינוי הנגינה תוקנו כמה פגימות שלא השגחתי בהן עם כתיבה ראשונה. – – – שינוי יסודי חל רק ב”שירת שמשון". גם הפרוזאיזמים שהובלעו בנוסח האחרון, מעידים על תמורה שנתהוותה בגישתו.

דמויות-קדומים ארכיטיפיות

כאמור, ראה פיכמן את שליחותו כמשורר ואת יסוד כוחו ביצירה הלירית. אולם לפרקים הרגיש כאילו שירתו נתונה במיצר וחתר למרחב-מחיה פיוטי חדש וגדול יותר, שיש בו מקום גם ליסוד נאראטיבי, לדו-שיח, למציאות דינאמית ממשית או דמיונית, המדובבים את נפש המשורר באמצעות נפשות אחרות. הרגשה זו פתחה לפניו אופק יצירה רחב, וכך יצר יצירות פיוטיות – פואמות, אידיליות, באלאדות ודיוקנאות היסטוריים, שאיפשרו לו חופש הבעה רב. ביחוד ראויים לציון בהקשר זה הנושאים המקראיים וחיבורים על אישים מתקופות מאוחרות, שבהם ברא עולמות פיוטיים חדשים.

פיכמן הלך שבי אחרי דמויות-קדומים, אחרי הארכיטיפים של האומה, בכל תולדות ישראל. הם העסיקו אותו כבני-אדם, כאנשי-מופת, ולכן עיצב אותם במתכונת הומאנית, והישרה עליהם ועל נסיבות חייהם אווירה לירית צחה וכובשת. ליריקה יתרה זו פוגמת לפעמים בעיצוב הדמויות ובסיפור ההתרחשויות, אבל פיכמן הליריקן איננו יכול לשנות את טבעו היצירתי, וכל יצירה שלו, יותר משהיא משקפת את הנושא התנ"כי האובייקטיבי, משקפת את נפש המשורר.

במסתו על “המקרא כנושא לשירה”, אומר פיכמן:

“בויכוח על בעיה זו הבעתי את דעתי כמה פעמים. בהשגתי הכריעה העובדה, שהתנ”ך היה לנו תמיד מקור לשירה ומקור למחשבה. כל דור חידש אותו ונתחדש עמו, חיזק אותו וחוזק על ידיו – – – כל דור שר את נפשו בשוררו את התנ"ך, גילה את הגיגי עצמו ושיקעם בתוכו – – – כמה הרנינו דורות החרוזים החביבים האלה על האהבה, משום ששמעו מתוכם את קול לבם, את קצב דמם. – – – יצירה על נושא מקראי היא עולם-קדומים בצירוף השגה מודרנית ".

נמצאנו למדים, שפיכמן לא נטה לפרשנות למדנית מייגעת, הבאה להסביר פרקי תנ"ך. לא העולם העתיק עניין אותו בנושא המקראי. הוא ביקש לחדש את פני האבות והאמהות הארכיטיפיים ולעשות מקור לחוויות ולמחשבות של הדור. הוא ראה בהם סמל ליחיד ולכלל, כנפשות חיות ופועלות, המשמשות מופת לדור ההווה. במסתו על קוהלת אמר: “ואולם רגע שני וקולו של אדם קרוב לנו קרבת רוח וזמן ומקום מגיע אלינו פתאום, והקול הזה לא יעזוב אותנו, כי אם ילך הלוך וחזק. מקץ רגעים אחדים ושכחנו כי קוראים אנו דברי ספר, אשר תקופה ארוכה של אלפי שנה מבדילה בינו ובינינו. ויש אשר נאמין, כי מלבנו הוציא אדם קדמון זה את מליו השוקטות והמהממות כאחת”. הוא שיחזר הוויות וחזיונות-עבר גדולים, שהיו והווים, שאמת-הבראשית שלהם חיה וקיימת ומאירה לכל הדורות. היא גם מעידה על אחדות-הגורל של האדם בכל עת ובכל מקום. ופיכמן מרעיף, בחן וחסד, את חווייתו מדמויות-קדם אלו לתוך נפש הקורא, המתבשמת מן האמת המיתית-הלירית, שהמשורר מושיט לה בנדיבות אמנותית.

על הפואמה “רות”

להמחשת הנחתו של פיכמן והנאמר על ידינו, אביא כאן כמה דוגמאות: נפתח בדמות-קדומים אשר בשיר, “בצאת נוח מן התיבה”. בבאלאדה זו אין עניינו של המשורר במבול שבא על העולם, ולא בשחיתות האדם שגרמה לו, אף אין זכר לזעף אלוהים, ולא לשבועתו שלא יוסיף עוד להביא מבול. זוהי קאטאסטרופה קוסמית אלמונית, “טבעית”, שסיבתה נעלמת, בחינת גילוי מחזורי, המחייב שיבה לקדמותו. לאחר השוֹאה הנוראה, כאשר “זעק-העולם אבד בדממה”, התחילה הארץ פורחת מחדש והכל קם לתחייה, והלל העולם נתמלא תרועה, ששון ותשוקת חיים – או-אז התנערו ניצולי הפורענות, שיצאו מן התיבה. והשאלה שעמדה לפניהם היתה: “איך יחודש העולם, ובתהום בו צללו ילד ואֶם שכולה?”

אָז הָאָדָם מִיגוֹנוֹ הִתְנַעֵר

קָם וְלָקַח בְּיָדוֹ הַמַּעְדֵּר,

וּבְהִתְרוֹנֵן בּוֹ דָמוֹ, כֹּה מִלֵּל:

כֶּרֶם אֶטַּע לִי פֹּה, אֹהֶל יָרֹק,

צֵל יְכַסֶּה עַל תְּהוֹם וְאֵימֶיהָ

אוֹ אָז יְגוֹן הָעוֹלָם יִבָּלֵעַ,

אוֹ אָז תִּפְרַח גַם קִרְבִּי הַחֶדְוָה.

(“פאת שדה”, עמ' 108 בהשמטות)

כיוצא בו הפואמה המקסימה “רות”. כל העלילה, המעוגנת בקדמוניות היהודים, אינה מורגשת כלל. ניטל העוקץ הטראגי של כליון משפחה, שבחרה לעזוב את מולדתה, לצאת לגולה ולמות מיתה חטופה. תלאות המשפחה מסופרות בתמצית ובשפה שלווה וזוהרת, כמעט אידילית. טושטש כל ניגוד בין ערפה לרות. ערפה זו, שמדרשי חז"ל הרבו כל כך לגנותה ואמרו עליה דרושים-של-דופי, יוצאת בפואמה של פיכמן בפנים אחרות:

עָרְפָּה הָיְתָה אַחֶרֶת, לָהּ הוֹכִיחַ

גַם אֵל גּוֹרָל אַחֵר. הִיא לֹא לְעֶצֶב

נוֹצְרָה. – –

לֹא נָאווּ לָהּ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.

אַךְ טוֹב כִּי יֵשׁ כָּאֵלֶה. ²

(“דמויות קדומים”, עמ' 27 בהשמטות)

הכל מתרחש בשופי ונחת, אם כי לעתים בעגמומית דקה. אין זכר למטרה המובלעת בין השורות של מגילה זו, להראות את מוצאו של דוד המלך. פיכמן התעלם מכל הכוונות שבמגילה והעמיד אותה על פמלייה של נפשות אצילות ורבות-בינה, שהגורל קשר אותן בקרי-דם-רוח ועיטרן עטרת-תפארת של אהבה טהורה ועמוקה. כל אחת מן הנפשות הפועלות היא יחידה חיה לעצמה, המשיחה עם חברתה, וכולן יחד מהוות מחרוזת של מעין “מונולוגים פנימיים”, בנוסח ג’ויס, המבטאים רצף של רגשות, הירהורים וזיכרונות, המתלבשים בדימויים נאים ומושכים. הקשר בין מונולוג למונולוג מתגלה בשאלה קצרה שאין כל פרופורציה בינה לבין התשובה, המעניינת כשלעצמה, אבל אורכה מסיח את דעת הקורא מן השאלה.

בדיקה מדוקדקת של הפואמה ודרך הרכבתה הביאה אותי לידי השערה, שהפואמה “רות”, ביחוד אחרי עיבודה אחרון, היא בבואה למאורע אינטימי בחיי פיכמן, שהירבה לספרו ולשוררו: הלא היא פרשת יחסי-הגומלין בינו לבין רעייתו בת-שבע בתקופות שונות בחייו. הוא, הביישן והצנוע, שעטף את סודות חייו עטיפה של גבי עטיפה, חשף אירועים פרטיים מכריעים בשירים ליריים ובפרוזה שירית, שנתפרסמו במדור “זכרי-אהבה”, הכלולים ב“כל כתבי פיכמן”, בהוצאת “דביר”. בקראנו את “רות” ואת “זכרי-אהבה”, מזדקרת לעינינו, דַמיוּת גדולה בגילוי אהבתו לרות ולבת-שבע, הניכרת בציורי נוף ונפש ואפילו במלות התרפקות וכיסופין. ובמידה שיש בה עלילה הרי ניתן למצוא בה ביטויים מקבילים מובהקים.

ננסה להדגים. ב“זכרי אהבה” מְתַנֶה פיכמן בפרוזה שירית:

כְּתֹם הַקָּצִיר בָּאָה. וְהָעֶרֶב הָיָה שָׁקוּי רֵיחוֹת הַצְּבָתִים וּמְתִיקוּת עֲשָׂבִים שֶׁיָּבְשׁוּ. הַכֹּל נִבָּא אֶת רֶגַע הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל, הַמַּכְרִיעַ.

(“כל כתבי”, עמ' 3)

ובועז, המתוח לקראת רות, אומר:

הַקָּצִיר תַּם. כֻּנַּס גָּדִישׁ לַגֹּרֶן

וִיגִיעַ יְרָחִים בָּא אֶל קִצּוֹ.

גַּלֵּי קָמָה לֹא עוֹד יָנוּעוּ חֶרֶשׁ

לְרוּחַ עֶרֶב צוֹנְנָה, נוֹשֵׂאת

עוֹגֶמֶת חֶדְוַת-סֵתֶר צְעִירָה

וּבְכָל מַגָּע שִׁבֹּלֶת מְשַׁכֶּרֶת.

(“דמויות קדומים”, עמ' 33)

ודוגמה אחרת:

יוֹם יוֹם סָמוּךְ לִשְׁקִיעָה, הָיינוּ יוֹצְאִים לְפִנַּת-הַיַּעַר הַמֻזְהֶבֶת שֶׁגִּלִּינוּ בִּמְסִבֵּי הַנַּחַל: וְכָל פַּעַם שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת אֵלַי מְחַדְרָהּ רְחוּצָה, דְּמוּמָה, טְהוֹרָה עִם הַזֹּהַר השּׂוֹחֵק בְּעֵינֶיהָ, הִכָּה הָאֹשֶׁר עַל לִבִּי בְּחָזְקָה כָּל כָּךְ, שֶׁהֶאֱמַנְתִּי כִּי הִנֵּה מָלְאוּ יָמָי; כִּי הִנֵּה בָּאוּ עָלַי כְּתֻמָּם כָּל פִּלְאֵי חַיַּי, וְלֹא יָדַעְתִּי מַה נִּשְׁאַר עוֹד, מַה מִּנָּה עוֹד אֱלֹהִים לִי עֲלֵי אֲדָמוֹת.

(עמ' צ"ג)

והרי קטע מן השיר המקביל “בלכתך”:

יָד בְּיָד הָלַכְתְּ עִמִּי עַד הֵנָּה,

וְעִם עֶרֶב הִשְׁאַרְתִּנִי יְחִידִי. – –

לֹא עוֹד אֶרְאֵךְ בְּזֹךְ רֹאשֵׁך כְּפוּפָה

עַל עֲרוּגוֹת צִמְחִי בְּאַהֲבָה;

וּשְׂחוק עֵינֵךְ, פִּנוֹת בֵּיתִי הִזְהִיב,

עַד הָעוֹלָם לִזְרוֹחַ יוֹסִיף.

וְאֵיךְ אֵלֵךְ? מַה לִי יָאִיר בִּלְתֵּךְ?

כֹּה מְעַט נִשְׁאַר לִי פֹּה בְּלֶכְתֵּךְ.

(“דמויות קדומים”, עמ' 269)

ויורשה לי לבסוף הערה, שאף היא, לדעתי, מחזקת את ההשערה בדבר מקור השראתו של פיכמן לפואמה “רות”: גם מי שהיתה אחר-כך אשתו, בת-שבע, נפלה בחלקו כעין רות מעיירה קטנה בפודוליה. בחורה צעירה, יפה ונלבבת, הופיעה אצלו באחד הימים בשליחות המורה שלה לעברית, כדי להפקיד בידי פיכמן מחברת שסיפור כתוב בה. יופיה של אותה עלמה, חן-הליכותיה וגילויי תרבותה, כבשו את לבו של פיכמן כיבוש-תמיד. האהבה ניצתה אז ולא כבתה לעולם. וכך היתה לבת-לווייתו הנאמנה, שלושים-וארבע שנים של חיי-יחד מאושרים. האורחת שנזדמנה לביתו נעשתה לגברת-ביתו. הציפיות המתוחות לבואה לעיירה, שהתרגשו עליו פעמים אחדות, וגעגועיו לעלייתה ארצה, שעוכבה על-ידי מכשולים שונים, בבוּאתם עולה לפנינו בבהירות במונולוגים של רות ובועז בפואמה של פיכמן. ³

מבקר ועורך: משנת הביקורת של פיכמן

הביקורת לא היתה תחום צדדי או נושא-נלווה ליצירתו של פיכמן, אלא עיקר מעיקריה, מלכוּת לעצמה. השירה והביקורת ירדו כרוכות בחייו. ניתנה רשות לומר, שבאמצעות הביקורת למד את עצמו ושיכלל את יצירתו. והיו לו כמה הנחות-יסוד לכתיבת ביקורת. הוא חיווה לא פעם את דעתו, שביקורתו של מבקר יוצר היא שבח לו שבח למבוקר. מי שמתייסר בעצמו ביסורי-יצירה מיטיב להבחין בטיב יצירתו של הזולת. ואלה דבריו:

"אין ספק בדבר, שלכתוב ביקרות על דברי שירה עשויים רק אלה, שהם בעצמם קרובים אל מקור-השפע. לא אגיד, שהם בעצמם צריכים להיות משוררים; אבל התפעלות אמיתית מדברי שירה אינה יכולה שלא להיות גם היא מעין דברי שירה. להתיך את הזהב יכולה רק השלהבת. רק בהזדווג שני היסודות ⁴

האלה, הם יוצרים משהו של יש, ביקורת אחרת רק מקימה מחיצה, וכמעט תמיד נוח לה שלא באה משבאה" (“על הביקורת היוצרת”).

גם בשיחתו עם גליה ירדני אמר: “המשורר מכניס בביקורת נימה משלו, והביקורת של אמן היא יותר מביקורת. כמובן, אם הוא משקע בה את נפשו כמו בשירה” (“ט”ז שיחות עם סופרים", עמ' 11). עם זה לא התעלם מהיתרון שיש ביכולתו של מבקר מקצועי. עמו בשירה כך גם בביקורת שיבח פיכמן דווקא את ההתרשמות הסובייקטיבית. הוא גרס נעימה לירית גם בביקורת: “המסה בביקורת – אמר פיכמן – היא לפי צורתה ותוכנה, מעין הליריקה בספרות היפה. – – – היא פרי ראייה פנימית ואינה מודיעה אלא על עולמו הפנימי של בעליה”. ואם השירה זקוקה לתום לירי, הרי הביקורת זקוקה – אם להשתמש בלשונו של פיכמן – גם לבינה לירית.

לפיכך חזר פיכמן והדגיש את חשיבות היחס של המבקר ליצירת המבוקר. אין המבקר רשאי לחתוך בבשר החי של המבוקר, כמטורף שקורבנו מוטל לפניו. גם האדישות איננה מידה שמכשירה את המבקר לעשות מלאכה טובה ושלמה. “אינני יודע” – כתב פיכמן – “מה יכול לעורר את המבקר לכתוב, אם לא אותה הרגשת-התודה, אותה חדוות-היצירה, שמביאה עמה כל אמנות. מעיד אני על עצמי, שכמעט כל מה שכתבתי בחיי במקצוע זה היה רק ביטוי של הודייה, ברכת-לב ליוצר. אינני משער לעצמי, שאוכל לטפל במי-שהוא, אם אין לי יחס פנימי אליו – אם אינני חייב לו משהו. זהו מקור החוב” (שם).

שורת הדין ביקורתי נותנת, איפוא, שהביקורת תהא שרויה באקלים של אהדה למבוקר ולמפעלו היצירתי. לא אהדה במקום ביקורת, ולא לשם ריכוכה, אלא אהדה כסימן שהמבוקר ויצירתו נוגעים לו למבקר, וכאות לגישה רצינית, שקדמו לה עיכול ושיקול כהלכה. מבקר שאין לו אהדה למבוקר, הריהו דומה לבית-דין של מושבעים, הלובש מלכתחילה סבר חמור וחושש מפני חיוך משחד. מבקר כזה רואה בכל מלה משפט סופי, שאין לשנותו ואין לבודקו. על דרך זו אנו מוצאים בפיכמן המבקר התלהבות רב-יתר מאשר בפיכמן המשורר. בשירה היה מבקש זוך ונקיון, שירה צרופה משמץ של יסוד זר, חיצוני, ולא חשש להתאכזר אל עצמו ולהחמיר חומרה בתוך חומרה. מה שאין כן פיכמן המבקר, שידע כי כל משפט משלו נוגע לאדם חי או למשפחה חיה. וכבר הבאנו לעיל מובאה מדברי ביאליק – והוא לא היה יחיד – שלימד חובה על מדיה זו. אכן, יקרה לנו עכשיו חלקת-הביקורת של פיכמן כשם שהיתה אז, בחייו. וכל סופר, שכתב עליו פיכמן לפני כך וכך שנים, וכל ספר שבוקר על-ידו בשעתו, דבריו עליהם עדיין חיים וקיימים והם מהנים ומשפיעים עלינו ביפי לשונם, בנקיון הבעתם ובאמיתותם המשכנעת. ולא תוכן דבריו בלבד ראוי לעיון וללימוד לדור המבקרים החדש, אלא גם – ואולי בראש ובראשונה – תורת המידות שלו כמבקר. כדי לסבר את האוזן, ברצוני לומר, שלאחר קריאת דברי האזהרה של פיכמן למבקר, אנו מתרשמים שפיכמן מחייבו לומר, לפני שייגש למלאכתו, תפילת “לשם ייחוד”, או: “הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות-עשה של ביקורת”. עד כדי כך היתה לו יראת-כבוד ליוצר ולמפעלו ויראת-הוראה כלפיהם, שחשש שמא יפסוק את פסקוֹ שלא כהלכה. וכבר הוראינו לדעת, שמידה זו נדרשה כלפיו לגנאי. חס לנו לייחס מידה טובה זו לפחד או להיסוס, מפני שמקורה באחריות גדולה – במוסר אישי חמוּר.

ודאי חלו שינויים בעקרונות הביקורת ובדרך ההערכה והניתוח של המבקרים היום. ברם, שיחת פיכמן וביקורתו אינן נתפסות לנו רק כשלב היסטורי בספרותנו, שחובה ללומדן למען דעת העבר. אלא כחוליית-יצירה חיה, החשובה לעצמה. לא רבים הם המבקרים בני גילו ובני דורו, שאתה מוצא בהם סגולה זו. נאמן לתפיסתו של פיכמן עצמו, שכל מבקר חייב למסור התרשמותו שלו, לא גרסתי מעולם ששיטת הביקורת שלו היא בעלת תוקף כללי. ידעתי שחותמו האישי טבועה בה והיא נובעת מהשקפת עולמו ומתפיסתו האסתטית. אולם כזאת היא גם כל שיטת ביקורת אחרת. עוד בשנת ת"ש פירסמתי מאמר בשם “יסוד ההלכה בביקורת”, שבו עסקתי בסוגיה זו.

גדולה יצירתו הביקורתית של פיכמן גם בכמותה. הוא היה העין הצופיה על-פני שדמות הספרות וראה כל שיבולת ירוקה וכל גפן שעלו בהן, קרא הרבה ואף היה כותב סיכומים ספרותיים שנתיים. שום גילוי ספרותי של סופר צעיר או בכיר לא היה זר לו. ולא עוד ⁵## אלא שראה את כל הגילויים הספרותיים כחלקים של מסכת אחת גדולה, כצלעות של יהלום אחד. פיכמן דן את הסופר המתחיל רק לפי מה שכבר נתן ושישנוֹ בעין. הוא לא היה – כפי דברי אברהם ברוידס – בין העורכים המעניקים מיקדמות לכשרונות צעירים. הכרתו בסופר באה רק לאחר שזה הוכיח את עצמו. אבל כשמצא הוכחה לכשרון, נענה לו בהערכתו במלוא-הלב-והקולמוס. לצורך המחשת נקודה זו בגישתו העיונית והמעשית של פיכמן אביא מובאה קצרה מרשימתו של פיכמן על ספר חדש, “טבעות עשן” של לאה גולדברג. הרשימה נתפרסמה בשנת תרצ"ה, בהיות גולדברג בת 25, היינו, בראשית הופעתה. ומחלוקת האסכולות היתה אז בכל תוקפה. פיכמן כתב בין השאר: “זה כוחה של הבעה לירית אמיתית, שהיא מקרבת בבת-אחת, שהיא משתפת אותנו על-כורחנו”. ועוד: “מתינות זו שבדפיקות שבלב, מתינות האמן, היא אולי הקו היקר ביותר בשירה זו. – – – ודאי שמתינות זו של החרוז החדש היא יקרה גם לנו, המתנגדים, כביכול, לאסכולה החדשה”.

פיכמן ראה חידוש בשירתה של לאה גולדברג, ועם זה שילב אותה באהבה ובהחלטיות בתוך יצירת קודמיה, שכן אמר בהקדמתו למאפו: “החידוש האמיתי אינו עומד לעולם בניגוד לקליטת העבר”. הוא קבע איפוא, בעוז עמדה “בין חדש ומורשת”. והסכמה לבבית כזאת למשוררת מאסכולת שלונסקי אינה יחידה, ומקורה באהבת החדש, בראייתו הכוללת ובאמונתו ברציפות התפתחותה של הספרות העברית. ועם היותו חבר לאסכולה אחרת, של ותיקים, לא הושפע בשעת הערכה ושפיטה מעובדה זו, אלא נהג לפי מצוות לבו ומוחו ולא חשש מפני “סטייה”, כמאמרו של נתן אלתרמן בשירו על פיכמן:

כִּי יָשָׁר וְשָׁלֵם לְמוֹפֵת אַתָּה קָם לִבְלִי-חָת מוּל שׁוֹפֵט.

על שני ספרי ביקורת

הואיל ואין זה בגדר האפשר לדון כאן בכל ספרי הביקורת והפרשנות של פיכמן, נפקוד כאן לטובה שניים מספריו: “אלופי ההשכלה” ו“שירת ביאליק”. פיכמן שקד הרבה על לימוד ספרות ההשכלה, עמד בדקדוק רב על ערכיה החיוביים וצדדיה השליליים וסלל לה מסילה ללב דורו והדורות הבאים. הוא הסיר הוא הסיר לעזים שהוציאו עליה סופרים שונים וציחצח את תוכנה וטיהר את שמה. הוא מודה, שלא היתה זאת מלאכה קלה ופשוטה. הוא ניסח את פרקי הביקורת שלו, שיצאו לאור “בהוצאות שונות, ניסוח אחר ניסוח, והשלימן כפעם בפעם בפרקי-מילואים נוספים. פרט למאפו נשתנתה ההערכה עצמה מניסוח לניסוח, וגבר החיוב על השלילה. היה זה אות הזמן, אבל בעיקר היה זה פרי ידיעה נוספת – פרי מאמצים לשוב ולכבוש את הדרך אל פסגות ההשכלה” (מבוא ל"אלופי ההשכלה. עמ' 6).

ברם, מלאכה רבה זו של פיכמן היתה כדאית. ספרו על ההשכלה הוא מפעל

ספרותי חלוצי, ובו קיים את הכלל שקבע ברשימתו “על הקלוּת”: “הנורמה לאמן היא עמל אין קץ”. פיכמן, המשורר והמבקר, ידע להעריך לא רק השראה עליונה, אלא גם עבודה וזיעה, בתנאי, כמובן, שעקבות הזיעה יימחקו, כמאמרו של אחד-העם. אכן, ספרו של פיכמן על “אלופי ההשכלה” הוא פרי ליבון וזיקוק, צירופים ושיקולים, שינויים וחידושים, של משורר ומבקר שהאמת נר לרגליהם.

הכתר הראשון והראשי הושם, כמובן, על ראשו של מאפו ש“לעומת כוח השפעתו לא היו כל סופרי ההשכלה שקדמו לו אלא מבשריו”. עם כל ההשפעה שקיבל מקודמיו, כגון רמח“ל, נפתלי הירץ וייזל ואחרים, היתה הופעת מאפו כולה חידוש. הרוח שהתהלכה ביצירתו, הנושאים והלשון היו שונים תכלית שינוי מאלה של רבותיו. הוא היה ראשון למספרים בדורו, ובדור שקדם לו, שברא את הסיפור העברי בריאה חדשה. לא פואמה, לא דראמה ולא פרוזה מחורזת, אלא סיפור כהווייתו, שיש לו תחילה וסוף, ודמויותיו מגולפות, חיות וקיימות. ב”אהבת ציון" מצויה קליטת-עולם חדשה. המשכילים הראשונים לא היה להם צורך לספר. הם חתרו בפיקחות יתרה לסאטירה ולאלגוריה ולחריזת-הפתעה. ואילו מאפו סיפר, רקם עלילה, מתח התרחשות. ובקצב תנ“כי עשה זאת. כהמשך לחיי התנ”ך, כרציפות להווייה לאומית שהיתה ושצריכה להתחדש. התנ“ך היה דוגמה קלאסית, מקור לתרבות החדשה. לא על גיבורים תנ”כיים סיפר מאפו, אלא על מאורעות תנ“כיים, על הווייה תנ”כית. חידושו היה בהשלמת המראות המרומזים במקרא, וברצונו הסמוי והגלוי לטעת כמתכונתם על אדמת ההווה. ואמנם, אומר פיכמן, שהספר “אהבת-ציון” חולל מהפכה במושגי הדור. הוא קרא לחיים חדשים. “אהבת-ציון” היה לדור ספר מבשר, ספר הנחמה. ומסקנתו של פיכמן היתה: “סופרי ההשכלה היו מבשרי השירה העברית לא פחות משהיו מבשרי התחיה”. הפרקים על מאפו בספרו של פיכמן נקראים כפרקי שירה ואגדה גם יחד.

גם אלופי ההשכלה, יל"ג, סמולנסקין ואחרים, מתוארים במלוא זיוום ודיוקנם. ואף-על-פי שדבריו עליהם נכתבו בזמנים שונים ונצטרפו למסכת שלמה, לאחר שעברו דרך כוּר-המצרף של הזמן וכוח השופט, אנו קוראים, לומדים ונהנים. ופיכמן מתגלה בספר זה בכל יפעת ביקורתו היצירתית!

ספרו השני של פיכמן הוא “שירת ביאליק”. על זיקתו העמוקה של פיכמן לביאליק, על ההשפעה שינק ממנו עול גודל-ההערצה שלו אליו, כבר הובאו לעיל דברים ואסמכתות שונות. פיכמן כתב ספר זה כל ימי חייו, כשם שלא חדל מלזכור את ביאליק בכל עת. וכה אמר במבוא לספר זה:

“כל מה שכתבתי עליו היה פרי אהבה ופרי הכרה ביעוד – לא יכולתי עוד להבדיל בין רגעי-הפלאים שהעניקו לי גילויי יצירתו, ובין רגעי האושר שהשפיעו על נפשי מגעינו בחיים. אכן תמיד קלטתי את אורו במלוא לבי, במלוא חיי”. ובמכתב לביאליק מנמירוב, בראשון לדצמבר 1914, כתב בין השאר לביאליק: “ארבעה הימים שביליתי אתך בפעם האחרונה, לא יישכחו מלבי. לבי ניבא לי, כי הולך אני לקראת אושר, וכל הדרך כמעט רעדתי ממתיקות הרעיון, שעוד מעט ואראך. היה לי תמיד כך, יקירי! אתה אולי אינך משער כלל את אשר אתה נותן ללבבי. וכי צריך אני עוד פעם להבטיחך, כי כל מחשבותי עכשיו מכוונות רק לזה, שאתישב סמוך לך באופן שנוכל לעבוד יחד ובמחשבה אחת את עבודתנו!”

וידויים כאלה ודומים להם ממלאים ספר זה ומאמרים אחרים, ואין לך מנוס מן המסקנה, שכל חייו לתקופותיהם היו שרויים במזל קיומו ויצירתו של ביאליק. ואמנם, הספר “שירת ביאליק” איננו ספר-ביקורת רגיל, אף-על-פי שמצויים בו דברי ביקורת, והערכה וניתוח והשוואות וגם פירכות. אלא זהו ספר, שכל פסוקיו ופרקיו ועמודיו שקויים אהבה ליצירת ביאליק ופרשנות ליסודות יצירתו וסודותיה, ואילו הנעימה הבוקעת מתוך הספר ותכוּלתו היא שבח והודייה, אישית, לאומית ותרבותית, על הזכייה הגדולה שזיכנו הגורל, שתלה על שמינו ועל אדמתנו שבע שמשותיו של ביאליק, כדי להאיר את חיינו לדורו ולדורות הבאים.

גם מבנה הספר איננו בקו-השיגרה. אין בו משא-ומתן נמשך ומסקנות הנובעות ישירות ממנו, ולא המושכלות הם עיקר בו; הספר “עשוי” לפי מתכונת ספרינו העתיקים. פה ושם מנסרות בו הלכות-ביקורת ושיקלא וטריא עליהן, ובין חטיבה לחטיבה מצויים סיפורים ביוגראפיים ואוטוביוגראפיים, שיחות ושמועות, עתים קצרים ועתים ארוכים, המספרים, כמו האגדות בתלמוד ובמדרשים, על אירועי-עולם ואירועי-שעה, שמהם אנו למדים על האיש ביאליק ושירתו, ועל האיש פיכמן שנצמד בדבקות גדולה לאביו הרוחני ולמורה-הדרך שלו בחייו וביצירתו. ומכל אלה עולה חמימות פנימית ולחלוחית חיונית, שגם הקורא מרגיש בהם סם-תחיה. ואפילו ניכרים פה ושם שמץ של טפלים והפלגות, אין הם פוגמים לא באמת האישית של פיכמן ולא בתיאור גדולתו של נערצו – ביאליק, אף לא בקומפוזיציה של הספר, הכובש את ליבנו גם בתפארת בניינוֹ הייחודי.

העריכה כיעוד

עוד לי קצת דברים על יעקב פיכמן העורך. הוא היה עורך יחיד ומיוחד. מסופקני אם התכוּנוֹת, שהכשירו אותו לאוּמנוּת זו, כבר תוארו כראוי להן. אבל, לאמיתו של דבר, אי-תשומת-לב מספיקה לצד זה בפיכמן, מקפחת את דמותו כסופר וכאדם. תנאי חייו עשאוהו עורך עוד בנעוריו. שיחק לו מזלו ויצאו לו מוניטין בלכ העולם העברי, שפיכמן הוא עורך ספרותי מצטיין, הנענה להזמנות מכובדות; וכך אירע שבעת ובעונה אחת פנו אליו ממקומות שונים ובזמנים שונים, בחו"ל ובארץ, בבקשה שילבש איצטלה של עורך. והוא נענה להם.

מן הצורך הוא להזכיר, ולוּ גם בקצירת האומר קצת מתחנותיו החשובות כעורך. תחילה נקרא על-ידי א. ל. לוינסקי לערוך את כתבי יהודה שטיינברג, והוא אף כתב מבוא להם. וכן נתבקש לערוך מאסף לילדים לזכר יהודה שטיינברג. אחר-כך היה עורך “הביבליותיקה הגדולה” של “תושיה”, לפי הזמנת בן-אביגדור בשנת תרס“ט, אף כתב מבואות לספר הלל צייטלין ולשירי ק. א. שפירא. יוסף לוריא הזמינוֹ לבוא לארץ-ישראל לערוך את הירחון-לנוער “מולדת”. באותו זמן הוזמן ע”י יוסף אהרנוביץ, בשם מפלגת “הפועל הצעיר”, לערוך את “מעברות”. בקיץ 1914 הוזמן פיכמן לברלין, ע“י בן-אביגדור וש”י איש הורביץ, לעריכת ירחון עברי גדול, בכוונה להעבירו אחר-כך לא“י. בהגיעו משם לרוסיה מסר לו ביאליק, בשנת 1917, הזמנה של שטיבל לבוא ולערוך את “התקופה” ושאר ספרי ההוצאה. בתרפ”ב שוב הוזמן ע“י שטיבל לערוך את “התקופה”. בשובו ארצה בתרפ”ו נמסרה לו עריכת המדור הספרותי ב“השילוח” המחודש. וכן ערך אז את האנתולוגיה “ספר הארץ”. בתרצ"ד קיבל פיכמן (יחד עם פ. לחובר) את עריכת “מאזניים”. וכן ערך את “ספר ביאליק” במלאות שישים שנה למשורר. ואין אלה אלא ראשי-תיבות של עבודת העריכה, שאף הם מעידים על שפעת העריכה.

גם בעריכה שימש לו אחד-העם למופת, אף-על-פי שהוא לא דיבר בפומבי על מלאכת-עריכתו, אלא במכתביו לסופרים, שהופיעו בשישה ספרים. ⁶ פיכמן סבל רבות משום שרבים מן הנערכים עלידו תקפוהו וגינוהו. ואמנם חמש שנים לאחר שפרש פיכמן מן העריכה פירסם ב“דבר” את ה“אני מאמין” שלו כעורך. ולא פעם השיח את לבו על יסוריו כעורך, אולם כלל-זהב היה נקוּט בידו: “עורך בישראל אינו רשאי להיות איסטניס. עליו להשקיע את עצמו בנדבך”. אחרי-ככלות-הכל, קיבל באהבה את היסורים, מפני חובת המקצוע ובזכות הרגשתו, שלפי גורלו ויעודו עליו להיות עורך. לפיכך אין זה נכון לומר, שרק תנאי הזמן והחיפוש אחר עורכים הביאוהו למקצוע זה; האמת היא, שגם תנאי-הנפש של פיכמן הכשירוהו לכך. פיכמן ראה בעריכה שליחות ספרותית ויעוד לאומי, ונסיונו הפרטי המוצלח נטע בו אמונה בסגולה שבו להיות עורך, שהיא מתת-יה ולא רבים ניחנו בה. על דרך הפארפראזה הייתי מסביר הרגשה זו במאמר בבראשית רבה פרשה י"א: “כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא צריך תיקון. אפילו אדם צריך תיקון”. ובוודאי היה מקובל על פיכמן הכלל: “כל מה שנכתב טעון עריכה ותיקון. הכל צריכים למרי דעורכא, אפילו טשרניחובסקי…” אף-על-פי שראה אותו כמורו ורבו. פיכמן מצטט מכתבו של אחד-העם לברדיצ’בסקי, שבו הוא אומר לו בגלוי: “כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמרך צורה, שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי” (“אמת הבנין”, עמ' 193). ואף-על-פי שאחרי ציטוט זה הוא מלמד זכות על ברדיצ’בסקי וחושד באחד-העם, שהיה לו בעניין זה “צמצום ההשגה”, הרי הוא עצמו נהג כאחד-העם, והיה משכלל דברי סופרים, שנראו לו פגומים.

אמונתו בחיוב מציאותה של עריכה היתה עמוקה עד כדי כך, שבהערכת כמה מספרי המקרא הוא מבליט את העריכה שנעשתה בתוכנם ובלשונם. בדברו על מוּרכבוּתוֹ של ספר הוֹשע אמר: “מה שהפרק הראשון כתבו בלשון נסתר, והוא מספר דברים מתמיהים על הנביא ועל חיי משפחתו, מוכיח ברור, שיד עורך חלה בו, שהשלים, כמנהג העורכים, מה שהיה חסר במקור. עורך זה לא היה, כנראה, אף הוא מ”קטלי קניא“, והפרק הראשון שהוסיף משלו, מסוגנן יפה, אבל מהסיפור כולו עולה ריח אגדה, וגומר בת דבליים זו, שמסוּפרים עליה דברים, שאינם נאים כלל לבת ישראל כשרה, ושאחד ממשוררינו הצעירים הקדיש לה שירה לוהטת כל כך, ספק גדול הוא, אם היא אישיות היסטורית. השמות האלה, “לא-עמי” “לא-רוחמה”, הומצאו על-ידי העורך החריף על יסוד ניבו הציורי של הושע (בפרק ב')”.

כיוצא בזה אומר פיכמן על עריכת ספר-דברים:

“ברם, קסם הספר (גם קסם העורך, שידע לצרף את חלקיו צירוף משוכלל כל-כך) בזה, שאיזו אחדות של קצב נטועה בו – אחדות ריתמית ההופכת רננה” (“ערוגות”, עמ' 249).

אכן, יש בדברי פיכמן אלה על עורך ספרי התנ"ך, שבלי-ספק אפשר להבדילו מעורכים אחרים ולכנותו בשם “עורך אלוהי”, לא רק שבח והלל לעורך הנפלא, אלא גם פירוט מעשי העורך, שהם כעין הוראות-קבע לכל עורך וציון חובותיו: השלמת החסר במקור של המחבר, סיגנון מדוקדק יותר, הוספת פרק שלם או פיסקאות, שינוי מגמה, תיקון פגימות והמצאות אחרות של העורך הממונה מטעם עליון. פיכמן מדבר כאן על העבר הרחוק ועל ספר מקודש, אבל ניתנה רשות לראות בדבריו הרמזה גם לחובותיו של בן-דורנו ולזכויותיו, בתנאי, כמובן, שהעורך יהיה מוכשר ובר-סמכא ויהא חש ביעודו. אפשר ללקט עוד ראיות להשקפתו הפנימית של פיכמן על העורך, שאינו בעל-מלאכה סתם, אלא מזלו חזה לו תעודה זו, שבלעדיה יהא עולם הרוח פגום וחסר שלמות, בלא ספירת התיקון. העורך מזומן, איפוא, מטעם ההשגחה הספרותית העליונה, לתפקיד חיוני ונעלה זה. אנו זוכרים את התמדתו של פיכמן באומנוּת זו ואת להיטותו אחריה וכן את רגישותו לפגיעה קלה ביותר בתחום זה. נמצאנו למדים, שהעריכה היתה בעיניו אומנות, הדורשת חוכמה, בינה ודעת. היא מלאכת-מחשבת, אמנות, והעורך הוא אוֹמן, מחנך, ממלא את שהחסיר הטבע מן הנערך. הנערך חב תודה לעורכו, שהצילוֹ מן הטעות והשיבוש.

מידה תרומית אחרת היתה בו בפיכמן כעורך, בהתנהגותו כלפי סופרים שנעלבו מפני שלא הדפיס את דבריהם, או שראה צורך לתקנם. משה גליקסון מביא בספרו על אחד-העם ציטוט קטן ממנו, שיש בו משום איפיוּן דרכו. וזו לשונו של אחד-העם. “לא ניסיתי אף פעם אחת לפנות אליהם בדברי פיתוי וריצוי”, אלא הניח את הקובלים בקובלנותיהם שנפגעו, בדברים רכים ובהסברות של טעם, כדי להמתיק להם את הדחייה או את מעשי-העריכה. פתקאות קטנות, למאות רבות, נמצאות בארץ, שאפילו אין להן ערך ספרותי, יש להן ערך כעדוּת לתכונתו האנושית של פיכמן העורך.

בספרו “אלופי ההשכלה” אמר פיכמן על מאפו דברים אלה, שכוחם יפה לו לעצמו:

“כל סופר גדול, יוצר חדשן, שרישומו ניכר בדורו וכוח השפעתו מתמשך גם על הדורות הבאים, הוא כמעט תמיד גם יורש גדול. גדול הוא, כמובן, לא רק בזה שהוא נוטל בשופע, כי אם במה שהוא משופע – בכוחו להשלים את שהוחל על-ידי קודמיו, להבליט מה שנרמז עד בואו. לא שהוא זוכה בכיבושי אחרים ומעבירם לרשותו, אלא הוא העושה את מאמציהם, אפילו את תבוסותיהם, לכיבושים. לא זה בלבד שהוא משתמש בנסיונותיהם, שהוא משקיע את החומר שנחצב ממחצביהם בבנינו החדש, אלא הוא האיש, שאליו כיוונו שלא מדעת כל אלה שיצאו בדמדומי-שחרית. הוא הנותן תיקון לחומר מפורר ומפוזר זה בהשקיעו אותו ראשונה בנדבכי יצירה, שאליה נמשך ואליה נועד” (“אלופי ההשכלה”, עמ' 12).

כך אנו רואים, שעולם-השירה ועולם-התיקון של פיכמן נושקים זה לזה.

כסלו תשמ"ב נובמבר-דצמבר 1981

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

---

---

בשוב עגנון לאחר ההכתרה

מאת

ישראל כהן

¹

הריני מקדם את פניך, עגנון היקר, בברכת בואך לשלום!

אינני זוכר שליחות רוחנית גדולה ונעלה מזו שאתה מילאת במסעך לשטוקהולם ולערי בירה אחרות. שליחות זו, שנועדת למלא, הוכתרה בהצלחה מופלאה עם קבלת פרס־נובל, שהעמיד אותך ואת יצירתך ואת הספרות העברית במרכז תשומת הלב של העולם התרבותי. אתה הפלאת לייצג את רוח ישראל סבא וצעירא, להראות לעיני מלך, עמים ושרים את חיותה של הלשון העברית ואת כוחה של היצירה העברית. אתה גילית שוב לעולם את שרשי היניקה המיוחדים של הרוח היהודית היוצרת והשׂכלת להתאים את מסורת הנימוסים הישראלית לטקסים המקובלים. ואף בזה תרמת גוֹן מקורי, שעשה רושם אשר לא יישכח.

זכות גדולה נתגלגלה על ידך להאדיר את שם ישראל, רוחו ויצירתו בעולם, והגדלת בעם ובנוער את האמונה, הבטחון והגאווה בתפוצות ישראל, שבהן ביקרת או ששמעך הגיע אליהם.

אולם זכות גדולה זו לא בשעה אחת קנית. היא נקנתה לך בעמל של יצירה במשך כל ימי חייך. אתה ספרת אותיות לשון הקודש וחיברת אותן לתיבות ולשורות, ומהם רקמת סיפורים של מעלה על כנסת ישראל בגולה ובארץ ישראל. וכך בראת עולם יהודי גדול. לעולם זה הוצאת עכשיו מוניטין ברחבי תבל, וזה שהרהיב את אנשי הרוח והיצירה.

עכשיו אתה חוזר אלינו עטוּר זר הפרס הסגולי, אך גם עייף מעמל ומטוֹרח. אנו מאחלים לך מנוחה והחלפת כוח מהירה, כדי שתשוב למנהגך ולשולחן עבודתך ביתר שׂאת ושכינת היצירה תוסיף לפעמך עוד הרבה שנים לטוב לך ולתפארת לאומה.

---

דוגמה לשלמות אמנותית

מאת

ישראל כהן

¹

זה למעלה משישים שנה אנחנו שותים מבאר יצירתך העמוקה והצלולה דעת עצמנו ואמנות-אמת. אנחנו, כלומר, כל העם, על משכיליו, צעיריו וזקניו שמרניו ומחדשיו, וכל אחד מצא בך את שביקש: מסורתיות ומודרניזם, יהדות ואנושות. עבר והווה, ישן וחדש. את כולם ריווית ולא איכזבת.

אתה חזרת ובראת את העולם היהודי של אתמול אשר נחרב בגולה. בעיר הקטנה בוטשאטש, שבה קלטתי עוד בנערותי את אגדת עגנון, קיפלת את כל כנסת-ישראל. בית-המדרש שלה הוא סמל כל בתי-המדרשות. וכך הם רבניה, משכיליה וסוחריה. אך בוטשאטש לא היתה אלא מעין נוטריקון, גימטריא. כדרך הבורא, צמצמת עצמך לשם יצירה. ממקום אחד נידח השקפת על פני כל היקום היהודי, ועיצבת אותו בחכמה ובחן, בעמקות ובבליטוּת רבה. כנסת-ישראל זו שבכתיבתך תהיה קיימת לעד. שום צורר לא יצליח להחריבה עוד. היא תהיה ככוכב מאיר גם לאחר שממלכת ישראל תקבץ את כל בניה לתוכה ותיווצר הווייה יהודית חדשה. ממנה יתבשמו כל הדורות.

אתה רקמת לבוש נפלא גם לחיים המתהווים בארץ. רק תמול שלשום התחילו חיים אלה לבצבץ וכבר חשת את הקבוע שבחולף, צדת את הקולות והמראות והדמויות בעודם מרפרפים וקבעת להם צורה של קיימא בסיפוריך, הכלולים בהדרם האמנותי. לא אידיליה פרסת לפנינו, אלא הווי מוכאב, אנשים מיוסרים, אוירה של ציפיה משיחית, ועם זה השרית על הכל רוח גדולה, המביאה עמה המתקת-הדינים ושמחת הקיום כמות שהיא.

היית מופת לסופרים. כמעט כולם הם תלמידיך. גם אלה שאינם מודים בכך. ואם “יבדקו את נפשם לאורך, וראו והנה גם-הרבה מאורם ממך ומשלך הוא”. אתה קידשת את מלאכת הספרות, הורית מה גדולה האחריות לכל מלה כתובה. אתה הכבדת על קלי-עולם, המגלגלים במלים כבעדשים. ההווייה היהודית הרחבה והעמוקה מצאה את תיקונה בלשון עברית בת-יוחסין, שדם ראשונים ואחרונים זורם בקרבה. צירופי-שמות ותוארים שצירפת הם בחינת סוד. אנו חשים את גדולתם ומתיקותם וייחודם, אך את רזיהם לא גילינו. אלה נמסרו לך בלבד, וכל מי שניסה לחקות את אורח-כתיבתך נמצא מזייף את מטבעותיך.

התענגנו לא רק על יצירתך שבכתב; גם שיחתך, תורתך שבעל-פה, היתה לנו מקור עונג ולימוד. דולה היית בשעת דיבורך שפע של מחשבות, הברקות והגדרות על אנשים, מאורעות ומצבים. ואותו הומור, שעיתים היה מלטף ועיתים עוקצני, שביסמת בו את סיפוריך, היה מתגבר בשיחותיך. בן-שיחתך היה מרגיש, כי שיירי יצירה אתה משׂיח, אודי-תיאורים ששרדו, ואולי אף ניצנים של ראשית חדשה, ממשמשים ומגששים לצאת לאור, והם עתידים לשמש תא יסודי לאחת היצירות החדשות.

יצירתך העמיקה את הכרת עצמנו כיחידים וכאומה. היא העלתה את האמונה בכוחותינו וביעודנו. אמרנו: עם, שהווייה כזאת לו, לא לשוא קיומו וסבלו. עברוֹ של עם כזה דבוק ואחוז בהווה ובעתיד. דורות שהיו ודור הווה ודור יבוא מושיטים יד זה לזה ויוצאים במחולת-מחניים. אתה נתת דמות מוחשית לנצח ישראל. אתה הוצאת מוניטין לספרות ישראל בין האומות.

בשם חבריך הסופרים, שרחשו לך כבוד ויקר, שראו בך יוצר גדול, דוגמה לשלמות אמנותית, תלפיות, הריני נפרד ממך בלב מלא צער ויגון, אולם נפש יצירתך תהא צרורה בנפש כולנו.

---

דבורה בארון

מאת

ישראל כהן

דבורה בארון / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

רק מעטים מאד ראוה בשנים האחרונות, אך רבים מאד ידעוה. היא היתה בחינת רואה-ואינה-נראית, אבל היתה קוראת ונקראת. בגלל מחלתה היתה אסירת חרדה, צמודה למיטתה, שבויה בידי עצמה. אבל מגעה עם העולם לא פסק, אלא כאילו גבר עם התבודדותה.

פלא הוא ויהי לפלא, איך סופרת סגורה ומסוגרת זו, שמשאה ומתנה עם הבריות היה מוגבל כל כך והסתכלותה בעולם היתה מבעד לחלון חדרה – איך זכתה לראות מראות-עולם ולחזות מחזות, לעצב דמויות ולתאר חיי אדם וחברה. ואם אפשר איך-שהוא ליישב את הפליאה ביחס לסיפוריה מימי הילדות, שינקו מחוויות-בראשית, החתומות בנפשו של אדם ואינן זקוקות לסיוע מצד העולם החיצוני, הרי גדולה הפליאה ביחס לסיפוריה מחיי הארץ החדשים, שתיארה אותם כאילו היתה אחת הנפשות הפועלות בתוך הווייה זו ומעורה בה.

אכן, מתוך חדרה היתה צופה מסוף עולמנו ועד סופו, ומה שמנעו ממנה הבדידות וחוסר המגע התכוף עם הסביבה – ניתן לה כפל-מתן ע"י האינטואיציה המאירה והדמיון היוצר.

ארוכה הדרך, שעברה דבורה בארון מאז היותה עורכת המדור הספרותי של “הפועל הצעיר” ועד היום הזה. ובוודאי היו תחנות ושלבים ביצירה הסיפורית שלה. אף על פי כן היו יחוּדה ובגרותה בולטים מראשית הופעתה. אותו צמצום עצמי ואותה תמציתיות, שטעמנו טעמם הטוב בסיפוריה האחרונים, כבר היו נתונים לה בפרסומיה הראשונים. גם אופן ראייתה ואופן הבעתה המיוחדים, נושאיה ו“גיבוריה”, היו קבועים ועומדים בעולמה הספרותי. לכאורה אף היא תיארה את העיירה שבגולה כסופרים רבים אחרים, וטיפלה באותן הדמויות עצמן; אך לאמיתו של דבר, אין זה כך. קנה-צופים מיוחד היה לה, וכוונה מיוחדת ואמצעים מיוחדים. היא לא בקשה את היריעה הגדולה, שעליה מצויירות נפשות רבות ומנומרות, ומאורעות גדולים ורבים, אלא נצמדה לקטע המעיד על “השלם”, ליחיד המעיד על הרבים, לשורש המעיד על העץ. היא צללה לעומק אך גם לא מנעה עצמה ממיצוי האור השופע על השטח. היא תפסה את העולם בכל חמשת חושיה. היא אהבה מראות, ריחות, צבעים וקולות ורחשי תנועה אנושית. יסודות אלה מלווים כל דף מדפיה. אך העיקר הוא המוחש הנהפך לסמל. אי אפשר לאדם לתאר את הכל. הנושאים מרובים, ויש חשש שמרוב העצים לא ייראה היער, אך אפשר לרדת לשרשיהם של עצמים ואנשים מעטים ולתארם כסמלים המרמזים על הכלל כולו.

אנו מוצאים בדבורה בארון אהבת הבריות בכל משפט ובכל תיאור. אין אצלה דרי-מעלה ודרי-מטה. כולם נבראו בצלם. אבל היא אוהבת את העושר הנפשי ואת שפע החיים. אלמנה, שחייה הם אוצר בלום, חשובה בעיניה מסטרוניתה שוקטת על שמריה. והיא ידעה למצוא עשירות-נפש ולא-מאושרות, ולעצב אותן לדיוקנאות שלמים ומרהיבים.

עם מותה נסתלקה דמותה של אשה מופלאה, שיסוריה הגדולים היו לה מקור השראה ויצירה, מספר סגולית, אמן גדול בפרוזה העברית החדשה, והורד המסך על מעצבת חזות מיוחדת להווייה שלנו.

---

דוד שמעוני

מאת

ישראל כהן

¹

עתה זה חגגנו את יום הולדתו השבעים. ובחגיגה זו שפעה אליו אהבה רבה מצד המוני העם, תלמידיו וחבריו, הקבוצות והמושבים, הערים והמושבות. ואף הגולה שיתפה עצמה בהבעת הערצתה אליו. כי משורר העם היה, ממנו לקח, בתוכו התמזג ולמענו יצר. בכל שבעים שנות חייו לא היתה חציצה דקה מן הדקה בינו ובין העם. תמיד היה אבר מן החי הלאומי והחברתי, תמיד תהה על גורל העם ושקד על הבעת עצמותו ותקנת חייו. כי בו נתגלמה המידה אהבת-ישראל במשמעותה האמיתית, המסורתית. אך בהיותו משורר, לא הסתפק בקבלת מצווה זו כשיגרה, אלא מיצה את תוכנה המהותי וראה עצמו מחוייב בזכותה ללמוד וללמד, לעורר ולייסר, להצביע על האור ולהבליט את הצללים, כדי לסייע לעיצוב דמות-העם הנכספת.

והוא עשה את כל אלה בכינורו הנפלא, בצלילי שירתו הזכים ובצירופי חרוזיו המתרוננים. למעלה מחמישים שנה כיהן בהיכל השירה וההגות. בימי גיאות ובימי שפל, בעת-חרדות ובעת-בשורה, תמיד היתה רוחו הגדולה קולטת את המראות ואת הקולות ורוקמת מהם עטרה לראש האומה הדווייה, המתחדשת במולדתה.

ולא את שירת העם בלבד שר, אלא גם את שירת היחיד. הוא חזה מתוך נפשו את צער היחיד בתוך האומה, המתייסרת יסורי גולה ויסורי תחיה, ועשאוֹ נושא ראשי ביצירתו. מן הליריקה והאידיליות, משירי הקינה והחג, בלשון פיוט ופרוזה – נשקפת אלינו דמות-דיוקנו של החלוץ העברי על כל לבושיו וגילומיו כשהוא מתלבט בנפתולי מעברו, בחיבוטי השתרשותו ובמכאובי התחדשותו בארץ ישראל. כי מיטב שירתו היתה האמת, אמת-החזון ואמת-המציאות, ומעטים כמוהו רחשו יראת-כבוד לדיבור הנאמר ולשורה הנכתבת. הוא היה סולד מפני החיפוי על האמת, יהיו מסכותיה אילו שיהיו.

איש העליה השניה היה ובשר מבשרה של תנועת העבודה. מעל במה זו, וכן מעל “דבר”, היה משמיע את דברו בכל תקופות יצירתו. (רשימתו האחרונה “מעשיה”, נתפרסמה כאן סמוך לפטירתו וההגהה נעשתה על ידו בבית החולים).

לא רבים זכו כמוהו לשמוע את שבחם בחייהם. שכן עוד בהיותו מתהלך בינינו השתאינו נוכח החזיון המרהיב הזה, ששמו היה דוד שמעוני. מנהגו של עולם, שמהללים את הפורש מחיי המעשה ומסתייגים כלפי האדם הפועל בחברה, שעצם המגע עמו מחייב הסתפקות בשיבוח מועט. לא כן שמעוני. הוא היה בתוך הציבור ומשתתף בחיי הציבור עד ימיו האחרונים ממש. היה יושב ראש רב-פעלים באגודת הסופרים, היה פעיל באוניברסיטה, באקדמיה ללשון העברית, במוסדות תרבות ובועדות ציבוריות שונות, נפגש עם הרבה אנשים, הביע דעתו בעד ענינים ונגדם, עמד על דעתו ועל גישתו המיוחדת. ומדרכו של אדם כזה, שהוא מתווכח ומתנגש. אך שמעוני לא פגע ולא נפגע בכל אלה. קשרי אהבה ודרך-ארץ נקשרו תמיד בינו לבין העוסקים עמו בענין משותף. הכל כיבדוהו והרגישו לא רק באישיותו היוצרת, אלא גם באישיותו המוסרית, בסגולותיו כאדם, כריע, כאוהב הבריות.

לפני זמן-מה, לרגל יובלו, סיים החתום מטה את מאמרו עליו בדברים הבאים:

"בדרך כלל מעטים הם הסופרים, שאין חציצה בין היצירה והיוצר, בין ערכי היופי והמוסר שבכתב ובין אלה שמגולמים באישיות מחברם. על פי רוב דוקרת את העין סתירה מכאיבה שכבר הסכנו לה, ושוב אינה מעוררת תמיהה. בדוד שמעוני השירה והאישיות, ערכי היופי והמוסר, נושקים זה את זה. נאה הוא במידותיו, ניכר במתינותו ואין טבעו חשוד על קפיצות והוא קפדן בכבוד חבריו. כשם שיש מקצב ומשקל בשירתו, כך מדקדק הוא ושוקל את מנהגו בחיי המעשה ובדברים שבין אדם לחברו. מתקומם הוא על הרע ועל העוול, בכל מקום שהוא נתקל בהם. רגש הצדק שבלבו מתפעם למראה קלקלות בחיים והוא שוקד ככל יכלתו להסירן מקרבנו. עוסק באמונה ובהשכל בצרכי ציבור הסופרים ואנשי המדע. ידיד וריע הוא למי שנמצא לפניו ראוי לכך וסלחן למי שנכשל בדבר שאינו מהוגן. אוהבת את הבריות ומקרבן. אהבה זו לאדם ולעם ולארץ היא הרוח החיה באופני יצירתו, כדרך שהיא נסתפגה בכל ישותו וקורנת בחיי יום יום. אין הוא מדבר גבוהות על מוסר וצדק ואינו עושה מהן סיסמאות, אבל כל מזגו הוא מזג מוסרי וכל עצמותו חצובה מספירת היושר.

המשורר לא הכזיב את העם, והעם לא הכזיב את המשורר.

לפני שנים, כשהמשורר היה עדיין שרוי במזל של תהיה על עצמו ולא בא עד חקר יעודו, והיה מפקפק עדיין אם עתיד הוא להתקבל על לב העם, ניבא שמעוני על עצמו:

יָדַעְתִּי כִּי עַמִי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת:

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ,

נִחוּמַי לֹא נָזְלוּ עַל פְּצָעָיו בְּרִגְעֵי עֲבָרוֹת,

בִּמְצוּקוֹת יוֹם-יוֹם לֹא עוֹדַדְתִּי רוּחוֹ הַנִלְאָה.

(ידעתי, כי עמי…)

אולם נבואה זו לא נתקיימה, ובדין לא נתקיימה. ענוותנותו היתרה הטעתה אותו. שירת שמעוני לא זו בלבד שלא היתה זרה לעמו, אלא היתה קרובה ללבו ביותר. והד רם ענה לצלילה. המשורר לא התנכר לפצעי עמו ברגעי זעם ומצוקות יום יום, אלא עודד את רוחו והרעיף עליו את ניחומיו כשהשעה היתה צריכה לכך. הוא שר את שירת התחיה, וקונן את קינת החורבן ועורר את תקוות העתיד; הוא תיאר את מוראות השואה על יהדות אירופה, הוקיע את ארמילוס הרשע של זמננו וקרא לנקם; הוא חיזק את רוח העם בציון במאורעות-הדמים וליווה את החלוץ בלבטיו ואת הנהג בסכנת דרכו, את איש-הבריגדה בנכר, ואת גיבורי צה"ל בקרב, ואת בוני הישובים החדשים במולדת. תמיד, בכל עת ובכל שעה, הלכה שירתו לפני העם ועם העם וזלפה עליו טל מרענן.

לפיכך ענד לו העם עטרות לראשו."

---

אשר ברש

מאת

ישראל כהן

¹

הוא היה ויהיה אבן-שתיה בספרות העברית החדשה. לא בבת-אחת נעשה שכזה. מצרורות רבים, שראשוניהם ניתזו ב“הצעיר” וב“טאגבלט” שבגליציה, והמשכם ב“השילוח” וב“ספרות” לפרישמן וב“הפועל הצעיר”, ואחרוניהם בשיריו היפים ובסיפוריו הבשלים – נתלכדה ונתגבשה אותה אבן-שתיה. ככל דרכיו היתה גם דרכו בספרות בשופי ונחת, בקו-מישרים ובלא קפיצות-פתע, עד שקנה לו שביתה בהכרת המשכילים והקוראים, המבוגרים והצעירים, כיוצר גדול וכאחד ממעצבי דמות תרבותנו. הוא נכנס ללבם בחשאי, והם אהבוהו, הוקירוהו והתכבדו בו, וכמה כתרים ניתנו לו.

בכתר הסופרים שלו משובצות יצירות סיפוריות גדולות, המתנוצצות כאבני-חן. באלה העלה שרטונים רבים בים החיים של כנסת ישראל בגליציה, המצטרפים לרצועת-הוייה רחבה. גיבוריהן הם מנבכי העם על כל שלל טיפוסיו. ויש שכמה מהם עולים למדרגת סמלים. הוא חצב גם בתוך סלע המציאות הארצישראלית והושיט לנו בקנה חטיבות מן ההווי החדש.

התיאור שלו נראה כמי-מנוחות ואף סגנונו העברי המצוחצח והמדוייק להפליא כאילו העיד על שלווה ועל תואם, עד שרבים טעו לראותו כסופר שאינו יודע סערות; אולם הם שגוּ ברואה. הוא הופיע תמיד כבוש ומגוהץ, אבל זה היה פרי הבלגה עצמית וריסון. בלבו בערו להבות והשתוללו סערות ומעיניו נשקפו צער היחיד וצער הכלל. אם נשתמש בפסוק אחד שבסיפורו “תמונות מבית מבשל השכר”, נוכל לאמור גם עליו כי: "לעצב יש לחיים ורוּדות ". הוא הווריד את עצבותו וכלא את סערותיו.

כתר הפדגוג היה עטור לראשו ומתוכו הבהיקו לקחו כמורה ומחנך, ויפיפותם של ספר הלימוד וספרי הקריאה והבמות לנוער. הוא עידן את נפש הנער והנערה בסיפורים מקוריים ובניסוחים מהודרים של סיפורי העמים. האיר להם ב“מנורת הזהב” ודאג ל“עתידות” שלהם. הוא היה אמון-פדגוג גם לסופרים צעירים, שהיו מביאים אליו את פרי-ביכוריהם בלב רועד ומצפים למשפטו ולסיועו. והוא חננם בחסות אבהית, בעצה ובעזרה. רבים מאלה גדלו אח"כ ושמרו לו אהבה והודייה. יען כי ראה את הספרות כגן שיש בו עצים עתיקים וחסונים, ועצים רכים הזקוקים לסמוכות, ואף שתילים הצריכים טיפוח שקוד.

כתר העורך ניתן לו מנעוריו ועד יומו האחרון. רק מעטים יודעים כמה שיקע משלו בשל אחרים. בהיותו טוב-עין היה חונן ונותן, ומעולם לא רמז על כך, כדי שלא לבייש. העריכה היתה לו משימה, תעודה, השקפת-עולם. “עורכך עורך צריך”, היה פוסק ברוח הפתגם התלמודי הידוע. לפיכך היה אף הוא נשמע לעצת אחרים, שהעירוהו על טעותו.

גם כתר העסקן התרבותי הלם אותו יפה. הוא היה צמוד לעניני הישוב, הספרוּת והתרבות. רבים מהם יזם בעצמו ולרבים מהם נתן את ידו. ביתו היה פתוח לכל בעל יזמה ולבו היה ער לכל שאלה ומשאלה. חבר היה בועדות ובמועצות שונות ולא חשך עמל וזמן, כדי לתרום משלו לכל בירור. לא אגודת הסופרים בלבד, ששימש בה בזמן האחרון כיושב ראש, היתה בחוג פעילותו, אלא גם מפעלים ומוסדות אחרים. תמיד היתה בידו אמת-הבנין והיה אח לכל בנאי וסולד מפני רוחות חבלה ויצרי-הרס.

וכתר שם טוב עולה על גביהם. לא במקרה זכה בו. כי היה בעל מידות תרומיות, ישר-דרך, איש-בינות, איש-ריעים, גדל-עצה ורב-קשרים. מוכן היה תמיד לעודד, להושיט עזרה, להמליץ ולחזק כושלים. וכל אלה עשה תוך שמירת כבוד הנעזר, בהומור, בטאקט ובנעימות. הרבה זמן וטרחה הקדיש ל“פכים קטנים” אלה, מפני שהיסוד ההומאני, אהבת הבריות ודיבוק-חברים, היה מכוון את דרכיו והליכותיו.

הוא לא היה חבר רשמי, אך כולו ממוזג בתוך תנועת העבודה, שוחר טובתה ומוקיר ערכיה. מאז בואו ארצה נקשרה נפשו ב“הפועל הצעיר”, והיה תורם לו מן השבח והעליה עד ימיו האחרונים ממש, שבהם פרסם בגליון חג השבועות רשימה נלבבת על חמשת נכדיו, שיש בה מעין סיכום השקפתו על “אבות ובנים”.

ברוח נכאה הובלנוהו למנוחת-עולמים. גדולה האבדה וגדול המכאוב. וי להאי שופרא ולהאי חכמתא דבלי בארעא!

---

לאשר ברש

מאת

ישראל כהן

¹

יצירתו היא מאשיותיה של הספרות העברית החדשה, יצירה, שחותמה אמת, אור ויופי. כמה וכמה לבושים לה: סיפור ושירה, הגות וליריקה, בקורת והערכה, עריכה ותרגום, וכל הלבושים מעוטרים עטרת אמנות ואמונים.

נרחב כר יצירתו. ברש ינק מן ההויה הישראלית בגולה, וגילה בה על פי דרכו את יהודיה הקרקעיים, הדשנים, שהם הכוח המעמיד גם בתפוצות, כשם שתיאר בצדם את טיפוסי הגויים, אשר בין סערה לסערה היו יושבים שבת־יחד ומהפכים בחררה אחת. במכחול שופע אהבה והומור צייר דמויות יהודים עממיים באשר הם, אך בחזון רוחו ראה והראה את ארעיותם בתוך קביעותם ואת הסכנה בתוך בטחונם. במשך שלושים וחמש שנות חייו בארץ־ישראל כבש כיבושי־נושא וכיבושי־תוכן רבים. הוא נעשה שותף במעשה בראשית של תקומתנו, ויריעות יצירתו נתרחבו ונתגוונו. בהיר־עין וצלול־ארשת התהלך בארצנו, הנתונה לקצב של בנייה והמחדשת את נעוריה, והתבונן בארחם ורבעם של ה“גננים”, וסיפר כיצד “איש וביתו נמחו” ומה שאירע “מאחורי בריח הים”, ושר על “החלוץ הראשון” ועל “אדמת חול וחומר”, ונתן ניב לשאיפת האומה ולניצני החיים החדשים.

רגשי יקר מיוחדים רוחשת לבעל־היובל הבמה הזאת, אשר מעליה פרסם דברי יצירה מראשית עליתו ארצה ופקד אותה לטובה כל הימים.

ביום הולדתו הששים אנו מברכים אותו בחיים ארוכים ועשירי יצירה, ויוסיף להעניק לנו מתנובות רוחו הגדולה, שיש בהן מן היסוד שבתפארת.

---

מתתיהו שוהם

מאת

ישראל כהן

¹

א

הוֹ כִּי פֶתַע הַשְׁקִיעָה תָּקְעָה צִפָּרְנֶיהָ הַמְכֻרְכָּמוֹת

בִּבְלוֹרִית שְׁלֹשֶׁת אִילָנַי וַתְּכַרְסֵם עֹז מַצַבְתָּם.

(“מעבר לימים”)

באלה הימים הלך לעולמו הליריקן והדרמטורג העברי מתתיהו שוהם, והוא בן 44. מעציבה מאוד העובדה, שמיתתו של סופר עברי בעל שיעור קומה, שיצאו לו גם מוניטין של מקבל פרס ספרותי מעירית תל-אביב, נודעה לקהל ע"י טלגרמה יבשה בלא שרטוטי ביוגרפיה והערכה בצדה. ולא על מערכות העתונים תלונתנו – חסרים היו להן המקורות לשאוב מהם ידיעות ביוגרפיות, אלא על החברה העברית כולה אנו קובלים, שיחסה צונן והיא מתרשלת להציב ציוני תולדות לכל יוצר עברי בעודנו בחיים. לא יתואר הדבר, שסופר אשר ישמש בכהונת הספרות כעשרים שנה, איננו רשום בשום מילון או לקסיקון או אנציקלופדיה, שיצאו במשך עשרים השנה האלו.

שוהם נכנס לשירה העברית מתון-מתון, אך כבד-צעד וטעון פירות. במשך חייו המעטים נתן לנו יבול מרובה בכמותו ומכובד באיכותו. ארבע דרמות ושירים ומאמרים העניק לספרותנו. ואף-על-פי-כן לא עשה העוויות של עשיר פזרן. הוא עשה את מלאכתו בהצנע ולא היה מכריז אלא על המוגמר ועומד. שלא כאלה, ששלושים חודש לפני צאת יצירתם לאויר העולם הם מזדרזים לבשר על הולד החדש, ולא פעם בשורתם שוא. שוהם היה בעצם קיומו בשורה. כל יצירה משלו, מלבד מתן עצמה היה בה גם משום מתן הבטחה ליצירה נוספת. ליבוטי הבעתו וחיבוטי עיצובו העידו, כי לא נשלמה המלאכה, כי הוא בבחינת “תנא ושייר”, כי לפי שעה נתן לנו מה שהשכיל להשיג בהיאבקות עם עצמו ועם זולתו, והשאר יבוא. דומה, שלא סיים פתרונה של שאלה אחת על מנת להיפנות לחברתה. תמיד בצבצו ועלו לפניו צדדים חדשים שהיו טעונים עיצוב מחדש.

אפשר שעוד יתגלה לנו, אך לפי שעה כמוס מאתנו אותו צינור-השפעה ואותו נתיב-מסתורין שהביאוהו עד הלום. קוראים אנו ביצירותיו ותמהים: הלזה מנין בא? מהיכן לו סגנונו, דרך-עיצובו ואופן-השגתו? חוליה באיזו שלשלת הוא? אין בו לא מסגנונו של מאפו ומתפיסתו האידילית, ולא מלשונו של ביאליק הממוזגת יפה והצחצחה, וכל שכן שאין חלקו עם שפת השירה הצעירה, הגמישה והנכפפת. לשונו כאילו מתעלמת במתכוון מן הדרך הארוכה ומן ההישגים הרבים, שהשיגו המשתמשים האחרונים בשפת התנ"ך, והיא רצה עלי אורח משלה, שגם שפיפון נושך עקב מצוי שם. עם קריאה, בלכתנו עם קצב פסוקיו וחרוזיו, משתררת בנו הרגשה כאילו זרם איתן פרץ ועלה מנבכי האדמה על פני היבשה והוא מבקיע אפיק ראשון למהלכו. על כן ניכרים חמרי-הסחף, הנגררים תוך כדי הילוכו של הזרם.

ב

הִתְלַפְּדוּ כֹה אֳפָקִים, תְּהוֹם שַׁלְהֶבֶת הִתְקַמְרָה

וַתְּשַׁלְשֵׁל דְלָיֵי-בְּרֵאשִׁית לִמְשׁוֹת מֵהֶחָלָל

כַּדוּר-אֶרֶץ מִתְעַרְסֵל בְּמִקְלַע קַרְנֵי שְׁקִיעָה.

(“היום הגוסס”)

בשלושה חרוזים אלה מקופלים תעודתו ומילוי תעודתו של שוהם. הוא משקע דליי-בראשית בתוך באר-הקדומים, שמתוכה מפכים ועולים בעיות אדם וגורל אדם, שהניעו את גלגל החיים בימי קדם ושעדיין הם מניעים והולכים. שוהם רואה ומראה את הקבוע-ועומד ואת הבלתי-משתנה שבמזל האנושי. הוא צובע מחדש, כביכול, את שלמת הגורל האנושי שדהתה מרוב ימים, והכל מבריק ומפתה כבראשונה. לשם כך אנוס הוא לפרקים להוציא דמויות מסרתיות מידי פשוטן, לשים לב חדש בקרבן ולהשכין בנפשם יצרים אחרים. אך אם מצד הפרובלמטיקה והסברת הנפשות שפעלו בימי קדם הוא מהפכן גמור, ההופך צדיק לרשע ורשע לצדיק, טפל לעיקר ועיקר לטפל, הרי השפה המושמה בפי הנפשות האלו, המגלמות בעיות זמננו ומכאוביו, היא שפה שמרנית, היפר-תנכית, אם אפשר לומר כך. היא תנכית יותר מן התנ"ך. יש לשער, שגישתו המהפכנית לחומר הקדמון הביאתו לידי שמרנות בשדה הלשון. אין אדם אחד עושה, כנראה, שתי מהפכות. הוא פיקח את הגל מעל תקופות מעורפלות ומאורעותיהן וחיבר את נפתולי האדם הקטנים והגדולים של ימות-ראשונים אל מלחמת האדם בן-זמננו, באופן שאתה מרגיש בעליל את רציפות הדורות בשדה הקנאה, האהבה והיצרים; הוא העיז לחזות חזות אחרת ולעצב על פיה את הדיוקנאות הקמאיות. אך מצד בהירות הנאמר וצלילות הראות וטוהר האפקים, מדגים ספר “בראשית” סגנון ותיאור מודרניים ביותר לעומת הארכאיות של שוהם. מין עומס-יתר-על-המידה מורגש ביצירתו, מין הליכה-במתכוון על גבי חתחתים, הפוצעים בחודיהם ובחשיפותם את רגלי המהלך עליהם עד זוב דם. ואמנם מעין סיבי-דם מושחלים בין פסוק לפסוק, בין מחזה למחזה ובין נפש לנפש. אפילו ההומור והשחוק סמוקים ביצירותיו. פעמים שאתה מרגיש, שהמשורר פצע מלה מן המלים בידים. כך נראתה לי, למשל, המלה “יחך” במקום יחכה. בדקתי ולא מצאתי, שלשם משקל או יופי או טעמי טכניקה נעשה הדבר.

אולם כל הפגמים, שרבים מהם ודאי היו בטלים מאליהם בהמשך יצירתו, אינם יכולים להאפיל על שוהם כיוצר בעל כוח-איתנים, החוצב מן השיתין, המנובב את העבר הדומם ומשלבו בתוך ההווה הרוטט. לא ידענו כמותו זה כמה. יוצרים כשוהם מיועדים לבנות היכלות לספרות העברית מאבני-גזית. כל הינף של פטישו תקע יתד נאמנה, כל משיכת-קולמוס משלו טבעה מטבע וצרה צורה. וגדול הצער על שסופר רב-גנזים ושר-אוצרות כזה ירד אלי קבר תוך כדי זינוקו על חומר-יצירה חדש וגדול.

---

אורי צבי גרינברג

מאת

ישראל כהן

¹

התגובה הנרגשת ורבת הרושם והעוצמה של העם על פטירתו של אורי צבי גרינברג ז"ל, מעידה על גדוּלת המשורר בעיניו ועל גודל האבידה. האבל הלאומי עליו ודברי ההערכה הגבוהים שנאמרו על שירתו, תאמוּ לדמותו שהלכה והתגבשה בתודעת העם ובדמיונו זמן רב לפני מותו. לאט לאט הוסחה הדעת מן העובדה שאורי צבי היה שרוי שנים רבות במחלוקת בציבור, מחלוקת, שהעיבה גם על ההערכה הרוחנית והאמנותית; בינתיים נשרו הקליפות מעל היחס אליו ונחשף הלוז הנצחי של משורר גדול ואמן צרוף. לא שסלחו לו על עקמומיות עברוֹ או שהסכימו להשקפותיו, אלא שהתחילו להסתכל בו באספקלריה המאירה וראו בו פייטן לאומי ולירי מחונן ומבורך, והבחינו ביצירתו בין העיקר הקיים ועומד לדורות ובין הטפל העתיד להיבטל. את העבר אי אפשר להעביר מן העולם, אבל ההווה המפוכח והחיוני והעתיד המשוער והמפולל, יש בהם כדי להסיר מחיצות ולהכשיר אותנו לתפיסה נכונה יותר ולתת בידנו קנה-מידה אמיתי יותר. ואמנם, קריאה מחודשת ומחדשת בשיריו מפעימה את לבנו בעוז הבעתה ומעמידה אותנו על רום ערכו ומעלתו של אורי צבי.

קשה בדברי הקדמה קצרים למצות ערך זה, אבל משהו ברצוני לומר על כך. אורי צבי ינק ממסורת ישראל ומשירת הדורות הקדומים ודורו. הוא עיכל ומיזג בקרבו, בלשונו וביצירתו, את היפה והמקורי שבתרבותנו. מעשה-מרכבה זה נעשה באורח טבעי, כמעט שלא מדעת, בסוד ההמשך והרציפות המופלאים. תורת המסתורין הישראלית, שממנה שתה לרווייה והיא נתעכלה בבני-מעיה של שירתו, מסרה לו את רז הספיגה והמזיגה, ואנו רואים, נהנים ומשתוממים נוכח כוח אדיר זה למפעלותיו הפיוטיים. אזנו היתה קשובה לקול הגורל היהודי הקורא מן החורבן אל התקומה, וכל מה ששמע וראה נתן לנו בתורת חזון גדול, שהנחית אותו עלינו ברעם אדיר, אשר הרעיש את כנסת-ישראל. הוא סלל נתיבות חדשות בשירתנו, בירר סממנים וניצוצות יצירה משירת העולם הגדולה והרחבה והבליע אותם בשירתו העברית. צירף צירופי-לשון מפוארים ונועזים, עיצב ניב פיוטי עברי חדש, ניב גרינברגי, שחוֹתם של מקוריות ותפארת טבוע בו, העלה צלילים וקצבים חדשים ופתך צבעים משלו לציור מראות וחזיונות שנתגלו לו. ומה עשיר הוא אוצר המראות והחזיונות שלו! לא רק מגנזי העבר באו

אליו, אלא גם מן ההווה המזעזע, מאימי מלחמת העולם הראשונה, מן הפוגרומים והשואָה, מן הגלות והגאולה, מן הכיסופים והמשיחיות. הוא תיאר אותם בדם-לבו בדקות ובעומק, באמנות ובאמת, ועשה אותם דגל לאומי. אף נלחם בעוז להגשמת חזונו וכיסופיו בתקומת ישראל במולדתו. הוא לא היה פילוסוף מנסח הנחות ומושכלות, אבל היה משורר מביע מורגשות של גורל האומה ושל היחיד, ובזה היה כוחו הפלאי והסגולי. הוא הנחיל לנו מורגשות אלה בשירתו, במסכת הימנונים, קטרוגים וקינות, שדורות יפענחו אותם ויתפרנסו מהם, כי כוכבו של אורי צבי גרינברג יאיר ברקיע השמים שלנו ולא ידעך לעד.

---

עם קריאת רחוב בת"א על שם א. שלונסקי

מאת

ישראל כהן

¹

שלונסקי נפטר, אך כבודו מלא כל הארץ, שמו של שלונסקי מלא כל העולם היהודי ושירתו של שלונסקי מלאָה כל הספרות החדשה. כי הוא כבש בכוחה כיבוש יחיד את העמק והגיא, את המושבות והערים; כי הוא סלל דרכים בשירה העברית, ריתק אליה חוליה מיוחדת, חידש צורות ונגינות, יצק בה רעננות והעמיד לה חסידים, מורים, ותלמידים. ואף-על-פי-כן, שלונסקי הוא איש-תל-אביב. לא זו בלבד שהיה דר ויוצר בתל-אביב שנים רבות, עד יומו האחרון, אלא הוא ביקש למצוא את ייחודה, אף טיפח וריבה ייחוד זה. הוא ריגל את פינותיה, הקים בה את במותיו, בלש את שפת ילדיה ושם מארב למתקוטטים בשוק, כדי לצותת את קללותיהם בעברית. הוא האמין, שסלנג עברי יכול להיווצר קודם כל בתל-אביב. כתב על כך רשימה בשם “מענה לשון בתל-אביב”, ובה ציין, כי “בבתיה, ברחובותיה (של תל-אביב), בכל הצירוף של הקולות והמראות, משהו מתאפיין, מגיע לפרקו. נדמה לי – כך כתב – כי כבר יכול אני להבדיל בין הרעש התל-אביבי והרעש החיפני, או הירושלמי. נדמה לי, שאפילו בין ילדי תל-אביב וילדי חיפה, למשל, אפשר להכיר. עולמות נבדלים, הוויות נבדלות! הילוכם של הללו אחר הוא, רהוט הוא, חצוף יותר, הילוך מתרוצץ, אם אפשר לומר כך (חיפה וירושלים הרריות הן, וקשה שם הריצה!)”

אך הוא עצמו היא מוּפנם, ביחוד בשנים האחרונות. והיה בודק את חדרי-נפשו לאור הרינה והבינה. הוא היה גר ברחוב גורדון, וב“ספר-הסולמות”, שבו הגיעה שירתו לפיסגה, מצוי שיר בשם “גורדון 50”, שהוא אחד השירים המורכבים והמענינים ביותר, שבו גנוז, אולי, סוד חייו ובו ביטא את הרגשת קיצו המתקרב, את ריצת הכד אל המבוע. ובשפת-הסמלים שלו הוא מרמז, כי ברחוב גורדון, אחד הרחובות, שאין בו כל ייחוס מלבד שמו – מתגוררת בבית מספר 50 חוּ–אָ–לוּ, זוֹ איילת-הפרח, שהיא התגשמות היופי, העדינות והשלמות.

ברחוב זה, בבית זה – הגיע לסוד הצמצום, שמאז ברא אלוהים בכוחו את עולמו, גם האדם היוצר נזקק למידה זו. שלונסקי ייחד לעצמו רחוב ובית, ובו חלם ונחל ש"י עולמות.

ויפה עשתה עירית תל-אביב, שקראה רחוב על שמו של שלונסקי, שהוא אחד מבניה המעולים ויקירי הכשרון. צמצום זה, קיפול זה של שמו הגדול ברחוב אחד, בתוך קריה רבתי, שאהב כל כך, איננו רק קיום מנהג יפה, אלא הוא גם לפי קו-תפיסתו ויצירתו.

בשם אגודת-הסופרים העברים בישראל אני מביע קורת-רוח על כך.

---

אחרי מיטתו של שלונסקי

מאת

ישראל כהן

אחרי מיטתו של שלונסקי ¹ / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אברהם, אחינו היקר, באתי להיפרד ממך בשם אגודת הסופרים.

במזל סערה נולדת, וחיית ופעלת. התקופה שבה הופעת היתה סוערת, שירתך היתה סוערת ומסעירה והוויתך האישית היתה סוערת. אתה הרעשת את עמודי הספרות העברית. כבן-מרי היית שנים רבות בעיני אבות השירה. הם אהבו אותך, ליבבו אותך ונהנו ממשובתך, אך גם עמדו בתמהון מול פני העזתך ויכלתך לחדש את פני השירה, לתת לה קצב וריתמוס חדשים, להגמיש את הלשון העברית, לגלות בה את קסמי עושרה וליישר את קמטיה. היתה זאת מחלוקת בין אבות ובנים לשם שמים, לשם השירה והספרות. ולא עברו ימים מרובים והאבות ראו, שבן-פורת נולד להם, אשר המוזות נשקוהו ופינקוהו ומסרו בידו סודות יצירה אמיתיים, ואילו אתה נצטללת ונוכחת לדעת, שאבותיך הם בעלי-יוחסין, אדירי שירה וחכמה, שאתה מוסיף לטוות את המשכה של אותה טלית-הזהב, שהם טוו ועטפו בה את נשמתך.

כך בא הפיוס העליון.

זה לא היה פיוס של כניעה או של חולשה, אלא פיוס של יוצרים שווים, שכן אתה עצמך, אברהם, היית בינתיים אב להמון משוררים ויוצרים, שלמדו את תורת השירה מפיך ומספריך, והיו משכימים ומעריבים לפתחך, ונלהבים מעושר-רוחך ומחכמת היוצר שלך.

אכן, גדולים מעשי יצירתך. אתה גילית מחוזות חדשים לשירה העברית, גיוונת את נושאיה והעשרת את דימוייה וסמליה; היית חלוץ בחיים ובספרות. אתה הפלאת להרחיב את גבולי הלשון הפיוטית והמעשית בחוש-אמנים, בחריפות רוח ובעט-חרוצים; הלשון העברית פתחה לפניך את אוצרה הטוב והגנוז ואתה שאבת ממנו מלוא חפניים; אתה הרקדת את הלשון העברית ריקוד של שמחה ושפע; אתה סללת דרך חדשה בשדה התרגום של שירה ופרוזה, ובסוד הגלגול ידעת להלביש ספרי-מופת לועזיים לבוש מקורי ססגוני. אתה נתת בפי החלוץ ובפי המוני בית ישראל שיר עממי, אשר ישיר אותו בעת מצוקה ובעת רווחה, ולנשמת הילד העברי יצקת עליזות; אתה היית מותיקי האקדמיה ללשון העברית, ואחד מבוני הבמה העברית, וכך תרמת מן השבח והעליה לכל ספירות התרבות והרוח שלנו. אתה היית כגנן לכשרונות צעירים, ושתלת רבים מהם בגן השירה העברית, כי היתה לך חדוות הנתינה וההענקה מיד מלאה ופתוחה.

לפיכך אהבנו אותך, כי לא רק דגלך היה עלינו אהבה, אלא גם דילוגיך ומשובותיך. כי אוצרות רבים הנחלת לנו ומתוכם ישאבו הדורות הבאים.

וי לי, שאני נאלץ עכשיו להיפרד ממך בשמי ובשם אגודת הסופרים העבריים בישראל.

---

יצחק למדן

מאת

ישראל כהן

נתפרסם ב“הפועל הצעיר” כ“ז בחשון תשט”ו (23.11.1954)

שוב עלה המוות בחלוננו ועקר אחד מיקירי האומה וממיטב משורריה.

הוא עורר את שחר החלוציות לאחר מלחמת העולם השניה. הוא היה מבשרה ושופרה. הוא ברא לה ניב טהור, מזוקק, ייסד אותה על אדני המכאוב והתקווה. דור שלם האזין לקינתו ולרינתו, שהשמיע מפינתו.

הוא מרד בהווייה הגלותית, שאין בה כבוד ולא בטחון חיים. הוא קרא לכל שרידי עם קדשו, לבוא למסדה ולהמשיך את השלשלת. בעוז-ביטוי חודר לבבות וכורה אזנים, שאג:

סִיַמְנוּ סִפְרֵי כָּל הַדְרָכִים – –

מֵעַתָּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית חָדָשׁ נִפְתַּח עַל הַחוֹמָה.

הוא פנה אל נפשו ואל נפש בני דורו ותבע חשבון נוקב. ואף עשאוֹ. במיטב חלבו ודמו עשאו. ולא היה זה חשבון חד-פעמי, אלא חשבון רצוף, ממושך, המתחדש מפקידה לפקידה. המספרים והאותיות בחשבון זה בערו באש-לבו והאירו למרחוק.

איש תעוּדה היה. משחר ימיו הכשיר את עצמו להיות ראוי לה. וּבמה הקים לו, במה שלו, במה צנועה אך מחוזקת ביתדות נפשו, ומעליה השמיע שנים רבות מה שראו עיניו ומה ששמעו אזניו ומה שהכאיב את נפשו. הוא לא החניף לאומה, לשום חלק מחלקיה. אלוהים עשה אותו ישר ואף חשבונותיו הרבים היו ישרים.

הוא היה איש החובה. שנא כל התפרקות, יהי מקורה אשר יהיה. הוא נמשך אל העומס, אל הנטל ואל הכובד. תמיד היה אסור “ברתמה המשולשת”. החרוז החוזר שלו היה:

שָׂא הָעֹל

יוֹם-יוֹם, יוֹם-יוֹם,

וָדֹם!

שיריו צלולים ובהירים, אך אינם קלים. סולד היה מפני קלות-הראש וקלות-הלב, קלות-העט וקלות-החריזה. הוא היה ממשפחת החוצבים. יש שחצב מסלעי-עמק ויש שחצב מסלעי-הר, אך תמיד עשה במו-ידיו ובכלי-מלאכתו. על כן טבוע על כל שורה חותמו שלו.

ואחת היתה לו באיזו דרך הביע את אשר עם נפשו, אם בשיר או בפרוזה. העיקר היה לומר את האמת הצורבת, שלא נתנה דמי לו. מפני זה יש בפרקי הפובליציסטיקה שלו קטעי שירה, שהם כענין בפני עצמו. ברשימות אלו, שכתבן כמתבונן בהוויתנו החברתית והמוסרית, היתה מתהלכת בת-קול של מוכיח קדום, אוהב עמו ונכאב משגגותיו ומזדונותיו.

למדן היה משורר, שאין חציצה בין שירתו ובין אישיותו, בין אמונתו וביטויו. היה עשוי מקשה אחת. “במעלה העקרבים” עלה כל ימי חייו. ויסורים אלה, שקיבלם באהבה, צרפו את נפשו ועשאוהו חטיבה שלמה. לעולם היה אדם. הפיוט וההתרגשות, המוסר והיופי, תואמים היו בו. יסוד אחד השגיח על חברו והשלים את חברו. הספירות נשקו זו את זו.

על כן הוקרנוהו כל כך בחייו, ועל כן מדאיב כל כך מותו הפתאומי.

---

יהודה בורלא

מאת

ישראל כהן

¹

נסתלקה דמות מקורית של סופר בישראל, שכל הווייתו האנושית והיצירית אמרה ייחוד. היה חוטר מגזע משפחה ספרדית החיה בארץ-ישראל כשלוש מאות שנה. נתן חלק סגולי לספרות העברית והגדיל את מפתה. עד בואו היתה הספרות העברית המודרנית עוסקת בתיאור כנסת ישראל שבגולת אירופה ואמריקה. היהדות הספרדית היתה מחוץ לתחום ראייתה. בורלא החזיר לנו יבשת יהודית שלמה ובדרך זו השלים את תמונת-העולם היהודית. בסיפוריו הגדולים והקטנים גילה לפנינו את יהדות ספרד על כל שלל טיפוסיה ואת ארחות חייהם של ילדי ירושלים ושל אלה שמקרוב באו. כך חיבר חוליה חדשה לשלשלת הזהב של היצירה העברית.

והוא עשה זאת ברוב כשרון, בחן ובחסד, באהבה ובכוח-עיצוב אמנותי. הוא חפר במכרות ההווה והעבר של היהדות הספרדית והעלה מתוכם מטמונים: דיוקנאות אנשים ונשים, הווי מנומר קן דורות, שאיפות משיחיות, יצרים טובים ורעים, התנגשויות ופיוסים, כלומר, חשף עולמות גדולים ותוססים, ובזה מסר לנו בורלא מפתח להיכל חייה של החטיבה המפוארת הזאת.

סממני כתיבתו וחיוניות דמויותיו עשאוהו לסופר שיש לו קהל-קוראים גדול, שחיבב אותו והוציא לו מוניטין.

יהודה בורלא היה פעיל לא רק בחיי הספרות, אלא גם בחיי הציבור. היה מורה, מחנך, שליח ציבור. נשיא אגודת הסופרים. בעל עין יפה ולב רחב, אוהב את הבריות. ישרות ותום היו בו.

הוא מת בשיבה טובה, תוך מתח של יצירה, כשרחשי הוקרה נתונים לו מכל חלקי העם.

זכרו ויצירתו יהיו חיים לדורות.

---

ישראל אפרת

מאת

ישראל כהן

¹

אפרת היקר, בעצבות גדולה אני ניצב לפני ארונך, כדי לומר לך ועליך דברים אחרונים בשם אגודת הסופרים העברים, שבה פעלת ואף כיהנת זמן-מה כראשה, ובשמי, שקשרי חברוּת וידידות עמוקים נרקמו ונמשכו בינינו עשרות שנים.

אפרת היה זקן-הסופרים העברים. והמלה זקן יוצאת בעברית למשמעויות שונות. עטור שיבה, זקן שבחבורה, זקן-הדור, זקן בחכמה, טעם זקנים, שבע-ימים, זקן היושב בישיבה, ושבע-יצירה, שעליו נאמר: תלמידי-חכמים כל זמן שמזקינין חכמה ניתוספת בהם. ואמנם בן תשעים היה כבן ארבעים ליצירה. רענן, ערני, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. פתוח לרוחות חדשות, מחדש מדעתו ומכוחו.

אפרת עלה ארצה ונעשה רקטור של אוניברסיטת תל-אביב, בהיותו בן 64, כלומר, בגיל שבו צורתו הרוחנית של אדם ומעמדו כיוצר כבר חתומים וקבועים, אך אפרת בא מלא כוח-נעורים וצמאון רוחני. היתה לו כאן שחרוּת שניה. הוא התחדש כולו ומעיינות השראה ויצירה נפתחו לפניו. הוא זכה בארץ לעדנה שירית ויצירית גדולה. וזיקנתו כמשורר לא זו בלבד שלא ביישה את צעירותו, אלא עלתה עליה כמה מונים. לפיכך היה מקובל כמשורר לא רק על ותיקים, כי אם גם על צעירים שוחרי המודרנה.

רשת יצירתו של אפרת היתה פרושה על פני ארבעה תחומים: השירה, ההגות, המסה הספרותית והתרגום. ובארבעתם הגדיל לעשות והגיב פרי-הילולים. כל התחומים האלה ינקו זה מזה ונשקו זה לזה. שירתו היא שירת הלב והמחשבה. היא מקיפה עולם ומלואו. ליריקה ואפיקה, אלוהים ואדם, גוף וטבע, מכאוב ושמחה, שוֹאה ותקומה. עולמו היה בנוי על אהבה וחסד. הפילוסופיה העברית היא לפי גירסתו רומאן בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. הן כך הוא מסיים את הפרק הראשון בספרו “הפילוסופיה העברית העתיקה”: “נדמה, שאהבה טראגית אחת מרחפת בעליונים ובתחתונים וחותרת לקראת גאולה שלמה של אלוהים ואדם גם יחד באחרית הימים”. מסתו יפה ומלאה פיוט והגות פילוסופית, ובכולם ניכרים ייחודו ומקוריותו.

ממעיינות התורה והתרבות שאב מלוא חפניים. גם בשירה וגם בפילוסופיה תמך יתדותיו ב“בראשית ברא אלוהים”. עושר ידיעתו והשכלתו המגוונת, בקיאותו באוצרות ישראל ובתרבות האסתטית והפילוסופית של העמים היו למשל ולמופת. וכגודל ידיעתו כן גודל אחריותו לכל מלה ולכל רעיון. הוא טיפח את הלשון העברית שאהב כל-כך, והשתעשע באותיותיה ובצירופיה. הוא חידש בה, כביכול, בדרך אגב, והרחיב את גבולה, והלשון העברית נענתה לו ופתחה לפניו את מכמניה וגילתה לו את רזיה, שאין היא מגלה אלא לברורים ולצנועין.

שמחה היתה לראות את אפרת המופלג בשנם יושב בקומה הששית ברחוב מאפו 11 וצופה מעל קומת הבית לארבע רוחות העולם ולנפשו פנימה, ואת אשר יראה יגיד לנו בלשון שירה זכה ופרוזה אצילה.

אהבנו אותו והוקרנו אותו, כי היה סופר גדול, ידיד וריע, עונג היה לשהות בביתו המטופח על ידי נוות-ביתו, וליהנות משיחתו, בלשון חכמים, המתובלת בבדיחות-דעת ובהברקות מחשבה.

יצירתו שהיא רבת-אנפין, חכמה ויופי, עתידה לתפוס מקום מיוחד בספרותנו ושמו של אפרת המשורר ינוֹן לדורות.

---

המזכיר הנאמן

מאת

ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אברהם ברוידס היה מזכירה של אגודת הסופרים במשך 36 שנה. דרכו של אדם העובד תקופה כל כך ממושכת, שהוא מעצב את עצמו בתוך העבודה הזאת ומעצב את העבודה בצלמו ובדמותו, העיצוב הוא הדדי. עבודה ממושכת כזאת איננה ענין של שיגרה, או של טכניקה, אלא אדם מניח עקבות נשמתו בתוך העבודה. ואלה שעבדו עם ברוידס (גם אני עבדתי אתו עשרות שנים) יעידו על כך.

עבודתו של ברוידס היתה עבודת בראשית, ממש, הוא לא מצא לפניו שום שיגרה, לא משרדית ולא נוהלית. הוא לא היה יורש של מישהו. הוא מצא את האגודה במצב היוּלי-התחלתי והוא צריך היה להלביש לה דמות. ולפי שהוא עצמו היה עדיין בגיל צעיר ואף האגודה היתה צעירה, השפיעו שניהם זה על זה.

השתאיתי תמיד וגם התפעלתי לא פעם מאופיו; ברוידס היה תמיד נאמן לעצמו. יתכן מאד שבעבודה המעשית, אופיו זה ונאמנותו לעצמו, לא תמיד עלו בקנה אחד עם צרכי המשרד, עם הצורך להגשים החלטות שאחרים החליטו, עם ההליכה בקו; אבל כאשר אני סוקר את השנים שעברו, לאחר המעשה, אני רואה יתרון בכך.

בלבי הייתי מחבב אותו תמיד, גם כאשר הרגיז אותי לפעמים ואני הרגזתי אותו, ובימי חולין רוגז הדדי כזה מצוי בהחלט. היתה הרגשה של חיבת גומלין, ולא משום שהחנפנו זה לזה, אלא משום שבעבודה המשותפת הרגשתי בו תמיד אדם, שאיננו מקבל בעוורון החלטות של אחרים.

כבר אמרתי, שהרצון הזה לעצמאות הגיע לא פעם לידי התנגשות עם הענינים המעשיים, מפני שדרכו של עולם, שמזכיר חייב להישמע תמיד למה שמחליטים הנבחרים. אך ברוידס, אף על פי שלא היה חבר ועד, הרגיש את עצמו נבחר.

היו לו תפקידים רשמיים, אך היו לו גם כאלה, שאיש לא הטיל עליו מגבוה. הם ידועים לרבים, אבל כדאי לספר עליהם פעם במרוכז. יש תפקידים, שהמשרה הטילה עליו, והתפקידים האלה היה צריך למלא לרצונו ולאונסו. אבל היו תפקידים, שהוא עצמו בחר בהם. חברי הועד אולי לא תמיד היו מודעים לתפקידים אלה, אך הוא הרגיש בהם ומילא אותם מדעת, מרצון ומאהבה. אלה היו תפקידים שהן בבחינת חובת-הלבבות. רבים הנמצאים כאן ורבים שאינם כאן יודעים, שהם היו פונים לברוידס לא רק בענין משרדי דחוף, אלא גם בענין פרטי דחוף, שלרגל היותו “בעל מפתחות” יכול היה באיזה אופן שהוא לסייע לסדור עניניהם. לדוגמה: ענין של ביקור חולים, של דאגה למשפחה, של דאגה לסופר – דברים, שאין עושים אותם בפרהסיה, מפני הבושה, או מפני הנימוס. אך הם גזלו ממיטב שעותיו ומרצו והטרידוהו גם במשרד וגם בבית, ואולי הטרידוהו בבית יותר מאשר במשרד.

ידועה מידת החסד שהיה נוהג בחולים ונפטרים, עד כדי כך, שפעם אמרתי עליו: כתוב בתהילים: “לא המתים יהללו יה” – אבל המתים יהללו את ברוידס… מפני שרבים-רבים מהם זכו לחסד אחרון מידו, ומידו בלבד.

קו אחד היה בו, שליווה אותו כל ימי חייו. קו זה בא לו בזכות העובדה, שיצק מים על ידי סופרים גדולים, כגון ביאליק, טשרניחובסקי ואחרים. הענין הזה של יציקת מים על ידי סופרים גדולים, והעניין של שימוש תלמידי חכמים בתקופה מסויימת בחיי כל אדם, אינו פשוט לגמרי, שכן תוצאות גדולות כרוכות בו.

לסופרים רבים חסר הויטאמין הזה. וכבר אמרתי במקום אחר, שכל אדם שלא העריץ בימי נעוריו את מישהו, לא הזדהה עמו, לא השתדל לחקותו במעמקי נפשו – חסר לו איזה אב-מזון, שלא ייהנה ממנו עוד לעולם. שכאן אחר כך באה הבקורת המפוכחת, באה האישיות העצמית והיא דוחה יסודות מהחוץ. הדבר דומה לספרים שקוראים בימי הילדות. טעמה של קריאה זו לא יחזור לעולם, אפילו נקרא ספרים אלה בהיותנו בני 40–50. אך ברוידס זכה, גם בהיותו מזכיר האגודה, לחיות במחיצתם של סופרים גדולים, לראות את חולשותיהם ואת מעלותיהם, לשמוע מפיהם שיחות חולין ואף בקורת. זה גם הביא אותו לידי כך, שהיה מזלזל באנשים שלא היו גדולים כביאליק.

באחד העתונים קראתי, שברוידס מסיים תקופה. אין זה נכון. רבים כאן בני דורו. התקופה אינה מסתיימת. אבל הוא מסמל תקופה מסוימת בתוך אגודת הסופרים, ומי יודע אם סמל זה יימשך.

בדרך כלל מלווים כל פורש בנימה של עצבות, אבל הנימה הזאת אין מקומה כאן. סופרים רבים יקנאו בו. כאשר אדם פורש פרישה מוחלטת לפי חוקי האגודה, הוא אמנם חופשי לנפשו, אבל כבר אין בכוחו לעשות מה שהיה רוצה לעשות. לעומת זאת זכה ברוידס והוא פורש לפני גיל-הפרישה הרשמי, ואין כאן מקום לעצבות.

פרישתו היא פרישה לשם דרישה – דרישה לבת-שירתו, דרישה להתבוננות, דרישה לכתיבה חפשית, דרישה לפיוט ולפרוזה, קצורו של דבר – פרישה לשם יצירה.

רוב הסופרים, כמו רוב האמנים האחרים, הם כל ימיהם אסירי-משרה, אסירי-עבודה, אסירי-משכורת, וכשהם מסתלקים מהעולם, אפילו מחצית תאוותם לא ניתנה להם. ולכן אני רואה את מצבו של ברוידס כזכייה גדולה.

אני בטוח, שגם בימים הבאים יהיה ברוידס ער, רענן, מוכן לקבל תפקידים, ואני פותח בזה את “תעמולת הבחירות” לבחירתו בועידה הבאה. אני הראשון שאתן לו את קולי…

בזה אני מאחל לו שנים יפות של בריות גופא ונהורא מעלייא. אלה הם שני דברים חשובים ביותר לסופר. מי יתן ועוד הרבה שנים ילמד ברוידס, יהגה, יכתוב, ייצור, ויקח חלק בכל העבודה שלנו, גם באגודת הסופרים וגם מחוצה לה!

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

אברהם ברוידס

מאת

ישראל כהן

¹

אברהם, אברהם! בקראי את שמך עכשיו, יהמה לבי בי. הן עשרות שנות-חיים עברו עלינו יחדיו, במחשבה ובדיבור, בפעולה משותפת, בדאגה למדינה, לחברה, לספרות ולאגודת-הסופרים.

זכות-ראשונות לך, אברהם ברוידס, כמשורר הבית, המשפחה, האדם העמל, השכוֹל, הילד הסובל. ודאי, כבן-הדור היית לפה למלחמות ישראל. להתחדשותנו במולדת, למיפעל-הענקים של האומה. ובמרוצת הימים שירתך נתרחבה ונתעמקה. אף-על-פי-כן, ביסודה שירתך היא שירת-הלב, שירת המכאוב והשמחה של אדם בארץ. בחינת נפש כי תעטוף. לא התיימרת להיות בא-כוח הצער העולמי. אחות לך בשירה זו, הלא היא רחל מכינרת, שאף היא היטיבה לספר על עצמה ועל הסובב אותה. אין שירתך זקוקה לפירושים. היא נכנסת ללב ותיכנס ללב כל עוד לב אדם פועם.

זכות-ראשוֹנוּת לך גם כמזכיר אגודת-הסופרים.

עד שקמת אתה להיות מזכיר אגודת-הסופרים, לא היה בכלל תפקיד כזה ולא בעל-תפקיד כזה. מעם מלאכת-הבנין לקח אותך ביאליק למישרה זו. אתה לא מצאת שום שיגרה מישרדית ושום נהלים מישרדיים. איש לא הוריש לך לא כסא ולא שולחן ולא לישכה. מבראשית התחלת. הזיכרון שלך היה המכשיר העיקרי בידך. במישרדך היה מין אי-סדר מסודר. ובכל-זאת התנהלו העניינים כשורה. גם בדרך זו הגעת להישגים ניכרים בעבודתך. לפעמים התרעמנו על איזו הזנחה, אבל לא התעלמנו גם מן היתרון שבך. היית מחונן באמנות הטיפול ההומאני. היית סופר-אח לכולם, אח בכור לצעירים ואח נאמן לוותיקים. חדרך היה גם חדר וידויים לנזקקים. לא מעטים נכנסו אליך עצובים ויצאו מאוששים. הבטחת להם משהו וקיימת. אפשר שפה ושם הוחמץ איזה סידור מישרדי, אבל מידת-החסד שבך פיצתה את ההפסד. והסך-הכל של שלושים ושש שנות עבודתך כמזכיר הוא יפה, מכובד ומיוחד במינו.

היית משורר, מזכיר, חבר ואדם בעל-מידות. תולדות חייך היו גדושות סבל. סבל זה הוא שעידן אותך ונתן בך נפש נרגשת ומשתתפת בצער הזולת. גם בשנות חייך האחרונות, כאשר גברו בך מכאובים גופניים – לא נכנעת. ממעמקי סבלך קראת אל בת-השירה והיא נענתה לך. תחושת המוות המתקרב לא שיתקה אותך. התקוממת וטיכסת עצה, כמו שכתבת באחד השירים האחרונים:

יום ניתק מיומוֹ

קְרֵבִים יָמַי אֶל הַיָמִים

שֶנֶאֱסַף אָבִי, שֶנִסְתַּלֵק מִמֶנִי מוֹלִידִי,

כְּבָר עֲקֵבַי נוֹגְעִים בַּעֲקֵבָיו,

מִתְקַצְרִים בֵּינֵינוּ מֶרְחַקִים וּזְמָן.

עוֹד קָט כָּמוֹהוּ אֶהְיֶה

בְּדָלֶת אַמוֹתַי נִטְמַן.

יְמוֹתַי הֵם נִתּוּק שֶׁאֵינֶנוּ פּוֹסֵק,

יוֹם נִתַּק מִיוֹמוֹ וְנִסחַף בְּרֻגְזוֹ הַדָלוּחַ,

אֵיךְ לְחַבֵּר שִבְרֵי תַאֲרִיכֵי

וּלְהָשִׁיב שְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הַלוּחַ?

אברהם, אברהם. חוש לוחש לי, שמלווים אותך לבית-עולמך שיירה גדולה של סופרים, שאליהם אתה נאסף עכשיו, ובראשם ביאליק, שזיו האיקונין שלו נשאת בקירבך כל הימים והוא אצל לך ברכה ראשונה כמשורר. עוד ידובר בך רבות, כי ראוי אתה לכך.

בשם אגודת-הסופרים ובשמי, אני נפרד ממך, אח יקר. נזכור אותך תמיד. ימתקו לך רגבי המולדת, שכל-כך יפה שרת עליהם ואהבת אותם!

---

אנדה עמיר

מאת

ישראל כהן

¹

אנדה עמיר היתה משוררת רבת ערך. הוקרנו אותה בחייה בכל שלבי יצירתה. יצירתה הפיוטית מכילה מגוון של נושאים ועושר של תכנים נפשיים. ולפי שאיני יכול עתה לפרט את כולם, ברצוני להצביע על מהות יסודית של אישיותה ושירתה – הלא היא האהבה. האהבה מושלת בכיפתה הרוחנית, בפרקי יצירתה ובחייה היומיומיים. האהבה היא נשמת אפה. וקודם כל אהבת החיים. אהבה זו עוברת על גדות נפשה. שום צרה ושום מצוקה אינן יכולות לפגום או להקטין מידה זו בקרבה. אפילו לא המוות עצמו. אף בשנותיה האחרונות, כאשר הירהרה במוות והקדישה לו מקום בשיריה – גדלה אהבתה לחיים. הן כך שרה על החיים:

שֶׁבַח וְהַלֵל לְמִקְרֵה הַחַיִים,

גָבְשׁוּ וְהָיוּ

בֵּין רִבּוֹא תְהוֹמֵי הַכִּלָיוֹן,

בֵּין רִבּוֹא תְהוֹמֵי הָאֲבַדוֹן –

חַיֵינוּ.

שֶׁבַח וְהַלֵל לְמִקְרֵה הַחַיִים,

לְכָל חוּשׁ וּפִלְאוֹ,

אוֹרוֹ וּצְלָלָיו,

בִּשִׂמוֹ, חֶלְקָתוֹ,

מִתְקוֹ וְאוֹרוֹ,

שֶׁבַח וְהַלֵל.

שֶׁבַח לַחַיִים,

רִחוּפָם בַּמֶרְחָב,

בֵּין נֶצַח לְנֵצַח

שֶׁל הַכִּלָיוֹן.

(“תהיות”, עמ' 7)

והיתה לה אהבה גדולה לאדם, היינו אהבת הבריות. אהבה לאדם כמו שהוא, כמו שיצא מידי יוצרו. מיוחדת בדימוייה היא אהבתה לגבר. לא אטעה אם אומר, כי חלק גדול משירתה מוקדש לאהבה זו, לעוצמתה ולתפארתה. היא היתה מלאה אותה בכל תקופות חייה. וכך שרה עליה:

אֲנַחְנוּ הַנָשִׁים,

הוֹלְכוֹת בָּעוֹלָם

כַּאֲבוּקוֹת אַהֲבָה,

שִׂמְלוֹתֵינוּ נִשְׂרָפוֹת מֵחֹם גוּפֵנוּ.

אֲנַחְנוּ הַנָשִׁים,

קוֹרְאוֹת רְעֵבוֹת לָאוֹהֲבִים

בָּעֵינַיִם, בַּפֶּה, בֶחָזֶה הָרוֹטֵט,

בְּכָל נִיעַ גוּפֵנוּ קוֹרְאוֹת אֲנָחְנוּ.

(“יובל”, עמ' 81)

ובמקום אחר היא שרה:

אֲנִי כְּמוֹ כָּל אִשָׁה:

שַׁיֶכֶת.

אֲנִי, כְּמוֹ כָּל אִשָׁה:

מְסוּרָה.

(“גדיש”, עמ' 201)

משורש זה צמחה האהבה הנעלה לאמהוּת: והיא מפייטת לה פיוטי-חן ושגב. היא רואה באמהות לא יעוּד עליון של האשה, אלא גם יסוד הכרחי למזונה הנפשי ולמנוחתה. וזו לשונה:

הִרְגַעְתַּנִי אֱלֹהִים,

בְּתִתְּךָ בִּי יֶלֶד.

לְמִשְׁאֲלוֹתַי מִמְךָ

תְּשׁוּבָה אַחַת הֲשִׁיבוֹתָ:

זֶרַע חַי זָרַעְתָּ בִּי.

וּלְרִגְעֵי סֵבֶל וָמֶרִי,

אָמַרְתָּ לְיַלְדִי בִּי

לְהָנִיעַ בְּיָדוֹ-רַגְלוֹ הַזְעִירָה.

וְשׁוּב אֲנִי שְׁקֵטָה

אַרְכִּין רֹאשִׁי לְפָנֶיךָ.

(“גדיש”, עמ' 295)

האם צריך אני להזכיר כאן את אהבתה לילד הקטן והמתבגר? הן שלושה דורות של ילדים נתחנכו על שיריה. הן מלות שיריה, חרוזיה ומנגינותיה מובלעים בכולנו. שמורה לה זכות ראשונים, או ראשונות, בשדה זה. היא טיפחה בקרב הילדים חדוות-חיים ותקווה לטוב וחוש ליפה, אבל היא לא השלתה אותם במראות וברעיונות מדומים. בלב מלא אהבה, במלים חמות ובהומור מלטף היא גילתה לפניהם את האמת שבחיים, הכאב והבדידות, הגעגועים והדמעות. היא נטעה בקרבם אופטימיזם בתיקון הרע ובקיום הטוב, אך לא הסתירה את האמת. כפדגוגית מנוסה חייבה בילד את משוּבת-הילדות, הקונדסות והסקרנות, כדרך שעוררה בו צמאון לדעת, ללמוד, לפעול ולהשכיל. רבבות רבות נושאים בלבם ניצוץ של פיוטי אנדה. האש הפיוטית שלה חיממה את כולם, וכולם הגישו לה פרחי תשואות ותודה גלויים וסמויים.

וכמה גדלה אהבתה לטבע, לנופי-בית ולנופים זרים. לשמים ולים, לעץ ולפרח. כצייר אמן היא מציירת את המראות המתגלים לה, ובצבעים דקים ועליזים היא מתארת את הצמחים והפרחים המתנוססים בשדות ובמדבריות. היא זוללת וסובאת את המראות. המלים “אני שיכורה” או “משתכרת” חוזרות פעמים רבות, והן מעידות על חייה האינטימיים עם הטבע וכל אשר בו ועל אהבת המולדת.

חותם מיוחד של אהבת העם טבוע בנפשה. ייחוד זה, שיש בו גם גוון טראגי, בולט בפואמה “אחת”, שהועלו בה תיאורים משואת ישראל ואף נדודיהם של פליטי השואה לישראל. המשוררת השקטה, הנוטה לאופטימיזם, אלפי נרות-נשמה נדלקו בדמיונה והיא מזועזעת עד עומקה ובוערת באהבת העם ובפרפורי הצלתו וגאולתו. אף השתתפה בפועל בטיפול בניצולים.

בדיבור אחד: עולמה של אנדה אהבה וחסד ייבנה. שירתה קשורה באישיותה כפתילה בשלהבת ושתיהן נאצלו מספירת האהבה הגדולה עד כדי כך, שאפילו באחד משיריה האחרונים, כשהיא מתארת את מותה שלה, אין היא מספידה את עצמה, אלא את העולם, שיתייתם ממנה ויפסיד את אהבתה ואין מי שימלא את מקומה. וזו לשונה:

צַר לִי עָלֶיךָ, הָעוֹלָם,

בִּלְעָדַי.

מִי, מִי יְרַחֶמְךָ עוֹד,

מִי יֶאֱהַבְךָ כָּמוֹנִי,

עוֹלָמִי הַיָתוֹם? – – –

בִּלְעָדַי,

קָמוֹל יִקְמְלוּ סִרְטֵי הָאַהֲבָה,

קְנוֹקָנוֹת יְבֵשׁוֹת

תֶּאֱזַל יַרְקוּתָם,

פּוֹר יִתְפּוֹרֵר לְעָפָר;

חַשְׁמַל אַהֲבָתִי לֹא יְחַיֵם עוֹד,

לִבִּי לִבִּי עָלֶיךָ, חֶלְדִי הַיָתוֹם,

בִּלְעָדַי.

קורנת אהבה כזאת היתה אנדה עמיר בשירה, במשפחה, בחיי יום-יום. נשמור זכרונה תמיד!

---

אחרי מיטתו של אברהם חלפי

מאת

ישראל כהן

אחרי מיטתו של אברהם חלפי/ ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חמישה ימים לפני פטירתך טיילנו בערב נאה ושוחחנו על ענינים שהרעישו אותנו, וביום מותך היית צריך לבקר בביתי, כדי לקבל ספר – ולהמשיך בשיחה. עכשיו אנו מובילים אותך למנוחת-עולמים תוך פרידת-עולמים.

אברהם, המשורר עמוק-העצב, אמן התיאטרון, החבר הטוב והנאמן, האיש הישר בלי עקמומיות, איש-החסד, המשוחח הנלבב והשותק הגדול. נפלא וניפלה היית. לא היה דומה לך. יחידי היית מהלך תמיד, גם כשהיית אחד מן הצוות. לפעמים לא הרגישו בך גם כשהיית נוכח. ישבת או עמדת מצונף, חולם ומחריש. אבל לבך היה הומה כחלילים למשמע דברים או מעשים שנגעו בך. ויש שפרצו דבריך טבולים בכאב, ושירתך היתה כינור לכאב זה.

שירתך הלירית דקה מן הדקה, פנימית, אינטימית, מתנגנת, רבת דימויים קוסמים. אין היא מתמודדת עם איתני-עולם. היא תפילה לאני העני כי יעטוף. כמעט תמיד שרת על עצמך בלבד, על גורלך “בין כוכבים ועפר”. כל המאורעות החיצוניים הופנמו ונהפכו לפיוט הלב. על הבמה עיצבת לא פעם תפקידים עליזים, רקדניים, וגרמת בדיחות-דעת לקהל, שאהב אותך אהבת-נפש. “פנים רבות הלכו לקראתך”, אבל אתה עצמך היית מלא תוגה. ידענו, שבת-שחוקך על הבמה באה מתוך עצבות-נפש גדולה, שנצרפה באש יסוריך. כי מהיכל העצבון נחצבה נשמתך. הדמויות שיצרת היו גלגולי נפשך אתה, שהביאו לך מעט פורקן ומרגוע. אתה חלקת מעצמך לכל דמות, כדי להקל מן העומס.

בעל כשרונות רבים וסגוליים היית, ורבים העריצו אותך. אבל אתה לא התפעלת מזה. לא גבה לבך. היית ענוותן. ראית עצמך כ“פסוק לא-גמור של שיר שלא נכתב”. התביישת לשמוע שבחים. הלא כך שרת:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי

כְּדֵי נְקֻדָה

אַלְמוֹנִית

שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי

מַלְכֻיוֹת.

(“ישן וחדש”, עמ' 57)

גם שמות ספריך משקפים את אופיך הצנוע. שם ספר שיריך הראשון הוא: “מזווית אל זווית”. ואמנם תמיד עמדת בפינה, ומשזזת ממנה נמצאת עומד בזווית אחרת. מעולם לא התייצבת במרכז ההומה והמואר, כדי להיראות, אלא הצטמצמת בקרן צדדית, עטופת אפלולית. אתה היית “בצל בכל מקום”. אתה קרנת סוד שלא פוענח לנו.

ועל כך מעידים גם שאר השמות של ספריך, כגון: “שירי האני העני”, או “כאלמוני בגשם”, או “בין כוכבים ועפר”. כל מה שכתבת וכל מה שאמרת יצא מעמקי לבך והיה אמת.

אתה הנחת לשירה ולאמנות שלנו נכסים יקרים, אתה הנחת מורשה לדורות. לא רק חבריך יזכרו אותך תמיד, אלא גם העם כולו, שכה אהבת, והארץ שכל כך נצמדת אליה בגופך ובשירתך.

בשם אגודת הסופרים ובשמי, אני נפרד ממך, אברהם, אחינו היקר.

---

אחרי מיטתו של מרדכי טביב

מאת

ישראל כהן

¹

הופעתו בספרותנו כמספר ואזרחותו השלמה והמכובדת בה, היו לנו חזיון מרהיב. שני סימנים מובהקים ראינו בכך: ראשית, היה זה אות להשתרשותו המלאה של שבט נידח מישראל, שבט מקורי, מחוֹנן, חרוץ ואצילי, טעון תשוקה משיחית ומגשים במסירות-נפש השאיפה לשיבת-ציון, והוא התערה בארץ כעץ רענן; שבט, שהווייתו שופעת עסיסי חיים ויצירה. שנית, במרדכי, שהיה בר-אבהן, יין בן יין, ראינו סמל לעצמאותו הרוחנית של שבט זה, אם סופר במעמדו ובמדרגתו ובמקוריותו היצירית ועמוקת שרשים, יכלה להבשיל בקרבוֹ. הן הוא עשה קפיצת-דרך כפולת-פלא בעברו הישר מכתיבת ספרי הלכה גימטראות וחישובי-קץ של אבותיו בתימן, לסיפור עברי מקורי, ועם זה מודרני ביותר.

בספריו “כעשב השדה”, “דרך של עפר”, “כערער בערבה”, “מסע לארץ הגדולה”, “כינורו של יוסי”, וכן בסיפורים אחרים, צייר יריעה רחבה של דמויות ושל הווי עממי מחיי יהודים תימניים בארץ, שכבשו מיד את לבנו. חיים הזז היה בלי ספק מורה-דרך שלו, שמבארו שתה, אבל הוא בחר לו אקלים-יצירה אחר, טיפוסי אנשים אחרים; לא חולמי חלומות ולא עוסקים בתפילות ובצירופי-שמות, היו נושא סיפוריו ודמיותיהם, אלא חיי יום יום אפורים של תימנים, שעלו ארצה בעליה השניה ושל בניהם ובנותיהם, שכבר נולדו בארץ. הללו, שעבדו בפרדסים, בשמירה, בבנין, בנמל ובתעשיה, מילאו את חללה של יצירתו הסיפורית. קורות חייו שלו חיברוהו חיבור-עולם לאנשים ולנשים קשי-יום. הם המו בו תמיד ומהם ארג עלילה ייחודית בסגנון מקורי, בלשון חכמים ובהומור מבשם. הוא היה סופר-צבר מיוחד במינו. הוא היה מדבר וכותב בלשון “המדרש הגדול” התימני ולא בשפת סלנג. אף המסורת המשיחית התימנית היתה מובלעת ביצירתו. ממנה לא נותק לעולם. הוא נתן ניב לעדה עתיקה-מתחדשת זו, שהיה אחד מיקירי בניה. הוא היה עצם מעצמיה של תנועת העבודה, מעורה בהווייתה החברתית והרוחנית ועושה דברה. שייכותו אליה היתה שייכות נפשית, שרשית, ביוגראפית. באורח טבעי, קיים את המצוות התלויות בשייכות זו: עבד עבודה קשה, למד מעצמו, התנדב במלחמת העולם השניה לצבא הבריטי בשם הישוב, שירת בצה"ל, ערך “קובצי מיפגש” לקירוב לבבות של יהודים וערבים, מילא תפקידים חינוכיים בהסתדרות, ובעיקר יצר יצירה סיפורית משובחת, שהיא תפארת לו ותפארת לספרותנו.

טביב העיד על עצמו בלשון זו: “אני הגעתי לספרות לא דרך בתי-ספר ואוניברסיטה, לא סיימתי אפילו בית-ספר יסודי ובגיל 13 יצאתי לחיי עבודה”. ונפלאנו לראות איך הוא, שעד שנתו השלוש-עשרה למד ב“חדר” תימני מבוקר עד לילה – נעשה אחד ממחדשי הפרוזה העברית הצעירה, ונצטרף ללא עוררין ובהסכמה מובנת מאליה, לכנסת הסופרים הארצישראלית, שהשכילו לתאר את “דור בארץ”, או בנוסח אחר: היהודי התימני בארץ. ולא באקזוטיקה תפס את לבנו, אלא בתיאורים של מציאות ממשית, שפירכס בהם נפש הסופר ונפשות המסופר גם יחד. הערכנו אותו לא רק בשל מוצאו התימני, אלא בעיקר בשל סגולותיו כסופר וכמספר ובזכות כשרונו הציורי הרב. כדרך שעמדנו על ערכו כאדם וכחבר בפעולתו באגודת הסופרים ובמוסדותיה במשך שנים. חביבים היו עלינו בדיחות-דעתו ואורח-דיבורי ועצם הופעתו רבת-האון.

הסתלק מתוכנו מספר, שהוא מגידוליה המעולים של ארצנו, מנאמני בית ההסתדרות, שחותם-תבניתו ייחודי ושיצירתו תהיה צרורה בצרור הנצח של הספרות העברית.

---

יוסף אהרונוביץ

מאת

ישראל כהן

¹

דמותו של יוסף אהרונוביץ, המרחפת היום באולם הזה, היתה דמות-אב מובהקת. הוא היה אב לרעיון, אב להגשמה, אב לתנועת העבודה, אב לחכמת הנסיון בא"י ואב לביטוי עצמי של הפועלים הצעירים בימים ההם. והוא אח לאבות אחרים, שעלו לפניו או אחריו, כגון א. ד. גורדון, יוסף שפרינצק, ברל כצנלסון, וייבדלו לחיים ארוכים אליעזר שוחט, שלמה צמח, דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, מאיר יערי וזלמן שזר. גם להם היו אבות רוחניים, שעל תורתם נתחנכו ואת מורשתו שמרו. לכל תנועה יש בית-אב, כשם שיש לכל פרט בית-אב. שלשלת-יוחסין רוחנית שקולה כנגד שלשלת-יוחסין גופנית. כל נקי-דעת מכבד את אבותיו. ברם, כיבוד אבות איננו פולחן אבות, אנו רואים אותם כמורים-להועיל, שאפשר וצריך ללמוד מהם, אך הרשות בידנו, ואף החובה, לשנות את הטעון שינוי ולתקן את הטעון תיקון; ולא מתוך מרדנות עיוורת וחצופה, לשם מרדנות, אלא מתוך שיקול-דעת עצמי המתחייב מתנאי המקום והזמן.

יש קסם בראשוניותו של יוסף אהרונוביץ כבשל אחרים. כשאתה מעיין בדבריו היטב, יש שאתה בא לידי השתוממות ואפילו לידי קנאה. כמה הפליא לראות את המציאות ההיא וכמה יפה ניסח אותה, באיזה עומק אינטואיטיבי העמיד כנגדה את חזונם הלאומי והחברתי ובאיזו פשטות והחלטיות ניגש להגשמתו! אם התנאים היו נגד אנשי העליה השניה, כפתו את התנאים ולא נכנעו להם. הם באו ארצה מצויידים ברצון ברזל, באורח-רוח רב ובקנאות יתירה.

יוסף אהרונוביץ עלה ארצה דרך תחנת-ביניים בברודי אשר בגליציה. שם היה מורה ומחנך נוער והקים אגודה בשם “חלוצי ציון”. וזוהי, כנראה, הפעם הראשונה שתיבה נכבדה זו “חלוץ” נקבעה בהיסטוריה העברית החדשה לשימוש מיוחד זה. מברודי שלח מכתב לאוסישקין בשנת תרס"ה לאמור:

“אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו “חלוצי ציון” לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו. נחוץ גם לעשות מה בפועל. ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים, לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה, שתהיה למופת לעיני העם”. לשם כך התחילו ללמוד את עבודת האדמה, את השפה העברית והערבית. הכל כבר מקופל בפרוגראמה שלו: עבודה חקלאית, הגשמה עצמית, דיבור עברי, אחריות לאומית, יחסי שכנים. על אהרונוביץ הוטל אז ללמד את תורת הסוציאליות והכלכלה המדינית. כבן שלושים היה אהרונוביץ בבואו ארצה. ותיכף לבואו הרגישו ביחודו ונעשה עד מהרה לא רק פועל ושומר, אלא אף שליח ציבור. וכל המעיינות שהיו גנוזים בנפשו נבקעו בכוח גדול ונבעו מחשבה ועצה, יזמה וחכמת חיים, שמהם אנו ניזונים עד היום. אנו, כלומר, גם אלה שאינם יודעים זאת, וסבורים בתמימות או באווילות, שכל מה שהיה לפניהם בטל ומבוטל. המושבה רחובות, היתה בית-היוצר שלו. בה עבד ושמר והגה, בה הקים מטבח-פועלים ובה ערך את העתון “הפועל הצעיר”, “בין מעדר למעדר”. מעשה זה, שהיה קטן בשעתו, חולל מיפנה בפובליציסטיקה העברית של אותה תקופה. שכן היא נתנה ביטוי לא לויכוחים פילוסופיים ומדיניים תלושים על יהדות ועל אנושיות, שהיו רווחים אז בתנועה הציונית, אלא להווייה מעשית, לתוכן-חיים יומיומי, לכיבוש העבודה, להתיישבות, ללבטי עובדים ולחזון מאיר.

אהרונוביץ יצר נוסח של עיתון-פועלים, השונה מעיתונים אחרים במהותו ובמטרתו. יחד עם רעיתו דבורה בארון טיפח בו מדור ספרותי ראשון במעלה, שריכז מסביבו את מיטב הסופרים והאינטליגנציה והוציא לו מוניטין בארץ ובחוץ-לארץ. וכל מי שבא לערוך אחריו את העיתון ראהו כמופת ודוגמה שהינחו גם אותו.

ומה פשוט ומהפכני היה העקרון המנחה אותו, את מפלגתו ואת עיתונו:

“תנאי הכרחי להגשמת הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”.

זה היה נוסח מתוקן מאימת הצנזורה התורכית, שכן בתחילה היה כתוב: “כיבוש כל מקצועות העבודה על ידי היהודים”.

זמן-מה אחר כך, כתב:

“הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו, טעינו, טעינו. הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות (הציונית) קיימת רק בעיון ולא במעשה. כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש מאחרים. וכל זמן שהמעשים לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישאל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים”.

הוא הטיח לא רק נגד המליצה הריקה של הציונים בגולה, ונגד “בעלי התעודה”, אלא הוא התנגד גם למליצות מהפכניות, שהיו תוצרת-חוץ, אשר הובאו ן הגולה. הוא לא ראה כל מצע מציאותי להגשמת תורות מועתקות אלו. וכדי ליצור מציאות חדשה, קבע, שתפקידו של הפועל העברי קודם כל בכיבוש העבודה והקרקע, בכיבוש עצמו לעבודה, ביצירת תנאי חיים וכוח משיכה לעולים אחרים. ברעיון כיבוש העבודה היה גנוז עולם מלא. זה היה רעיון פשוט שאפשר ללמדו על רגל אחת, אך אי אפשר היה להגשימו על רגל אחת. הוא חייב חינוך עצמי. התאזרות כוחות הגוף והנפש, שינוי בתפיסת החיים, מרד בסביבה, אמונה, חזון העתיד וכוח התמדה. רק על ידי כיבוש העבודה יווצר מעמד פועלים עברי. וכך אמר:

“אותם האנשים, שחרתו על דגלם את הלוזונג “כיבוש העבודה”, לא חרתו אותו כתנאי להטבת מצבם הפרטי, כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידיאל הציוני, בחשבם שאם אין אפשרות כי העבודה תהיה עברית, אז אין חס ושלום כל תקווה לעבודתנו הישובית”.

אהרונוביץ בעל החזון הלאומי והחברתי לא הסתפק גם בכך ואמר:

“והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם”.

עד בואו ארצה היה אחד-העם איש-המופת בשבילו. את אישיותו העריץ ואת תורתו אכל, גם אחרי עלייתו הוסיף לכבדו. אולם מאמרו של אחד-העם “סך הכל”, שבו גמר את ההלל על הישוב הקיים וראה בו התחלה של מרכז רוחני, שממנו יווצר “ישוב עליון של מיעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו” – קומם אותו עליו. ואהרונוביץ, המעריץ הגדול, שוב אינו יכול לכבוש את מרידתו ברבו והתנגדותו פורצת כלהבה. ולפי שדבריו כוחם יפה עד היום, נביאם כלשונם:

"יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם בשביל שאוכל להביע אותה המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמותינו. ארשה לעצמי להגיד רק זאת: לא אלה הם דרכינו. אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו: כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

אפשר עוד להתווכח, אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתווכח על זה, שבית-הספר שלנו מחוייב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השוויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונילחם".

ויש לזכור: השנה שנת 1911.

אהרונוביץ היה בהיר-עינים וחד-השכל, אך גם חכם-לב ורגיש. גדולתו היתה בפשטותו ובבטחונו. מעולם לא הופיע באיצטלא של חוזה, ולא העמיד פנים כמגלה נצורות. אולם ראיית-המרחקים ונשימת-החזון היו נשקפים מדבריו ומהופעתו. היתה בו תכונה אחת, שאינה ניתנת לרכישה: אלוהים עשה אותו ישר. האמת היתה מבוקשו ולא סבל פיתולים ועיקולים לא במחשבה עיונית ולא במעשה יומיומי. פיו ולבו היו שווים, בין בשעה שמתח בקורת על אחרים ובין בבקורת העצמית. אפילו טעות שלו – והוא טעה – היתה ילידת היושר. עולמו היה טהור והשקפת עולמו היתה טהורה. הוא קרא ולמד וקנה לו ידיעות רבות, אך כעין כור-מצרף היה בלבו, שזיקק את הנקרא והנלמד ופלט את היסודות הזרים לו. זה היה צמצום מדעת, שכן רק תוך התרכזות בנקודת-העיקר יכול היה הוא וחבריו מן העליה השניה לברוא את ההווייה הארצישראלית החדשה. אהרונוביץ ישב בחדר המערכת המצומצמת וראה את ההיסטוריה היהודית שנתרחשה, כשם שחזה את ההיסטוריה שצריכה להתרחש, שהוא וחבריו צריכים להיות הנפשות הפועלות בה. וכל זה בלא קורטוב של יהירות או רברבנות, אף לא תמימות, אלא מתוך תחושה עמוקה, ששליחות זו הוטלה עליו והיא טבעית לו.

אהרונוביץ היה אידיאליסט מציאותי והיה רחוק מתמימות. הוא הכיר את המציאות הגלותית, וקוציה ננעצו בבשרו מילדותו. הוא ידע גם את המציאות הארצישראלית הדלה והלקוייה, אף הוקיע את כיעורה ומגרעותיה. אולם דווקא הכרה מפוכחת זו עוררה אותו למרוד בקיים וחתר לחדש את החברה ואת הפועל היהודי בתוכה. בעשרות נוסחאות וגירסאות חזר ואמר את ה“אני מאמין” שלו, שאין להסתפק בדיבור ואין לדחות את הגשמת האידיאל של המציאות החזויה לאחרית הימים, כדרך שאין להטיל על כתפי אחרים; אלא הכרח הוא להפכו למציאות, בהדרגה, כאן ועכשיו, ולא על ידי שליח, אלא כל אחד חייב לעשות זאת בכבודו ובעצמו.

הוא, כגורדון, לא גרס את המונח הטכני סוציאליזם, אך דבק בתוכנו הלאומי והאנושי הנעלה של הסוציאליזם. הוא היה ראדיקאלי אמיתי, לא בסיסמאות ובמלים מפוצצות, אלא בהגשמה. ראדיקאלי פירושו שורשי, ואהרונוביץ היה סוציאליסט לפי שורש נשמתו. הוא שלל את המשטר של ניצול בכל צורותיו ועשה יומם ולילה למען ברוא הווייה חדשה, הוויית עבודה ויצירה, שתהא בת-חורין ממשעבדים ומשועבדים. משימוש לרעה בזולת ומדיכויו.

בקושי רב נענה לחבריו לעזוב את העבודה והשמירה ברחובות ולעבור לעסקנות. עזיבה זו הדריכה את מנוחתו כל הימים: במכתבו לא. ד. גורדון בשנת תרע"ג הוא כותב:

“לדבר משפטים עם סוחר פתח-תקוה יכול גם אני מבלי שארגיש בזה כל מוסר כליות, אבל לדבר משפטים עם הפועלים יכול רק זה שעומד במחיצתם, שעובד כמוהם, יחד אתם”.

הוא היה בעל עקרונות מוסריים חמורים, אך ללא דוגמות. אפילו עקרונותיו המוסריים בעניני ציבור, כגון התנגדותו לגיוס לגדוד העברי או למעשה ההתנפלות על תהלוכת בית“ר בשביעי של פסח, במאמרו “ובחוקותיהם לא תלכו” – היו מבוססים על תפיסה חיונית ועל בינה עמוקה בחיי הדור. הוא התנגד לאלימות בחיים הפנימיים מפני שהיא אמצעי המחבל במטרה, ומפני שלא האמין, שאפשר להתגבר על בית”ר באלימות. אדרבה, אלימות מולידה אלימות, ונוסכת הוד של קדושים על הנתקפים, אפילו הם מסוכנים. גישתו היתה איפה חיונית, לא כנזיר מן החיים, אלא למען החיים, כאחד מאנשי המעשה, העוסק בישובה של הארץ ורואה בחזונו את דמותו הנכספת. והוא לא נשתנה בנידון זה גם לאחר שעזב את עריכת “הפועל הצעיר” ועבר לעבודה כלכלית ומעשית כמנהל “בנק הפועלים”. אותם העקרונות הדריכוהו כאיש-כספים וביחסיו עם קהל הלקוחות שלו.

היה מעשה בעת שהותו ברחובות, שהשיג יחד עם קומץ חבריו הלוואה של 150 פראנקים כדי לייסד “חנות משותפת” ליד המטבח וכדי לסייע לפועלים, שלא יהיו תלויים בחנוונים הפרטיים. אהרונוביץ נבחר להיות מנהל הקואופרטיב הזה. המצב היה קשה והוא מכר לפועלים בהקפה עד שהחנות נאכלה כולה ולא היה בידו להחזיר לאפ"ק את ההלוואה. במאמצים רבים וכן בהכנסתו הפרטית הדלה סילק סוף סוף את החוב. כי החתימה, היה אומר, מחייבת. ואין זה חיוב פורמאלי, הניזון מאימת בית המשפט, אלא זהו חיוב נפשי, מוסרי, המובא לפני בית דינו המצפוני של האדם.

גם הכתיבה היתה בעיניו אקט מוסרי, ורק כשהיא כך יש בה כדי להשפיע. ואמנם כתיבתו של אהרונוביץ היתה על טהרת הקודש. חבריו מעידים עליו, ואף אני ראיתיו בשעת עבודתו, שכתיבתו היתה תוך נענועים, כדרך הלומדים גמרא. מפזם היה לו איזה ניגון וחורת אותיות גדולות, בולטות, מהוקצעות. הוא לא היה מאלה, שניגשים לשולחן וכותבים כשקולמוסם טופף על פני הנייר, נוגע ואינו נוגע, והם מסיחים דעתם מיד ממה שכתבו. הוא היה ממשפחת החוצבים – כביטויו של לופבן. זמן מה היה באמת חוצב בירושלים, ובאחד המכתבים הוא אומר, כי את “הפועל הצעיר” בירושלים היה עורך בין אבן לאבן, בין חציבה וחציבה. גם את מחשבותיו חצב מתוכו. כל מחשבה שלו היתה כאבן גזית. הוא שנא את הרפרופים והטשטושים. לא היו בדבריו זיקוקין-די-נור, כי אם אש קודש, היתה עצורה בהם. הוא ירש מאחד-העם את הבהירות, את הביטוי הצלול. גם בשעה שהיה מדבר, בין בשיחת שניים ובין בציבור, אפשר היה לרושם את דבריו בצורה שיצאו מפיו, כי קבועים ושקולים היו משפטיו, ללא מגרעת ויותרת. שמעתיו לפני שנים הרבה בישיבת המזכירות של מפא"י מוסר דין וחשבון על החולה, שנשלח לשם בראשות משלחת מטעם המפלגה. מוקסם הייתי לא רק מחדירתו לגוף הנושא, מבקיאותו בו, אלא גם מאופן הרצאתו. הרגשתי, שאפשר לצקת את דבריו בדפוס בלא כל הגהה ותיקון. אין זה כשרון בלבד, אלא סגולה מוסרית. נקיון כתיבה הוא אח לנקיון דעת, ונקיון עט הוא בן-לוויה לנקיון מוח. חותם האחריות היה טבוע בכל מה שאמר וכתב. לא שהוא היה קל כתיבה או קל דיבור. להיפך. הוא היה מאותם הסופרים, המשיגים את מידת-הפשטות והקלות לאחר נפתולים קשים עם החומר והצורה, אך מוחה היה את עקבות המאמץ ורישומי הטירחה והיגיעה.

לאחר שנתפרסם מאמרו “סיקריקין” ב“מאזניים” נכנסתי אליו, לרגל ענין מסויים, לבנק הפועלים. לפני שהרציתי לפניו את עניני, שאלני: הקראת את מאמרי? השבתי לו: כן. – נו, ומה דעתך עליו? נבוכותי ועניתי: הוא יפה ונכון ונקרא בקלות. מיד לבשו פניו איזו ארשת מיוחדת, והוא הדגיש בנעימה קצובה וחגיגית:

מאמרי לא כקריאתם כתיבתם, כתיבתם בקושי וקריאתם בקלות…

על כן זכה ודברים שכתבם לשעתם יש להם ערך קיים. הוא היה מבשרן של אמיתות יסודיות בציונות ובתנועת הפועלים, שאנו עמלים להגשימן גם היום. היה בעל העזה גדולה. לא ידע משוא פנים. אף לא כלפי עצמו. הוא לא נרתע מלתקן גם את דעותיו, שהיה בוחנן תמיד לאור המציאות.

אשרי התנועה שדמויות כאלו הניחו יסודותיה והציבו דלתותיה!

---

יצחק לופבן

מאת

ישראל כהן

מאמר ראשון

יצחק לופבן, עורכו של “הפועל הצעיר” במשך עשרים וחמש שנה, נעקר מתוכנו. נדם המוח ההוגה, נשתתק הלב הסוער וקפאה היד הכותבת. נסתלק איש־המלחמה ורב המבטאים של תנועת העבודה. הלך מחנך גדול ונסתם מעין רוחני, אשר הקר שפע של תורת־חיים ודעת־עולם. נפל גשר, שהיה מתוח על פני גילים ושכבות־חיים שונים בישוב, גשר, שהיה מוליך ומביא רעיונות וערכים מן העליה השניה אל תוך המציאות המתחדשת בלי הרף. נאלם מעורר, שראשיתו בימי המאבק על כיבוש העבודה ועל ההתערות ההיסטורית של הפועל העברי במציאות החדשה, וסופו מדינת ישראל הצעירה והרכה, שמתגלים בה קשיים וליקויים שבהתהוות, שעל תיקונם שקד. בכל התחנות המרובות האלו היה לופבן מהלך ואבוקת הפובליציסטיקה בידו ומאיר את הדרך, מזהיר ויועץ.

הוא היה צופה לבית ישראל במיטב מובנו של המושג הזה. עשרות שנים עמד על המצפה, אשר מעליו השקיף על עניני העם, הציונות ותנועת הפועלים. בלב מלא אהבה ובעינים בהירות וחודרות ראה את המאורעות והמעשים, הסכנות וההישגים. הוא השחיל בהם חוט של סדר ובינה והעריך אותם לפי קנה־מידה לאומי־מוסרי, וע"י כך נעשה הסתום מפורש. וכל מה שראה הגיד לעמו בכוח רב, בהשכל ובטוב טעם ודעת. הוא לא כיחד תחת לשונו, אלא היה קורא כל דבר בשמו והיה מגדיר כל מצב כהוייתו. ורבים הקשיבו ללופבן ביראת־כבוד. הקשיבו לו גם אלה, שלא גרסו את משנתו ולא הסכימו לדעותיו, ואף אלה, שהתנגדו להן בתכלית. מפני שהכל ידעו, שמשהו חדש בפיו תמיד, אם מצד תוכנו ואם מצד צורתו. נוסחאותיו והגדרותיו היו נהפכות למטבעות מהלכים, כי היה אמן ההגדרה והמימרא. אפילו שמות מאמריו וכותרות־המשנה שלהם היו מלאי ענין ורבי־הפתעה.

בקרבו תססו תמיד רעיונות וציורים, וכל מאורע או בעיה היו מעוררים בו תשוקת הגבה חזקה. אלא שהיה משהה קצת את כתיבתו, או לפחות את סיומה, עד שתצטלל הדעת, והשמרים, המצויים בכל חזיון, ישקעו מעט. מתון־מתון היה ניגש אל הענין, תופסו בעוז וכובשו כיבוש־ביטוי. ולפי שהיה בעל השכלה עברית וכללית רחבה, היה גם היקף בירורו רחב. כל שאלה שטיפל בה גדלה תחת ידו כבמטה־קסמים. האפור נעשה מגוון, החוור הסמיק מרוב דם, השרוי בפינה חשכה – הובלט והתחיל זורח, והפכים הקטנים נהפכו לסמלים, הבאים ללמד לא על עצמם בלבד, אלא על הכלל כולו, כי מעודו ניתנה לו קרן־השפע.

ככל העוסק בשאלות הזמן היה אף הוא מטופל בנושאים רבים, מהם מקריים ומהם נצחיים: חיי הציבור וחיי היחיד, הכלכלה והמדיניות, התרבות והחינוך, המאבק החיצוני והנפתולים הפנימיים, יחסי המפלגות והתנגשות המעמדות, תנועת הפועלים העברית ותנועת הפועלים העולמית, הפועל והמעביד, המוסד והפרט. כל אלה היו נושאי הגיגו והבעתו ועליהם פסק את פסוקיו החטובים.

ולופבן ידע איך לומר את דבריו. כינור נפלא היה לו. וכשרוחות טובות או רעות היו מנשבות, היה כינורו מתעורר ומנגן. מי הקשיב לקול כינורו של לופבן ועונג או חרדה לא עברו בנפשו? אכן, שלא כדעת ההדיוטות, המבינים את המימרא של האגדה כפשוטה, וסבורים, שהכינור מתנגן באמת מאליו! לופבן עמל ויגע עם כל פסוק ועל כל תיבה. חוצב היה כל מאמר וכל רשימה מנפשו בהלמות־פטישים וביד אדירים. יצירתו היתה פרי צירוף של השראה ושקידה, של איתערותא דלעילא ואיתערותא דלתתא, של יגיעת בשר ורוח. בשעת כתיבתו היה גופו מתנועע נענועים־של־תפילה. שלא היו נפסקים אלא לשם כמה משיכות־קולמוס, שבאו להוסיף על הכתוב או לגרוע ממנו, ואחר כך היו הנענועים מתחדשים, וחוזר חלילה. כך כתבו ודאי גם הקדמונים הגדולים את ספריהם האלהיים. כעין הילה היתה אותה שעה על ראשו, ונדמה היה כאילו הוא נוטל כל אות וכל תיבה ונושקן ומקדשן להיות ראויות לראות אור עולם. הוא היה מכוון, איפוא, הרבה את מיתרי כינורו עד שהותקנו להפיק צלילים זכים ויפים. אבל כשרון היה בו לערוך לא רק את אחרים, אלא גם את עצמו, והיה משכיל למחות כל עקבות של יגיעה וכל רישומי “עבודה”, באופן שהקורא היה רץ בדבריו ללא כל מכשול וחשב בתומו, שהכינור באמת “מתנגן מאליו”. אכן, אף זהו אחד מסימני־ההיכר של אמן ויוצר!

הפובליציסטיקה של לופבן היא חטיבה מיוחדת ומקורית. הוא היה יורשו של יוסף אהרנוביץ מבחינת הקו המוסרי, מבחינת האחריות לאמת, אך היתה לו דרך מיוחדת של מחשבה והבעה. ובנידון זה היה מקורי, ראשון. ביצירתו של לופבן יש רציפות וחידוש בכרך אחד. נוספה על ידו דרגה כלפי מעלה בארבעים ואחת שנות “הפועל הצעיר” ניכרות שתי שכבות עיקריות, שכבת אהרנוביץ ושכבת לופבן. החידוש של לופבן הוא במזיגה של ספרות ופובליציסטיקה. בשנים הראשונות לעבודתו של לופבן היו שתי אלו נפרדות, ולופבן היה נזקק מזמן לזמן לכתוב מאמר ספרותי על טהרת הביטוי הספרותי, אולם ברבות השנים נתאחדו בקרבו שתי רשויות אלו. היסוד הפובליציסטי היה תמיד עיקר לו ובו, אך יסוד זה שוב לא נראה בגפּו, נתלווה אליו היסוד הספרותי, שהשביח את הפובליציסטיקה שלו במראה ובתוכן ובכוח הבעה. ההמיה הפיוטית שבנפש לופבן באה לידי התגלמות בכמה פרקי שירה ותיאור ובציורים ובמשלים, שהיה משלב תוך כדי טיפול באיזו שאלה מדינית או חברתית או בחזיון אישי. השאלה הפרוזאית היתה לובשת פתאום פנים חגיגיות, ואילו הפרק הספרותי נעשה קרוב קרוב בהתכללו בתוך מסכת החיים. כי החיים כהוייתם שימשו לו כמין אֶדן ובסיס. בלשון אחרת: המשל הספרותי שלו היה מחזר תמיד אחרי הנמשל הפובליציסטי, המיטאפיסיקה אחרי הפיסיקה, ההיסטורי נמשך אל ההווה, וחילופיהם. הוא קרא הרבה והיה מוצץ, כדבורה זו, את צוף פרחיהם של ספרויות ותרבויות שונות ומעניק את דבשו לפובליציסטיקה העברית. התנ"ך, המדרשים, בוּדא וגאנדי, המיתולוגיה היוונית, פתגמי רומא, שקספּיר וגיתה, ביאליק ועגנון, קארל שפיטלר ורילקה וגוסטאב לנדאואר, מרקס וא. ד. גורדון – בכולם היו לו עשר ידות והיה מסתייע בהם לאשש את הלכותיו ומחשבותיו ולגוונן. לפיכך הרגיש הקורא, שהוא נישא על גלים כחולים של תרבות־עולם והיה מחזיק טובה ללופבן, שהפליא לנעוץ את הקשר של הבעיה היהודית או הישובית המקומית כמין חוליה בשלשלת כללית. הבעיות שלנו נעשו אוניברסליות תחת עטו.

לופבן היה צמוד בטבורו לתנועת הפועלים בא“י, שראה אותה כרוח החיה באופני ההיסטוריה הישראלית המודרנית. בה היו הגיגיו כל הימים והיה מחתך את ניבה ואת דעותיה. תחילה היה אחד מראשי־דובריה של מפלגת הפועל־הצעיר ואחר כך של מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל. ולפי מידת ההתמדה שלו היה אולי הדובר בהא הידיעה. שכן עבודתו בעתון בתור עורך הזקיקה אותו להגות את מחשבת התנועה במהירות ולא להרתע מפני שום קושי להביע שבוע בשבוע את יחסו הברור למאורע מסויים או לשאלה שהיתה מנסרת בחלל עולמנו. ע”י זה היה לא פעם ראש וראשון לקובעי עמדה ולטובעי הגדרות, שלאחר שנדפסו, הובלעו במחשבת המפלגה והתנועה ואף במיסמכים רשמיים שונים. זוהי מדרגה גבוהה של מחנך, המשפיע בעקיפין, המעצב את דמות הדור בבלי־דעת ואשר לאחר תקופה מסויימת, עושה הדור את חשבון נפשו ומאַמת את חרוזו של ביאליק:

"וְיֵש אֲשֶר יִבְדְּקוּ נַפְשָם לְאוֹרְךָ, וְרָאוּ

וְהִנֵּה גַם הַרְבֵּה מֵאוֹרָם מִמְּךָ וּבְשֶלְךָ הוּא"

בעל תריסין היה לופבן, הנלחם את מלחמתם של החיים המתהווים והמתחדשים במולדת. בכל תקופה היה נושא מרכזי למלחמתו, שבו השקיע את תמצית נפשו ומיטב כשרונו. הוא הטיל את בליסטראותיו במתכחשים לעבודה עברית או שנלחם כנגד התרבות הלועזית, או שהוקיע את הנלעג ואת המסוכן שבריביזיוניזם ושבפרישה, או שהסתער על מראות־נגעים פנימיים. במלאכה הזאת, שהיתה תמיד מלאכת מירוק וטיהור, היה מסתייע בכל דרכי הכתיבה וסממניה: בפתוס מוסרי רב, בבקיאות מפליאה, באיזמל־פיפיות, בכוח־מחץ עצום, בהגיון מנתח, במיצוי המסקנות המוטעות של היריב, בהומור, בסאטירה, בלעג שנון, בהשוואה, במשל, ומתוך השקפה רחבה. לעיניו היו תמיד הערכין הציוניים והחלוציים והמטרות האמיתיות של חיינו ופעולותינו. אלה היו עיקרי־אמונה שלו, שלפיהם ולאורם בדק את החזיונות השונים. ואוי לו למי שפגע בהם! אותה שעה היה לופבן, האדם השקט והמתון, נהפך לאיש אחר. רוח של עזות דקדושה היתה לובשתו והיה נלחם בלי ריתוי. וככל שהסוגיה היתה חיונית יותר וחמורה יותר, כן עט עליה בכפל־כוחות, והיה חוצב להבות אש, וגיצים היו עפים לכל עבר ופוגעים על ימין ועל שמאל. כך נלחם לאמת שלו, לתיקון הציבור ולהסרת הרבבים שנדבקו בנושא ההגשמה הציונית או במכשיריה במרוצת הימים.

ואף על פי שהיה שליח־ציבור, שתעודתו לבטא את דעת הרוב, היה נאמן תמיד לעצמו. מעולם לא חטא למצפונו; ובשעה שנתגלה לו, שאין דעתו עולה בקנה אחד עם דעת הציבור, היה אומר את דבריו בשם עצמו או שהיה כובש את תורתו לעת אחרת. אך את מחשבתו לא עיקם ואת עמדתו לא הקריב, אם כי לפרקים היתה עובדה זו משמשת עילה למחלוקת בינו ובין חברים. שום חשבונות לא יכלו לשנות התנהגותו זו; לא חשבון אישי ולא יחסי ידידות פרטיים. האמת, שהגיע אליה על פי דרכו יקדה בו והוא הביא אותה לידי ביטוי מלא. ואם כי היה זהיר ומנומס ביחסיו עם הבריות, הרי בספירה של אמונות ודעות, היה קשה כברזל.

וכשם שהיתה לו רשות־מחשבה עצמית, כך היתה לו רשות־הבעה עצמית. כלי אומנות מופלאים היו ללופבן. לשונו העברית היתה מלאה חיוּת וצבעים. ועם זה היתה שרשית, חצובה מן השיתין. הוא לא חידש מלים אלא לעתים רחוקות, אבל הרבה לחדש צירופים, שהם סודה של כל לשון, וביחוד של הלשון העברית. כי בהם אצור עיקר כוח ההבעה של האדם. בקי היה בכל מכמני הספרות העברית לדורותיה ולצורותיה, למן התנ"ך ועד ליזהר ושחם. וכשבא לבטא את מחשבותיו היו מזמנים עצים לפניו כל המטבעות המוכנים, והוא היה נוטל מכולם והיה יוצקם שנית בבית־היציקה שלו. כך נוצרה על־ידו בת־סגנון מיוחדת. שהיא כולה שלו ושעליה טבועה גושפנקה של לופבן. סגנון זה הרהיב את העין ואת הלב במשך עשרות שנים עד ימיו האחרונים והוא מתנוסס ויתנוסס בהיכל הפובליציסטיקה והספרות העברית בכל אבני החן שלו.

אין בזה שום מיצוי מהותו של לופבן. עוד התדהמה גדולה והלב עוד לא השלים עם האסון. בחדר המערכת עדיין מרחפת דמותו, והד משיכת קולמוסו נישא בחללו. לופבן חזיון גדול ונפלא הוא והערכתו המלאה היא ענין של עיון ולימוד. הן אוצרות כבירים הניח אחריו, אוצרות של רגש ושל מחשבה ושל תרבות ביטוי, העתידים להיות לברכה לדורות הבאים.

כל חייו היו קודש להגות ולהבעתה. זאת היתה אומנותו ואמנותו. לא היה מרבה בנסיעות ולא נטרד הרבה מחדר המערכת. אולם מתוך חדר־המערכת היה צופה בעינו של עולם וראה את הכל. באינטואיציה אדירה היה תופס מאורעות ומעשים ומבחין בין העיקר והטפל, כאילו היה בעצמו במקום המעשה. בכוחה היה יודע בינה לעתים ורואה את האותות המבשרים את בואן של חליפות.

וכשם שהיה רחב אופק ושאף לגדולות בספירת הרוח והיה עונק גלגל חמה של חיי ישראל, כך היה עניו וצנוע בחייו הפרטיים. די היה לו בקב חרובין. מסתפק היה במועט. שום תאות שלטון ושום יצר פרסום לא עכרו את ראייתו. בז היה בלבו ל“נכסים” כאלה, שאין קרנם קיימת בעולם הזה ואין להם פירות לעולם הבא. לפיכך יכול היה לגשת לבירור של כל ענין שתוכו כברו. נאמנותו לא היתה על־תנאי ושורש התנגדותו היה טהור בתכלית. זעמו, שבא לא אחת לידי ביטוי ביחס לכל מיני הופעות לקויות בחיים הציבוריים, היה זעם של מבקר ישר. היה בזעמו משהו קדמוני, נבואי. ואף תשואות־הסכמתו היו נקיות מכל רבב. שום צליל כוזב לא התערב בהן.

בשנים האחרונות היו תוקפים אותו מזמן לזמן מכאובי גוף. אך הוא ידע לשאת באהבה את מנת־היסורין מיד הגורל. לא התאונן ואף לא דיבר על כך, ובכלל היה ממעט לדבר על עצמו. וכשם שעמד על דעתו ולא העביר על מידותיו בתור סופר ופובליציסט, כך היה נוטה לויתרון ולצידוק־דין בחייו הפרטיים. המטבע של לופבן הוא: אריה שואג מצד זה, ושה נאלמה מצד זה. אולם הנרתיק הגופני לא יכול להכיל את כובד המכאובים ונשבר, אך נר נשמתו ואור תורתו יאירו וילכו לדורות.

תש"ט

מאמר שני

משנשלם מעגל חייו של מורה, של יוצר, של חבר גדול, מתעורר רצון בקרב אלה שנשארו אחריו בחיים לכנס את ניצוצות רוחו הפזורים וללכד את חלקי יצירתו, כדי לסכם את מפעל חייו. הם רוצים לעשות נפש לו. זוהי בעצם השארת־הנפש האמיתית: שע"י כינוס פיזורי עצמותו והקרנתו של אדם והערכתם – נחקקת דמותו בכתב אשר לא יימחק לעולם, והיא משפיעה והולכת דורות רבים.

אולם עבודה כזאת אינה יכולה ליעשות כלאחר יד. מפעלו הרוחני של לופבן הוא מגוון ורב־יריעות ויש צורך בעיון מדוקדק בכל מה שיצר, כדי לעמוד על טיבו. לכן לא אמצה במאמר זה את ערכו של לופבן, אלא אעמוד בראשי פרקים, כמעט בדרך הנוטריקון, על החזיון הגדול בחיינו ובספרותנו, ששמו לופבן.

וקודם כל לופבן האדם.

צד־היחוד שבלופבן היה לא בכשרונותיו המרובים והמבהיקים, אלא בעובדה הבלתי שכיחה בימינו, שבו היו מזווגים אישיות וכשרון. בחיינו, בחיי ספרותנו ועתונותנו, אנו עדים לא־אחת לתופעה המכאיבה: כשרון לחוד ואופי לחוד, יכולת טכנית ותרבותית עד כדי וירטואוזיות – מכאן, וחוסר אופי או אישיות לקויה – מכאן. ללופבן היו כשרונות והיה ניחן ביכולת רבה, אבל הוא הטיל עליהם מרותם של עקרונות רוחניים, הם נרתמו למרכבת המוסר היהודי והאנושי. הכשרון שלו לא היה עיוור; פנס היה בידו, שהאיר לפניו את הדרך. אישיותו לא ענתה אמן יתומה אחרי כשרונו, אלא כשרונו נענה לאישיותו. זאת היתה מזיגה של מוסר ויצירה.

הוא היה אידיאליסטן.

יש אידיאליזם, היונק מחוסר ידיעת החיים, מתמימות, מאי הבנת הטוב והרע שבעולם. אידיאליזם זה, המתרקם בחדרי־חדרים, מתפוגג ואינו עומד בפני המציאות הקשה. אולם האידיאליזם של לופבן היה נעוץ בהכרת המציאות. הוא ידע את פני הדור ואת יצרי האדם. הוא ירד לעומקן של הליכות החיים וחוקיהן. ולא עוד אלא שדוקא ידיעה מרובה זו בהוויות העולם היא שהולידה בקרבו את השאיפה הנעלה לתקן את העולם, לתקן את הציבור ואת חייו. הוא עצמו היה מחוסן בפני הכיעור והדומה לו, ושום אכזבה לא יכלה להחליש את אמונתו בטוב וביפה, כדרך ששום מעצור לא היה יכול למנעו מלבטא את האמת בעוז ובגלוי.

הוגה דעות היה.

בתוך סגל־החבורה של הוגי־הדעות, שקמו לה לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית בדור האחרון, הוא היה אחד הבולטים. כל מי שיבדוק את המחשבה הלאומית והחברתית שלנו ויסקור על פני דרכו של לופבן וכתיבתו, ימצא בה פלג מחשבתי עצמי, פלג זך של לופבן, המפכה לתוך הנהר הרחב. כפובליציסט היה גם פרשן, המסביר את רעיונותיהם של אחרים או של הקולקטיב, אך גם כפרשן היה מוסיף תמיד נופך מקורי משלו, מטיל דגש משלו או מחדש איזו הגדרה. והעיקר: היה מטיל סערה ברעיונות שקטים. הוא הסעיר לא רק אנשים, אלא גם מחשבות. ע"י כך קיבלו גם דברים ישנים וידועים ברק חדש ומושך.

יש הרבה רעיונות שמנסרים בעולם, אבל הם בחינת שברים, או נשמות ערטילאיות. משום שאין די בכך, שרעיון טוב ומועיל מובע כלאחר־יד ע"י מישהו בדרך הסיסמה או הפתגם. הרעיון נקרא על שם מי שמפתח אותו, שמבסס אותו, שעושה אותו לבנה בהשקפת עולמו, שמצליח לחבבו על הרבים. מבחינה זו היתה גם פרשנותו של לופבן בחינת יצירה. כמה וכמה מחשבות שנפלטו בדרך־אגב או שהיו שרויות מאחורי הגדר, עברו דרך כור המצרף של לופבן ונעשו גדולות ומחנכות: אבני־בנין להשקפת עולם.

ללופבן היתה שיטת מחשבה והערכה מקורית. הוא ירש, כמובן, הרבה מקודמיו וידע לשמור יפה על הנכסים שבאו לו בירושה. אבל סגולה היתה בו לחדש את המורשה ולמזגה בתוך זרם היצירה השוטפת, בתוך ההתהוות. כוח השיפוט שלו היה מפותח במידה יתרה וידע מה להבר ומה לזרות. קנה־המידה שהשתמש בו לא היה מקרי או פרי השעה החולפת, אלא פרי רוח איתנה ששכנה בקרבו, תולדה של השקפת חיים שלמה, שנבחנה בכור המציאות הארצישראלית.

משליו וציוריו, שהיה מתבל בהם את מאמריו, ידועים למדי וטעמם עדיין זכור לנו. אבל ראוי לשים לב לענין אחד, שהוא אולי סודו המיוחד של לופבן.

הפובליציסט העברי, המלווה את המאמץ החלוצי הבלתי פוסק של תקומת עם ובנין חברה, עוסק על פי רוב בבירור הלכות אפורות, ואף קודרות. שכן הן משמשות בבואה של חיינו הרציניים, הדומים לים זועף. ואמנם לופבן ניגש בכובד־ראש לבעיות ולחידות הצפות ועולות יום יום על סדר־יומנו. אבל הוא ניחן במתת־אלוה, בעליצות פנימית. וסילון דק של עליצות וחום היה מתפשט בתוך דבריו ומרכך את קשיותו של הנושא הנדון. לתוך השאלות היבשות והזועפות של חיינו היה מכניס מלחלוחיתם של פיוט וחזון. הנושאים היו קשים וחמורים, אך ההרצאה עליהם היתה רכה ונעימה. ביחוד שקד הרבה על כך, שהפתיחתא, הדיבור המתחיל, תהא כובשת את הקורא. משום שאם הקורא המוטרד והמסורבל בדאגות נכזב מן הפסוק הראשון, שוב אין לו תקנה; אבל אם הדיבור־המתחיל קוסם לו לקורא ומשרה עליו מיד אוירה אחרת, הריהו מוליך אותו הלאה עד הסוף.

לופבן היה עורך מובהק.

העריכה אינה מלאכה בלבד, היא גם חכמה. זהו סוג של יצירה, יצירה ברשות אחרים. ככל יצירה אף היא נעשית בחדרי־חדרים, אבל שלא כשאר סוגי יצירה היא נשארת בטמון ואינה נראית ולעולם אין הבריות יודעים מה פעל העורך. ולאו דוקא אנשים פשוטים, אלא אפילו המשכילים שבדור אינם בקיאים בפרשה זו. על פי רוב מקבל העורך, ביחוד עורך עברי, כתב־יד המשול לגוש גלמי והוא צריך לגשת אליו כדרך שניגש פסל אל האבן, ומעט מעט, תוך מלאכת פיסול, הולכת ונוצרת הצורה. כמה גושים גלמיים כאלה מתקבלים במערכת, יודע רק מי שעסק פעם בעריכה. זוהי עבודה, שכולה הענקה ונתינה, שאין בה שום גמול לנותן. כל עורך רציני משקיע מנפשו ומנכסיו בתוך יצירת אחרים, בלי שהציבור ידע מה עשה העורך. לפעמים אין אפילו המחבר הנערך יודע על כך.

ולופבן ראה בעריכה יעוד לא פחות מאשר בעצם יצירתו. ועקרונות עריכה היו לו. הוא ידע, שאין כל המחברים כותבים בסגנון אחד. הוא שמר מכל משמר את עצמיותו של המחבר, ולא תיקן ולא מחק אלא בשעה שהיה צורך הכרחי בכך. לפיכך היה “הפועל הצעיר” ערוך כהלכה, אבל היו בו מיני סגנון שונים. מאמר מאמר ולשונו. איש איש ואופן כתיבתו.

לופבן כסופר לא בא לידי גילוי מלא. אחרי תקופה קצרה, שבה כתב דברי ספרות לשמם, נוסף על דבריו הפובליציסטיים, באה תקופה, שנמשכה עד יום מותו, ובה נתן את כל חילו לעבודת־קודש אחת, לפובליציסטיקה. היא היתה עיקר מלאכתו ועיסוקו. אולם בקרבו תססו מאוויים ספרותיים שונים, שתבעו גילומם ולא נתנו לו מנוח. המאוויים האלה באו במידת מה על סיפוקם בשתי דרכי עקיפין: הוא יצק את כשרונו הספרותי ואת דימוייו הספרותיים לתוך הפובליציסטיקה, ועוד דרך היתה לו לבטא בה צורך זה – יצירה שבעל־פה. כל כמה שהדבר מופלא, הרי זו עובדה, שלופבן, שלא הצטיין בהרצאה־שבעל־פה, היה “כותב” בחוג מצומצם של חבריו רצנזיות מצויינות, שאילו היו מעלים אותן על הכתב היו אלו חטיבות ספרותית אמיתיות. בחבורה כזאת היתה לשונו מתירה את עצמה מן הכבל ומן הכובד והיתה חוצבת דמויות והערכות של סופרים וספרים. אולם היה בו איזה סירוב פנימי לכתוב את הדברים, ורק מפקידה לפקידה היה מיחד את עטו להערכת סופר או ספר קרוב מאד ללבו.

לופבן היה איש השכל, רציונליסטן. בכתיבתו, בגישתו לשאלות חיים, בהעריכו חזיונות עבר והווה, והיה משתמש בקנה־מידה שכלי. איזמל חד היה בידו והיה מנתח בו הכל, וכללי־הגיון חמורים היו לו, שעל פיהם היה דן כל מחשבה כל תופעה, כל מאמר, כל התהוות, ולא היה פוטר שום איש מלציית להם. בגלל גישתו הרציונליסטית היתה לו הערכה מיוחדת ביחס לחסידות ולקבלה. הוא אהב בעולם הספרות והמחשבה את הבהיר, את המזומן, את הטבין ותקילין, ולא ספק־מטבעות ספק־אסימונים.

ואף על פי כן לא היה לופבן יבש. הוא שנא את בעלי החשבון הקטן. הוא אהב את הצלילה, את המצולה, את השחיה במרחבי־ים. חלקו היה עם בעלי השכל הגדול, הנפגשים אי־שם עם בעלי המסתורין. אופייני מאד היה הסיפור שסיפר לי פעם. מזמן לזמן היתה ראייתו לוקה לקוּת כלשהי והיה נזקק למשקפים. פעם נכנס לבית מסחר למשקפים (כמדומה לי, שזה היה בחו"ל) וביקש להתאים לו זוג אחד. כשהרכיב על חטמו זוג משקפים, התחיל לראות את העולם ראיה כה בהירה וכה מאירה, שכובעו ובגדיו והוא עצמו היו שלא מעלמא הדין. עיניו הוכו בסנוורים משפע של אור ומרוב בהירות. מיד הסיר את משקפיו וביקש עמומים יותר בדרגה אחת או שתים. לופבן הבין מה שמבין כל הוגה־דעות, שגם הבהירות והשכל טובים ומועילים עד גבול ידוע, וכאשר הבהירות עוברת את הגבול, אין בינה לבין החושך והסנוורים אלא כפסע, כשם שבין הקליפה והקדושה יש רק פסע אחד.

אכן, היה קורטוב של מסתורין בהליכות לופבן ובכתיבתו. כעין דוק היה פרוש עליהן. היסוד המסתורי הזה הביאו לידי ספקנות, זו הספקנות השומרת את האדם מפני יוהרה ומפני הבטחון, שהוא כבר פתר את כל שאלות החיים והעולם; זו הספקנות, הלוחשת באזנו של אדם: ושמא טעית או שמא אין הדבר בר־חקר? המיה ספקנית זו היא בת ישראל כשרה. יש לה שלשלת־יוחסין ארוכה. כי בעלי־שלטון־השכל ידעו אותה…

כל התכונות והסגולות האלו נתכללו באישיותו של לופבן ועשאוהו חטיבה מיוחדת, חד־פעמית. הוא הלך מאתנו באמצע שליחותו ובטרם הספיק להגשים את עצמו ולגלות את כוחו ויכלתו.

תש"ט

---

עזריאל אוכמני

מאת

ישראל כהן

¹

ביגון-לב עמוק באנו להיפרד ממך, עזריאל היקר. כרבים מבני דורך נתחנכת ב“השומר הצעיר”, עזבת את הגולה ועלית ארצה כדי להצטרף לבוני המולדת וליצור חברה חדשה, שיתופית. אולם גם שליחות אחרת היתה בוערת כאש בלבך, הלא היא שליחותו של סופר, היוצר ספרות עברית חדשה. שתי שליחויות אלו היו כחטיבה אחת סדר-יומך. ביוגרפיה חלוצית זו האצילה מרוחה על יצירתך הספרותית.

שנים רבות עבדנו יחד באגודת-הסופרים. היינו שותפים להכרעות שונות וחשובות. ערכתי אתך מאסף ספרותי, הרינו והגינו בצוותא דרכים לביצור מעמדו של הסופר והספרות. וצר מאד היה לנו כאשר המחלה הפקיעה אותך מפעילות משותפת. אבל עד זיבולא בתרייתא, עסקת במלאכתך כסופר, והלא רק בימים אלה רכשתי את החלק השני של ספרך “תכנים וצורות” שהוא פאר ספרי-השימוש המדעיים בתורת הספרות.

היית תלמיד חכם במובן המסורתי של המושג הזה. היית בקיא בחדרי התורה ובספרות העברית לכל מכמניה ותקופותיה. התורה שלמדת בנעוריך ליוותה אותך כל ימי חייך. לשונך לשון המקורות, שיש בה מזיגה נאה של ישן וחדש, שמרנות וחדשנות. טיילת כבן-בית גם בספריות העמים, והכנסת יפיפותה של יפת באהלי ספרותנו.

מגוונים ונאים היו כשרונותיך. היית מבקר מעמיק חקור ונתח; היית עורך בעל-טעם, וראית שליחותך לגלות סופרים צעירים; היית מתרגם חשוב, ובשנים האחרונות היתה לך עדנה שירית ויצירתך הפיוטית הפליאה את מיודעיך וקוראיך. היית איש-ציבור ער ותוסס ותרמת לחיי המדינה בישראל ובחוץ לארץ גם תרומה מדינית. כתפיים רחבות היו לך והעמסת עליהן משימות ותפקידים שונים, שהזמן גרמם, ובכולם נשאת בהצלחה.

חיים רבי-עלילה חיית ונחלה רוחנית גדלה אתה מניח אחריך, שבני ביתך ומשפחת הסופרים והאומה יתגאו בה.

בשם אגודת הסופרים אני נפרד ממך, אחינו עזריאל, שמך ומעשיך יינצרו בקרבנו. ימתקו לך רגבי עפר בקיבוץ עין-שמר.

---

שלמה שפאן (להזכרת נשמתו)

מאת

ישראל כהן

¹

בצער רב ובעצבון גדול נתכנסנו להזכיר את נשמתו של שלמה שפאן ולהתייחד עם דמותו.

עדיין חמים המגעים שהיו בינינו, עדיין נשמע קולו בשוחחו בכובד-ראש או בבדיחות דעת על עניין מן העניינים, עדיין מהדהד בחלל הבית הזה צחוקו הטוב ומרחפת הצעתו הנבונה בישיבות או בבירורים – וכבר עלינו לספדו ולבכותו.

אמנם ידענו, כי חולה האיש והוא נתון להתקפות תכופות. אך התרגלנו לכך, שמפקידה לפקידה הוא נכנס לבית-חולים ויוצא משם בריא למחצה וחוזר למלאכתו ולעיסוקיו.

ומלאכה רבה ועיסוקים רבים היו לו. תשוקתו לפעלתנות היתה עצומה, כאילו רצה להוכיח לעצנו כי אמנם בר-פעולה הוא ולא נפגם. בקצת דברי בקשה יכולת להטיל עליו כל עומס וכל תפקיד. ובדיעבד היה מרוצה מכך. מבחינה זו אפשר היה לומר עליו: משכני – אחריך ארוצה… גם צמאון זה אפשר להסבירו בצורך להביע את עצמו, זו ההבעה העצמית שלא באה על סיפוקה רק בדרכי יצירה.

הוא היה אמון פדגוג לפי שורש נשמתו. ההוראה בכל שלבי חייו מבית הספר היסודי ועד האוניברסיטה, היתה לו עצם ולא מקרה. הוא היה פדגוג יוצר, היודע לרדת באניית-הסתכלותו לתוך מצולת נפשו של הזולת ולהעלות משם פניני הכרה אישית ולהתאים את לימודו לתלמיד המסויים. על כל חיבבוהו תלמידיו והוקירוהו. אישיותו הקרינה קרני השפעה מאירות. הוא, בעל ההשכלה העברית העמוקה ובעל ההשכלה הקלאסית הרחבה, לא העניק לחניכיו השכלה גרידא, אלא כשהיא רוויית ערכים מוסריים וחברתיים. הכל שימש אצלו מדיום לחינוך: הספרות העברית לצורותיה, הלימוד המקצועי של משקלי השירה המקראית או החדשה. ואפילו ההרצאה על דידאקטיקה. ברוח זו דיבר בכל כינוס ובכל הזדמנות. כי בעל שליחות היה, ששליחותו קודמת לאומנותו.

גם כמתרגם אמנותי של הספרות הקלאסית היה בחינת מורה וחלוץ. הוא הכשיר את עצמו להכניס יפיותו של יפת באהלי שם ולהיות כמליץ בין ישראל ליוון. וכך תרגם “שירים הומריים”, “המנונות הומריים”, “שירת הסיודוס”, “משלי איסופוס”, ו“שירת האלגיה היוונית העתיקה”. לימוד חכמה יוונית, היה אצלו לייעוד. בשדה זה היה כובש ונכבש. הוא כבש דרכי תרגום חדשות לספרות העברית ופילס נתיב למשקל ההכסאמטרי, אך גם נכבש בעצמו על ידי גילוי זה והיה מלא אותו. הוא ידע את גודל ערך מפעלו וחלם על הרחבת היריעה התרגומית בממדים גדולים, הכוללים גם את מה שכבר תורגם על ידי אחרים, אך לא בהברה הספרדית ולא במשקל הנכון, כגון האיליאס והאודיסיאה.

הוא היה איפוא פעיל בתחומים שונים: כמורה, כמשורר, כמתרגם, כמספר, כמבקר וכעסקן. אולם הוא היה מאותם האנשים, התוהים על עצמם כל ימי חייהם, עד לשעה אחרונה, כדי לדעת במה כוחם גדול ומהו עיקר ייעודם בחיים וביצירה. שפאן לא פסק מלחטט בנפשו והוא נקלע לא פעם ממסקנה למסקנה. אכן, סיפוריו, וביחוד שיריו המעטים, שפרסם בחתימת “ש. נפש” או “מ. בקר”, הם אוצר בלום להבנת אורח-חייו והגיגיו של שפאן.

בשיר אחד משנת תרצ"ג כתוב לאמור:

ננעץ בקצה לבבי “מה” דווי בספקות / ואני מטיח ראשי אלי כתלי דמיון / לא אבה הייתי תלוי ענבל עלוב / מבלי להשמיע קול.

(“בוסתנאי”, תרצ"ג)

הוא תהה גם על מורשת אבותיו שמא ימצא בה נתיב לחייו. וכך ישיר בשנת תרצ"ב:

קדשני אב להיות גיבור / ולנחול נצחונות בארץ; / אם לי צוותה בחיים / לשאול ממעיני התענוגות – / ואני פרשתי למדבר, / ואתנזר בלהט חולותיו – – –

(“בוסתנאי”, תרצ"ב)

כך ניטלטל מקוטב אל קוטב, בין ההכרה לפעול ולנחול נצחונות וגם ליהנות ממנעמי החיים, ובין הצורך בבדידות ובהתייחדות המעמיקות את ההווייה העצמית. על בדידות זו חזר ושר פעמים רבות:

נטשתי את דרך הרבים / ואט לי אל שבילי; / ברחתי מארחות המונים / ואתיחד עם צלי. / אך פרפרה נפשי במשעול / ולא מצאה אמתה…/ וצלי האפיל על פעמי. / ויהי לי למחיתה. / יבוא מאליו יום עתיד. / יבוא ויביא / פתרון לא צפוי / לחלומות לבבי. (“דברנו”, וינה תר"ץ)

הוא ידע ידיעה שהכאיבה לו, כי “דרך חיי נטה הצדה” (“בוסתנאי”, תרצ"ג) “כי החפץ ממני רחוק” (“הארץ תשי”ח). ואמנם מוטיב זה חוזר גם בקובץ סיפוריו “בדרך מבית המחזה”. בסיפור “תעודת-זהות” אנו רשאים לראות פרק אבטוביוגרפי, כלומר, אשנב למסתרי נפשו. שכן כל ימי חייו הוא חיפש תעודת זהות לעצמו, וזו שיחקה עמו במחבואים, נמצאה ונעלמה, נמצאה וחזרה ונעלמה. גם הסיפור “הטבעת” משמש בבואה לגורל חייו. הטבעת היא חותם, מלשון “טבעת המלך”. היא מטביעה את סימניה על האישיות ומימי לסינג ואילך היא משמשת סמל בספרות ובחיים. והנה טבעת זו היא מציאה שמצא גיבור הסיפור וחזרה ואבדה לו אבידה שאינה חוזרת. אבידה זו דיכאה את רוחו והשרתה עליו בדידות ושכול.

כך נגלה לנו שלמה שפאן בעל הנפש העשירה. הנאבקת תמיד, התוהה על עצמה והכובשת לה מחוזות יצירה חדשים. ובכל נפתוליו היתה יצירתו משענתו ונחמתו.

סחה לי אחת מתלמידותיו של שפאן באוניברסיטה בתל-אביב. כי לפני זמן-מה הרצה על משקלי השירה ומיקצביה ואמר בשעת שיעורו את הדברים האלה:

“הקצב מצוי בכל מקום, בחיי הטבע כבחיי אדם. קיץ וחורף, אביב וסתיו הם הקצב של הטבע. גם הרוח נושבת בקצב. נשימתו של אדם היא בקצב קבוע, וביחוד פועם הלב פעימות קצובות וקבועות. רק הלב שלי – הוסיף בהיתול – איננו פועל בקצב הדרוש והוא יצא מכלל זה…”

ואמנם לבו היה מתפרע בו מזמן לזמן ופורע את המשקל והקצב, עד שקע בו לחלוטין. יהי זכרו ברוך!

---

מצבה שַׁכּוּלָה

מאת

ישראל כהן

¹

המצבה הזאת שאנו בונים כאן למשורר שמעון פרוג במלאת ששים שנה לפטירתו, היא המצבה המקורית, שהוצבה לפני כחמישים שנה בבית-העלמין היהודי על קברו באודיסה. עם כיבוש אידיסה בידי הצורר הנאצי, שחיק עצמות, במלחמת-העולם השניה, נהרס בית-העלמין, נעקרו מצבות רבות ורוּצפו בהן כבישים. שפר מזלה של מצבת-שיש זו של פרוג, והיא הוטענה על הקרון והובאה, עם שאר דברי ביזה, לבוקארשט, ושם נקנתה בשוק על-ידי יהודי והוצבה בבית-העלמין. כשלושים-וחמש שנים היתה שוכנת כבוד במקום זה. מחמת שמועות, שבית-הקברות היהודי באודיסה עומד לההרס, התעוררה אגודת הסופרים העברים בישראל ופנתה בבקשה לשלטונות ברית-המועצות להרשות לה להעביר את ארונותיהם של מנדלי ופרוג לישראל, ולא נענינו. אז נודע לנו על-ידי הרב רוזן, רבן הראשי של כל קהילות היהודים ברומניה, שהמצבה של פרוג נמצאת בבוקארשט, ובזכות מאמציו הגדולים של הרב, וברשיונה האדיב של ממשלת רומניה, הועברה זו לישראל, והריהי לפנינו בכל צביונה וקומתה.

ודאי, מדכדכת העובדה, שארונו של פרוג, שבו מונחים שרידיו הארציים, לא הותר לבוא לישראל והוא הופרד מן המצבה. שם טמון ארונו כשאבן-ציון קטנה ומאולתרת על קברו, וכאן מוקמת מצבתו בלא שעצמותיו ישכנו תחתיה. כי המצבה באה אלינו בגפה, כמין פלג-הווייה. נקווה, שעוד יבואו ימים ויתקיים איחודם של השניים.

התלמוד מכנה מצבה בשם “נפש”; ואמנם אנו עושים נפש למשורר פרוג, זה המשורר אשר נפשו קשורה בנפש האומה. הן הוא היה בין מדליקי המשואות הראשונות של תחיית האומה, של חיבת-ציון והציונות. שירתו היתה שירת גאולה ומתן תיקון לאומה. הציוני הצעיר והיהודי הנאמן, שאך זה נתעוררה בו תודעתו הלאונית, היו שרים את שיריו ברוסית, ביידיש ובעברית, בהצרות-עם בחגיגות, בחורשות-אהבה, בשמחות של מצווה, והרגישו עצמם אנשים גאים ויהודים משוחררים, ושונאי התבוללו. לאחר גל הפרעות בשנת 1880 הזהיר פרוג מפני האשליה, שאיזו מהפכה סוציאלית תביא ישועה ליהודים, והשמיע את האני-מאמין הציוני, שכוחו יפה מאז ועד ימינו: “גאולה אחת תיתכן לנו והיא בשדותינו אנו, בארץ החופש שלנו, במקום שהגניוס של עמנו הופיע בזהרו הנעלה והוריד לעולם העויין את לוחות-הברית והמשפט”. היא קרא למהפכה הציונית, הוא חולל תמורה גדולה ביידיש, שנהפכה ללשון פיוטית אמנותית. מה שעשה מנדלי ליידיש בתחום הסיפור, עשה לה פרוג בתחום השירה. הוא התקין לה פסקי-טעמים והטיל עליה עול קצב ומישקל. שינהם הביאו לה עלית-נשמה. פרוג כתב גם כמה שירים בעברית, אולם היה אמן הלשון הרוסית, שגדולי הסופרים הרוסים הכירו בו, והנחיל בשעתו כבוד ב“איך” וגם ב“מה”. הוא נתן ביטוי לא קר לסבלות העם בגלותו ולסיכויי הישע והפדות המעותדים לו, אלא גם ליפי הטבע והנוף. עיצב את דמותם של גיבורי האומה מן המקרא ועשאם דוגמה ומופת לעם. ראו, אמר, אין זה עבר נושן, אלא חזון העתיד, לכשתרצו. בזה עורר את הדור הצעיר לגבורה, להגנה עצמית. הוא הטיף לעבודת האדמה ושר “שיר תהילה לעבודה”, ול“זורעים”, שהולחן ונעשה זמר עממי. מתוך שירתו בקעה ויצאה בת-קול והכריזה: ברקאי! היכונו לשיבת ציון, לגאולה! הוא השפיע על משוררים יהודים ועבריים, והד שירתו מצוי ביצירתם הפיוטית. אנשי ביל“ו, אנשי העליה השניה והשלישית והחלוץ, בכולם זרע פרוג את זרע הלאומיות והציונות, שהניב פרי-הילולים. לפיכך ניתנה רשות לומר, שלא רק בהם אלא בכל חלוץ ובכל חייל ישראלי פועם, בסוד הצירופים והגילגולים, שיר של פרוג; אותו ניגון ראשון, שכינורו של פרוג השמיע בשחר התחיה הלאומית שלנו, עדיין מרטט והולך בנפש הדור, ביודעים ובלא יודעים. זו סודם של המדליקים נר ראשון של גאולה והוא מאיר ומבהיק במשך דורות. לא לחינם הרגיש המשורר יל”ג התבטלות בפניו וכתב עליו:

עלה נבל אנכי, אתה ציץ פורח!

יבש כחרס כוחי, אתה מלא ליח.

פרוג לא קיטרג כמוהו על העם. הוא בא אליו מלא חסד ורחמים. הוא הביא עמו את ריח האדמה והדר הטבע, שבתוכם התחנך. הוא קרא לשוב אל הטבע, אל הטבע של ארץ-האבות.

הנה עמי בתוך ארצי ראה אראה,

יושב כקדם על אדמת מושרת,

אם כאכר מאחורי מחרשת,

אם כגיבור מתחת דגל דרור גאה…

(כתבי הקודש)

בשנת תרנ"ב, כשהיה ביאליק בן 21, כתב מכתב לחבר נעוריו יעקב פרידמן ובו כתוב בין השאר:

“רגע לפני כתבי המכתב הזה כיליתי לקרוא שירי פרוג, הוי פרידמן! מה טוב חלקו ומה נעים גורלו כי נשמה גבוהה, נפש רמה וזכה כמוה ניתנה לו ממרום! זאת הפעם הראשונה בימי חיי לטעום טעם שירים. – – – איש אשר כזה משורר יקרא! אך זה הוא אהוב המוּזה! אך זה הוא ילד אלהים! – – – מה קטונתי, מה שפלתי, מה דלותי, מה מך ערכי! – – – לא אוכל לתאר לך את הרושם אשר שמוּ בקרבי שירי פרוג”.

עכשיו הבאנו את מצבתו למדינת-ישראל. כאן אנו עושים לו נפש בין נפשותיהם של ידידיו וחבריו: ביאליק, אחד-העם, רבניצקי, בן-עמי; כאן היא תצא מבדידותה ותצטרף לצוותא גדולה ויקרה, שעימה התרועע פרוג בחייו, ואפריון אחד של הוד הנצח יהא חופף עכשיו על כל מצבותיהם.

בואך לשלום מצבה שכולה!

---

שמואל אבא הורודצקי (ממניחי היסוד למחקר החסידות)

מאת

ישראל כהן

¹

ממניחי היסוד למחקר החסידות היה. ובשדה זה חרש כל ימיו, זרע וקצר יבול מבורך. ודאי, הבאים אחריו הוסיפו וגרעו, חידשו ותיקנו, אַך זכותו כאחד הראשונים לא תשתכח. גם אלה שהפליגו ממחקריו והלאה, מוכרחים היו להתחיל בו. הוא היה סופר “בעל מלאכה אחת”. כמעט שלא יצא מתחומי “מקצועו”, אלא היה תמיד בתוך העוגה שעג לעצמו: עוגת המסתורין בישראל. והוא עשה זאת בחיבה וביראת הכבוד. לא היתה בו ממידת הקנאות, אלא היה הולך ומרצה מתון מתון על תורתו של רבי זה או אחר או על חייו ותולדותיו. הוא עשה את החסידות מרכבה לחייו ואת חייו מרכבה לחסידות.

בגישתו לחסידות ולמסתורין הריהו מעלה לפנינו את מידתו של רש"י בפרשנותו. לא חיטוטים ולא התחכמות, אלא תמימות קדושה. בין שהוא מפרש דבר כפשוטו ובין כמדרשו, הריהו נוהג בו כובד ראש, שלעתים לא תחסר בו גם נעימת ההומור הקלה.

אולם לא לבד חוקר חשוב היה, אלא קודם כל איש דגול, בעל סגולות יקרות, ונעים היה לשהות במחיצתו ולהפליג עמו בשיחת רעים על דא ועל הא.

היה לא קר צנא מלא תורה, אלא גם מלא וגדוש זכרונות העבר. כשלושה דורות של מאורעות ואנשי שם ענק על צוארו. והוא זכר במהירות מה שאירע בימי בחרותו ועמידתו ושיבתו, וכל מי שנפגש עמו, נקבע בו במדור מיוחד שבלב. ואף זוהי ממידתו של איש-מוסר, שאין שום פגישה עם אדם יוצאת לבטלה, אלא חיה ופועלת בו כל ימיו.

הוקרנוהו תמיד, כי היה מורנו ורבנו, ומפיו למדנו לא רק תורת החסידות אלא גם מידות טובות, שהמעולים שבה דרשו נאה ואף קיימו נאה.

יהי זכרו ברוך!

---

צבי פרייגרסון

מאת

ישראל כהן

¹

א

בראשית שנת 1920, בעצם העליה השלישית והרביעית, שהצעידה את בנין הארץ קדימה, נתלקטה בדרכים מופלאות ברוסיה הסובייטית “חבורה צעירה של סופרים עברים” שחוללו נס בספרות העברית. אנשי חבורה זו, שביניהם היה בתחילה גם אליעזר שטיינמן, היו אברהם קריב, י. סערוני, משה חיוג, גרשון חנוביץ, יעקב בורוכין, גרשון פריד, יצחק בובוביטש ועוד, שכל אחד מהם היה בעל פרצוף-פנים משלו, הבשילו במהפכת אוקטובר. להבשלה זו היו שתי פנים: כיהודים, שנתחנכו על ברכי המסורת של יהדות רוסיה הגדולה, שאפו להגשים את חלומם על המשך יצירה ספרותית עברית ונאמנות ללשון העברית, ומאידך, כעדים חיים למהפכה הבולשביסטית, שהשתתפו בה בפועל ממש ואף קיוו ממנה שינוי סדרי עולם – התאמצו בכל כוחם להיות נאמנים למשטר הסובייטי החדש ולטרוח בבנייתו. למטבע שלהם היו, איפוא, שני צדדים: עברי מכאן ומהפכן מכאן. ולפי שכפילות זו היתה מנוגדת להשקפתה של הכת הייבסקית ולמהפכה, וכל המדברים בשמן לא גרסו כך ואף התנגדו לתפיסה זו, היתה לכך גם תוצאה כפולה: בנפשם של סופרים עברים צעירים אלה נתהוותה סתירה חריפה, שאכלה את לבם ומוחם, תחילה בשתיקה ובלי שהביאו את הדבר לידי תודעה ברורה, ואחר כך תוך התלבטות פנימית נואשת. והתוצאה השניה היתה: החשדה מתמדת מצד השלטון הסובייטי, שבלש אותם וירד לחייהם בחקירות ובעינויים, עד שנמנע מהם לבסוף להגשים את האידיאל הכפול, וכל אחד כילה את חייו וחלומותיו כפי שכילה.

אין באפשרותי עכשיו, כמובן, לעקוב אחרי מה שאירע לכל אחד מהם, ואעמוד בקצרה על צבי פרייגרסון, מפני ייחודו האישי והספרותי. בו, כנקודת-מוקד, נתרכזו מאורעות, מעשים, ארחות-התנהגות, יצירה ספרותית, תקוות ואכזבות, מאמצים עליונים וגילויים טרגיים, שנפלו בחלקם של השאר, והוא המשמש בבואה לכל החבורה הזאת.

ב

פרייגרסון זכה בחינוך ציוני עברי בבית אבא שלו. בהיותו בן 13 שלחוהו הוריו ללמוד לגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב. כשנסע בחופשת הקיץ לבקר את משפחתו ברוסיה, כבר נשתקע בה מחמת מלחמת העולם הראשונה. אבל שהייתו בארץ ולימודיו בה ייחדוהו מן השאר. הכרתו הציונית נתעמקה, חיבתו לציון נשתרשה עמוק בנפשו, ולשונו העברית היתה חיה וניזונה כל ימיו לא רק ממקורות התרבות והספרות העברית, אלא גם מחוויותיו בארץ. חיוּת זו היתה מורגשת בדיבורו, בסיפוריו, בזכרונותיו, ובכל יצירתו הספרותית, אך קודם כל בעמידתו האיתנה. על דרך זו אנו רואים את פרייגרסון חי וקיים ויוצר כיהודי נאמן, כציוני וכסופר עברי גם לאחר שנתפוגגה בקרבו האשליה הוורודה בדבר אפשרות לחיות חיים כפולים ולשמור על נאמנות כפולה לעם היהודי וללשונו העברית וגם למהפכת אוקטובר. “האוקטובראים העברים”, כפי שכינה אותם יהושע גלבוע ז"ל, נאלצו להשיל מעל עצמם את האור האוקטורבאי החיצוני ולהסתפק באור העברי הפנימי שלא כבה ולא יכבה. לא כולם הצליחו להשתחרר מן האוטופיה ליצירת תרבות עברית אדומה במידה שווה ובקלות שווה, והיו שהיססו להתפכח והתלבטו קשה ועשו את מעשיהם למחצה, לשליש ולרביע; לא כן צבי פרייגרסון.

דווקא הוא, שבתחילת שנות שלושים יצא לו שם של מומחה בהשבחת פחם והתחיל תופס מקום חשוב באוניברסיטת מוסקבה ובחיי המשק הסובייטי, דווקא הוא, שאפילו לאחר שהתגייס לצבא ושיחררוהו מחמת בריאותו הלקויה ונתנו לו להמשיך במחקרו במקצועו החשוב, אם כי באווירה של בלישה בלתי פוסקת מצד חברו סאשה – לא נתפתה לשום דבר וראה את האמת הבהירה, ונאמנותו ליעודו כסופר עברי נתגברה בו עשרת מונים. ואמנם חברו של פרייגרסון, חיוֹג, כתב לאברהם קריב לאחר עזבו את רוסיה, כי “בנימין ידידנו” (הלא הוא פרייגרסון), “המאושר שלנו אינו נפרד ממוּזתוֹ כל הזמן. אין לך יום שלא ירשום לכל-הפחות מספר שורות”. אז כתב גם את החלק הראשון של הרומאן “אש התמיד” בחתימת א. צפוני.

ג

ועל מה כתב? המאורעות והרדיפות הקשים שעברו עליו, לא צמצמו את אופקו, אלא להיפך הרחיבו אותו. מעיינות זכרונו נפתחו לפניו והוא כתב על העיירה היהודית ברוסיה לפני המהפכה הבולשביסטית, ופרש יריעה רחבה ותיאר אותה בצביונה ובקומתה ובכל הצבעים. מבחינה זו הוא חבר נלווה למנדלי ולש. בן-ציון. מהם למד ואותם עיכל והוסיף נופך משלו. הוא הדין בכתבו על חיי ההווה של היהודים ברוסיה הסובייטית. ידוע הדבר, כתב, כי בארצנו, ארץ הסובייטים, נחרבה העיירה היהודית חורבן לא יתוקן. סער ה“פיטילטקה” לחך את שארית הפליטה מימות הפרעות". הוא גם הציץ לתוך נסיונות ההסתגלות של יהודים צעירים אל נוסח-החיים הסובייטי, שהיתה בו שלילה מראש של ההווייה היהודית המסורתית.

ואיך כתב? קשה לנחש, שסופר זה, שהיה מוקף סוכני בולשת, ונאסר, והיה בצבא, ולא היתה לו מנוחת הנפש, כתב כפי שכתב. בעט-אמונים הוא כתב את האמת. ויש בספרו חטיבות של תיאור אמנותי, חדירה לנפשות ותפישה כוללת. ועל אף ההווייה האיומה שתיאר, היה מבשם את תיאורו בהומור, בבדיחות דעת, בבת-שחוק ואף בהיתול ובלעג, והקורא שאינו יודע מי הוא הכותב, יכול לחשוב, שהסופר יושב על איזה אולימפוס בשלוות נפש. אמנם, הסיפורים עצמם הם קודרים ומעציבים ומכאיבים, שהרי במציאות של חורבן ונישול וחוסר פרנסה ושקיעה תרבותית הוא כותב. כדבריו:

“בעיירות ישראל עברתי, ועיני ראו את כל הדלדול הרב, וללבבי חדרה חלודת השממון, שהשתטחה בקהילות-הקודש עד אפס מקום”. אף על פי כן, הכתיבה עצמה תמה ושלמה ולא חסרים בה תבליני כתיבה של מי שרואה את הדברים ממרחק מסויים. אבל הוא ראה את הדברים מקרוב מאד. לאחר ביקור בברדיצ’ב כתב" “והנה שוטטתי בערב חשוון בחוצות ברדיצ’ב – – האזנתי אל העוברים ושבים – ונרעדתי מאד. אזלה מלה יהודית מברדיצ’ב! – – – אפסו יהודים מברדיצ’ב, וי וי, אל אלוהי אברהם! הכלה אתה עושה את עמך?”

כך אין כותב סופר ששתי נאמנויות לו, אלא נאמנות יסודות אחת, נאמנות לעמו, לשפתו העברית וליצירה העברית. כך כותב סופר עברי נאמן ואמן.

“החברה הצעירה של סופרים עבריים”, היתה חבורה של גיבורי חיים ויצירה, שראויים לכינוי המסורתי “קדושים”, שכן חייהם היו קודש להגשמת האידיאל שלהן במסירות נפש ממש. קריב קרא ליצירתה של חבורת סופרים עברים זו, “הענף הטראגי וההרואי ביותר של ספרותנו”, וצבי פרייגרסון עמד בראשו של ענף זה, ובזה ייחודו וחשיבותו הלאומית והספרותית.

---

פרופ' נחום סלושץ

מאת

ישראל כהן

¹

הלכת מאתנו שבע-ימים, שבא-פעלים ושבע-רוגז.

שבע ימים. הן זכית לצ“ה שנה, לחיים ארוכים שלאו כל אדם זוכה להם, אלא בחירי סגולה. זוהי מתת-אל גדולה ונכבדה לעצמה. אתה נבחרת לאריכות ימים. שלושה דורות נתקפו בך, בגופך הזעיר והשביר. היתה שופעת ממך חיוניות מפליאה גם בשעה שלכאורה הסחת דעתך מן העומדים לפניך והיית מעלה בדמיונך דמויות מן העבר, דמויות של שותפים ושל מתנגדים, של חברים ויריבים, שלא הספקת לגמור עמהם את חשבונך. הכל היה מונח בקופסת זכרונך. שום מאורע לא נעדר ולא נשתכח. באותה מסיבה,שנערכה לכבודך לפני חודש, מתקן היית כל שיבוש בתאריך או בסדר הדברים, שאחד הנואמים נכשל בהם, לדעתך. אריכות ימים זו היא שעשתה אותך לכמה חוליות בשלשלת. אתה קידמת את שחר התנועה של חובבי-ציון, היית בין עולי ביל”ו, יצקת מים על ידי הרצל, נורדאו, זאנגוויל ואחרים.

היית שבע פעלים. חייך הארוכים לא היו חיים של סתם. מעולם לא נפסקה פוריותך. היית בין הראשונים להתחלות רבות. היית בין ראשוני מחיי הדיבור העברי, ייסדת אגודה לתחיית שפת עבר, חיברת את הספר הראשון על “קורות הספרות העברית החדשה”, היית ראשון המרצים בקתדרה בסורבונה על הספרות העברית בלשון הצרפתית, היית בין ראשוני החופרים בארצנו לחישוף עתיקות, המשכת את המסורת של כמה יהודים נועזים, שיצאו למסעם במרחקי תבל, במערות ובמדבריות אפריקה, כדי למצוא אחים אובדים ונידחים, והפלאת לתאר את אורח חייהם, סבלותיהם ותקוותם המשיחית. אתה גילית אותם לעצמם ולנו, והבאת אותנו בברית חדשה עם שבטים ואנוסים, שערפלי עבר רחוק כיסו אותם. אתה חקרת את ראשית הפלגתם של יהודים בים והנחלת לנו “ספר הים”. אתה פיענחת שרידי קדומים והענקת לנו “אוצר הכתובות הפניקיות”, שחכמים סמכו ידם עליו והכתירוהו בפרס-ביאליק. אתה הנחת אחריך ספרי-מסע רבים לעם ולבני-הנעורים, שיש בהם אמת, חזון והרפתקאות בכרך אחד. היית פעיל באגודות ובחברות רבות מני ספוֹר. היית חבר כבוד בנשיאות של האקדמיה ללשון העברית והשתתפת בעצה ובהצעה להעשרת הלשון. בקיאותך בלשונות שם סייעה לך בכך. לקחת חלק שנים רבות ב“ברית העברית העולמות” וקידמת את מטרותיה. גם ל“ידע עם” נתת מאוצרך ומעושר ידיעתך, מזמן לזמן מביע היית את דעתך בעתונות על שאלות הזמן או על נושאים בחכמת ישראל, שהיו מנסרים אותה שעה בחלל עולמנו. והדברים היו כתובים בסגנון מיוחד, שהיה בוֹ משארית המליצה הטובה, המחייכת, שנזדווגה לחידושי ההבעה המודרנית.

היית גם שבע רוגז. זה היה רוגז “טבעי” של אדם השש למגעים, המעורב עם הבריות, הרגיל לפגישות ולהתנגשויות; והנה כל שנה נסתלק ידיד או מכר מבני מחיצתו, עד שנשאר בדד ומבודד, פרוש ומופרש עם מחשבותיו וזכרונותיו. יתכן שאנחנו, אחיך הסופרים, היינו צריכים לבקר אצלך יותר ולשעשע אותך בשמיעת זכרונותיך ובהמתקת גלמידותך. והריני מבקש ממך סליחה ומחילה על מה שצריכים היינו לעשות ולא עשינו. נהגנו כך לא מחמת חוסר הערכה או זלזול, חלילה, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה.

עכשיו אני נפרד ממך בשם אגודת הסופרים ובשם ציבור הסופרים, ר' נחום סלושץ. מעשיך ועבודותיך וספריך יהיו חרותים לעד בתולדות האומה וספרותה.

ימתקו לך רגבי אדמת גדרה הבילויית.

---

שלום קרמר

מאת

ישראל כהן

¹

הסתלק מאתנו פתאום, כחתף, שלום קרמר, החבר, הסופר, התלמיד חכם, המורה והמחנך. בעוד אנו, היושבים עמו בועד אגודת הסופרים, עוסקים בענינים חיוניים של ספרות וסופרים ומטילים זה על זה משימות להגשמה, הוא נעקר מאתנו והניח אותנו המומים, אוננים ואבלים על סופר חשוב ועל חבר יקר.

שלום קרמר היה ישר-דרך בחיים ובספרות. אהב את הספרות כנפשו וקשר לה כתרים. בבקורתו ביקש לפענח את היסודות הסמויים, הגנוזים ביצירה וביוצר, כדי לפרשם ולחבבם על הקורא הצעיר והוותיק, הוא פיתח לו חוש-הבחנה חריף, שהעמיד אותנו על הבדלים דקים בין יצירה ליצירה, בין דור לדור ובין משמרת למשמרת. בספרו “חילופי משמרות בספרותנו” עשה את הדבר הזה בטוב טעם ודעת. וכן התחקה על שרשי השפעתם של סופרים; ובהיותו בקיא בכמה ספרויות בלשונות העמים, השכיל לציין מקורות יניקתם ואופן עיצובם. הוא ראה את תפקידו כמבקר להגיש את הספרות כחווייה אסתטית, והאביזרים המדעיים היו בשבילו אמצעי-עזר. ולשונו וביטויו היו ישרים, פשוטים, בלא סבכי חדשנות. על השפה העברית שמר מכל משמר, והקדיש הרבה מרץ וזמן לעקור מתוכה שגיאות וטעויות שנשתגרו בדיבור ובכתב. כי אהב ספרות נקיה, לשון נקיה וביטוי נקי. הוא שנא את הקוצים בכל מקום, שהם נמצאים, והשתדל לבערם. הוא הורה לתלמידים רבים בכתיבת הבקורת הספרותית היה בו מתכונת המורה, גם בשיטתו וגם באחריותו הפדגוגית הגדולה לקהל הקוראים והמקשיבים.

אגודת הסופרים וכל הקרובים אליו, מבכים אבדן סופר חשוב, חבר טוב וידיד נאמן, שותף לעבודה ולדאגה, מסור לכל תפקיד שנטל עליו, מוכן תמיד לתת את ידו ואת חלקו לכל מאמץ לטובת הספרות והציבור. נפשו תהיה צרורה בצרור החיים והספרות.

---

פרופ' בנציון כ"ץ (בנשלום)

מאת

ישראל כהן

¹

רב-השכלה ורב פעלים היה, מישיר חשוב ומישיר לכת. בתחומים רבים באו אלה לידי ביטוי מובהק. באוניברסיטת קרקוב, שבה הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה, הורה אחר כך בעצמו את הלשון העברית; עד פרוץ מלחמת העולם השניה היה מרצה על ספרות עברית במכון למדעי היהדות בוורשה; כשעלה ארצה נעשה מנהל המחלקה לנוער ו“החלוץ” של הסוכנות היהודית; לאחר שהוזמן לאוניברסיטת תל-אביב היה מרצה בה לספרות קלאסית ונבחר לדיקן הפאקולטה למדעי הרוח ולסגן הרקטור. משנת 1964 כיהן כרקטור והיה ראש החוג ללימודים קלאסיים ולספרות עברית. היה פעיל באגודת הסופרים העברים ובסניף פא“ן הישראלי ואף מילא מטעמם שליחויות שונות. אולם גולת הכותרת של פעילותו היתה – אוניברסיטת תל-אביב. לבנינה התמכר בכל כוחו ובפיתוחה האקדמי עסק יומם ולילה בלי ליאות ובהצלחה מרובה. ביזמתו, וביזמת חבריו ועירית ת”א, נתרחבה ונסתעפה אוניברסיטה זו ועלתה במשך זמן קצר למדרגה גבוהה.

פעילותו הציבורית בתחום תנועת העבודה, שהיה נאמן ביתה, וכן עבודתו האקדמית, מנעוהו ממיצוי כוחו היצירי בספרות, על כך היה מיצר ושח צערו לפני חבריו. אולם כל-אימת שיכול היה להיפנות, עסק בשלושת התחומים: בשירה, בבקורת ובתרגום. ואפשר שראוי להפוך את הסדר: בתרגום, בבקורת ובשירה, שכן סדר זה נכון יותר הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. הוא השתתף בכתבי עת שונים בעברית וביידיש. ספריו הם: “אורי ניסן גנסין” (קרקוב, תרצ"ה), “הוראציוס בספרותנו” (קרקוב, תרצ"ו), משקליו של ח. נ. ביאליק (תל-אביב תש"ב), הספרות העברית בין שתי מלחמות עולם" (תש"ג), בסער ביום סופה – פרק פולין" (תש"ד), “ארחות יצירה” (תש"ו), וספר שירים “שקיעות ירושלים” (תשכ"ז).

חלקו בתרגומים רב וחשוב. היה בין המתרגמים המעטים, שלא זו בלבד שידעו יפה את הלשונות הקלאסיות ואת הלשון העברית, אלא הוא אף מצא (כחבריו שפאן ודיקמן ז"ל) את הדרך לתרגום עברי, המשלים בין היחיד המשקלי היווני והרומי ובין יחוד הקצב והמבנה של הלשון העברית. על דרך זו תגרם מתוך “שאה-נאמה” לפרדוסי את “אהבת זל ורודאבה” (תש"ג) ו“הולדת זל” (תשי"ט), “מרובעים” לעמר אלכ’יאם (תשי"ב), שתי טרגדיות של איסכיוס: “פרומטבס הכבול” (תש"ב) ו“הפרסים” (תש"ג), “מערכת ארוס”, עיבוד “איפיגניה באבליס” (תשי"ג), שירים מאת קאטולוס (תשכ"ה), ואין ספק שהרשימה הזאת אינה שלמה.

בנציון כ"ץ היה ממשפחת הבונים. כל ימי חייו בנה ויצר והקים מפעלים חדשים או ביצר מפעלים קיימים. היסוד הארדיכלי היה חשוב לו בכל דבר, ואף בתרגום ובשירה. הוא החשיב לא רק את היצירה בשלמותה, לאחר שזו כבר עומדת לעינינו בכל צביונה וקומתה, אלא ביקש גם לדעת את סוד “החומר והלבנים”, כלומר, את יסודות שמהם הורכבה. על כן הקדיש זמן ומרץ ולב לחקר המשקלות והקצבים, המבנה והתימאטיקה של השירה והסיפור. תכונה זו מורגשת יפה גם בכתיבתו שלו. שיריו חוברו על דיוק המשקל והנוסח הפורמלי, ולפי דעת מומחים, מדוקדקים הם תרגומיו מיוונית ומרומית מבחינה זו ללא דופי, אפילו ימצא בהם המבקר פה ושם רפיון פיוטי.

חייו נפסקו באמצע. פשוטו כמשמעו. הוא התקין עצמו לעבודה ספרותית והיה משיח לא-פעם את תקוותו, כי לאחר שתיתום כהונתו כרקטור יהא פנוי להגשמת תכניותיו. אך שני ניתוחים בעיניו וסיבוכי מחלה פתאומיים כילו את חייו. וגדול הצער.

---

משה גליקסון

מאת

ישראל כהן

¹

קורת-רוח גדולה היא להגיע בחג יובל של בר-פלוגתא לידי הכרה מחודשת, שאותו איש אשר על רבות מדעותיו והצעותיו קראת תגר, הוא אדם בעל סגולות יפות, שמחשבתו ישרה והפתוס שלו אמתי והשקפת-עולמו משמשת לו לעינים. בסערת המחלוקת, תוך כדי האבקות של השגות ועמדות, שאפילו בחברה התרבותית ביותר אין היא בת-חורין מאבק של מלחמת-אישים, – אין השעה יפה להערכת אישיותם של העומדים על הבמה הציבורית, כי בכל פולמוס מעורב מעט בולמוס, המעמעם את המשפט.

אם אפשר למצות תכונות-נפש של אדם בדיבור אחד, נוכל לומר על גליקסמן שהוא בעל מידות. הוא האזרח בעל המידות הטובות. וכשם שהמושג “מידות” ניתן כאן במשמעו העברי העתיק, הכולל ארחות-מוסר ותפארת-הנהגה ובינת-לב, כך יש להבין כאן את המלה “אזרח” במובנו המודרני והמעולה. שכבה זו של אזרחים בעלי מידות הולכת ופוחתת בעולן כולו וגם בתוכנו. היא דקה מאד, אך בזכותה עוד אפשר להאמין בדעת-קהל אזרחית אובייקטיבית ולקוות מצדה לסיוע בדברים של תועלת ושל צדק. אזרח בעל מידות אינו רוצה להפוך את הקערה על פיה ואינו שולל את המשטר הנוכחי מעיקרו, אבל הוא שומר שמירה מעולה על הנחות-צדק ושואף בכל נפשו להשליט דין ויושר בחברה הנוכחית. האבטיפוס של שכבה זו בציונות היה אחד-העם, זה האזרח היהודי, שהיה מתנהג להלכה ולמעשה לפי עירקוני אמיתו ויושרו. מובן שמושגי יושר אלה מושפעים מן הכפיפה החברתית שלו, אך בטיפוס מעולה זה של אזרח יש מן הרוח האנושית הנצחית, שהיא בחינת אידיאל לבני כל המעמדות באשר הם בני אדם.

כמה מיריביו של גליקסון מימין ומשמאל, מדי דברם בו, היו מטיחים כנגדו את הדיבור “ליברליזם”, שלדעתם יש בכך כדי לפגוע. אך זוהי הטחה טפלה; הליברליזם כשיטה כלכלית-מדינית הוא היום מעבר לטוב ולרע. הוא פשוט אינו קיים. התנאים המיתוהו. וכמדומה לי, שדוקא גליקסון, זה האיש, הדורש בלי הרף הסדרת יחסי עובדים ומעבידים על-ידי מוסדות הישוב והציונות, אינו גורס ואינו יכול לגרוס ליברליזם כלכלי, שעיקרו בנוי על משחק חפשי של הכוחות בחברה. מרוּת הכלל ומשחק חפשי מוחלט הם תרתי דסתרי. ברם, אם הכוונה לליברליזם רוחני ואנושי, הרי זה מעלה יתרה לגליקסון. זהו גם משא-נפשנו, כי העולם ליברליזם ייבנה, או שלא ייבנה כלל. אף תנועת הפועלים מוכרחה להיות מושתתת על ליברליזם כזה. בכל מקום שתנועת הפועלים טיפחה תורות כלכליות וחברתיות ולא שיקעה במסד השקפת הליברליזם, שם לקתה. רוסיה המועצתית אינה חסרה אלא אותו ליברליזם רוחני, שבורא תנאי חיים אנושיים לאדם, שאיננו רק בעל-חיים כלכלי. הליברליזם והדימוקרטיה כרוכים ירדו. הם עוגן-ההצלה של האנושיות, הטובעת היום בברבריות ובעריצות.

ב

מרובות חוליות יצירתו ועיסוקו של גליקסון, אך הן מצטרפות לחטיבה שלמה של כשרון ואופי. גליקסון העסקן, הפובליציסט, הוגה-הדעות והמתרגם אינם גילויי אקראי או עיסוקי-אקראי, אלא איברים אורגניים של מהותו ויכלתו וצרכי הבעתו. לפיכך אנו רואים אותו מעולה בכל פרק מפרקי יצירתו. יחסו השלם והרציני אל הדבר שהוא עושה באותה שעה ומידת האחריות וההקפדה שבו, הם שמעניקים לו גם הצלחה רוחנית. כעסקן הוגה-דעות היה מרכז סביבו מיטב הציונים הותיקים והנוער הציוני הכללי; כפובליציסט היה כופה לשמוע את דעתו ולהתחשב בה וכמתורגמן עלתה בידו ליתן בשעתו תרגומי-מופת של ספרי מחשבה ולימוד מופתיים. העבודה הרוחנית והלשונית שהושקעה בתרגום “תולדות הפילוסופיה” לוינדלבנד וב“מבוא” לקונו פישר, עדיין לא הוערכה כהלכה. גם ההקרנה החינוכית וההשכלתית שיצאה ממפעל זה על הדור, ראויה שניתן יותר דעתנו עליה. בתחום זה מיועד היה גליקסון להעשירנו בערכי-תרבות רבים, אילולא תבעו ממנו גם שאר הכוחות שבו ביטוי וגילוי.

גליקסון בתורת פובליציסט היה הופעה תרבותית מחדשת בישוב. כשבא ארצה נצטרף לבמות הקיימות, ל“הפועל הצעיר” ול“מעברות”, אך משהוברר לו יעודו התחיל פונה לצד אחר. נסיונו ובקיאותו שהביא עמו מן המערב עמדו לו להפוך את עתון “הארץ” שנמסר לעריכתו לעתון יומי משובח. זו היתה בריאה חדשה גם מצד הצורה וגם מצד התוכן. אמנם היו לפניו פובליציסטים נכבדים כגורדון, ברנר ואהרונוביץ וייבדלו לחיים אלה הנמצאים אתנו, וכן היו בעיקר שבועונים וירחונים, בעוד שהעתון היומי היה במדרגה נמוכה או בינונית, הרבה בטלנות וקולניות ולהיטות אחרי חידושי לשון מוזרים היו בו. עם עריכת “הארץ” בידי גליקסון מתחילה פרשה חדשה של עתון יומי עברי מודרני ואירופי בא"י. ניתנה דוגמה לכתיבה של יום יום, שהיא קלה מאירה, מסוגננת, אחראית ומאלפת כאחת. נפתח צוהר אל העולם הגדול, והצוהר צוהר עברי עשוי להפליא. הקרתנות הלכה ונדחקה מעל דפי העתון, היומי ורוח חדשה התחילה מנשבת. לא הכל הגיע בו לידי הגשמה, אך הרבה היה מרומז בו והעתונים היומיים שבאו אחר-כך פיתחו את הדוגמה ושכללוה שכלול רב.

אך לא בזה בלבד היה חידושו של גליקסון. אף על פי שבא מספירת המחשבה הפילוסופית, הכבדה על פי טבעה, השכיל לזרזף חיות לתוך הפובליציסטיקה העברית וגיוון את צורותיה. החיים עשירים במאורעות בית וחוץ ואסור להניחם אפלים וגלמיים. יש להגיב עליהם במהירות ולגוללם לפני הצבור כשהם מוארים באור ההבחנה וההכרעה. אין זה דוחק את רגלו של המחקר הכבד, שמחברו משהה אותו במגירתו שעה ארוכה קודם מסירתו לדפוס; אך עת להביע דעה לאלתר, מניה וביה, אם הדעה תהא צריכה הגהה ביום המחרת – אין בכך כלום. אולם גם מאמר ראשי בין-יומו זה מן הדין שיהא בר-אחריות, תרבותי, מבוסס על בקיאות ורצוף כוונות טובות ומדריכות. אין לעתון היומי פרטנסיה לחיי נצח, אך הוא צריך להיות נאמן לחיי השעה; ביסודו צריכה להיות מגמה בונה.

כך עמד גליקסון חמש עשה שנה על משמרת הפובליציסטיקה העברית בארץ, היניק אותה מעסיסי מחשבתו והקים לה תלמידים. יש לו נוסח מיוחד בכתיבת מאמריו. דבריו ערוכים תמיד עריכה אסתטית, הוא משלב אלמנטים ספרותיים גם בהגבותיו הארעיות. הוא ידע להעריך את הכוחות הבונים והיוצרים בישוב ומשום כך יחסו לתנועת העבודה בארץ הוא יחס של הוקרה. ודאי, לא קשה למצוא סטיות קלות ופירכות. מידת האחריות הטבועה בו מביאתו לפעמים לידי היסוסים, יש שמאורעות שונים מרעידים את היד המחזיקה במצפן, אולם מי אדם שהוא בן חורין מדברים כאלה? העיקר, שסך-הכל העולה מתוך צירופי החשבונות, הקוים, הפסיקים והנקודות הוא: קב ונקי.

גליקסון עומד עדיין באמצע מעגל חייו. הוא איננו אלא בן ששים. עוד יכתוב וייצור. עוד נתוכח עמו בהלכות ודעות ומעשים.

לחג יובלו שלוחה לו ברכתנו.

---

גרשון חנוך

מאת

ישראל כהן

¹

ראשיתו ושרשיו בעליה השניה, אך נופו נטוי על פני תקופות העליה השונות. שכן פעילותו בחיי העיתונות והאמנות התמידה עד הרגע האחרון ממש. בעוד שרישומיה של יניקה ראשונה זו, שינק מן העבודה במושבות ומחיי הקבוצה ומן השמירה בכרמים, לא פסקו בו מעולם. על חייו היה טבוע אותו חותם של אחריות ונאמנות, שהמציאות של הימים ההם הניחה. כל מה שאירע אז וכל האישים, שפגש בתקופה ההיא, היו יקרים לו ביותר ותמיד חזר אליהם, אם כדי לעצב את דמותם מבחינה ספרותית או כדי להקים להם יד ושם ולהמשיך על הדור הצעיר את השפעתם. כי נערצים מאוד היו אלה עליו.

הוא היה סופר, שידו בתחומים רבים: בפובליציסטיקה, בספרות, באמנות ובעריכה. תחילה היה חבר מערכת “הפועל הצעיר” ואחר כך במערכת “הארץ”, ערך את ה“במה” ולבסוף את “הספריה הציונית”. הוא השתתף בבמות שונות, בכל מקום תרם תרומה רצינית. עליו אפשר לומר, שמילא את תפקידו בכל נפשו ומאודו. תמיד מלא יזמה ליצירת דברים חדשים, שחסרונם מורגש ביותר. תמיד תסס והתסיס והעלה הצעות והיה מעמיד עצמו לשירותם של ענינים שהיו חשובים בעיניו, והכל מתוך יראת-כבוד לנושא עיסוקו. אף היתה בו העזה לגרוס גירסא משלו, שלא תמיד היתה מקובלת, והיה משמיע אותה בקהל מתוך אחריות רבה.

עדין-נפש היה, שערכי נוי, אמנות וספרות, יקרים לו. אפשר שמרוב התפשטות בתחומים רבים היתה התרכזותו לקויה לפעמים, מה שגרם לקיפוח הופעתו לפני הצבור בדמותו השלמה. אבל כוחות רבים המו בקרבו והם תבעו ביטוי מגוון, והוא לא יכול שלא להיענות להם. כינוסים של גילויי רוחו, הצריך להיעשות, יעיד בלי ספק, על חיים של יצירה ועל יבול מבורך.

הוא היה חבר טוב במובן הפשוט של המלה: איש ריעים להתרועע, נאמן ונלבב. מתרחק מן המחלוקת ומוותר לאנשי ריב ומדון. משתתף בצער קרוביו ושמח בשמחתם. הוא היה מגידוליה היפים של תנועת התחיה, מושפע ממנה ומשפיע עליה.

מתוך נוף חיינו התרבותיים נעקר אילן, שכיפתו היתה ירוקה תמיד, רעננה תמיד, ומלא עסיסי-חיים וכוחות צמיחה.

חבריו מבכים ריע טוב שאבד להם, מכריו הרבים אבלים על עובד-הספרות החונן ונותן הרבה, ותנועתנו תתעצב על אחד מנאמני-ביתה, שבא בסודה ואף כתב תולדותיה.

---

יהושע א. גלבוע

מאת

ישראל כהן

¹

לא אוכל לפתוח מסיבה זו בלי להזכיר את יהושוע א. גלבוע זכרונו לברכה, שיחד עמו הגינו את רעיון הערב הזה ונושאו, והוא נסתלק מאתנו כמעט ביון שהיה צריך להרצות על פרייגרסון. גלבוע היה עיתונאי, פובליציסט, סופר, חקר ואיש-חברה מובהק. שבע שנים היה חבוש בבתי סוהר ובמחנות-עבודה בברית המועצות בעוון פעילות ציונית. בשנת 1949 עלה ארצה והתחיל להשתתף בעתונות הישראלית. ערך את העתון “זמנים” ואחר כך עבר למערכת “מעריב”. הוציא ילקוט מספרות עברית ומספרות יידיש ברוסיה בשם “נחלים לוחשות”, וכן הוציא ספר “על חורבות התרבות היהודית בברית המועצות”. חיבר ספר על שנות סבלו כציוני בשם “לשמור לנצח”. לימד באוניברסיטת ת“א והוציא ספר על מאבק הלשון העברית ברוסיה בשם “לשון עומדת על נפשה”, ו”אוקטובראים עברים".

היה סופר בעל סגנון ואחריות, טהור-מחשבה ונקי-דעת. איש-שיחה ואיש-רעים נאמן. מחקריו על יהדות רוסיה בעת המהפכה האוקטובראית, מאבקה הנורא לקיומה עד היום הזה, וביחוד האפופיאה הגדולה של הסופרים העברים, שחיו וכתבו עברית במחתרת, במסירות נפש ממש, תרמו תרומה גדולה להכרת עצמנו בתקופה איומה זו. הם פיארו את שם ישראל ולשון ישראל לנצח נצחים. כולנו ניזונים מספריו ומן הידע הרב, שהניח לנו. כי הוא היה הסובייטולוג הגדול ביותר במחננו ונוסף על כל בעל לב יהודי חם, שהרגיש את הטראגדיה היהודית המזעזעת בכל נפשו ומאודו.

חייו ומפעלו הספרותי יישמרו בזכרון האומה, כדרך שתכונותיו הטובות בתחום הידידות והריעות יישמרו בקרב חבריו.

---

ד"ר יעקב סלע (בלובשטיין)

מאת

ישראל כהן

¹

עשיר-השכלה. צמא-מעשה, ורב-זכויות. תמיד טרוד בעסקי ציבור וביחוד בעסקי תרבות, מבלי לצפות לגמול חמרי וחברתי שהוא ראוי לו. רק מעטים ידעו, שהוא סופר וחוקר ובקי בכמה ספרויות. הרבים הכירוהו מהרצאותיו ומהופעותיו בבית-העם, זה ילד-טיפוחיו מן המסד ועד הטפחות, שקיווה עוד לשכללם. המעטים ידעו, שכוחות רציניים תוססים בו ולא מצאו את ביטויים, ואילו הרבים ראוהו רק בקצפם העליון של הכשרונות האלה, בהלצותיו וחידותיו, שרצה, כביכול, להצניע בתוכם את הטראגיקה שבחייו. הקהל המביט כרגיל לעינים ולא ללבב, ראה בו תמיד את סמל הקלוּת, הפופולאריות והעליזות. אולם מי שקרא פעם אפילו מאמר אחד משלו, יכול היה להיווכח, שנפשו לא היתה עשויה פשטות כזאת.

הוא היה טיפוס של “הולך אל העם”, המחדיר לתוכו באהבה רבה את הישגי ההשכלה והתרבות. אוהב היה להכריז על ספר עברי שיצא לאור, על סופר שבא להשתקע, על מפעל ספרותי או אמנותי שהתחיל להיווסד. הוא ידע למסור את תוכנם בצורה עממית מעוררת ולרכוש על ידי כך לבבות להם.

ואף-על-פי שידיו היו תמיד מלאות עבודה ציבורית, לא האירה לו ההצלחה החמרית פנים. איש מסוג אחר היה ודאי מגיע לידי יאוש ושפלות ידים, אבל הוא ידע להבליג על זאת ועסקנותו גדלה, בה במידה שאיתרע מעמדו. רק בעלי נפש יפה מסוגלים לכך. עם מותו הסתלק אחד היקרים והבלתי רגילים, שבחברי תנועתנו, שחייהם עולים בלהבת המפעל הציבורי.

---

פרופ' ישראל ריכרט

מאת

ישראל כהן

¹

מאנשי-הסגולה היה, שבזכותם זכות-קיום וטעם-קיום לחברה. המדע ומידת-החסד היו המקורות, שמהם ניזון בעצמו וזן את האחרים. המדע מסייע לנו לכבוש את הטבע ולפענח את סודותיו למען יצירת הוויה לאומית ואנושית טובה, ואילו מידת-החסד נותנת בידנו מפתח ליחסים מתוקנים שבין אדם לחברו, ובין הפרט לכלל, ועושה את החיים ראויים לשמם. המדע הוא אמצעי, מידת-החסד היא המטרה, היא יוצרת איש-החסד. במלים מעטו אלו מקופלת תפיסת עולמו של ריכרט. אולם כאיש-מדע ידע, שאין להסתפק באמירות כלליות או בסיסמאות, ולכן שקד על פיתוח השקפתו וביסוסה, כדרך ששקד על פיתוח תורתו בתחום הטבע והצמחים. ולא רבים יודעים, שישראל ריכרט כתב מאמרים רבים והרצה הרצאות רבות, שבהם גיבש את משנתו ואת האני-מאמין שלו בתחום בנין הארץ. משלושה מקורות ינק:

א) ממעיינות היהדות; ב) מתורת אהרן דוד גורדון, ומ“הפועל הצעיר”, שהיה חבר בה מימי בחרותו בעלותו ארצה; ג) מן ההומאניזם האירופי. ועל כולם – שאב מנסיון-חייו במציאות הארצישראלית, שביקש לחדש אותה ברוח האידיאלים שלו.

מחמת קוצר המצע אתאר בראשי פרקים בלבד (מתוך המאמר “מעלת הייסוד”). את השקפתו הציונית והלאומית ביטא בדברים אלה: “תנועת שיחרור העם היא נחלת כל העם, ולא נחלת מעמד אחד, גאולת העם לא תוכל לבוא בלי השתחררות מכבלי השעבוד הסוציאלי הנהוג בעולם. הגשמת הציונות פירושה: בנין חברה בארץ בלי מנצלים ומנוצלים”.

בועידת “הפועל הצעיר” בנהלל בשנת 1933 פיתח ריכרט את השקפתו על מקומו של הפרט בהגשמת הציונות העובדת, וכה אמר:

“במשך שנים רבות היה העיקר של הפוה”צ להעמיד את היחיד במרכז החברה והפעולה – – – הציונות דיברה אל הכלל, ובזמן שקוראים לכלל נשמטים היחידים. אנחנו פנינו יש ליחידים ונתנו להם משען ואחיזה. שני הזרמים שלנו: הקבוצה והמושב – מקור אחד להם. בדגניה העמידו בנסיון את אחריות היחיד בתוך הקיבוץ, ולא כל יחיד ויחיד הצליח, ובא הרעיון של המושב. אך השאיפה היא אחת".

על הסוציאליזם אמר: “מעולם לא השתמשו יוצרי “הפועל הצעיר” ומנהיגיה בארץ במלה ההולמת – במלה סוציאליזם. הם פחדו – ביחוד א. ד. גורדון – שמא היא תסלף את המהות המקורית של תנועת העבודה בארץ. אנו, יוצרי “הפועל הצעיר” בגרמניה, מוכרחים היינו להשתמש במלה זו. גדולים היו ההיסוסים והפחד מפני החברים בארץ, ביחוד גדולה היתה האחריות שרבצה עלי, מאחר שרק אנוכי הכרתי את התנועה בארץ הכרה בלתי אמצעית. הכרענו בדבר, כי אנוסים היינו לעשות כך. החברים בארץ, שחיו חיי עבודה והחברה העובדת, היתה להם ממשות של חיים, ויוכלו לוותר על סמלי מלים: אנו, שישבנו בעמר הבכא, מוכרחים היינו להשתמש במלה “סוציאליזם” כשבאנו לתאר לנוער את צורת חברתנו העתידה”.

ועוד טעם: בגרמניה חי בזמן ההוא גוסטאוו לאנדואר, שנתן תוכן הומאני למלה סוציאליזם, הבדיל אותה מן המלה סוציאלדימוקראטיה, והגדיר אותה, בניגוד לה, כתנועה אנושית, המכוונת לשחרר את האדם והמיוסדת בעיקר על רצונו החפשי. הגדרה זו התאימה להלך-דעותיו של ריכרט.

מענינת דעתו גם על המדיניות הציונית. בשנת 1923 אמר: "גם מהצד המעשי אין אנו יכולים לסמוך על אנגליה. אנו איננו יכולים לבנות את עתידנו על כידוני ממשלה אימפריאליסטית, המצב של אנגליה במזרח הוא לא כל כך בטוח, ולא לעולם תשכון בו. תפקידנו פה הוא נצחי. אַל נישען על קנה רצוץ.

השקפתו ההומאנית היתה לו לעינים כל הימים. בשנת 1951, בשנה הרביעית לקיום המדינה, כשנשמעו קולות שאין עוד צורך בקרן-הקיימת לישראל, כתב ריכרט בלהט רב בעד המשך קיומה, וכה אמר: “כשנשאלתי באסיפות ציוניות בגולה, למה יש עכשיו צורך בכספים לגאולת הקרקע, אחרי שהאדמה נכבשה על ידינו, עניתי לשואלים: אנו צריכים לכספים כדי לפצות את בעלי הקרקע”. וכל הקהל ענה בתשואות ועיני רבים אוֹרוּ. עכשיו הבינו את תוכנה האנושי העמוק של הקרן הקיימת וחיבתם עליה נתחזקה שבעתיים".

בכל מה שהגה ריכרט ובכל מה שעשה ראה לפניו את האדם, את היחיד בתוך הקיבוץ ואת הקיבוץ כסכום של יחידים. הוא היה נאמן בית תנועת-העבודה, אך היה קודם כל נאמן בית האדם, בית הפרט, והיה חרד שמא יתמעך בין גלגלי הציבור. הוא עסק במדע לשמו, בחינת תורה לשמה, אף שקד שקידה נמרצת לגבש טרמינולוגיה מדעית עברית מדוייקת בתחום החקלאות והפיטוֹפאתולוגיה. אולם מאחורי עיסוקו המדעי לשמו היתה חבויה הדאגה לאדם הקונקרטי, והשמחה שההישג המדעי יביא ברכה לעם ולאנושות. מאמרו בהפוה"צ על מנדל, מייסד תורת התורשה, מסתיים כך: “ידיעת שלשלת-היוחסין והתכונות, שעברו בירושה, נחוצה איפוא בשביל הקמת דור בריא וחדש”.

ישראל ריכרט לא היה בין יודעי-תרועה, התוקעים בשופר גדול. בפיו ובעטו היה חליל-קסמים, שהיה מוציא קול זך וטהור, הנקלט יפה באוזן. מעולם לא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מהוגן. נקיון, פשטות ויושר היו חותם אישיותו המוסרית. כל מי שבא עמו במגע, חש מיד את ההארמוניה השוררת בנפשו. בת-שחוקו הנלבבת קידמה אותך תמיד קודם שנתפתחה השיחה. הוא היה מורה, פדגוג מופלא, שהיה כובש את לב תלמידיו לפני שכבש את מוחם. את לקחוֹ היה מטיף בפה רך ובטוב טעם הדעת, הן בבית-הספר והן מעל במת הציבור.

אחד הזימונים ההיסטוריים המופלאים, שהיה מיוחד בתוצאותיו, אפשר לראות בפגישה של ריכרט עם חיים ארלוזורוב, זה העלם בהיר-העינים ועשיר-החזון, שהיה צמא להתחדשות יהודית. ריכרט המורה חולל מהפכה בחייו ובמחשבותיו. אשרי הרב שיש לו תלמיד שכזה, וארי התלמיד הזוכה לרב שכזה. התקשרות נפשית זו הולידה תמורה בקרב חלק של הנוער היהודי בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, שביטויה המובהק היה: יצירת תנועת “הפועל הצעיר” בגרמניה. ארלוזורוב כתב בנעוריו סיפור אבטוביוגראפי בשם “מסע אל המולדת”, שזכיתי לתרגמו בשעתו לעברית, וראוי להקשיב לדברי העלם אלי ואַליד, הוא ארלוזורוב, על מורהו, ריכרט. וזו לשונו: “כששמע אלי ואַליד מפיו בפעם הראשונה את הסימפוניה הדמיונית של חיי-המולדת, המתרקמים על ידי העם היהודי – – – נדמה היה לו, שאותו האַחר תעודה גדולה הוא נושא, לפיד גדול, לפיד ענק, אבוקה הלוהטת באודם, שהוא מוליכה עמו בכל הארצות, נותן אותה תמיד במתנה וחוזר ובורא אותה מחדש”.

ריכרט היה בעיני ארלוזורוב ובעיני הנוער היהודי התגלמות הטיפוס החדש של היהודי במולדתו. הוא הצטייר לפניהם כשליח וכמשולח כאחד. תיאור הדר-הארץ ונופה, וכן הסיפור על כיבושה בידי בניה-בוניה החדשים, לקחו את לב הנוער שבוֹ. כנין מפתח-קסמים היה בידו לעולם חדש ונפלא. הם הרגישו, שריכרט אמנם לומד את תורת הבראת הצמחים, אך לאמתו של דבר הוא רופא נפשם. ואמנם היטיב להגדירו בכיוון זה נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר. בועידה למחלת צמחים, שנתקיימה במכון וייצמן ברחובות בינואר 1967, לכבוד יום הולדתו ה-75, אמר הנשיא: “אתם, מלומדים מומחים וחבריו למקצוע, התכנסתם לחוֹג אותו כחלוץ לריפוי הצמחים בארץ ובמזרח, ואני מכירו ומכבדו כחלוץ לריפוי הנפשות של צעירי ישראל במערב”.

רבותי, דמותו הטהורה תהא חקוקה בלבנו ובמולדתנו לעולם!

---

ד"ר יוסף הגר

מאת

ישראל כהן

¹

מגזע תרשישים היה. חותם של אצילות היה טבוע בו בכל הליכותיו; מוכתר בנימוסין, מדבר בנחת ומצניע שלהבתו בדעה מיושבת.

תלמיד חכם במיטב מובנה של מלה זו; אדם, שתורת ישראל והשכלה קלאסית תואמות בו יחד.

הוא נועד להיות חוקר גדול ולכתוב כתיבה חדשה את תולדות ישראל לאור המקורות הישראליים והכלליים. על כך מעיד ספרו היחיד “בחינות היסטוריות”, שיצא לאור על-ידי אגודת הסופרים ו“דביר” זמן מועט לפני מותו, ושבו העמיק את הבנתם של כמה פרקים בדברי ימי הבית השני. מעל מצפה גבוה השקיף על ההיסטוריה שלנו. בבקיאות מרובה, בחריפות יתרה ובחכמת-הפרדה-והרכבה גדולה הקים את בנינו.

אגב עריכת ספרו “בחינות היסטוריות” היה לי מגע קרוב עמו והכרתי את אישיותו המעניינת והעדינה.

אולם המר לו הגורל ומנע ממנו להגשים את חלומו, וכך ירדו עמו אלי קבר הגותו העמוקה, למדנותו המופלגת והכנותיו הרבות למחקר מדעי.

הוא היה בחינת “צדיק ורע לו”. רוב ימיו עברו עליו בהספקות במועט, במכאובי גוף ונפש ותוך ידיעה מענה, שאפילו מקצת יכולתו לא באה לידי גילוי. נחמה פורתא יש בכך, שגם המעט שהניח אחריו יזכה אותו בהשארת הנפש.

---

צבי הר-זהב בן שבעים

מאת

ישראל כהן

¹

ראשיתו נעוצה בימים שהעברית לא היתה עדיין בדוברת לא בגולה ולא בארץ-ישראל, שרק מתי-מעט חלמו לעשותה ללשון חיה. אותה שעה היה עוד צורך להוכיח, כי לשון המשנה היא היא העברית החיה, ובה עלינו לבחור. והר-זהב נלחם בקנאות כמורה וכסופר לתפיסה זו. מראשוני המשתמשים בשיטת “עברית בעברית” היה, מחלוצי ההוראה העברית, ממרביצי לשוננו בתוך הגולה, המשתאה לחזיון מוזר זה של דיבור עברי. בעודנו רך בשנים כתב כמעט בכל הצורות הספרותיות ופירסם דברי פרוזה ושירה, מחקרים ומחזות ילדים, מסות וסיפורים.

מבעלי ה“אחד” הוא. שכל ימיו הוא עובד עבודה אחת, עבודת ההחיאה של הלשון העברית, בה יהגה תמיד ואליה שיעבד את כל כשרונותיו ומשאלותיו. היא הגלגל המניע. על פי מצוותה ולטובתה הלך לנוע על שפות לועזיות, הקרובות קירבת-משפחה לעברית והרחוקות ממנה, והביא טנא מלא השוואות, היקשים, פירושים, הסברים וחידושי הלכה ומעשה. בהרחיבו את ידיעותיו בשדה הלינגוויסטיקה ובתיתו לנו את מסקנותיו, הרחיב גם את ידיעת עצמנו מבעד לאספקלריה של לשוננו העתיקה, המחדשת את נעוריה.

הוא מן הפוּריסטים. שוקד על טהרת הלשון העברית ומשמר אותה מפני ספיחי לועזיות ופזיזות שבחדשנות. מבקש הוא להעשיר את הלשון מבפנים, מתוך עצמה. לפיכך יגדור גדרי הוראה, גדרי דקדוק וגדרי ניקוד חמורים, שאם גם לא תמיד יכול רוב הציבור לעמוד בהם, הריהם משמשים כמין מעצור לנטיה המתבלטת פה ושם לחופש מגדרים בכלל. ציבור העברים מקשיב תמיד להערותיו ולהוראותיו גם בשעה שמבקש לעצמו מקילים.

ביחוד מחזיק לו טובה “הפועל הצעיר”, שמר צבי הר-זהב היה מגיהו ומנקדו במשך שנים. ממנו נהנו סופריו עצה בשאלות של שימושי לשון, המתעוררות בחיי כל עתון עברי בעל סגנון מתוקן. ואנו מאחרים לו אורך ימים פורה ומפרה של עבודתו.

---

חנה רובינא

מאת

ישראל כהן

¹

אתמול הבאנו למנוחת עולמים את חנה רובינא ז“ל. היא נפטרה שבעת ימים, שבעת יצירה ומעוטרת בכתר כבוד. מי שהיה אתמול בבית-הבימה נוכח לדעת שההמונים באלפיהם שהתיצבו בשורה ארוכה, ותוך דממת-קודש התקדמו בצעדים דקים אל מול פני הארון אשר על במת אולם-”הבימה" – הגישו לה בפעם האחרונה מנחת אהבה והערצה, כבוד ויקר. זאת היתה אהבת-עם ממש. היתה בכך הבעת תודה עמוקה על כל מה שעשתה כאם התיאטרון העברי וכאמנית ברוכת אלוהים על הבמה. כשלושה דורות נהנו מן האמנות הסגולית שלה והעניקו לה ברכת-הנהנין. אבל באולם הזה ובכל הארץ הידהדה בת-קול חרישית של קינה על תפארת אשה ואמן, היורד אלי קבר, ואבל כבד ירד על הלבבות. אבל מיוחד ירד עלינו, באי מועדון “מלוא”, שרובינא היתה בו שנים רבות בת-בית ונוכחותה שיוותה חן וחסד למועדון, והופעותיה פיארו אותו. לא עוד נשמע את קולה הרוטט והמרטיט, שלא היה שני לו, קולה של רובינא. הדמויות שגילמה בששים ותשעה מתפקידיה, חיוֹת וקיימת בדמיוננו ובזכרוננו, כל אחת בשיעור קומתה ובצביונה. הן בנות-אלמוות, כמוה. הישגיה כשחקנית הם הישגי-שיא של התיאטרון העברי, ששימשו וישמשו מופת לדורות הבאים. על רובינא אי-אפשר לדבר בלשון חולין רגילה, נצטרך ליצור לנו שפה מיוחדת להגדרת כשרומה וכוח-עיצובה המיסתוריים. היא נתקדשה עלינו בטבעת האמנות העברית המקורית והצרופה, וקידושין אלה הן קידושין של נצח.

זכרה ויצירתה יהיו שמורים בתוכנו כאוצר יקר מכל יקר. נשלח כוס תנחומין לבתה ולכל משפחתה.

---

הצייר צבי שור

מאת

ישראל כהן

¹

לפני שש שנים, בסופו של ערב חגיגי, שמועדון “מלוא” הקדיש ליום-הולדתו השבעים-וחמישה של הצייר צבי שור, היינו מסובים יחד לשולחן-התה, והנה פנה אלי צבי שור ואמר: הייתי רוצה לצייר אותך. השבתי לו: ברצון רב. אשמח מאד להיות מצוייר על-ידך. ואומנם חיבבתי מאוד את ציוריו המציאותיים-החלומיים של צבי שור. קבענו יום ושעה אחר הצהרים, ואני באתי לביתו בתל-אביב ברחוב גזר 4, כדי לשבת לפניו כדגם לציור. שור, בעל השערות המכסיפות, הגולשות לו על עורפו בקירזול-מה, קיבלני בעיניו הכחולות והשוחקות ובמשקפיים שעליהן. הוא סינן ברכת שלום מתוך שפתים קמוצות, והראני את הכסא לשבת עליו. שבע פעמים במשך שבעה שבועות הייתי יושב על כסא מוגבה בתוך חדר-מלאכתו. החדר היה עירוב של פינת-עבודה ומחסן ולא היה מסודר ביותר, כדרך חדרי מלאכה של ציירים ותיקים בארץ. אף-על-פי שהרגשתי שעשה מאמץ-מה להכניס בו קצת סדר לכבודי. מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחרי, היו תמונות גמורות ובלתי-גמורות, אביזרי ציור שונים, כגון מטליות, צבעים, קופסאות, מברשות, בדים וארגז שעמד עליו שעון. מצדי בד-הציור המתוח, ולידו צבי שור, שמכחול וצבעים בידו, והוא מישיר את פניו אלי, מחדד את ראייתו ולאחר שהיית-מה מתחל לצייר.

ואף-על-פי שלא היתה זאת הפעם הראשונה, שאני יושב לפני צייר, הריני נבוך כל פעם שאני עושה זאת. שכן כמה וכמה אימות עלי: אימת הישיבה לפני צייר מעולה, הבודק כל תנועה וכל עווייה שלי כמו בקרני רנטגן; אימת אי-הידיעה איך להתנהג; אימת ההכשלה בישיבה לא-נכונה; אימת השתיקה בשעת הציור ואימת הדיבור עם הצייר. הכרתי את צבי שור שנים רבות, אך לעתים רחוקות נפגשתי עמו ביחידות כזאת, המחייבת גם להחריש וגם לדבר, גם להיות בודד וגם להיות חברתי. אימצתי את כל כושר ההתמצאות שלי, כדי לכוון את השיחה כראוי.

לאחר ששור היה מוכן, התייצב מולי ופתח בשיחה, תחילה במלים בודדות, ואחר-כך במישפטים קצרים ותוהים. כדי לעשות לי נחת-רוח, נגע בספרות ובסופרים. אמר, שקרא מסות שלי, ושל סופרים אחרים; הבטחתי לתת לו ספרי החדש, ואף הבאתי אותו לו בישיבה השניה. אולם אני, שהתרגלתי בינתיים למצבי כדוגמה יושבת, הרגשתי את עצמי חופשי יותר, רציתי דווקא להפנות את שיחתו על עצמו. דבריו המעטים גירו אותי להפליג עמו בשיחה, אך היססתי שמא אפריע לו בתנועת יד או גוף בשעת דיבורי, ושאלתי אותו לאורח התנהגותי. הוא ענה לי בנעימה של שובבות: אתה תוכל לדבר ולעשות תנועות בפעמים הבאות. עכשיו אני עושה סקיצה וכדאי למעט בתנועות. אבל לדבר אתה יכול בלי תנועות. בתוך כך שאלתי אותו אם הוא שייך לאיזו אסכולה או זרם בציור. הירהר קצת והשיב לי: אני אסכולה בפני עצמי. ההגדרה היא ענין של מבקרי ציור. אני מצייר והם מגדירים. לפי הגדרתו של אחד מהם, אני אכספרסיוניסט ולפי דעתו של אחר – אני אימפרסיוניסט. ויש מי שכינה אותי “ריאליסט אימפרסיוניסטי”. ואילו אני מצייר בסיגנוני. קולט את המציאות ואת הטבע – ומצייר. רואה ומסתכל – ומצייר. אני נאמן לעצמי. איני זוכר שום תיאוריה בשעת הציור. ציורי הוא ספונטאני. אני אוהב למסור בדיוק את גוני-הנוף, ואף-על-פי-כן, אין לי ספק שלא פעם אני מוסיף או משכלל מן הזכרון, או מן החווייה הקודמת, אם בשעת המעשה או לאחר המעשה. להתרשמותי מצטרף גם יסוד הכרתי. איני גרוס אופנה. היא אינה משפיעה עלי. האופנה היא מתוחכמת, ויש בה מן המלאכותי. אינני פוסל אותה. אם היא עוזרת למישהו, אדרבה, יצייר לפי האופנה. אני איני מקבל התעוררות ממנה. כל ציור אמיתי הוא בן הדור, והצייר מצייר מתוך הלך-הנפש שלו ושל הדור. כלומר: הוא מודרני. וגם אני מודרני. כך לא ציירו בדור הקודם.

צבי שור לא הביע את דעתו באותה בהירות, שאני מתאר כאן. הוא צייר והחריש. בחש את הצבע והחריש, ריכז מבטו בפני והחריש, ובין שתיקה לשתיקה אמר מה שאמר, ואני מוסר את דעתו בנאמנות.

ב“ישיבה” אחרת שאלתי אותו, אם נכון הרושם שלי, כי בציוריו מרובים הפרחים והאילנות. והשיב לי: צדקת. אני רואה בהם חיוּת מרובה, ולא עוד אלא שלפי טבעם הם מחייבים צירופי צבעים וגוונים לאין שיעור, ואני נהנה מאוד מצירופים אלה בטבע, ויותר מזה ממה שאני מעלה על הבד. ואף-על-פי שציירתי הרבה פרחים ואילנות בסביבות הרבה, רב השוני בהם, וכל תמונה היא חטיבה בפני עצמה.

בינתיים הלכה תמונתי ולבשה צורה, אך היא לא הניחה את דעתו, ולאחר שירדתי מעל כסאי וראיתי ראייה ראשונה את הרישום שלי, הוא לא הניח גם את דעתי. סברי היה שלא כשורה, שלא כהווייתי. אם כי לא רמזתי לו על כך. ב“ישיבות” האחרונות היה עסוק בתיקון התמונה ובשיכלולה, ובין תיקון לתיקון שאלתי אותו, אם צייר גם נשים בעירום ואם אין מעמד-עירום זה מפריע לריכוז היצירה. הוא הסביר לי, שדווקא כוח-משיכה זה שבאשה, שהוא טבעי לאדם, גורם אצלו לאכסטאזה ביצירה. הוא צייר פעם אשה נאה, וציור דמותה הצליח בידו למעלה מכל השערה. הדבר תלוי גם באשה ובהתנהגותה. כל צייר, אמר, צריך להתנסות גם בנסיון זה, אם כי אין להרבות בו, כי הצייר היוצר שואף לבדידות ולריכוז מוחלטים. ואם הדוגמנית העירומה מפריעה לכך – אין להשתמש בה. יש גם הרבה סנוביזם בבירת דרך זו של ציור.

בשבע ישיבות אלו התקרבנו מאוד, והיינו מספרים זה לזה אפיזודות שונות מחיינו. שור הירבה לספר לי על פרופ' שטרוק, שממנו למד, על ידידיו ועל נדודיו, אף-על-פי שהוא מתקשר מהר לסביבה חדשה ואוהב לציירה בכל דקותה ורבגוניותה.

אלה היו בשבילי פגישות רבות ענין. בהן הכרתי לדעת אדם יוצר, שאמנותו היא נשמת חייו. עיניו הכחולות, בת-שחוקו, התבוננותו, מגעו עם המכחול, אופן הכנת הצבעים, טפטופי שיחתו ודרך ביצועו – נעשו בעדינות, בשקט מופלא ובהתרכזות כל כוחותיו. משהו חלומי היה באותן שעות שלאחר הצהריים, כשם שאני חש חלומיות בתמונות-הנוף שלו ובדיוקנאות שצייר. במועדון “מלוא” ראיתי אותו בימי גבורתו וגם בימי רפיונו. תמיד היה אדם מאוזן ונפלא. הוא ויצירתו לא יישכחו אצלנו. בכל אופן, אני נושא עמי את דמותו המלבבת, שנחקקה בי בפגישות רבות וב“ישיבות” ההן.

---

סופרים עברים שניספו בשואה

מאת

ישראל כהן

¹

לפני שנה הוציא מכון “גנזים” של-יד אגודת הסופרים ספר בשם “סופרים עברים שניספו בשואה”. בחיל וברעדה חיברתי ספר זה, אך גם ביראת-כבוד ובאהבה. שיוויתי לנגדי את החבורה הקדושה של הסופרים העברים על גיליהם ומשמרותיהם. גזע ישישים דגולים מרבבה, ששמם כבר הלך לפניהם בהעשירם את ספרותנו ביצירות נכבדות, נגדע עם סופרים בינוניים וטובים, הרוקמים יחדיו את מסכת הספרות והתרבות, ועם סופרים צעירים מלאי רוח, יפי-תואר ויפי-נפש, שרק הציגו את כפות רגליהם על סף היצירה הספרותית. הראשונים היו בעלי אוצרות תורה וחכמה, שמפתחות היצירה בידם והם האירו לרבים את הדרך, ואילו האחרונים אך זה התחילו לגדל איברים, להבהיק בכשרונותיהם המזהירים ולהעניק לנו מפרי ביכוריהם בתחום הפיוט, הסיפורת והמסה, ועתידים היו לפאר את ספרותנו ביבולם – ונגדעו בידי זדים וטמאים תוך כדי לבלוב ופריחה אביבית. רבים מהם היו שרויים כסופרים במצב קשה עוד לפני השואה. לכל אלה ביקשתי לעשות נפש בספר זה למען ידעו הדורות הבאים מה עוללו הנאצים הנאוצים לכנסת ישראל במזרחה של אירופה, מה גדולה היתה השריפה ומי היו הנשרפים והמומתים.

כולם היו מגידוליה המשובחים של יהדות אירופה, נושאי גדלה, מחיי שפתה העברית, שהיתה להם זיקה עמוקה לתנועת התחיה ולארץ-ישראל וינקו ממעמקי המורשת את תחושת השליחות והרציפות, והיו, או התכוונו להיות, חוליה בשרשרת-הזהב של היצירה העברית. על יהדות פולין וגליציה וליטא ורומניה היתה גאוותנו, כי ראינו בה את הגזע הרענן של האומה.

הבה נעביר לפנינו מקצתם של ששים ושלושת האישים הזקנים והצעירים, שנכללו בספר.

הלל צייטלין

בראשם צועד ר' הלל צייטלין, שהופעתו ואף הווייתו ייחדוהו כאיש פלאי. הוא היה רב-ניגודים ורב-אנפין: סופר ועתונאי; כהן ונביא; הוגה בקבלה ועוסק בפוליטיקה מעשית; מוכיח בשער, המכה בשבט מוסר, ומלטף בלשון רכה; צועק מנהמת לבו" “הוי גוי חוטא”, ומבשר: “נחמו, נחמו עמי”; נוטה למסתורין וקרוב זמן-מה למפלגת ה“פולקיסטים”; עוסק בחסידות ומעריץ את ניטשה; קשור בכל נפשו לארץ-ישראל ומצדד בתוכנית אוגנדה; שואף במסתרים להיות צדיק או רבי, המוקף קהל חסידים, וחותר לפשטות, לבדידות, לחיים של דממה; מתנבא לאחרית הימים, ליום אדוני, ועוסק בזוטות של יום ושל לילה; מסור בלב ונפש ללשון העברית ושליט בכל מכמניה – ומטיף ליידיש; תורם תרומת מחשבה ומחקר לבעיות הנצח, וכותב רשימות בנות-חלוף; מעורב עם הבריות ובודד. על כן היה אגדה בחייו בעיני אלה ונושא למחלוקת בעיני אחרים. בספרו “דממה וקול” כתב: “חי אנוכי עתה, כמקודם, בעם ובמשפחה, בתוך מכרים רבים, ואולי גם ידידים אחדים, מקשיב אני לדופק היום בתור עתונאי, ועם זה הנני הבודד בין כל בני הדור – בודד וזר, זר בתוך קרובים כל כך”.

נראה שכל ימיו שקד על דעת עצמו ולא הגיע עד חקר נפשו. ואף אנחנו, קהל הקוראים והמוקירים, לא עמדנו על סודו. הוא נאבק עם הכפירה ועם האמונה, ציפה לגילוי רוח-הקודש והיתה בו כמיהה לאדם העליון ולגאולה. היו שראו בו דמות משיחית, והיו שהטילו ספק בכך. אך הכל הרגישו, שהוא איש-סגולה, סופר גדול, הוגה דעות, מאמין שאמיתותיו טבולות בדם לבו ובעל כוח כובש. ספריו מקיפים כמעט את כל תחומי המחשבה וההרגשה של היהדות.

לפי גרסה אחת לבש צייטלין טלית בשעה שהיה בקרון המוליך למחנה-ההשמדה, ואמר וידוי בקול, אך קרא להתקוממות היהודים, בחינת “תמות נפשי עם פלישתים”.

יצחק קצנלסון

אחריו ראוי להזכיר את יצחק כצנלסון, זה המשורר, שראינו אותו תמיד, גם בימי העמידה שלו, כעלם בהיר-עינים, שאפילו בשעה שהוא מציץ בעננים הקודרים אומר הוא שירת-אור. הוא הירבה לכתוב שירים ומחזות, לעם, לנוער ולילדים, בנעימה חייכנית. ואין לך ניגוד נורא ואכזרי מזה העולה מהשוואת תצלומו של קצנלסון בימים הטובים, שמתוכו הוא נראה לנו עטור עטרת שערות מסולסלות, צח בלבושו ומאיר בהבעת פניו – אל תצלומו עם בנו בשנת 1942 בגיטו, מקריח כולו, עיניו שקועות ומעליהן מאהילות גבות כשקיות משורבבות ועל פניו הנפולות חיוורון ורזון. ונקל לדמות מה היה מראהו באושוויץ.

קצנלסון היה ילד-השעשועים של השירה העברית החדשה ומחמד נפשו של הקורא העברי. שיריו נכתבו בריתמוס חפשי, בלשון גמישה ורעננה. יש ביניהם קלים וקלילים, וכבדי-הגות כגון יצירתו הדראמטית “הנביא”. רבים משיריו היו נקראים, מושרים ומדוקלמים במועדים חגיגיים, וביחוד בתנועות-הנוער. היה לו צליל משלו, חריזה משלו ותימאטיקה משלו. ולכן היה מעמדו בספרות מיוחד. משירתו נשתקפה ראיית-עולם זיוותנית. העולם יפה הוא, אם לא היום – מחר. כמאמרו: “מחר ייקץ כל העולם – והנו רוחץ בזהרי חמה”. הבה נקשיבה לקטעי שני שירים: השיר המוקדם:

פקחתי עינים –

ראה: האיר היום!

סנונית בחלון,

ושמש ברום.

נשאתי כפים

פציתי הפה –

האח, כמה יפה

העולם הזה!

והשיר המאוחר:

חלום חלמתי,

נורא מאד:

אין עמי, עמי

איננו עוד.

ודווקא משורר זה, אוהב החיים ואנין הנפש, עליו הוטל להיות משורר החורבן והזוועה, משורר היאוש והאבדון. ואולם העובדה, שקיבל עליו את היעוד והרגיש טעם במילואו בתוך תנאים איומים, מעידה, כי עוד נותר בו זיק של תקווה לימים טובים מאלה ועל כן ראוי שהדורות הבאים ידעו את מגילת הפורענות כמו שראו עיניו. וכך כתב את “השיר על העם היהודי ההרוג”, פינקס ויטל ומחזות, שבדרך נס נשתמרו והגיעו אלינו. הוא כתבם בדם-לבו ובתמצית כוחו. אנו עומדים משתאים אל מול החזון הנורא-הוד הזה, שאדם אשר ראה במו עיניו את רצח בנו, משפחתו והוא עצמו נתון למוות, מעלה מתוכו כוחות ויטאליים כאלה, פיוטיים וצורניים, ויוצר שירת כליון אדירה, שבה בא לידי ביטוי כתב-האשמה הנורא ושאיפת הנקמה ורצון להציב יד ושם לסבל שאין לו גבול. אש קדושה זו של מכאוב ונקמה, הגנוזה בכתביו האחרונים, לא תכבה לעולם. במחזה “חניבעל” הוא אומר: “אנחנו אם ניפולה – אחרינו נשאר שיר! / נקמתנו היא הגדולה: שיר, שיר עד!” (בעין צרויה).

דוד פוגל

דוד פוגל, שחייו היו נתונים בתוך מסגרת שחורה עוד לפני שנרצח על-ידי הנאצים, היה משורר ומספר. עוניו, בדידותו, נדודיו, מחלת השחפת, אי-בטחון בכוחותיו ויאוש באו לידי ביטוי לא רק בשירתו הנוגה, אלא גם במכתביו וביומניו ובשיחותיו. הוא לא היה מסוגל להיות אזרח רענן בשום ארץ, אף לא בארץ-ישראל, ששהה בה ולא נקלט, אם כי פירסם שיריו בכל במותיה. הוא היה אזרח מדינת העצבות, שהיא מדינת-עולם. השם “לפני השער האפל”, שבו הוכתר ספר שיריו הראשון, הוא כותרת לכל תולדותיו ולכל מהלך חייו.

לא לחינם נערץ פוגל גם על משוררי הדור הצעיר. מפני ששירתו, שראשיתה נעוצה ברבע הראשון של המאה הזאת, היתה בת-טיפוחיה של שירת ביאליק וטשרניחובסקי, ומאידך גיסא היא לא היתה לפי הנוסח הקלאסי והיו מקופלים בה גרעיני צורה ותוכן נועזים, שהקדימו את זמנם ולא נבטו אלא בדור שלאחריו. חידושים אלה לא תמיד הפיקו רצון המבקרים. סבלותיו של פוגל צרפו וזיקקו את ביטוייו, גיוונו את דימוייו והסירו כמה טפלים וקליפות. על כן גם גימגומיו ורמיזותיו עלינו אהבה. ברנר אמר עליו ש“הוא גונח, אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו”. ואומנם אין שיריו בנויים מעשה אדריכל, אלא פסקות פסקות, כמי שנשמתו קצרה ומפוסקת. על כן אין לו משקל קבוע. חוויית המוות לא היתה אצלו אחת החוויות, אלא העיקרית והראשית, כמאמרו: “בורנו השחור / פתוח לנצח”. ובמקום אחר: “עיפים אנחנו, / נלכה נא לישון / קצות הימים תחובים בלילה / תחובים במוות”.

המוות היה ראש הירהוריו. הצבע השחור הוא השליט בשיריו ובנפשו. היא ראה את החושך והאפלה, ושאל: “מי זה יפתח שער למו / אל השמש?” ואומנם כל ימיו היה שרוי במזל “לפני השער האפל”, עד שנבלע כולו בתוך השער האפל של השואה ועמו נבלעו אוצרות של שירה צרופה.

בני פומרנץ

כבן ארבעים היה בהירצחו. משורר צעיר. חוזה חזיונות. בעל ביטוי פיוטי מקורי. צ. ז. ויינברג מתארו כך: “כבד-פה וכבד-רוח, עם מיכוות-אש בלב, התהלך תמיד נרגש ונסער ממנגינות נפשו ומסערותיה. תמיד היה סולד מהסילוף ומהכיעור שבעולמנו, נאבק עם מגורי הכרך ובלהותיו, מחפש את הטוב והיפה, נכסף לכפר מכורתו, לבית אמא, וכאילו בעל-כרחו נעשה תושב קבוע בווארשה. הוא חי בבדידותו בתוך החברה ונטו כוח הסתגלות למציאות. בהזניחו את הממש ומפליג על כנפי דמיונותיו, היה כל הימים רעב למחצה, חוזה-תועה בעולמותיו, מתענה בענות אדם וצופה בבאות בחיל ורעדה”. מספר שיריו המכונסים, שיצא לפני כמה שנים לאור, ניבטת אישיות פיוטית, מקורית בשיריה, המלאים אימאז’ים מופלגים, ביניהם מצויים שירים אינטימיים לאמא. תוגה גדולה בהם וניחוש השואה. בחושיו הדקים והמתוחים חש את המתרחש לבוא. לבו היה מלא רחמנות לכל הנברא בצלם, והעוול והרשעות שראו עיניו הרעישו את נפשו, ושאל:

הו, רעי האחרון,

נא אמור לי,

מדוע יכולים אילנות לשגשג בהדר

מבלי קטול אילן את אחיו?

הנוף היפה והמעודן, שפורמרנץ תפסו ותיאר אותו במכחול אמן, מטיל עליו לא פעם אימה, מפני שרוחשות בו מזימות פשע ומשמש מחבוא לרוחות לא-טובות.

וזה הפייטן רך הנפש והגוף נתגלגל לבין הפרטיזנים והתחיל, או המשיך, לחזות חזיונות ולראות האלוצינאציות מתוך דיכדוכה של נפש. ובאותו יער נתפס, עונה בידי הנאצים ונרצח באכזריות.

חיים נחמן שפירא

חיים נחמן שפירא היה מלומד עברי ליטאי עמוק-שורשים ומסועף-ענפים, רחב-אופקים, התיר-השכלה ובן-בית בפילוסופיה עברית וכללית. בהיותו בן לרבה הראשי של קובנה נתחנך על ברכי התורה והמסורה וספג לתוכו תרבות יהודית מן השיתין. ביחוד היה בקי בספרות העמים ובספרותנו. ספרו “תולדות הספרות העברית החדשה” כרך ראשון, נדפס בליטא ויצא לאור בארץ בשנת ת"ש, כלומר בראשית המלחמה, והכרך השני שהכין, אבד בגיטו קובנה. תוכניתו היתה להוציא שנים-עשר כרכים, שבהם נתכוון לכלול את כל ספרותנו מראשיתה ועד ימינו. לפי תוכנו והיקפו וטיבו של הכרך הראשון, העוסק בראשית תקופת ההשכלה, שאביה היה, לדעתו, מנדלסון, אין ספק שחיבור זה עתיד היה להוות מפעל-שתייה בחקר ספרותנו ולעורר ויכוח עירני. הוא ניגש למחקרו זה באמת-מידה אידיאית ואסתטית. הספרות היתה בעיניו אבר חי מן התרבות הכללית של כל עם, ולכן אי-אפשר לעמוד על טיבה בכלל ועל טיבו של סופר בפרט אלא לאחר שאתה עומד על סוד היצירה של האומה. פיענוח סוד זה נעשה בדרך של גילוי בקיאות עצומה בנושא הנדון ובכוח ניתוח חריף של כל המקורות והנתונים. ואפילו בשעה שלא הסכמנו לתפיסתו, או לחידושי לשונו המרובים, אי-אפשר היה שלא להשתאות לאותו מתמיד, שישב בליטא, הרחק ממרכז היצירה הספרותית בארץ, והסיע אבני גזית לבנין היכל גדול לתולדות ספרותנו, שרק אחד משנים-עשר הגיע לידינו. שפירא היה איש הגות ומחקר, שאיזמל בקורתו חד ותחושתו לערכים אסתטיים עמוקה. עם שריפתו נשרפו גנזי דעת ובינה בתולדות הרוח של עם ישראל.

בנציון רפפורט

הוגה-דעות עברי, שעשה את חייו קודש ללימוד תורה ופילוסופיה, כדי לגבש בסיוען השקפת-עולם שלמה, שהיא, לדעתו, תעודת האדם החושב. כמאמרו" “פילוסופיה זוהי: השתדלות האדם לרכוש לו ציור כולל ומקיף את כל חזיונות העולם והחיים, שמתוך כך הוא מכיר את מצבו בסביבה הטבעית והחברתית ואת חובותיו ותקוותו בחיים”.

כיהודי שרשי ואמיתי כרך לימוד ועיון ומוסר בכרך אחד. לשם כך שקד לקנות ידיעה נרחבת במקרא, בתלמוד, בשירה ובהגות, בפילוסופיה העברית של ימי-הביניים ובפילוסופיה היוונית החדשה עד שנעשה מומחה במקצוע הפילוסופיה ואף הורה בה בבתי-אולפנא. בשלושת ספריו “הכרה ומציאות”, “הוגים והגיונות” ו“טבע ורוח”, שיצא לאור בארץ לאחר מותו, נכללו עיונים שונים במשנתם של פילוסופים וחוקרים, יהודים וכלליים, וכן מסות פילוסופיות על אלוהים, טבע, נפש ורוח. בהם הסביר בבהירות את דעותיהם ושיטותיהם של אחרים, תוך גילוי ושילוב, בענווה גדולה, גם את דעתו שלו. הרמב"ם, קאנט, שלמה מימון, הרמן כהן, אנרי ברגסון, אדמונד הוסרל, האנס דריש, ניטשה, שופנהואר, לנין, אחד-העם וכיוצא בזה – לכולם נתייחדו מחקרים נכבדים, המעמידים את הקורא העברי על תורתם והשקפת עולמם. עיונים אלה, עם שנבעו מחירות המחשבה והמצפון, ינקו מן ההכרה המוסרית בדבר יעודו של האדם בעולם. את המלה “רוח” הגדיר כפעילות חופשית, שבה אנו משתדלים לחשוב ולפעול מתוך הכרה הגיונית ומוסרית.

כדי להבין את הלך-נפשו כיהודי וכחוקר ראוי לצטט כמה שורות מן האבטוביוגרפיה הקצרה שלו, וזו לשונו: “בין אם נודה בריאליזם, המורה כי המציאות עיקר וההכרה טפלה לה, ובין אם נחזיק בדעת האידיאליזם, המחליט את ההיפך – אנו מוכרחים להכניס איזה יסוד אי-ראציונאלי לתוך השקפת-עולמנו. להכרה המדעית הראציונאלית יש גבול ידוע, שאינה יכולה לעבור אותו, גם המדע אינו ראציונאלי כולו. כל התרבות אינה אלא סינתיזה בין הראציונאלי והאי-ראציונאלי. בכל חיי הטבע והרוח מתגלה, חוץ מן הניתוח הראציונאלי, גם היצירה האי-ראַציולאלית. מן העובדה הזאת נובעים “הציווי הקאטיגורי”, הדרישה המוסרית המוחלטת, וגם ההתלהבות הדתית, התוקפת אותנו לפרקים. גם היהדות, בין שהיא מתגלה לפנינו מתוך הגאוניות של הנביא הישראלי או מתוך הקסם והרוך שבאגדה התלמודית, ועל אחת כמה וכמה “חיבת בציון” בת תקופתנו, אינה עשויה להתבסס על ההגיון וחשבונות השכל בלבד. אין הגאולה באה אלא מתוך אמונה פנימית”.

אכן, בהתלהבות דתית, כאחד קדוש קדמון, כתב בימיו האחרונים, כשכבר חש בקיצו, את מאמריו הפילוסופיים, “תיאיזם”, “גוף ונפש”, “תעודת האדם” ועוד. ובשנת 1942 שיגר מכתב לבנו והודיעו על כך, בסיימו: “אני משתדל לעשות את המוטל עלי, וד' הטוב בעיניו יעשה”. הוא שם חיבור זה בבקבוק וטמנו בקרקע, ובדרך נס התגלה. באושוויץ מצא העילוי הזה את מותו.

חוה שפירא

הסופרת העברית היחידה שנספתה, לפי ידיעתנו, בשואה, היא חוה שפירא, שהיתה חותמת “אם כל חי”. ממכתביה, שנתפרסמו ב“גנזים”, עולה לפנינו דמות של אשה עבריה, נאה, משכילה, סובלת, מרדנית, סוערת, שלמדה פסיכולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה וקיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה. אך ראש מאווייה היה לכתוב סיפורים עבריים ולהיות ראויה לתואר-הכבוד סופרת עבריה. היא כתבה גם מאמרים ודברי ביקורת ורשימות בשאלות הזמן. בהקדמתה לספרה הראשון “קובץ ציורים”, שיצא לאור בשנת תרס"ט בווארשה, היא אומרת: “בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של ‘מפליא לעשות’, של ‘חודר לב אשה’, הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגועינו אנו, ולפחות בתיאור אלה צריכות אנו לקחת חלק – – – ובשלחי עתה את ‘קובץ ציורי’ לאור, מלאה אני בטחון כי יקבלוהו כנסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש”.

כאמור, נכתבו הדברים שנת 1909. היא התחילה לפרסם את דבריה כמה שנים לפני דבורה בארון, והשתתפה בבמות שונות, כגון “הדור”, “השילוח”, “העולם”,“הדואר”. היא היתה מעין סופראז’יסטית בתחום הספרות. אך לא היה בכוונתה לדחוק את הגבר. אדרבה, היא העריכה מאוד את כוח-היצירה שלו, אלא ביקשה להבליט את מקומה וסגולותיה היציריות של האשה. היא נלחמה במונופולין של הגבר. היא ידעה את חכמת הפרצוף, והתרשמויותיה מפגישות עם סופרים ועם אישי ציבור ראויות לשימת לב גם היום. מעמדו הציבורי של אדם לא סינוור את עיניה ולא חסכה ביקורתה מכל מי שהכזיב אותה מיד או לאחר היכרות. היא לא כתבה הרבה ולא הפליאה בכתיבתה, אבל היתה בלי ספק ממשפחת הסופרים לפי שורש נשמתה.

סיפוריה באותו קובץ ראשון מתארים נשים וחוויותיהן הקטנות והגדולות, כפי שהן נראות בעיני אשה. יש בהם כוח עיצוב וכשרון תיאור. הופעתה של שפירא היתה חידוש גדול והיו משיחין בה, והיא אף נפגשה עם הסופרים החשובים של אותם הימים כגון י. ל. פרץ, שעשה עליה רושם גדול, דוד פרישמן, ראובן בריינין. באחד ממכתביה היא מספרת, שנמנעה מלהיפגש עם נחום סוקולוב, מפני שבאספה עשה עליה רושם של אדם יהיר ביותר, אך העריצה את ביאליק בפשטות הליכותיו. ביומנה האינטימי, שראשיתו בשנת 1900, היא רושמת את המתרחש בנפשה כנערה אוהבת ואנו רואים את דקות הרגשתה וניבה. במות פרץ היא מבכה אותו, אך אומרת גם דברי הערכה נפלאים.

היא היתה חלוצת הסופרות העיבריות, והיה בה החן, הגבורה והתום של חלוצה, כדרך שהיתה בה התלהבות ראשונית, המביאה לפעמים לידי הפרזה בערכם של דברים. ובמחנה בטרזיינשטאדט נרצחה אשה סוערת ויוצרת זו!

מלכיאל לוסטרניק

בן-הזקונים של השירה העברית בגלות פולין, מפרחי משורריה שנתחנך על ברכי יצחק קצנלסון, בן עשירים היה, מפונק מלידה. במשך חייו הקצרים (כבן שלושים היה בהירצחו) כתב שירים, מאמרי ביקורת, ערך כתב-עת בשם “ראשית” ואחר-כך – יסד את “תחומים”. הוא ליכד מסביבו סופרים צעירים וותיקים, ומדמי-הכיס שקיבל מאביו התעשיין בלודז' קיים את הבמה “ראשית”. וכך הוא אומר בפתיחתה של החוברת הראשונה: “נלאינו נשוא את הרעב, הגולה הגדולה נשתתקה. אין תסיסה ואין חזון. העורב השחור של ההתבוללות והכלייה אוחז בציציות הלב את הנוער וסוחף אותו למחנה זר. – – – בעד ציונות חלוצית, עממית, יוצרת מוסר-חיים חדש – נילחם. ודוקא בעברית. כי העברית בשבילנו אינה תבשיל לשבתות ולמועדים, כי שפת חיינו היא”.

מרד בסביבת משפחתו ונכנס לתנועת-הנוער “גורדוניה”, ואף חיבר הימנון בשבילה. היה מושפע מן השירה המודרנית הפולנית והעברית בארץ, אך התחילה להסתמן אצלו נעימה משלו. הוא היה אחד מאלה, שכשאתה מפגש עמו, הריהו מעורר בך תקווה ושמחה, שהספרות בגולה אינה יתומה ויש לה ממשיכים. לא רב הוא הרכוש הפיוטי שהספיק להוריש לנו, אך המועט הזה מרמז על המרובה והחשוב שהיה גנוז בנפשו. כוחו הפיוטי של לוסטרניק ותנופתו כבר ניכרים בשיריו הראשונים. הוא שאף לגדולות. הן כה אמר: כי נשמתך צמאה ושנת עיניך נדדה / הסער את הסונט, הרעם את הבלדה – / לנוכח הרוחות!

חלומו היה לעלות לארץ, לקבוצת חולדה, ולנטוע שנית עצים תחת אלה שגודעו בידי תוקפים ערבים, ולכתוב שירים במולדת. מן הראוי לקרוא את השיר הקטן לכבוד השפה העברית:

אתך לנצח באתי בברית

מי יתן ויצאה נשמתי בעברית,

מי יתן ואלחש ברגעי האחרון

עת יכני המות, מזה-כאב ודל

שיר-המעלות לגבורה, לחזון:

י-ת-ג-ד-ל!

ואומנם מישאלתו נתקיימה. בגיטו וארשה היה בין מקימי קבוצת-המחתרת של הסופרים העברים “תקומה”, ובשער הגיטו נורה למוות על-ידי משמר נאצי.

בחרתי בשמונה מבין ששים ושלושה משוררים מבקרים וחוקרים, המייצגים גם את השאר, כדי לשרטט דיוקנאותיהם ולהמחיש את האבידה הנוראה שאבדה לנו עם כליונם של יוצרים עברים אלה, תפארת האומה ותרבותה, שקידשו את שם ישראל לא רק במותם, אלא ביצירתם, שכן רבים מהם הגו וכתבו ודאגו להשארת כתביהם בבקבוקים, או במסירתם לידי נאמנים, או בהטמנתם בקרקע. אף אלה שהתחילו כסופרים חילוניים סיימו כסופרים קדושים, שזכרם יהיה צרור בזכרון האומה ובספרותה עד עולם.

ב. הספרות, הזמן ואגודת הסופרים

מאת

ישראל כהן

---

המיוחד והאוניברסלי בספרות הלאומית

מאת

ישראל כהן

¹

א

הנחה מקובלת היא: כל ספרות היא ספרות לאומית, כלומר, של עם מסויים. הסופר ככל אדם, נולד וגדל בתוך ארץ אחת, שיש לה נוף ואקלים וסביבה מיוחדים. הוא קולט מראות וקולות וריחות שלהם; סופג את הייחוד בתולדות עמו ומסורתו, הוא מעורה בלשון עמו ונוחל את הצורות המגובשות והמתהוות של מחשבת בני עמו, מטרות חינוכם ותרבותם, עברם וחזונם. וככל שיהיה המשורר או המספר אינדיווידואום מובהק, הריהו יליד ארצו וזמנו ויציר כפיהם של תנאי-החיים החומריים והרוחניים. ואפילו במעלות יצירתם הגבוהות ביותר אין הם מפקיעים עצמם ואי-אפשר להם להיות מופקעים מהשפעותיהם הראשוניות. הסופרים נוטלים מאוצרות האומה ולאוצרותיהם הם תורמים; הם קיבלו השראתם מרוח האומה, השגותיה וערכיה, והם מחזירים מפרי רוחם. בדיבור אחד: יסודות יצירתם, השקפת-עולמם, חלומם, תכניהם וצורותיהם משל עמם הם, “לאומיים” הם.

ברם, לא כקליטתם פליטתם; הם קולטים מן הקיים ועומד, ופולטים את החדש, את שנרקם ונוצר בדמיונם, הם “מעבדים” את הנקלט תוך תוספת נופך משלהם. אותו נופך הוא שמייחד את מקומו של היוצר במערכת התרבות והספרות. והנופך שונה בצורתו, בתוכנו ובטיבו. הוא מטביע על הלשון, שהוא מוצא מוכנה ומזומנה לפניו, חותם מיוחד. הוא לש אותה בעריבת יצירתו, מחדש בה צירופים ונטיות, מוסיף לה גוונים וגמישות, חושף בה אפשרויות גנוזות ומכשיר אותה לבטא דקויות צחות, שלא נוסתה בהן קודם-לכן. חידושים ותוספות אלו מתמזגים לאחר-כך עם המסורת הלשונית, ונעשות חטיבה אחת.

גם בתחום הערכים האסתטיים והאמנותיים אין הוא קופא על נכסי מורשת, אלא בודקם, מותח עליהם ביקורת, שולל ומחייב ומחדש משלו. אין ביקורת זו נעשית בשקט. יש שהיא מעוררת סערה בין שמרנים וחדשנים, בין מקדשי הקיים והחותרים לחידוש; אבל, בסופו של דבר, נעשית הקרקע מוכשרת לקליטת ערכים חדשים או לקבלת דגשים חדשים בערכים ישנים. במאבק זה ניכרת לעיתים קרובות ההשפעה שהושפע היוצר מבחוץ, מספרות העולם ומזרמיה. אולם גם לימודיו והשפעותיו עוברים דרך הפריזמה הלאומית שלו, והוא מטיל עליהם משמעוּת לשונית וערכית ומעצבם בכוח תרבות-השתייה, שהוטבעה בו בסביבת גידולו וחינוכו.

ב

אולם אם המיוחד בספרות הלאומית בולט וערכו של הסופר לבני עמו מתגלה מייד בתגובתם ובהסכמתם הנלהבת, הרי היסוד האוניברסאלי שבספרות הלאומית לא תמיד ניכר לאלתר, ולפעמים עוברות שנים עד שמזרה הזמן זורה ומנפה, ובעלי טעם עומדים על טיבו ומודים בו. ואפילו בימינו, שהתחבורה הרוחנית ערה כל-כך ויש השפעת-גומלין בין הספרויות, ומכונות-הדפוס פולטות תרגומים לאין-שיעור מלשון ללשון, אי-אפשר לומר, שחשיבותה האוניברסאלית של יצירה ספרותית של עם אחד נודעת במהירות הדרושה לקוראים ולמבקרים של עמים אחרים. גם בתחום זה יש שספרים רבי-מכר, ספרי גירוי ודיגדוג וסנסציה של סופרים למטה מבינוניים, תופסים את שוקי העולם וחוסמים את המבוא בפני ספרים חשובים מהם שבעתיים. ביחוד איתרע מזלה של אומה קטנה כישראל, היוצרת בלשון העברית, שאין אומות העולם נזקקות לה, והתרגום מועט ואיטי מחמת חוסר-אמצעים, וסרסורי התרבות אינם ממהרים להוציא מוניטין לספרותה על-ידי הפצתה מתוך חשש להפסדים. סבורני, שמעטים מבין הסופרים שבאו לקונגרס נכבד זה בקיאים באמת בנכסיה של הספרות העברית החדשה, אף-על-פי שמצויים ביניהם כאלה שאינם נופלים בדרגתם משל עמים אחרים. שכן מסורת גדולה ליצירה הספרותית בעם היהודי ובלשון העברית, שראשיתה נעוצה, כידוע, בתנ"ך וחוליות-ההמשך שלה בתלמוד, בימי-הביניים, בתקופת ההשכלה, בשיבת-ציון ובמדינת-ישראל. במשך אלפי שנים לא פסקה היצירה בעברית ולא מעט ממנה נעשה נכס-צאן ברזל של ספרות העולם. לפיכך גם קנה-המידה שלנו להערכת יצירה כזאת חמור וקפדני. הוא דן אותה מבחינת יניקתה ונאמנותה למסורת הלאומית ומבחינת ההישגים האמנותיים, צורתם ורמתם הכללית, המערבית. ואין הכוונה לחיקויים שטחיים, המצויים בכל ספרות, אלא למזיגה שלמה ואורגאנית של העצמי והמקורי, תוך מגע עם הגרעיני המתחדש והמתרקם בספרות העולם.

כשטבע גיתה את המושג “ספרות-עולם”, “וולטליטראטור”, לא נתכוון לסכום היצירות הספרותיות מבחינה מספרית, אלא ליצירות הפיוטיות הגדולות ביותר של כל הספרויות, שיש להן ערך אוניברסאלי. לשון אחרת: הוא לא נתכוון לספרות של העולם, אלא לספרות בשביל העולם, כלומר לתמצית האיכותית ולא למניין הכמותי. גם כאן הכוונה לתפיסה זו.

ג

אמור מעתה: בכל יצירה לאומית גדולה מקופל היסוד האוניברסאלי, אף-על-פי שכל ספרות נוצרת על האובניים של הרוח הלאומית ומתלבשת בשפה הלאומית, שיש לה נפש משלה. שכן היוצר לעמו דבר של קיימא, יצור גם לעמים אחרים, יוצר לאנושות כולה. מה לאומי יותר מן התנ"ך, איסכילוס, שקספיר, דאנטה, סרוואנטס, מולייר, גיתה, איבסן, דוסטוייבסקי? ומה אוניברסאלי יותר מהם? אך לא ביצירות-מופת גבוהות מעין אלו בלבד הכתוב מדבר, אלא גם בבינוניות, שאף הן פורצות גדרות עמים ולשונות בכוח מהותן העל-אנושית. משום שהמשורר האמיתי יונק לא רק משורשים מקומיים, אלא גם משורשים יקומיים, ויש איזה מחזור-דמים גדול וכולל, שבת-קולו נשמעת בנפש כל יוצר, וכל צורות הגילוי וההמייה, הבכי והגיל של הבריאה, הדומם והחי, מפכפכים בו בשעות השראתו ויצירתו. לפיכך הם באים לידי ביטוי חווייתי ואמנותי בציורים, בדימויים ובשאלות, המדברים אל כל אדם ללא הבדל אומה ולשון. זהו סודו של האוניברסאלי בספרות הלאומית.

ושמא ראוי להוסיף להמחשתו של יסוד זה משל, שקראתיו או שמעתיו לפני זמן רב: משל ליער. ביער אנו רואים עצים גבוהים ובינוניים, המעמיקים את שורשיהם במעבה האדמה ומשלחים את צמרותיהם אל על. שורשי העצים מתאחדים ומתאחים למטה ויונקים זה מזה; גם הצמרות למעלה נפגשות ומנשקות זו את זו; רק סדני העצים עומדים בנפרד. כך הדבר גם ביצירות ספרותיות: שורשיהן של יצירות, עם היותם מיוחדים לכל אחת מהן, הריהם משתרגים ומתאחים בעומק ההווייה; גם צמרות היצירות, השפעותיהן ותוצאותיהן נוגעות זו בזו ומושיטות יד זו לזו. שכן כל יצירה, שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, שכינת האוניברסאליות שורה עליה, והיא שווה לכל נפש האדם באשר הוא אדם. תנאי אחד להשפעה זו, שתהיה היצירה מתפרסמת בלשונותיהן של אומות העולם ומתכללת בספרויותיהן ושלא תהיה בבחינת נסיכה נרדמת ועלומת שם ומקום.

ד

בעולם הדמיוני והריאלי של כל עם מצויים דמויות ומאורעות, החיים בבת-הכרתו ובהכרתו, ומתגלמים במיוחד ביצירה הפיוטית והאמנותית בדימויים ובהשאלות. רובם הם נחלת אותו עם בלבד ומהווים לשונו המיוחדת, הלא הם הארכיטיפים, שמקצתם נעשים אבות-טיפוס ולבושי יצירה גם לעמים אחרים. נזכיר כמה מהם: גלגמש, קין, שטן, מבול, מגדל-בבל, אדיפוס, המלט, פאוסט, הגולם, אפוקאליפסה, סוס טרויאני, משיח, מסדה ועוד. הללו מדברים ללב כל אדם משכיל, מעוררים את דמיונו של היוצר ומולידים בו אפשרויות לגילום מהויות של הווייה אנושית מתחדשת תמיד. הרוח היוצרת משיגה, כביכול, את עצמה בדמויות ובסיטואציות ארכיטיפיות אלו, מוציאה אותן מן העבר ומקרבתן לתקופתנו, בחינת הווה. גם זהו אחד היסודות האוניברסאליים של ספרות לאומית.

כל עמי התרבות תרמו לקופת הארכיטיפים הזאת. תרומתו של עם ישראל במתן התנ"ך ידועה למדי; אך גם בתקופות אחרות, עד ימינו, ובכלל זה ביאליק ועגנון והזז, אין הספרות העברית מפגרת בתחום זה כל-עיקר. מחמת קוצר המצע והזמן לא אוכל לעמוד על כך כראוי וכנכון, אך הרשוני לרמוז על תרומה קטנה וחשובה אחת של ספרותנו בהווה ממש, למערכת המוטיבים והנושאים והמהויות האנושיות של ספרות העולם.

כמה חידושים הביאו עימן שיבת היהודים לארצם והקמת מדינת ישראל, ואעמוד רק על שניים בלבד: על המושגים “מושב” ו“קבוצה”. ואין כוונתי כאן לתוכנם הסוציולוגי והכלכלי, החשוב כשלעצמו, אלא לצורת-החיים הזאת, המשתקפת בשירה ובסיפור. מלים אלו אינן ניתנות להיתרגם כל צורכן לשום לשון, וגם בעברית יצאו מכלל הוראתן הראשונה, המילונית, לכן הן נכנסו ללקסיקון הכללי בצורתן העברית תוך הגדרת תוכנן, מפני ששתי צורות-חיים אלה נוצרו במציאות מיוחדת במינה. איך נוצרה הקבוצה? נוער יהודי ער ומשכיל, שאבותיו היו סוחרים, כלי-קודש ובעלי מקצועות חפשיים, עזבו מרצונם את מקומות הולדתם, מתוך התעוררות לאומית וחברתית גדלה, ובאו לארץ-ישראל, כדי לשנות את חייהם הפרטיים ואת הווייתו הלאומית של עמם. הם יצרו צורת-חיים חדשה בכפר חקלאי, שיש בו ביטול הרכוש הפרטי, עבודה עצמית ללא ניצול הזולת, שוויון מכסימאלי לכל חברי הקבוצה או הקיבוץ, בעבודה, בתיצרוכת, בתרבות, בחינוך ובביטוח העתיד. צורת-חיים זו כבר יצאה מגדר ניסוי ונכנסה לשנת קיומה הששים-וחמש, וכבר מצויים בה נכדים ונינים, והישגיה המשקיים, החברתיים והטכניים מעוררים הפלאה.

טבעי הוא, שיצירת צורת-חיים כזו כרוכה בסבל אנושי, בנפתולים פנימיים, במשברים, בהתנגשויות, בוויתורים, בפצעים, ביגונות ובששונות. השירה והסיפורת, שנכתבו בידי בוני הקבוצה וילידיה, אותנטיים הם עד מאוד, ויש בהם זן חדש של תיאורי הווי, של פירכוסי התהוות, של יחסי גבר אשה, של הסתגלות לעבודה קשה, של מאבקים חברתיים ואידיאולוגיים, של זריחות ושקיעות אנושיות – והוא מבוטא בספרות העברית בלבד. אזכיר רק כמה שמות מן הסופרים החיים איתנו: לוי בן אמיתי, דוד מלץ, ס. יזהר, אהרון מגד, משה שמיר, נתן שחם, אבא קובנר, צבי לוז ועמוס עוז. אלה ואחרים עיצבו את ההווייה הקיבוצית הצעירה-הוותיקה בז’אנרים ספרותיים שונים ורבי-רושם. ואף-על-פי שמינהג הוא להדביק על סוג-יצירה זה תו של ספרות רגיונאלית, אין הדבר כך. ודאות היא בי, שזו עתידה, לאחר שיוודע טיבה בעולם, לפרוץ את תחומיה של הספרות הלאומית שלנו – ומקצתם כבר נפרצו – ולתפוס מקום מיוחד בספרות העולם.

ה

אסכם דבריי: כוח יצירתו של סופר ותוכנה יונקים מרוח האומה, מארצה וממורשתה התרבותית. בה באה האומה לידי הכרת עצמה בלשונה הטבעית, בה היא מבטאת את שאיפותיה ומישאלותיה, אמונתה וכפירתה, הווייתה ונפשיותה, ערכיה ואמנותה, עברה ועתידה. אולם האמן הגדול, הגניוס הלאומי, מעלה את כל אלה למדרגה אוניברסאלית, שיש בה בנותן-טעם לשאר עמי התרבות. בצינורות תרגום נכנסת היצירה הלאומית לתוך ספרות-העולם ונמזגת בה. ולפי שכל לשון היא ייחודית וכל יצירה מקורית היא חד-פעמית, אין התרגום יכול למצות את תוכנן מיצוי אחרון. וכבר אמר רוברט פרוסט, שהשירה היא אותו אלמנט בלשון שאינו ניתן להיתרגם כל-עיקר. אף-על-פי-כן, אין דרך אחרת אלא דרך העירוי מכלי אל כלי והתרגום האמנותי, המתקדם והולך בספרות העולם. שכן דווקא הייחוד הזה הוא הניגון העצמי שמצרפת האוּמה לתזמורת הכללים של העמים.

ובתחום זה של יצירת ספרות לאומית בעלת יסודות אוניברסאליים אין הבדל בין עם קטן לעם גדול. נס כזה של יצירה מתרחש גם אצל עמים קטנים, וביניהם העם היהודי המתרכז במדינתנו, שתקוותנו כי מתנותיו, שיעניק לעולם לא יביישו את עברו.

---

יעודו של כינוס מתרגמים

מאת

ישראל כהן

¹

רבותי, תוך הכנות לכינוס המתרגמים, עלתה בי מחשבה, מהולה בבדיחות-דעת, שגם לפני 2200 שנה היה, אולי, כינוס של מתרגמים מעברית ללועזית. כוונתי לתרגום השבעים, שנעשה, לפי המסורת, במאה השלישית לפני הספירה הכללית בידי שבעים (או שבעים ושנים) זקנים מישראל, לפי פקודתו של תלמי השני פילדלפוס, מלך מצרים. אמנם, לפי האגדה ישב כל אחד משבעים זקני היהודים בחדר אחר, כדי שלא יוכלו להעתיק אחד מחברו, אף על פי כן, ניתן להניח, שקדם לכך איזה כינוס גלוי או חשאי לשם התייעצות כיצד לתרגם את המקרא ליוונית.

על כל פנים, לא אגזים אם אומר, שלא היה עדיין בחיינו העבריים כנס כזה של מתרגמים מעברית ללועזית.

בדרך כלל, כאשר אנחנו מדברים על תרגומים ומתרגמים הרינו מתכוונים למתרגמים מלועזית לעברית. החידוש בכנס זה, שאנחנו איננו מתאספים באי יווני, אלא בישראל, ומתייעצים כיצד לתרגם ספרות עברית ללשונו לועזיות. ברור, שלא נסגור כל מתרגם בחדרו, אלא, להיפך, התקבצנו יחד עדי שכל אחד יוכל ללמוד מחברו וּללמד את חברו.

כאמור, יש כבר מסורת נכבדה של תרגומים מספרות לועזית לעברית. בעלי מקצוע זה השיגו הישגים נפלאים. יש בידינו ספרי מופת, שתורגמו לעברית יפה יותר מאשר לשפות אחרות. ואין בכך הגזמה, בדקתי ומצאתי, למשל, שהספר “הפתולוגיה בחיי יום יום” של זיגמונד פרויד, שתורגם לעברים בידי המנוח צבי וויסלבסקי, יפה יותר מאשר תרגומו האנגלי. וכן תורגם תומאס מאן יפה יותר לעברית. הוא הדין בספרים אחרים. דוד פרישמן תירגם את סרתוסתרא לעברית יפה יותר מאשר המתרגם האנגלי, מפני שהמקרא באנגלית הוא תרגום מן המקור העברי, ונמצא שיש כאן חיקוי לחיקוי, בעוד שפרישמן החזיר את סגנון סרתוסתרא למקורו. בכל אופן שדה-התרגומים מלועזית לעברית הוא מרהיב ויש לנו כבר מתרגמים למופת. אני בטוח, שברבות הימים תקום אסכולה לתרגומים על שמו של אברהם שלונסקי ושל שמואל פרלמן ואלתרמן וכו'. מלאכתם האינטואיטיבית נהפכה לשיטה משוכללת ואפשר לעמוד על דרכי תרגומם, הישגיהם וליקוייהם.

מה שאין כן התרגומים מעברית ללועזית. כאן אנחנו דורכים על אדמה מאוד מאוד בלתי מעובדת. יש לנו נסיונות של תרגומים. אינני רוצה לפגוע בשום מתרגם, יש מתרגמים טובים וטובים פחות, אבל כל מי שבודק את מלאכתם היטב, אינו מרוצה. המתרגמים המשובחים עדיין אינם. ואין זה מקרה. מתרגמים כאלה נוצרים על ידי אימון של יחידים רבים. כשם שהמילון הדו-לשוני הוא מצבר של כל מיני נסיונות של רבים ושל שימושים וחידושים של אלפי אנשים, בעלי מקצוע והדיוטות, כך דינו של תרגום ללועזית. הנכסים עדיין מועטים, וההישגים מתחילים להופיע. עדיין יש צורך לשבת על מדוכה זו, לעמול הרב עמל רוחני וטכני.

תפקידו של הכינוס הזה הוא כפול: א) קודם כל לנטוע הכרה בלב כל המתרגמים, שבענין זה הם אינם סתם בעלי-מלאכה, המקבלים שכר, אלא הם שותפים גדולים למפעל גדול וחדש. אילו היה זה ענין של קבלת עבודה וקבלת שכר גרידא לא היה צורך בכינוס. היינו עושים מה שעושים כל המעבידים. באים בדברים על המתרגמים, איש איש לפי יכולתו, וקובעים עמהם את התנאים המיוחדים, או הקיבוציים, אבל אצל אלה העוסקים כבר כמה שנים במלאכת התרגום, יש הכרה, שענין התרגום ללועזית הוא עדיין ענין חלוצי. לנו ברור, שמקצוע זה הוא בחיתוליו וכל אחד הנמצא פה ושאיננו פה, הוא יהיה חבר בקבוצה מסויימת – קבוצת מתרגמים. לנטוע הכרה זו של צוותא היא מטרת הכינוס הזה.

ב) התפקיד השני של הכינוס הוא למצוא את הדרכים להעלאת המקצוע הזה, להעלאת האוּמנוּת הזאת, נכון יותר: האמנות הזאת, במידה כזו, שכל אחד צריך אולי לחכות 70 שנה עד שיוכל להגיע להישגים בכוח עצמו בלבד. בהמשך דברי עוד אברר נקודה זו, אך קודם לכן רוצה אני להסביר מדוע אנחנו רואים במפעל הזה חשיבות גדולה, מה חידושו ולשם מה הוא בא בכלל.

הספרות העברית החדשה נבנתה במידה רבה גם על ידי התרגומים. אין לתאר את הספרות העברית החדשה, כפי שהיא עכשיו, בלי זרם התרגומים שהוכנס לתוכה במשך למעלה ממאה שנה. אני מדבר על התקופה, שבה פעל אדוארד זלקינסון, שתרגם מספרי שקספיר ומילטון, שעד היום הזה איש לא הגיע עדיין למדרגתו. אלתרמן, שתירגם את “אותלו” (שזלקינסון קרא לו “אותיאל הכושי”), הילל תרגום זה מאד, ואמר, שזהו “אחד מחמדיה של אמנות התרגום העברית. – – – לא פעם ולא שתיים, כשאתה נתקל בפתרונות המלאים והיפים של אותו מתרגם-אמן, מתעורר בך רגש הקנאה”. אילו היה שקספיר כותב עברית, היה כותב כמו זלקינסון. אילו “הברית החדשה” היתה ניתנת בעברית, היתה ניתנת, על כל פנים בחלקים גדולים, ברוח לשונו של זלקינסון. עד כדי כך היה האיש הזה בעל רוח מקראית. אולם הוא לא שימש מופת למתרגמים אחרים בזמנו. בינתיים בהמשך השנים קמו מתרגמים חשובים. ביחוד פתח תקופה חדשה “שטיבל”, ובין סופריו היה אחד, א. י. איינהורן שמו, שתירגם להפליא “גיבורים ועבודת גיבורים” לקרלייל. ואף על פי שהוא לא ידע הרבה מונחים בעברית שאנחנו יודעים היום, הסתדר יפה. וכן עשו אחרים. כבר הזכרתי את מפעלו התרגומי של דוד פרישמן; תרגומים אלה השפיעו על הספרות העברית השפעה חיובית ביותר, בהעשירם אותה בנכסי הספרות העולמית. אולם, זוהי דרך חד-סטרית, הקרויה בפי חז"ל הכנסת יפיפותה של יפת באהלי שם. אני חושב שהעובדה, שהספרות העברית הלכה בדרך חד-סטרית זו, גרמה לה נזק, כוונת המכוֹן להכניס את יפיפיותו של שם באהלי יפת.

אחד-העם אומר באחד המאמרים, שאילו היו מתרגמים את אפלאטון לעברית בזמן שתורגמה התורה ליוונית על ידי שבעים הזקנים, ייתכן שכל ההיסטוריה העברית היתה הולכת בדרך אחרת.

כי דרך הספרות, דרך היצירה היא דו-סטרית. מהו יתרונה של דרך זו לספרות ולסופרים?

כל סופר זקוק להכרת הציבור. להכרת הזולת, להכרת הקורא וכן להכרת חברו היוצר. ידועים לנו סופרים גדולים בעולם, שנודעו תחילה בחוץ-לארץ ואחר כך חזרו ונעשו נודעים גם בארצם. אני מדבר על ראשיתו של הסופר, כשהוא זקוק למוניטין. אין ספק, שספרותם של עמים קטנים זקוקה לא רק לאתמוספירה של העם הקטן, שבתוכה היא נוצרת, אלא גם לאתמוספירה עולמית, להכשרה אוניברסאלית. יש בספרות ישראל ב-100 השנים האחרונות יצירות, שאילו תורגמו כהלכה, או אילו נכתבו על ידי אחרים בלשון לועזית, היו בלי ספק נחשבות לחלק מהרכוש הספרותי העולמי, הן הבליטריסטי והן ההגותי. אולם, איתרע מזלו, וציבור היוצרים בארץ, בעיקר אלה שיוצרים באמצעות הדיבור והמלה – שלא כאמני המוסיקה, הציור והריקוד, ששפתם אוניברסאלית ואינה יודעת שום מחיצות של עמים וחייהם מתוקנים לפי הטעם התרבותי המשותף, שמזלם שונה לטובה – גורלם מקופח ביותר; מפני שמי שאינו יודע את הלשון שבה נכתבה היצירה, או שאין מגישים אותה לו בצורה מתאימה, כי אז הסופרים והספרות נשארים בקרן-זוית פרובינציאלית, ולא מפני שקומתם פרובינציאלית, אלא מפני שאין יודעים עליה מחוץ לד' אמות של הארץ הקטנה, ואין לה דורש. תפקידו של התרגום מעברית ללועזית הוא, לפרסם את היצירה הספרותית העברית, להנחילה לעולם התרבותי, לחזק את אמונת הסופר בה ולהכניס את העם הקטן למערכת התרבות הכללית. עמים גדולים ועשירים יותר רגישים בתחום זה, לא כל שכן שאנחנו צריכים להיות ערים ורגישים לכך.

תפקיד שלישי: עם ישראל בגולה, בעיקר בשנים האחרונות, חי, מדבר וכותב בלשונות בני הארץ, שבתוכם הוא ישוב. הידיעה בעברית היא קלושה מאוד, ואין בה כדי להטעים לקורא את טעמה של הספרות העברית המקורית. אנחנו עשינו גדולות כדי להוציא שם טוב לישראל בעמים בתחום הבטחון, הצבא, הכלכלה והחקלאות, חוץ מענין הספרות והתרבות. כאן אנחנו מגמגמים. גם אלה שמדברים בשם התרבות, לא תמיד יודעים בעצמם מהי תרבות עברית. יש הכרח לפתוח במפעל תרגומי רב-ממדים, כדי לשנות את תדמיתנו בעולם ולחנך את העם בגולה, וביחיד את הנוער, על ברכי הספרות העברית בשפתו הלועזית.

ותפקיד רביעי: אנחנו לא נחבוש על ראשנו כובע יותר מדי גדול ולא נגיד שאנחנו יכולים להיות אור לגויים, אבל יש בלי ספק יצירות ספרותיות בעברית, שיריות, סיפוריות, מסאיות וגם הגותיות, שבבחירה טובה ובתרגום טוב עשויות להביא כבוד לישראל ולהכניס לתוך העולם הגויי את פרי רוחו של היוצר הישראלי, שיבין גם מה עושה קטון-עמים זה כאן בתחום הספרותי-היצירתי.

יש, כמובן, לייחד את הדיבור על טיב התרגום. אני יודע נוער שקרא יצירת-מופת לועזית בעברית, ושאל: מה יש בה? במה גדולתה? וכל זה בגלל התרגום “המפואר”. ברור, שאם מתרגמים סופר עולמי חשוב תרגום קלוקל, באופן שכל האדיומטיקה הצרפתית או האנגלית הולכת לאיבוד, וכל הקצב והריתמוס מתקפחים בו, בא הקורא ותמה: מה מצאתם ביצירה זו?

התרגום יכול להנמיך את היצירה. הוא יכול גם לתת לה עלית-נשמה. וחובתנו לתת תרגומים, שהם משופרא דשופרא מבחינת הלשון, באופן שהקורא האנגלי או הצרפתי המשכיל ירצה לקרוא אותה. אולם, כאמור, צריכים המתרגמים להכשיר את עצמם לקראת משימה תרבותית זו.

לפיכך נודעת חשיבות מרובה ליזמת המכון הזה. וראוי לעמוד על התכנית, שהיא גדולה אך האפשרויות להגשמתה טעונות טיפוח. ואינני מדבר על אפשרויות כספיות. מפעל זה אם הוא יצליח, יהיו לו גם אפשרויות כספיות, כמו לכל המפעלים החשובים בארץ. אני מאמין, שמפעל חשוב גורר כספים. כאשר תהיה הכרה בלב הציבור, בממשלה ובמשרד החינוך והתרבות וכן בקרב גורמים ציבוריים אחרים, שמפעל ספרותי, לאומי ואנושי, עומד לקום, לא תהיה השאלה הכספית למכשול. לפי שעה אנחנו מטפלים בשלוש אנתולוגיות, שאינן דווקא שלושה ספרים. סוג אחד של אנתולוגיה יכול להכליל שנים-שלושה כרכים. יש אנתולוגיה לסיפור, לשירה ולמסה. ויש תכנית לתרגום ספרים שלמים, שכן אנתולוגיה פירושה סיפור קצר, או מבחר של שירים, או מסה אחת לכל סופר. אנחנו נושאים את נפשנו לתרגום של ספרים שלמים וטובים. וישנה בתכניתנו גם אנתולוגיה למחשבה העברית החדשה.

יש שני שטחים עיקריים, שבהם יש לנו מה לומר לעולם, כמו, למשל, בענין היהדות. נעשו ונעשים נסיונות רציניים בארץ להגדיר מה זו יהדות. עולם הנוצרי מתענין לדעת מה חושבת מדינת ישראל על היהדות, לא מה שחשבו בימי התלמוד, אלא מה זיקתה היום ליהדות, איך היא מגדירה אותה מחדש.

שטח שני: המחשבה החברתית שלנו, הקיבוץ, המושב, תפיסת החברה החדשה, צורת החיים שלנו.

בכל אלה יש לנו משהו מקורי, שצמח ועלה במציאותנו החדשה, והוא כבר בא לידי ביטוי ספרותי עברי, שיעורר ענין גם בעולם. אם ניקח את הניצוצות האלה ונגיש אותם בצורה יפה ותרבותית – תהיה זאת תרומתנו לעולם.

מלים אחדות על המו“לות. ישנה מו”לות ישראלית, הרוצה להיות שותפת למפעל זה. היא אומרת שיש לה קשרים טובים בעולם. וישנה מו“לות בחוץ-לארץ, שאינה יהודית, שגם היא פונה אלינו. וקיימת מו”לות ממלכתית של מדינות זרות.

למשל: לישראל הסכמי-תרבות עם מדינות שונות וחשובות ביותר. והמדינות הללו מתענינות בכך, מה תורגם לעברית מספרותם. ולא פעם הן פונות לאגודת הסופרים וגם למשרד החוץ, שיודיעו להם מה נעשה בתחום זה. אין לנו עדיין רישום מפורט, קיים אוצר של תרגומים. ואפשר להראות מה תרגמנו מגרמנית, מצרפתית ומאנגלית. אולם הסכם כזה מבוסס על הדדיות. ואין כל קושי בכך, שהשגרירות אכן תהיה המקשרת בינינו ובין צרפת ושהיא תוציא אנתולוגיה, שהמכון הממלכתי שלנו יציע לה.

ישנה גם מו“לות מעורבת, כלומר, של שותפות בין המכון והמו”ל הזר. אם יתברר שזה עסק טוב, נשתמש גם במו"לות מעורבת. ייתכן שיהיו אנתולוגיות שיתקבלו בעולם ויופצו בעשרות אלפי אכסמפלארים ואז יהיו גם רווחים ניכרים, שירחיבו את המפעל. אבל לא לרווחים עינינו, עלינו להרבות במעשי תרגום, אפילו יהיו תחילה גרעונות.

לפיכך ראוי לחזור: קודם כל יש צורך בהכשרה עצמית של המתרגמים, שיתיחסו למה שהם עושים, כאילו הם ממלאים שליחות, ולא רק מלאכה בשכר. הכשרה על ידי לימוד וריכוז ידיעות, על ידי כינוסים וצבירת נסיון הדדי. תיתכן גם הקמת בית ספר לתרגומים.

נחוץ גם כתב-עת לתרגומים. אנחנו נושאים את נפשנו לכך, שבמשך הזמן יהיה רבעון ואנשים יכתבו בו על בעיות מהותיות וטכניות של התרגום. ישנם כתבי-עת לספרות, לציור, לאדריכלות, אבל כתב-עת לתרגומים עדיין אין. ויש לקוות, שבמשך הזמן נזכה לכך. במה כזאת ערכה רב ביותר. כל אחד בשעה שהוא מתרגם, נתקל בבעיות שונות, שהוא פותר אותן, אולם הוא עצמו שוכח מה שעשה ומה שהשיג. כתוצאה משיכחה זו הוא נאלץ שוב להאבק עם אותם קשיים ולחפש להם פתרון. בבמה כזאת לתרגום יוכל לרשום את הישגיו ונסיונותיו וחידושיו, לחזור ולהשתמש בהם, ואף למסור אותם לחבריו. וכן יעשו אחרים.

לא מיציתי את כל הבעיות, אולם בקשתי שכל אחד יביע את דעתו על הענין החשוב הזה. אם נעשה כך, יוכל כינסו זה להיות כינוס היסטורי. שכן תיווצר בו פמליא של מתרגמים, שהניחו יסוד למסורת של תרגום ספרות עברית ללועזית.

---

המאספים כאספקלריה ליצירה הספרותית המתהווה

מאת

ישראל כהן

¹

הספרות היא תמיד במצב של התהוות. ספרות במצב של הוויה – היא ספרות חנוטה וקפואה. ספרות אמיתית מתרקמת בלי הרף ואינה יודעת הפסק. קאַנוניזאציה עושים לספרות דתית, מקודשת, שאסור להוסיף עליה או לגרוע ממנה. אותה היו חותמים. אבל בדרך כלל, ספרות נמצאת תמיד על האָבניים, עושה פירות ופירי-פירות ולאולם אינה מגיעה לכלל חתימה. רק חוקרי ספרות באים וקובעים תקופות ומדביקים לה תארים שונים ומגדירים אותה בהגדרות שונות. אבל היא עצמה, הספרות, אינה יודעת מנוחה ושבתון.

גם נושא הספרות, כלומר, הקורא והנהנה והמתחנך על ברכיה, הוא במצב של התהוות. אי-אפשר להגדיר בדיוק מי הוא נושא הספרות. שכן אף הוא משתנה ומחליף דמותו. פעמים אף הטעם חוזר. אך לאולם אין הנושא קופא על שמריו. ההתהוות בספרות היא איפוא עצם ולא מקרה. שכן עלינו לדעת, שספרות אינה גל של ספרים. מה שאנחנו קוראים בשם ספרות לאומית, או ספרות אנושית – אין הכוונה לכך וכך ספרים שישנם באוצר הלאומי, או באוצר האנושי. ערימה של ספרים עתיקים וחדשים – אינה חדלה להיות ערימה, תוהו ובוהו, אלא אם כן רוח-אלוהים מרחפת על פניה.

הספרות והמלה ספר, אותיותיה כאותיות “שרף”, רק בצירוף אחר. שהרי ידוע, כי “סמך” ו“שין” מתחלפות. הספר הוא פרי של שריפה. המחבר האמיתי של ספר אמיתי, נשרף תוך כדי חיבור; וספר טוב – גם הקורא נשרף בו. ספרות היא מעין מוקד בוער. ספרות אינה אפר. ספרות חיה היא אש תוקד תמיד.

ספר דומה למדורה, לאבוקה. כשם שאבוקה מדליקה את חברתה, כך ספר מדליק את חברו. כשאנו מתבוננים בתולדות התרבות דרך שפופרת הספרות, נראה, שספר אחד הדליק ספר אחר וכך עד הדור שלנו. ביחוד יכולים אנחנו, היהודים, לומר זאת בפה מלא. שכן בראשית הופעתנו על הבמה עומד ספר-הספרים שלנו והוא שהדליק לא רק אותנו, אלא כל התרבות המזרחית והמערבית, עד הספר האחרון.

אין אנחנו יודעים איך היה הדבר בימים הקדמונים. על אף החקירות המרובות לא ידוע לנו איך נכתבה הנבואה, איך דיבר הנביא, לפני מי הוא נאם, אם קרא מן הכתב, או אמר ולימד בעל-פה; שהרי לא ייתכן ששירה קצובה ונשגבה כזאת תצא בצורה משוכללת כל כך בלי הכנה. אין לנו מושג על זה, ואל יתהלל המתהלל שהוא יודע. אבל כיצד נוצרה ספרות בתקופה האחרונה – זאת אנו יודעים. ואנחנו יודעים, שהספרות נוצרה בסוד היחוד, בציבור, בכתבי עת, במאספים, ובעתונים. ביחוד נכון הדבר בעברית. העתונות היא בית היוצר לספרות, מקור חיותה ופרסומה. כתבי-העת היו האובניים של הספרות העברית. ואינני רוצה לתת פה סקירה על כך, מפני שכולנו כאן חכמים ויודעים את התורה הזאת.

כבר הזכירו פה את תקופת המאספים, אבל לא רק הם. כל כתבי-העת היו בחינת מיילדת לספרות העברית.

לפני זמן מה הופיע קובץ גרמני בשם “דער גאלדעמע שניט”, ובו מסות שונות, הלקוחות מן הירחון הגרמני הספרותי הידוע "נויע רונדשאו, שהתחיל להופיע במאה הקודמת. קובץ זה, שהופיע לפני חדשים אחדים מכיל מסות במשך 70 שנה, פרי מיטב הסופרים שהשתתפו באותן השנים. חשבתי: אילו אף אנחנו היינו מוציאים קובץ מימי “השילוח”, “הצפירה”, “הדור”, “האסיף”, “מאזניים”, “גליונות” וכתבי עת אחרים שהיו ושישנם אצלנו – היינו יכולים לראות איזה עושר טמון בהם. אלה הם מופתי הספרות. שם למדו הסופרים לכתוב, שם שמעו בפעם הראשונה מה חושב הקהל עליהם, משם הם נכנסו אחר כך אל הספרים. התנועה היתה הפוכה לגמרי, באופן שהנושא הזה, היצירה המתהווה באספקלריה של כתבי-עת – איננו נושא בדוי. זהו נושא אמיתי, מפני שהספרות שלנו נתרקמה על ידי כתבי העת ובתוכם.

כתבי העת הם איפוא צורך חיוני גמור בכל תקופה.

אך הנה באים ושואלים: האמנם ישנן יצירות גדולות המונחות במגירות, או בקרן זוית, שיש לעשות בשבילן מאספים ספרותיים גדולים?

אני חושב, שהקהל הנאסף כאן יודע, שאמנם נשאלת שאלה זו, ואני רוצה לעמוד עליה, מפני שהיא טעונה העמקה קצת.

ישנן שיגרות, מטבעות לשון, המשפיעות על המחשבה ואין אדם קם לבדוק אותן אפילו בינו לבין עצמו. כל כך נשתרשו. והשאלה השגורה הזאת שרבים שואלים: כלום ישנן יצירות, שאין להן גואל ויש צורך להקים בשבילן במות מיוחדות – היא עצמה מוטעית בתוכנה ובאופן הצגתה. והטעות נעוצה בתפיסת הענין של יצירה גדולה. ויורשה לי לעמוד על כך, מפני שאני רואה בזה עיקר גדול.

מה זאת יצירה גדולה? מי יודע אימתי תופיע? מי יאמר לנו בידי מי נמצאת? מי הוא קבלן ליצירה גדולה? מיה הוא האיש או הסופר שניתנה לו רשות לומר, כאשר תהיינה יצירות גדולות מונחות במגרה, אז נוציא מאספים. מי יספר לו על כך? ברור, שכל האומר כך אינו חושב עד הסוף, שכן אילו חשב היה יודע, שאין אפשרות לקבוע את המהלך הזה.

יצירה גדולה היא ענין של נס. משורר גדול, שגדלותו נראית כבר בזמן הופעתו, נדיר הוא מאד. גדלותו מתבררת על פי רוב לאחר זמן. ואף אז זה חזיון חד-פעמי. אין שום ספרות יכולה להמתין עד שיופיע הגאון. הספרות קיימת על הבינוניות הטובה, כשם שהאומה קיימת על הבינוניות האנושית הטובה. אישים גדולים, בני-עליה, מעטים הם. לפי האגדה, העולם קיים בזכות ל“ו צדיקים. אולם אגדה זו אין כוחה יפה לגבי ספרות. מפני שאין ל”ו גאונים בכל דור, שעליהם קיימת הספרות. ולואי ויהיו שנים או שלושה גאונים. היצירה הגדולה, הגדולה באמת, היא מעשה-פלא, ואין לקרוא לה בגרון, ואין להזמין אותה. יתר על כן: אין לסמוך עליה. אין דרכה של אומה לאמור: אמתין עד שיבוא הגאון ועד אז אשב בחיבוק ידים או אקונן על העדרו.

כאמור, הכוונה לבינוניות טובה, שכן יש איכות-מינימום, שבלעדיה אין ספרות ואין אמנות. אם כך, יוצא ממילא, שכתבי העת באים לאכסן בתוכם יצירות שישנן בכל דור, את מיטב היצירות, את מיטב הסיפורים, את מיטב השירה ואת מיטב המסה, כלומר, זו שישנה ושמפרנסת את האומה. וכאשר יצירה זו מסתכמת אחר כך, מתברר, שזאת היא הספרות וזאת היא היצירה הרוחנית, שעליה האומה קיימת וממנה ניזונים בניה.

---

יד עברית ליידיש

מאת

ישראל כהן

¹

בהתעוררות מיוחדת אני מגיש לכינוס הזה את ברכתה של אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל. התעוררות זו מקורה בהרגשה, שהעניין הנדון בכינוס הוא בעל חשיבות תרבותית לאומית גבוהה, שכולנו רוצים בהצלחתו. ומתוך הרגשה זו ברצוני להעיר הערות אחדות.

א) הכינוס הזה מתכנס בירושלים, בירת ישראל, זה מורה לא רק על שינוי מקום, אלא גם על שינוי מזל בתולדות ישראל. אפילו הוזי הזיות גדולים וקנאים נלהבים לא יכלו לצייר בדמיונם בעבר, כי ציון תשכן בתוכה ועידה למען תרבות יידיש, באווירה של רצון טוב וחובה למטרות שלשמן נתכנסה. זהו מאורע שחן וחסד היסטורי משוך עליו.

ב) הכינוס נערך “למען יידיש ותרבות-יידיש”. דגש חזק על: למען. לא נגד משהו, לא על חשבון משהו ולא טענות כפי מישהו, אלא למען יידיש ולטובתה.

ג) הסופרים העברים בישראל רואים עצמם אחראים למורשתה של ישראל ולספרתה, על כל חוליותיה, סעיפיה וגוֹניה. תעודתם ושאיפתם לקנות אותן לעצמם, ולהקנותן לעם, קניין עולם, וכן להמשיך ביצירתן ובפיתוחן, סופר סופר כפי גדול כוחו ומתנות רוחו. על כן יקרים להם כל נכסי היצירה הספרותית, שבכללם תופסת ספרות יידיש הענפה מקום מיוחד בליבם ובחשבון-נפשם ועולמם.

לפיכך, מן הראוי שכל המשתתפים בכינוס זה, וגם אלה שמחוצה לו, יבינו כהלכה את אותות המקום והזמן וישמעו שמיעה נכונה מה שהם אומרים לנו. שמיעה מוטעית, תשבש גם את הכינוס הזה. וזה הקול הבוקע ויוצא ומכריז: הלשון העברית והתרבות העברית הן בשבילנו עובדות-הכרה ועובדות-טבע כמו הרי-ירושלים, החמסין, הכנרת ועמק יזרעאל. הן טעם קיומנו ושרשי הווייתנו. ישראל ועברית חד הן. שום חציצה אינה חוצצת ביניהן. העברית היא גם סוד קיבוץ הגלויות. אולם יש מקום לפינת יידיש חמה ומטופחת גם בישראל, על אחת כמה וכמה בתפוצות. לא נוותר על שירת יידיש ולא עם סיפוריה ומחזותיה, אלא נשקוד גם על רכישת הפולקלור, הזמר העממי ותבליני החכמה היהודית, ונמזג בתרבותנו את אוצר ההווי שלה. אל לא רק לתפארת עברה לש יידיש נדרוש, אלא נידור נדר שלא לתת לזרם היצירה החיה ביידיש שייפסק. כל מי שכוח יצירתו ביידיש, ראוי שתינתן לו האפשרות ליצור בשפה זו, כשי שלא ילך לאיבוד קורטוב של יצירה יהודית. הוא הדין במי שרוצה להכשיר את עצמו אליה. שכן תרבות יידיש היא ערך לעצמה, ואינה צריכה צידוק, אבל אין להתעלם מתפקידה האקטואלי, גם כמקשרת בין ישראל והגולה, כשומרת על קיומו של העם וכתריס בפני התבוללות. עברית ויידיש הן בתפוצות בחינת “יכין ובועז” של החינוך היהודי. לא נשלה את עצמנו בהפרזת הכוח של שניהם. הסביבה הלועזית עושה שמוֹת בבתי היהודים ובלבבות הנוער. לפיכך אין תקנה אמיתית למצב זה אלא בעליה למדינת ישראל וביצירת תרבות עברית ומסכת-חיים משלנו. אולם עד ששאיפה זו תתגשם במלוא, כורח חיים הוא לנו לקיים את העם בכבוד בפזוריו, לזרזף לתוכו בלי הרף יהוּדיוּת, יידישקייט, ולהכשירו לחיות בתנאים שאפשר להגדירם כן: סביבה לועזית מכאן וסביבה לועזית מכאן – וחיים יהודיים ומחשבה יהודית באמצע. זה קשה, אבל הכרחי ואפשרי.

מדינת ישראל צריכה לתרום את חלקה לכך. היא צריכה לחנך לאהבת יידיש, לפתוח אפשרויות לרכישת הלשון בדרגות-לימוד שונות. החוג ליידיש באוניברסיטה העברית כבר עשה רבות להרמת קרן הלשון וספרותה, וכמה הוצאות-ספרים ביידיש פועלות בהצלחה בארץ. ומשמחת העובדה, שכמה מילידי הארץ בחרו להם מקצוע: חקר בספרות יידיש ועושים בו חייל. סימן הוא לחיוניותה של יידיש ולכוחה המושך המחודש, ויש לעודד מגמה זו בדרכים תכליתיות ביותר.

רבותי, לא תכנית ביקשתי לתת לפניכם, אלא לבטא הלך-רוח, מגמה. הסופרים העברים בישראל, הרואים את ראש תעודתם ביצירת ספרות עברית והנחלתה לעם, מוקירים את נכסי הספרות והתרבות שנוצרו ונוצרים ביידיש ורוצים בהמשכם החי. על כל מן הראוי לנטוש את כל הטענות הנושנות שפג תוקפן, המושמעות מתוך הרגל בלבד, נגד מתנגדי יידיש, כביכול. ביחוד ראויה להישמע האזהרה לחסידי יידיש בתפוצות, הכואבים את חולשתה והחרדים לגורלה, לבל יראו בישראל בלבד, או בעיקר, מקום לקנאותם ליידיש. זאת תהיה דרך קלה, אך לא מוצלחת. הקנאות מקומה בארצות הפזורה. ואילו כאן יש מקום לפעילות נרחבת וקונה-לבבות. אנו רואים בעצבות גדולה את נסיגתה של היידיש. במזרח-אירופה היא מתה מיתת-חניקה, ובארצות המערב היא עלולה למות מיתת-נשיקה. ברור, איפוא, כי בארצות שיש בהן ריכוזי-יהודים גדולים, צריך להיות מוקד הפעולה, תוך קבלת סיוע גם מישראל. אנו שמחים לתרגומים מובחרים מיידיש לעברית בישראל ולתנועת יצירה חדשה ביידיש, והיא אינה גדלה מאליה. גם ישראל תורמת לכך. וכשם שהעברית בתחייתה נתבשמה מיידיש, כך מתבשמות עכשיו לשון יידיש וספרות יידיש מן העברית. חזיון זה לא נתעלם מיודעי דבר וציינו אותו בקורת-רוח. מתרקמת והולכת יידיש ישראלית ספרותית והיא כבר ניכרת בשיריהם ובסיפוריהם של הסופרים בישראל. זה מעיד על כוחה המפרה של העברית ועל סוד-יצירה מיוחד של סופרי יידיש, העתיד להתגלות ביתר עוז ברבות הימים.

ובשם אגודת הסופרים אני מברך את הכינוס הזה, שישכיל לא רק לברר את מצבה של יידיש ואת צרכיה, אלא אף ימצא דרכים טובות ומוסכמות, דרכי שלום ושיתוף, לתקנת המצב ולסיפוק הצרכים, לשמחת כל מוקירי תרבותנו השלמה.

---

דו-שיח של סופרים עברים וערבים

מאת

ישראל כהן

¹

אנו עושים עכשיו מה שתזמורת עושה לפני הופעתה: היא מכוונת את הכינורות קודם הנגינה ולכן נשמעות אותה שעה גם צרימות שונות. אני מקווה, שנהיה פעם תזמורת אמיתית, אבל לפי שעה אני מגששים בדרך הבעתנו.

בשעה שעלה במחשבתנו לכנס את הישיבה הזאת, שאלו חברים: מה מועיל בכך: עניתי להם, שסופרים לא תמיד עושים את הדבר המועיל לאלתר. הם זורעים והזריעה עולה לאחר זמן. לדעתי, שיחה גלוית לב מועילה תמיד. אנו יודעים עד כמה נחוצה לנו שיחה כזאת, שכן אין אנו מדינאים ולא באיצטלה זו נשב כאן. אנו מדברים כסופרים אל סופרים, מתוך ידיעה מראש, שאינם מסכימים זה לזה. אנחנו מוכנים נפשית, גם אתם האורחים ואנו המארחים, לשמוע דברים שאינם מקובלים עלינו. ואי-הסכמה לא יהיה בה חידוש. אולם יש שכר בעצם ההבעה בקול רם.

בדרך כלל, סופרים מקדימים מאורעות. לא מאורע אחד חברתי חשוב הוקדם בחזונם של סופרים לפני שהיה במציאות. אולי נפתה עצמנו לחשוב, שגם הפעם נקדים בואו של מאורע חשוב. השלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב איננו נראה עדיין באופק ומי יודע כמה זמן יעבור עד שיבוא, אבל אנחנו חוזים אותו וחשים אותו וחולמים על בואו, גם כאן.

אני מייחס חשיבות לשיחה הזאת, גם אם התועלת לא תבוא מיד. אני רוצה לאמור עוד דבר: השיחה היא בין ישראלים לישראלים, בין סופרים ישראלים לסופרים ערבים ישראלים. הפסוק הזה נחוץ לי מאד, כי הוא נראה לי כיסוד כל השיחה. אם אנו סופרים ישראלים עברים ואתם סופרים ישראלית ערבים, כי אז אנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה אחת, שמדינת ישראל היא מדינה של כולנו, היא מדינה דימוקראטית, היא מדינה יהודית ריבונית וכולנו רוצים בקיומה. כל נתיניה וכל תושביה הם אזרחים שווי זכויות, אחת היא מה מקצועו ומה אמנותו. זו מדינה דימוקראטית, שיש בה ריבונות יהודית. ערבים, הרוצים ריבונות ערבית ממלכתית, במדינת ישראל, רוצים לרבע את העיגול, הם רוצים את הנמנע. אין מקום לשתי ריבונויות, ומדינת ישראל היא המדינה היהודית הריבונית היחידה בכל העולם. התושבים, כל התושבים, הנמצאים כאן הם, כאמור, שווי זכויות ושווי חובות; הערבים, המסכימים לקיומה של מדינת-ישראל, הם צריכים לעשות למען קיומה, לשלול את כל מי ששולל את קיומה, לאמור במפורש – לא, למי שרוצה לחסל אותה. וזאת יש להוכיח במעשים ובהתנהגות בחיי יום יום, לא בדיבור-פה בלבד, ובוודאי לא בצביעות ובכיסוי-פה.

אני 45 שנה בארץ וכל ימי הייתי שייך למפלגה פוליטית. בראשונה הייתי חבר מפלגת “הפועל הצעיר” לפני שהתאחדה עם “אחדות העבודה”. ועוד לפני שהיתה מדינת ישראל חונכתי על ברכי ההשקפה, שגם הערבים הנמצאים פה וגם היהודים חייבים ויכולים למצוא דרך לחיים משותפים, ולא עלה על הדעת לקפח כהוא-זה את זכותם של התושבים הערבים לא כקיבוץ ולא כיחידים. המלה “שלום” לא היתה רק ברכה, שאיש מברך בה את רעהו, אלא השלום היה והנהו נשמת אפנו.

יש לומר גם היום, כי שווי-זכויות-וחובות הוא, לדעתי, המסד של המדינה, תמציתה ומיבחנה. אולם יש לומר גם זאת, כשם שמחובתם של סופרים ערבים ישראלים להשמיע תלונה על כל עוול או קיפוח, הנעשים לבני עמם, כך הם חייבים, לא פחות מזה, להשמיע את קולם על כל עוול הנעשה כלפי המדינה כולה ושאר תושביה. כסופרים, הם חייבים לעשות זאת יותר מכל איש אחר במדינה. לכן, מרצחים, זורקי פצצות ומחבלים צריכים לעורר בהם התנגדות חריפה ביותר, ועליהם להיות בין המוחים והמגנים בפומבי את הטירור הערבי בישראל דווקא משום שהם ערבים. שתיקתם, או דיבורם השירי והסיפורי, הנותן חיזוק למחבלים וסיוע לטירור – אם סיוע סביל או פעיל – נוטלים מהם את הזכות לדרוש חסינות כסופרים, לא חסינות פיזית ולא רוחנית.

אנו יודעים את נפש המיעוטים, כי היינו בעצמנו תמיד מיעוט. ויש לנו הבנה לרגש הלאומי הערבי. אולם זאת צריכה להיות לאומיות ערבית חיובית, יוצרת, ואני בטוח שלאומיות כזאת היא גם מבוקשכם. מעולם לא דיברנו על טמיעת הערבים והתבוללותם, איננו רוצים לא בטמיעה חברתית ולא תרבותית. ללשון הערבית ניתנה זכות שווה ללשון העברית, ובכנסת משברים הערבים עברית, ויש מתרגם מיוחד לעבירת. לאומיות ערבית יוצרת היא זו, המטפחת את ההווי הערבי, הספרות הערבית, הלשון הערבית ואת הערכים הערביים. זה אחד מחלומותינו. אולם אנו מתנגדים ללואמניות ערבית, המופיעה באיצטלה פיוטית, השוללת את ריבונותה של מדינת ישראל, שבה צריכים גם סופרים ערבים ישראלים לחיות חייהם.

אלו הן, לפי דעתי, הנחות מוקדמות לכל שיחה, ובכוונה ניסחתי אותן בחידודן כדי שלא נדבר זה על זה מתוך האפלה בטלית של מליצות או במחשבות מעורפלות, הבאות להעלים את האמת.

אנחנו כואבים את המצב הנוכחי בישראל כאב כפול ומכופל, כאזרחים וכסופרים. כל מעשה רע וכל עוול מוצא הד של מחאה בו, והיינו רוצים לתקן אותם ולמנוע את הישנותם. לעולם לא נכשיר רע שנעשה למישהו. אבל, אנחנו הננו סופרים לעם, שבכוחותיו האחרונים הגיע לכאן, לפני הרבה שנים, עוד לפני היותה המדינה, כדי לקומם את מולדתנו, תוך רצון לחיות יחד ים שכננו הערבים. אידיאל זה היה לעיניים לתנועה הציונית, שאנו הננו ילידיה וחניכיה, מראשיתה עוד מימי הרצל, ואין צריך לומר שבוני המדינה עכשיו חתרו לחיי שלום ולקיום משותף. אבל תנאי אחד לכל זה: הודאה בקיומה של מדינת ישראל הריבונית ונאמנות ליסודותיה הדימוקראטיים.

אנו יודעים, שלחברינו הערבים תביעות וטענות בקשר לצנזורה על שירים וסיפורים וכן בגלל צווי-ריתוק, שכמה מהם קיבלו, המעיקים על חייהם. אנו מוכנים להאזין לכל אלה ולראות מה ניתן לעשות, כדי לתקן קלקלות אם ישנן כאלו.

אני מציע לחברינו הסופרים, שהם יגידו את ה“אני מאמין” שלהם בכל הגילוי והפשטות, ואז יקל עלינו לא רק לדעת איש את אחיו, אלא אולי גם לסייע איש לאחיו, ואולי אף ללמוד איש מאחיו. אין כל יסוד לחשוש לביטוי גלוי ומפורש כזה. אדרבה, הוא יחזק את האמון ההדדי.

---

הסופר העברי במערכות הזמן

מאת

ישראל כהן

¹

א

ועידת הסופרים העברים בישראל היתה תמיד שעת‑הכושר לא רק לעסוק בענייניה המיוחדים של האגודה, החשובים כשלעצמם, אלא קודם כל בענייני האומה והציונות, החברה והמדינה.

אם יכונסו ההרצאות והדיונים וגילויי‑הדעת של הסופרים העברים בחמישים ושלוש שנות קיום האגודה, עתידה להיגלל יריעה רחבה, שבה מרוקמת המחשבה הציבורית של סופרי ישראל, חיפושיהם ולבטיהם, אחריותם לגורל העם ותרומתם לפיתרונן של בעיות השעה בכל תקופה. שכן, הוויכוח בדבר התחייבותו של הסופר כלפי חיי החברה והחשש שמא תפגע זו באמונתו הצרופה ובחירות יצירתו, היה בשבילנו ויכוח סרק, ולא פגע מעולם בחובת הזדהותו עם צרכי האומה היסודיים ומצוקותיו.

הסופר העברי, בין בגולה ובין בארץ, יצר תמיד במציאות טרופה והיה חלוץ הגאולה והתמורה וההתחדשות. כמאה שנה לפני לידתה של מדינת‑ישראל יצאה בת‑קול בספרות העברית והכריזה: ברקאי! עתידה מלכות ישראל שתיבנה ותיכונן. הספרות העברית היא נשאה את השובל המלכותי של מדינת‑היהודים בהתהוותה. הסופרים העברים הטיפו לחיבת‑ציון, טיפחו את האהבה ללשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים. הם שהרעיפו טללי שירה על העם, חישלו את רוחו והאירו עליו את חזון שיבת‑ציון. בנפש כל חלוץ ובלב כל איש‑הגנה וחייל צה"ל פועם שיר עברי ומתנגן ניגון עברי קדמון וחדש, לפעמים שלא בידיעתו, אלא בסוד הצירופין והגילגולים. אמר פעם המשורר שניאור, כי הדרך למדינת‑ישראל רצפה עצמותיהם של חוזינו ומשוררינו. הספרות העברית לא היתה מעולם רק ראי המשקף את החיים העומדים, אלא גם ביטוי למרד בקיים הנפסד ובבואה לחזונות ולמאוויים, לחלומות ולאוטופיה הציונית. היא היתה בית‑היוצר להתחדשות האומה, בחינת סוף מעשה בספרות תחילה.

ואין כוונת הדברים להוכיח זכות‑אבות, זכות‑ראשונים, אף‑על‑פי שגם זו חשובה. אנו מביטים אחורה בגאווה ובסיפוק. שני דורות של סופרים עברים הפליאו לעשות בחינוך העם לציון, בספרות, בלשון ובכל שדות התרבות העברית. הכוונה להטעים, שגם היום הסופרים והיוצרים בישראל, על מישמרותיהם ואסכולותיהם, הם הכוח המעמיד באומה. תוך נאמנות ל“אני מאמין” הספרותי והאמנותי שלהם, חיה בהם זיקה שורשית לענייניה החיוניים של האומה והחברה. היא באה לידי ביטוי ביצירתם הספרותית הנמשכת והולכת, בעירנותם הרוחנית, בתרומתם הפובליציסטית ובהשתתפותם בחיי הציבור. לא הם נשתנו, כי אם האווירה שמסביבם. קצת קהו החושים לקליטת ערכי רוח, אמנות ויופי. נתינתם של סופרים ואמנים בישראל מתקבלת כלאחר יד, קולם נשמע כלאחר אוזן ומציאותם מתאשרת בהיסח‑הדעת ובהסתר‑פנים.

ב

בעוד ימים אחדים תהיה מדינתנו בת עשרים ושבע שנים. ומתעורר הרצון הטיבעי להשוות את הרוח שהיתה מנשבת בעולם בימי תקומתה של המדינה לזו המנשבת הימים אלה. היה זה סמוך לסוף מלחמת העולם השניה. מאורעות המלחמה ומראותיה האיומים עדיין היו חיים והומים בלב הבריות. זה‑עתה רוצצה ההידרה הנאצית, שהביאה כיליון על שישה מיליון יהודים. אירופה לא רק ליקקה את פצעיה שעדיין שתתו דם, אלא אף נתייסרה יסורי מצפון על מה שעוללו לעם היהודי. מידת חסד וחנינה היתה מהלכת בעולם. והציונות, השאיפה למדינה עצמאית, נהיתה בעיני האומות כתנועת‑תגובה לאומית טבעית; אותה שעה הן קמו לתיקון חצות העם היהודי שנשאר לפליטה, וניתן אישור בינלאומי פומבי לקיום מדינת‑ישראל.

באותם שנים הלכנו מחיל אל חיל במדיניות‑חוץ וכמעט שהיינו מדינה מיוחסת, ואפילו רוסיה למדה על‑פה גירסה ציונית מסויימת. מה שאין כן בימים אלה. מכל המלחמות יצאנו מוכתרים בניצחונות צבאיים. המדינה התפתחה בחומר וברוח והאוכלוסיה גדלה פי ארבעה, ואף‑על‑פי‑כן, ואולי דווקא משום כך, אין העולם נוטה אלינו חסד. אדרבה, הציונות נעשתה בפי רבים שם‑גנאי, ואנטי‑ישראליות משמשת כסות‑עינים לאנטישמיות. אירופה, שעל מצפונה רובצת זוועת ההשמדה, שומעת נוסחה חדשה של “פיתרון סופי” מפי אש“פ וכיתותיו השונות, ואוזניה אינן נכוות; ולא עוד אלא שבעצרת או”ם מוחאים כף לנאומו של ערפאת. צרפת, ארץ המהפכה, האחווה, השיוויון והחופש, נהפכה לשדה‑ניסויים מוצלח לאנטישמיות גסה וחצופה כלכלית, חברתית ומדינית. סופרי‑מופת עולמיים מבקרים בישראל וכותבים עליה בשפה אפוקאליפטית מחריד, כאילו כיליוננו הוא גזר‑דין חתום; עם כל עומקם אינם תופסים את ייחודו של עמנו, את צימאוננו לחיים של חירות ואת אוצרות הכוחות המזומנים לפניו במלחמת קיומו ועצמאותו. הערבים זוממים ומבצעים חרם כלכלי על כל יהודי העולם ועושים קשר‑בנקים נגד ההון היהודי בארצות שונות – והעולם הדימוקראטי והתרבותי משלים עם כך בפיק‑ברכיים. הפטרו‑דולארים של הערבים נותנים גט‑פיטורים למוסר ולהגינות, שצרפת והעולם האנגלו‑סאכסי התגנדרו בהם. הדלק הרוחני והמוסרי שלהם שועבד לדלק הגשמי של הערבים. תרבות המערב המעודנת כופפת קומתה לפני תרבות קדאפי ופייסאל או חאלד. כלום אלה הם, חלילה, אותו המבשרים שקיעת המערב?

אנו נתונים במיצר מדיני. סביבתנו נסערה מאוד. בעיצבון רב קיבלנו את השעייתו של המו"מ הדרמאטי עם מצרים, באמצעות שליחה של ארצות‑הברית. ממשלת ישראל הלכה בו עד הסוף, שכל עובריו לא ישובון. ושוב נתחדשה עלינו מקהלת האיומים של שכנינו, הזועמים על שלא נכנסנו לפח שטמנו לנו. אך העם בישראל הבין באותו והוא עכשיו מאוחד סביב ממשלתו ומוכן לכל. גם עתה, חלילה לנו לחשוב, כי גזירת הגורל היא, שכל העולם יהיה נגדנו ואין לזה תקנה, ולא נשאר לנו אלא להתפנק בחמלה על עצמנו.

תוך כדי ביצור המדינה בכל הדרכים האפשריות, חובה עלינו להסביר את צידקתנו לפני כל אוזן שומעת, ולטהר את דמותנו המוסרית, שרבים מדליחים אותה. לא פסו חסידי אומות העולם ואנשים נאורים ישרי‑שכל ומצפון, המבינים את מצבנו ואת צידקת מעשינו. ליקוי‑המאורות הוא זמני. עלינו לזרוע הבנה סביבנו. לשם כך כורח הוא לשקול יפה את מעשינו, את מחשבותינו ואת ביטוי דעותנו. יש לנקוט כל יוזמה להסדר מדיני, הנראית נבונה ומעשית ולהימנע גם עכשיו מכל מילוליות קיצונית, הנהפכת למין רשת, שבעליה מסתבכים בה. סיכסוך‑אימים כזה לא יתיישב בלא פשרה חותכת, ותידחה הפשרה כמה שתידחה. הנהגת המדינה צריכה לראות באספקלריה המאירה את ההתרחשויות המדיניות והאפשרויות הגנוזות בהן, כדי למצות מן התביעות המנוגדות של ישראל וערב את המוסכם המאקסימאלי, אשר יעלה אותנו על דרך השלום, שהוא מבוקשנו האמיתי. העם בציון אחוז ציפיה גדולה, לא ציפייה לריטוריקה נמלצת, קנאית וקיצונית, אלא ציפייה למעשים של תבונה ואחריות, לפתיחת תלם השלום. יהיו הנפתולים שבמשא‑ומתן עקיף או ישיר עם הערבים מה שיהיו, כורח חיים הוא להשתמש בו ולחזור ולהשתמש בו. כי יש לגרוס לא רק "בתחבולות תעשה לך מלחמה, אלא גם בתחבולות תעשה לך שלום. וזה מחייב ביצור כוח‑המגן שלנו וציודו במיטב הנשק המתוחכם, למען יביא חרדה בלב באויב, שחידוש המלחמה יסכן אותו לא פחות משיסכן אותנו.

נמצאנו למדים, שחיסון כוח‑העמידה של העם והמדינה הוא תעודת השעה הזאת; כוח‑עמידה מדיני וכלכלי, צבאי וטכני, חברתי ורוחני, זוהי מסכת אחת בת פרקים שונים, שאחדותם מפליאה לעשות. אולם לבושתנו, נתרופפו עמודי המוסר בחברתנו. היחס לעבודה הורע; נתרבו המעילות והעבריינות; התוקפנות והאלימות האפילה מהלכות בראש חוצותינו. לטירור החיצוני הצטרף טירור פנימי. קלקול המידות מסרס את דמות חיינו עד להחריד. הבה נעשה כל מה שציבור ויחיד יכולים לעשות לסילוק הקלקלות האלה ולתיקון המצב גם בתקופה זו, העמוסה דאגות וטרדות; חס לנו להתעלם מאי‑השיוויון בדעת ובהשכלה, בכלכלה ובחברה, הקיים אצלנו. אני סולד מפני השם הנוכרי “הפנתרים השחורים”, אבל אי‑אפשר שלא לראות את ההבדלים השחורים, את הפער הסוציאלי השחור. חז"ל אמרו: כל ישראל בני מלכים הם. ולכן מרגישים בני העם הזה את אי‑השוויון ואת האפלייה בחריות כפולה ומכופלת מאשר עמים אחרים והרגשת הפער היא הקובעת ולא סטאטיסטיקה מארצות אחרות המוכיחה, שבהן הפער גדול יותר. יושם נא לב לכך בעוד מועד!

ג

הלך‑הדעות בישראל הוא פארגמאטי; חלקים גדולים מן הציבור להוטים אחרי התועלת הממשית, ההצלחה להישגים חומריים משמשים קנה‑מידה ראשי להערכת האדם; העליה בדירוג השכר נחשבת כאות לחשיבות המעמד האישי והמשפחתי. יש לנו הנהגה מדינית ישרה ונבונה, כדי להביא את ספינת ישראל, הנאבקת עם נחשולים גדולים, לחוף‑מיבטחים. אך עדיין אנו נכספים להנהגה רוחנית מקובלת על רוב העם, שסמכותה תהא מובנת מאליה ומשפיעה במישרין ובעקיפין. בתנאים אלה, רפה הקשב לדברי הסופר ואין לתמוה על ירידת מעמדו של איש‑הרוח בישראל. ליצירה הרוחנית דרושים הכשרת‑עם, חיבת‑עם, בושמי הערכה, יחס כבוד מלכתחילה. בלעדי אלה יבול כל כישרון או יתכווץ. סופרים מיסכנים לא ישפיעו. בזויה חוכמת המיסכן ועצת נחותי דרגה דחויה. אין סופרים יכולים לדבר מסתר‑המדרגה או משפל‑המדרגה. אי‑אפשר למלא שליחות רוחנית בעם, אלא אם כן הוכשר הדור לקליטתה ואוזניו כרויות לקולם של השליחים. וחברה, שאינה מוקירה את אנשי‑הרוח שבה, לא את הסופרים ולא את האמנים ולא את ההוגים, אלא רואה בהם מעין “עשרה בטלנים”, אינה עשויה לקבל השפעה.

לפנים ישראל, היו תנאי הנפש של היחיד והציבור נוחים לקבלת סמכות והדרכה. תלמיד חרם, הרועה הרוחני, היו מקובלים ומלכתחילה על העם, שהקיף אותם בענני‑כבוד, ולכן היתה השפעתם ניכרת. היוצרים הרוחניים היו תמיד בחינת מולכים‑מעצמם. אין כתר הבחירה ניתן להם על יסוד ירושה ולא בזכות שלשלת היוחסין, אלא בזכות עצמם. אשרי העם המקבל את מרותם הרוחנית בכבוד וביקר. הסתלקות ההקשבה והתשת כוח הסמכות הרוחנית, יהיו סיבותיו אשר יהיו, אסון הן לאומה ולמדינה. הסתפקות העם בנבחרים מטעם הדימוקראטיה והתעלמות מבחירי‑עם, שסגולת השפעתם באה לידי גילוי בצינורות סמויים מן העין, סימן מדאיג הוא לנו. כי לא די במיסגרת דימוקראטית פורמאלית. ולא עוד, אלא שבלי אווירה של הערצת הרוח, גם נבחרי הדימוקראטיה מזדלזלים בעיני העם. שכן, גם הדימורראטיה עצמה זקוקה לשיקוי רוחני מתמיד, להשראה ממקורות‑היצירה.

ד

כשבאים ימים קשים ישראל מבחינה כלכלית ומדינית, מיד עומדים אנשי ציבור וחכמי משק ואיסטרטגים ומכריזים: צריך שתהא עדיפות! ומובן, שהביטחון עדיף והחינוך היסודי עדיף, וקליטת עליה עדיפה, ועיירות פיתח עדיפות, ותעסוקה מלאה בחקלאות ובחרושת עדיפה, וכיוצא באלה. ואילו התרבות והיצירה הרוחנית הן יכולות להמתין עד שיעבור זעם, עד שירחיב. אין לך שיבוש מחשבתי גדול מזה. זוהי טעות שעלולה להיות פאטאלית.

מיותר להדגיש עד כמה חיוניים הם גיוס העם לשמירת הביטחון, והגברת כלי המגן שלנו, וחינוך הדור הצעיר, והשרשת העולים ובניין המשק. בלא הגנה על הנפש והרכוש ובלא ביצור ריבונות המדינה, לא תהיה גם חברה נורמאלית יוצרה. ואולם, תורת הדחייה וההשהייה לגבי היצירה הספרותית והאמנותית יכולה להביא עליה בכייה לדורות. שכן, יצירה זו אינה פרי הנושר מן האילן, אלא היא מבשילה קמעא קמעא, בהדרגה, בצינעא. היא התוות מתמדת ולא תצוייר בה הפסקה. אם המוזות שותקות שעה ארוכה הן עלולות לאבד את כוח הדיבור. תרבות עילית היא כורח‑חיים כביטחון עילי בגבולות, היא תנאי לאומה תרבותית. בלעדיה אורבת לה סכנת ליוואנטיניות.

אין לומר בשום פנים: יש בעיות דוחקות יותר; הבה נמתין עד שהללו ייפתרו. יש להניח בצער, שעוד שנים רבות נהיה שרויים במאבק על חיינו וביטחוננו ועתידנו, ואוי לנו אם נדחה אפיו לשעה אחת את יצירתנו הרוחנית. אין כאן עניין של מוקדם ומאוחר. טענה זו היא עלה‑תאנה לכסות בו את חוסר ההבנה והזילזול בצרכי הרוח וגנזי היצירה. הכל צריך להיעשות בכרך אחד ובעת ובעונה אחת. אין עוצרים את הדימיון היוצר ולא את הכוח היוצר של המחוננים באומה. כשם שיש משק כלכלי, כך יש משק רוחני לעם. הסופרים והאמנים הם הממונים על המשק הרוחני ואחראים לו, ואסור לנהוג משק‑של‑ביזה באוצר הכישרונות וכוחות היצירה. אסור ששכינת היצירה הרוחנית תסתלק אפילו לזמן מועט.

ה

ובהקשר זה ראוי להסב את ראייתנו לסוגיה אחרת. זה שנים שבמדינת‑ישראל מתגבש והולך פולחן הטכניקה, היינו, נוצר כעין יחס המעדיף את “הציוויליזאציה” על חשבון “הקולטורה”, את הידע על חשבון הדעת. זוהי אופנה של מחשבה ושל עשייה, שנתאחרה לבוא אלינו, אבל היא מתפשטת והולכת. הדוגלים בה מדברים בשם המדע ובשם הוד רוממותה של המציאות. לפיכך, כבר קמו מתוכם עוררין על החינוך ההומאניסטי המופרז, כביכול, והם מבקשים להחליפו בחינוך ריאליסטי או טכנולוגי. היסטוריה, לשון, ספרות, סוציאליזם הומאני, ציור ופיסול, תיאטרון ונגינה הם, לדידם, מעין פרפראות לסעודה.

בצד אלה מצויים פרופסורים והוגי‑דנות, הגורסים חינוך על ברכי מדעי הרוח והחברה, אך כופרים בצורך לטפח ברב הדור הצעיר ערכים רוחניים, המכונים בפיהם לגנאי “אידאולוגיה”, ומטיפים לגישה חופשית מכל זיקה לערכים, לפולחן עובדות ונתונים, לעקרון התועלת והיעילות וליתרון ההישגיות. לדעתם, פקע כוח הערכים בדורנו והם מעכבים את הקידמה. ודאי, לא נתכוונו אלה למה שאירע, אולם אירע, שהזלזול בערכי רעיון ורוח, בערכי אמת ויופי כיסודות מורגשים ומושכלים בחיינו, הביא לידי פראגמאטיזם. והפראגמאטיזם הביא לידי קארייריזם צר, וזה הביא לידי גישה צינית לבעיות ולעניינים של העם והמדינה, שפגעה גם בתנועת הנוער. הידע אכל את הדעת. ידע פירושו השגת ידיעה טכנית מתוחכמת, צבאית וחרשתית, ומיומנות מיקצועית. ואילו דעת פירושה כאן השגת הנפש הפרטית והקיבוצית, הבנת נפש היקום, דעת עצמנו ודעת הזולת, דעת העבר וההווה, וחזות העתיד, לעולם לא ישיב הידע על השאלה: למה אני יהודי ולשם מה עלי לקיים ייחוד יהודי? ואין רוב ידע עשוי לומר לך איזו דמות רצויה לעמנו ולחברתנו. לכך תסייע לך הדעת ובינת‑הלב. אי‑אפשר לתלות גילוי של חיזיון שלילי בסיבה אחת בלבד, אבל אין ספק, שההתקלסות באידיאולוגיה היא אחת הסיבות העיקריות להשתוללותו של יצר התועלתיות, לריקותה של החברה יהשראלי, לכפירה שצצה בחלק מן הנוער, לתרבות הבידור הקלוקלת ולאובדן הטעם בסבל ההווה למען העתיד.

האמת היא: כשם שאין לגרוס פירוד בין חומר ורוח, כך אין לגרוס פירוד בין ציוויליזאציה ותרבות, בין חינוך הומאני וחינוך ריאליסטי, בין שאיפה לאמת ולטוב ובין תיכנון חברתי וכלכלי לעתיד אנושי. אלה הם שני יסודות של הווייה אחת. שתי הפנים של הבריאה. אנו צריכים למדעים ולאנשי‑מדע, לטכניקה ולטכנאים, לאדריכלים ולמומחי ייצור וחשמל כדי שנוכל לבצר את המדינה, להקים צבא מודרני, לפתח תעשיה אזרחית ותעשית‑חימוש, להפיק אוצרות הטבע ולעבדם, לבנות מטוסים, אוניות ומכוניות וכלי‑ייחור, ולהעלות את רמת‑החיים ולעשות עצמנו ככל האפשר בלתי תלויים בגורמי חוץ. האיכות הטכנית של מדינתנו צריכה להיות שקולה כנגד זו של מדינות גדולות ומתוקנות, לשם כך עלינו להכשיר חלק גדול של הדור הצעיר.

אולם, גם הטכנאים זקוקים לערכים, שידריכו אותם במיבצעיהם ויכוונו את חייהם, כדי שלא ייהפכו לפלחי טכניקה ולטכנוקראטים. גם בטכניקה יש ניצוץ אלוהי והיא לא פעם פרי חוזי חזיונות ואינטואיציה, ואף היא עשויה לשרת שירות נאמן את האדם, אך פולן הטכנוקראטיה עלול להביא שואה על האנושות. מי שיודע להוליך זרם חשמל, אינו יודע עדיין להוליך עם, ומי שיודע לנהוג בחללית אינו ראוי עדיין להיות מנהיג. דרכו של פולחן‑טכניקה שהוא רואה את האדם ראייה בלתי פרסונאלית, סתמית, אלמונית, בחינת בורג או סיפרה. בסופו‑של‑דבר, נהפך האדם לאמצעי במקום להיות בתכלית העליונה של כל הישג טכני. בספר,אור הגנוז" לבובר, נאמר: “סיפרו להרב מקוצק על איש עושה נפלאות, שיודע את הסוד לעשות גולם. אין חשיבות לכך, אמר הרבי, אבל כלום יודע הוא את הסוד לעשות חסיד?” בלא השם המפורש, בלא אידיאה מנחה, תיעשה הטכניקה לקטלנית, בחינת גולם הקם על יוצרו. החינוך למחשבה טכנית יבשה, לגישה פראגמאטית, ללהיטות אחרי יעילות, לאידיאל של חברת‑שפע, מטשטש את ההבדל בין וואַדוּז לירושלים; בלא שאיפה לאמת ולמוסר, ובלא שאיפה ליחסי אדם ועם מתוקנים, ובלא לחלוחית של שירה ויופי, מנמיכים את המשמעות החיים וטעמם. החיים עלולים להסתיים בשני אופנים: בנהייה אחרי אוקולטיזם וספיריטיזם, או בהסתאבות החיים, המביאה עמה התאבדות. וכבר יש לנו סימן וזכר לכך.

זהו דין‑ודברים נוקב, שממנו תוצאות הרות‑גורל לדמות‑חיינו ולעתידנו. ועוד נצטרך לעסוק בו מבחינות שונות.

ו

חלילה לראות בדברי כתב‑קטרוג, הבא להבליט את צבעי השחור בהווייתנו. היש התרבותי והחברתי שעשינו רב הוא. ספרותנו החדשה אינה מביישת את אבותיה, וברובה הגדול היא חוליה נאמנה בשרשרת הזהב של היצירה הספרותית בת‑הדורות, השירה, הסיפורת, המסה, הביקורתית וההגות זכו להישגים אמנותיים וצורניים, תוכניים וטכניים, מהודרים ובני‑קיימא. ואף שאר סוגי האמנות כגון התיאטרון, הציור, המוסיקה והאדריכלות עשו חיל וכבשו להם מקום נכבד בחיינו ובהכרת העולם כולו. מן המציאות הקשה אך רבת‑הענין הזאת חצבנו לנו יצירה תרבותית חיי רוח. הגאון היהודי לא הכזיב ולא יכזיב. כשרונות יוצרים וכוח עיצוב מבצבצים ועולים בקרב הדור הצעיר בכל ספירות החומר והרוח. אך אם אין מקום לבכי ולקינה, אין גם יסוד לומר מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.

אין אנו עם סגולה שנולד לפני 27 שנה. גדולה תשוקת היציר שלנו, כשם שגדולים מופתי היצירה הספרותית באומה. ומופתים אלה נוטלים הרבה מן היוהרה שבנו ומראים לנו את הבוסר ואת החסר ואת אשר לא השגנו. לפיכך עם כל ידיעת היש שרכשנו, יש לנו הרגשת עצבות גדולה מול פני החסר, והיא המשמשת ערובה, שלא נסתפק ביש ולא נקרא: שישו בני מעי!

ובסמיכות למראות הנגעים שבחברה ראוי לעשות גם חשבון פנימי של הסופרים לעצמם. אם ברצון הסופרים לזכות במעמד נאות, מן הדין שיקשטו את עצמם תחילה ויטלו את הקיסמים מבין עיניהם. אין בדעתי לדבר כאן כמבקר‑סיפרות, ואף‑על‑פי‑כן, אי‑אפשר שלא להעיר משהו על החזיון של ריבוי כישרון‑כתיבה ומיעוט יצירה. סכנה צפוייה לסיפרות מאלה, שהם בעלי כישרון בלבד, אלה שהגיעו לידי חריצות בחיבור שירים, ברקימת עלילה סיפורית ובכתיבת מאמר‑ביקורת מדעי, כביכול, המבושם בתבליני מונחים מיקצועיים. הכישרון כשלעצמו הוא סומא. מי שיש לו כישרון בלבד הוא בעל מישחקים. אחת היא לו איך הוא משתמש בו ולשם מה. עיתים ימשוך את כישרונו לצד זה ולעיתים – לצד אחר. העיקר, שהתוצאה הא מרעישה. לפיכך, מצויים ביניהם בעלי כישרון‑להשכיר.

רק אם לבעל הכישרון המוּטבע גם ציביון מוסרי, מצפון אנושי ומצפן דרכים – תהא יצירתו בקו האמת. יכולת טכנית גדולה, שענפיה מרובים ושורשיה הנפשיים מועטים, לא תביא לעולם בשורה של ממש. היא מבריקה לשעה בקישוטיה הצורניים ודועכת. ודאי כוחו של הסופר בסוד הייחוד השלם. מחלפות ראשו גדלות במיסתרים. יצירתו באה לידי גמר בישולה בחדרי‑חדרים. וחלילה לאיזה גורם חיצוני לצוות עליו או לתדרך אותו. הזמן ומאורעותיו מנהמים בקירבו ואינו זקוק למעורר מן החוץ. שליחותו של הסופר היא ילידת נפשו. היא מתגלית לו על‑ידי ה“מגיד” בחלום או בהקיץ, אולם היא מתגבשת בכוח הרשמים והמגעים עם המציאות הלאומית והחברתית.

האמת היצירתית של הסופר אינה ערטילאית, אלא מתלבשת בלבושי הזמן והמקום והמתגוונת בגווניהם. אבות‑המזון של הסופר היוצר הם: העבר, ההווה והעתיד של עמו, צער היחיד והכלל, אופי ויופי, אמת וגורל, מוסר ודעת. הוא נוטל מן החברה ונותן בה, כי היא בית חיותו כשם שהיא בית‑היוצר שלו. איכפת לו אם החברה בנויה על צדק או על עוול, אם היא משעבדת או משחררת, אם היא טובה או מושחתת.

לצערנו, לא כל הסופרים המוכשרים מודים בהנחות אלו, להפסדם שלהם ושלנו.

ז

אכן, לסופרים העברים יעוד לאומי וחברתי במערכת הזמן הזה. תפקידו הראשון ליצור יצירה ספרותית בעלת ערך אסתטי ואמנותי, שיש לה חוקים משלה. ובזה ייבחן. יצירה זו מתרקמת בחשאין‑חשאין, בשפריר חביוֹן. לשם הצלחתה הוא משעבד את כל כוחותיו. בשעת כתיבה אסור שיתערב בה גוף זר או יסוד חיצוני. אולם, ככל שגדול כוחו של סופר ביצירה כן תירבה אחריותו לאומה ולגורלה שהיא חלק מהם, וכן תידרש ממנו תרומתו הסגולית לענייני הזמן ולתיקון החיים שמחוץ לד' אמותיו הפרטיות. לא זה על חשבון זה, אלא זה נוסף על זה. לשון אחרת: יותר משנתבעת הספרות לשמש את עניני זמן נתבע הסופר לכך.

פעילותו הפובליציסטית העראית, למשל, לא תקפח את יצירתו. ואין הסופר נתבע להתערב בדברים שאינו מבין בהם כל צרכו, שהעסקן מיטיב לדעת אותם ממנו. לא. הוא נתבע לתת ממה שמצוי בו רב‑יתר מאשר אצל אחרים. הסופר העברי יכול להעמיק את שורשי ההשגה והקיום של הדור. תעודתו לגלות לעיני הדור את נוף העבר המרהיב, שנוף ההווה הוא המשך לו; לחנכו לאחריות גבוהה ללשון האנושית, למדו ניקיון הלשון ויופיה. הוא יכול וחייב להטעימו טעם מקור בחיי התרבות והחברה. הוא צריך לחשוף את הסכנה שבתרגומיות ושבחיקוי, בין בספרות, בין בתיאטרון ובין בחברה. ההשפעה של העולם עלינו ברכה בה אם היא באה מן השבח והעליה, ולא מן הקלוקל והנמושות, ואם היא מתלבשת בפורפוריה עברית מלכותית.

תירגום ספרי‑מופת יש בו כוח מחדש ומרענן, אך פולחן התרגום ודחיקת המקור, הם מסימני דלות אנושית ולאומית. ואין זה רק עניין של כבוד, אלא של מזונות בריאים. ההתלעזות והתרגומיות מביאות עימן גם השקפת עולם תרגומית, לועזית. המקור דומה לחלב‑אם, שאין לו חליפין. לשון עברית, היונקת עסיסיה מן המורשת, שירה עברית גדולה ילידת בית; מחשבה עברית צמודה לשורשי הגזע, שענפיה מסתעפים על‑פני כל הווייתנו; חזון‑חברה מאיר; תורת‑מידות מעוגנת במוסר היהודי של הדורות ומפורשת ברוח הזמן – כל אלה לא רק הכרחיים הם לנו, אלא גם אפשריים. הם קיימים בכוח ובמידה ניכרת גם בפועל. הם טעונים פיתוח וציחצוח. והיוצר העברי בכוחו לעשות זאת. הוא יודע לברור ניצוצות ולחולל השראה במורת העיתים והרוחות. והחברה הישראלית משתנית כל כמה שנים. המאורעות הרדופים משנים אוה, גלי העליה ולשונותיה משנים אותה, המתיחות המתמדת בין מלחמה להפסקת‑אש משנה אותה, המצור המדיני והמצוק הכלכלי משנים אותה.

ואף‑על‑פי‑כן, גזירה היא לחיות ולבנות את המדינה והחברה בתנאים קשים אלה. ויש בנו ובעם היהודי בתפוצות תאוות‑חיים כבירה, כוח סבל וכוח יצירה,יוזמה ויכולת, ממון ודימיון, כדי לעמוד בכל אלה ולהקים מיפעל‑אדירים זה, להפיח תקווה בעתידה של ישראל ובאחוות עמים בה ולתת משמעות עמוקה לכך.

לא אידיליה צריכה להיות בין הסופר והאמן ובין המדינה והחברה ולא הסכמת גומלין. המתח בין איש‑הרוח, היוצר באהלו, ובין המנהיג המדיני או העסקן הציבורי הוא עתיק מאוד ואף טבעי במידת‑מה. ולדעתי, הוא פורה ואינו עתיד להיעלם. ההתמסדות של הסופר היא סם‑מוות לו ולהעזתו. ובוודאי עומד הסופר לא פעם לפני ניסיון קשה: ליצור ביחידות או לתת זמנו לציבור. והוא חייב להכריע מה עדיף. אולם, כשאומה שרויה במצב כמצבנו, נוגעת הסכנה לכל אברי האומה ואינה מבחינה בין נבחרים לבוחרים, בין הדיוטות לכוהנים, בין מחברים לקוראים.

הסופר העברי, הבקיא לא רק בזרם‑התודעה של גיבורי סיפוריו, אלא יודע גם את זרם התודעה של הצבור והחברה, ולכן הוא מיטיב לחוש את הסכנה הנפשית, הרוחנית והתרבותית – מן הדין שייצא לרשות הרבים ויגיד לעם בקול רם מה שהוא רואה, ויעשה להתעוררות העם ולתיקון נפשו. אל לו לנקוט עמדה של משקיף סביל, אלא של סוער ומסעיר, ושל קורא‑תיגר. מכל מקום, אין כוח אחר באומה, שיכול לעשות זאת כמוהו!

---

הספרות על דעת המקום ועל דעת הזמן

מאת

ישראל כהן

הספרות על דעת המקום ועל דעת הזמן/ ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

א

אייחד את דברי על הספרות והתרבות בתוך המדינה והחברה. שכן ועידת‑הסופרים, המתכנסת אחת לשנתיים, מן הדין שתביא לידי ביטוי פורתא את מעמדה של היצירה העברית ובעיותיה, את המועקה והמצוקה שבלבנו וגם את הסבר והסיכוי הנשקפים לנו.

קיימא לן: תהליך היצירה אפוף מיסתורין. אין אנו יודעים את סוד התרקמותה ולא את דרך יציאתה מן הכוח אל הפועל. מצויות בידנו עדויות‑חווייה של סופרים ואמנים רבים, מאפלטון עד ביאליק ואורי צבי גרינברג, המקיימות הנחה זו במלואה. הן מספרות לנו על יצירות, שתחילתן בסוד העיבור, בהברקת‑פתע או בהבשלה בלתי‑מודעת. מקורה הסתום של היצירה הפיוטית הביא בתקופות שונות לידי אמונה, כגון שעל המשורר שורה השכינה או שהוא משוחח בלילה עם איזה “מגיד” או משתעשע עם איזו מוזה, ואפילו עם רוח רעה. ולא אנשים מבחוץ בלבד השתאו והשתוממו על חזיון זה, אלא אף היוצרים תהו על עצמם ולא יכלו להבין עלומה זו של התמלאות רוח היצירה, בחינת “נופל וגלוי‑עיניים”.

אף‑על‑פי‑כן, לא נמנעו ראשונים ואחרונים מלהסיר את הווילון מעל פני היצירה, להתחקות על שורשיה ואף לבקר אותה ולנתחה. ואין כל סתירה בין ההנחה, שהתהוות היצירה סמויה מן העין, ובין הנטיה לחשוף את מקורותיה ולעמוד על טיבה והרכבה. מפני שלחזיון הזה שתי פנים: התהוות היצירה היא אפופת‑רזים ואילו חטיבת‑היצירה המסויימת, עומדת ברשות עצמה ונתונה לביקורת ולחשיפה, אם לא כולה – רובה.

כל ספרות היא ספרות לאומית, מפני שכל סופר הוא בן לעמו, גידולה של סביבה, של נוף ושל אקלים מיוחדים. רוחו יונקת מתולדות עמו ומסורתו, סופגת את צער האומה ושמחתה, חזון האומה ויעודה, ותנאי המקום והזמן מעצבים את תשתיתו הנפשית והרוחנית. הוא כותב בלשון‑עמו, והלשון אינה כלי‑אומנות בלבד, שבעזרתה עושה הסופר את מלאכתו, אלא הוא צבע מחשבתו, גוֹן הרגשתו וצורת הסתכלותו בעולם. לכל לשון נפש משלה. הרואה בשעת יצירה כ“ב אותיות עבריות, רואה חזיונות ודימויים עבריים, ונעשה חוליה בשרשרת מספר בראשית ועד ימינו. אפילו רישומי השפעתו, שקלט מספרות‑העולם, עוברים דרך הפריזמה הלאומית שלו ומקבלים עליהם עול כ”ב אותיות. הוא מייהד אותם ומלבישם לבוש עברי, ודינם לא פעם כדין מקור. יחוד לאומי ומקומי זה לא זו בלבד שאינו מפחית מערכה האוניברסאלי של היצירה, אלא משמש תנאי לה. רק היוצר דבר של קיימא לעמו ולדורו, ומשפיע עליהם ומחנכם, יוצר גם לעמים אחרים ולדורות הבאים. והדברים מפורסמים ואינם צריכים ראייה.

הסופרים העברים בישראל, אף‑על‑פי שכוחם בעיקר ביחידותו של כל אחד מהם וערכם ביצירתם האינדיבידואלית, וכל סופר בודד במועדיו, הריהם גם חטיבה ציבורית מובהקת, שתעודה ייחודית להם. יניקתם והשראתם ממעמקי ההיסטוריה והתרבות של ישראל ונושאי יצירתם – הוויית האומה, גורלה ועתידה. הסופר העברי בדורות האחרונים היה תמיד רוקם עטרה לתקומת העם, מחייה בנשיקה את הלשון העברית, חולם חלומה של מדינת‑ישראל לפני היותה ונושא שובלה לאחר כינונה. מעולם לא חשש שמא יפגום בספירת האָמנות לשם אמנות. ואומנם הוא נתן ביטוי לירי לעולמו האישי, הפנימי, ולא הסתפק בתפקידו כמעורר שחר הלאומיות, והשיג הישגים אמנותיים אוניברסאליים ניכרים. אולם עם זה, ראה עצמו הסופר העברי אחראי בכל מאודו לעברו של העם, להווה שלו ולעתידו, ועשה כל מה שהיה בגדר יכולתו: כתב שירים, סיפורים ומסות, חיבר כרוזים וקולות‑קוראים, תיאר את הצד השלילי של הגלות, עורר לחלוציות, קרא לעבודה וליצירה, לעליה ולהתישבות, וחיזק ידי מגינים, לוחמים ומעפילים. בדיבור אחד: בשלושת הדורות האחרונים היה הסופר העברי חלוץ הגאולה והעצמאות המדינית, והספרות העברית היתה אספקלריה לאוטופיה הציונית וללבטי התגשמותה. היא לא העמידה את עצמה ברשות האומה וצרכיה; היא עמדה מתחילת ברייתה ברשותה. היא נולדה בתוכה. מעולם לא קיבלה פקודות או הזמנות מבחוץ. היא נצטוותה מפי עצמה. היא היתה מזומנת ומוזמנת מבפנים, היא והאומה שתים שהן אחת.

לא רק ביאליק ואחד‑העם, פייארברג וברדיצ’בסקי, טשרניחובסקי ויעקב כהן ועוד ועוד היו חלוצי התחיה ושושביני הממלכתיות העברית, אלא גם אלה שבאו אחריהם: עגנון והזז, למדן ושלונסקי, שטיינמן ואלתרמן, וייבדלו לחיים ארוכים אורי צבי גרינברג וש. שלום ורבים אחרים. הם העמיקו את האני‑מאמין הציוני ואצלו מרוחם על חיי החברה. אחריהם אם לא תמיד בעקבותיהם, הלכו הסופרים הקרויים “דור הפלמ”ח" ו“דור המדינה”, וכל אחד מהם נתן חלקו למדינה, לא רק בשירות צבאי, אלא ביצירה סרותית, והמשיך את שלשלת‑הזהב. אומנם מצויים סופרים צעירים, וביניהם בעלי‑כשרון, המתייפיפים באסתטיציזם ערטילאי, ומייחסים בזילזול אל השליחות החינוכית, הציונית והחברתית של הספר והספרות. ויש שהם מתפנקים בקריאה: “יחי אני!” ברם, מובטחני, שגם הללו עתידים להגיע אל האמת הפשוטה: שהאוטונומיה היצירתית של הסופר וחירות הבעתו לא זו בלבד שאינן בניגוד לזיקתו לאומה ולצרכיה החיוניים, אלא אף ניזוֹנות מהם ומתחסנות על‑ידיהם. רק מי שיוצר על דעת הזמן והמקום הממשיים, זוכה לשורשיות ולחיי עולם הבא.

אנו גורסים רציפות רוחנית ותרבותית, רציפות, שפירושה חידוש ותמורה. ויש להם לסופרים העברים מה לומר ומה לחדש. והם אחוזים אש יצירה. שכן, נוכח המצוקה הרוחנית והחברתית, שירדה עלינו, גדלה תעודתם של הסופר והספרות שבעתיים. ודע: אין בידיהם תרופה מהירה למדווי המציאות, אבל יצירתם משקפת אותה מציאות. אין הם איסטרטגים ולא כלכלנים ולא פינאנסיסטים, ולא בתחומים אלה יפה כוחם. אבל נוכחנו לדעת, שתחומים אלה תלויים מאוד מאוד בתחומים אחרים. היו ימים, שרמת‑חייו החומרית של כל אחד מבני הישוב היתה נמוכה מזו של עכשיו, ואף‑על‑פי‑כן, היו מצב‑רוחו ומוסר‑עבודתו ואמונתו במדרגה רמה יותר. ולא אטעה אם אומר, שהתמחותנו הטכנולוגית במקצועות רבים שונים הביאה עמה עליה בשכר, עליה בשביתות ובמאבקים, אך לא הביאה עלית‑נשמה. אופייני הדבר, שבשעה שאקולוגים מדברים על איכות‑החיים, הם תובעים סביבה בריאה, אקלים טוב, ביעור הביצות ומקורות הזיהום, נטיעת גנים, נקיון וכיוצא בזה. והדין עמהם. אולם הם ושכמותם מסיחים את הדעת, שמצויים עוד גורמים, שהם תנאי מוקדם לאיכות‑החיים הטובה, כגון אקלים מוסרי, סביבה חברתית בריאה, שוויון סוציאלי, יחסי‑אנוש מהוגנים, ספר טוב, יצירה מקורית, הרצאה מהנה, הצגה מרוממת, ציור אסתטי וכיוצא באלה. הלא הכל יודעים, שהיו וישנן בעולם אחוזות גדולות, המשתרעות על פני מרחבים, והן מצויינות מבחינה אקולוגית, ואף‑על‑פי‑כן מצויות בהן ביצות מוסריות ושחיתות והוללות, המנבלות את חיי האדם ומקצרות אותם לא פחות מסביבה אחרת, הלקויה מבחינה אקולוגית. האין צורך ליתן את הדעה על אקולוגיה רוחנית? מי יודע, שמא גרמה האקולוגיה הרוחנית הלקויה לירידה החברתית בחיינו, למוסר‑העבודה הגרוע, לבדרנות, ללבאנטיניות וליחסי‑אדם משובשים רב‑יתר מגורמים אחרים.

בתחום זה, לדעתי, יפה כוחו של הסופר. יסודות המחיה הרוחנית, שיצירתו נותנת לפרט ולכלל, הכרחיים לקיומם ולקיום החברה. אולם אופן נתינתם והגשתם אינם מהיום למחר. ואילו רישומיהם ברורים לטובה. אולם הצלחתו של הסופר וברכתה של הספרות תלויות בתאנים אחדים, שראוי לפורטם.

א. הסופר צריך להיות נחשב בחברה, שהוא משפיע בה. דרושים אווירה של חיבה והערכה ליוצר ויחס של כבוד אליו. אין קולו של סופר נשמע מתוך מעמד נמוך ומיסכן. בדורות הראשונים היו מקבלים מרצון מרות וסמכות של מורי העם. וניתנה האמת להיאמר: מעמדו של הסופר העברי אינו מזהיר במדינת‑ישראל. דווקא לאחר קום המדינה נתמעטה דמותו בחברה. היצירה עצמה לא קטנה, הישגיה ומעלותיה אינם פחותים משל הדור הקודם. אך פחת כוח‑הכיבוש ונחלשה ההקשבה אליה. העם למשפחותיו אינו חי על ספרות מקורית. מצב זה טעון תיקון שורשי.

ב. יש להכשיר את החברה לקליטת ערכו. חברה חרשת לא תשמע את הקולות והברקים, אפילו הם באים מהר‑סיני. חברה, השקועה בחומריות, ברדיפה אחרי נוחות, בקארייריזם ובמריבות, והמכורה לעגל‑פז, לא תקבל ברצון לחוחות‑הברית, אפילו אחוזים הם בידי משה. דרושים תנאי נפש מסויימים לקבלת השראה והשפעה. צריך לכרות אוזניים לתורה ולאמנות ולעורר בלב העם ציפייה להווייה רוחנית.

ג. הסופרים צריכים ליהנות מחירות היצירה. אסור לראותם כמשרתים ונושאי‑כלים של השלטון. היצירה האמיתית היא על‑פי רוב נונקונפורמיסטית, שהרי היא אינה משלימה עם הקיים. היא תמיד חותרת לגלות את המכוסה, שלעתים קרובות אינו נוח למישהו. אבל ספרות‑מטעם היא בת‑בלי‑טעם. היא לא תחנך; זו, גם כשהיא מתחנחנת בחידושים היא מהנהנת, אומרת הן. יתר על כן: יש להשלים עם המתיחות המרגיזה, ולא פעם יש לה דין עם שליטי העם, אבל גם מפרה. הסיוע של החברה לסופר אינו על תנאי, בנוסח “אסייע לך על מנת שתסייע לי”. אלא: אסייע לך על‑מנת שתגשים את עצמך, ותיצור את שנועדת ליצור. בחשבון קטן מישהו יכווה מאזוֹ של הסופר, אבל בחשבון גדול ייצאו נשכרים גם הסופר וגם החברה הלאומית והאנושית.

ב

מה יכול הסופר העברי בעמו להעניק למדינה ולחברה?

סופרים כוחם בתיאור, במיצוי דברים מחוויותיהם וחוויות בני הדור, ואין כוחם במתן תשובה נחרצת או בהצעת פתרון מכריע. אבל אם נקבל את מאמר החכם, כי השאלה היא חצי פתרון, נמצא, שתפקידו של הסופר הוא נכבד. ועל כשרון זה ברצוני לייחד את הדיבור.

סופר ראוי לשמו, החי את הזמן ואת המקום ונפשו קשורה בנפש האומה משמש מוקד להתרחשות. הוא ממשפחת הרואים. לפיכך מיטיב הוא לראות ללבב הדברים. הוא אמן, ולפיכך מיטיב הוא לתאר את הגלוי ואת הסמוי. הוא מבקש אמת בלתי‑משוחדת, ולפיכך אמיתו תופסת, הגם שלפעמים היא נושכת. איש‑הכיתה רואה את המציאות באספקלריה כיתתית. כלומר, הוא משעבד את ראייתו לאינטרס שלו, מדעת ושלא מדעת. הסופר ניחן בחכמת‑המידה. המקפח את המידה מסרס את התמונה כולה. ההווייה המדינית והחברתית שלנו יש בה טוב ורע, חיוב ושלילה, יופי וכיעור, תהומות ופסגות, סכנות ותקוות. והבא לתאר את כל הצדדים האלה, חייב לסקור את הכוללות מעל מיצפה גבוה. ולא זו בלבד, אלא שגם כלי‑ההבעה אינם מזמנים עצמם לפני כל אחד, והם צריכים להיות שונים לכל סוגיה.

צא וראה, תמונת מצבנו, הנגלית לפנינו, גדושה הפכים וניגודים, בנין וסתירה, אור וצל, והם מעוררים עוגמת‑נפש וחדות‑נפש כאחת. כשאתה נזכר, שעוד לפני שלושים שנה היתה מדינת‑היהודים חלום בלבד, חלום בתוך יהדות הרוסה וארץ‑ישראל קטנה ונאבקת נואשות – יש לך רצון להנעים זמירות על גאולתנו ועל הישגינו הממלכתיים הכבירים. אך בהפנותך עיניך למצב הפנימי השורר עכשיו, אי‑אפשר שלא תפרוץ קינה מרה על כוחות ההרס העצמי, שנתגלו בנו בזמן קצר כל‑כך, המסכנים את הישגינו. עוד אנו שמחים על התחדשות ריבונותנו ועל מעמדנו החדש בעמים, ועד‑מהרה מפעפע בנו ועולה צער גדול נוכח נסיגתנו להתנהגות של עם בלתי‑מדיני, הפוגע במו ידיו בכושר חיינו הממלכתיים. ימי הגבורה והתושיה והאחדות של עם מיוסר, נלחם ומנצח, שהפליאו את כל העולם, מיטשטשים והולכים במערבולת הסיכסוכים והפיצולים והזילזולים ההדדיים. מראות‑הנגעים, שנתגלו בקירות ביתנו, גניבות, שוחד, מעילות, שוד, סמים, ניצול, רדיפה אחרי הבצע, קארייריזם, פער חברתי, מחללים את חלומנו על חברה חדשה, הבנויה על עבודה, צדק, שוויון ואחווה, זה החלום, שאף נתגשם בממדים מסויימים בהתיישבות. שיר‑המעלות לנצחוננו באנטבה כבר שותק על‑ידי המשפטים וגביית העדויות של מועלים ונאשמים פליליים.

עוד לפני זמן לא‑רב ראינו כולנו בעליה את אחד מעיקרי חיינו, ובירידה – אסון וקלון. והנה לאט‑לא נשמעים קולות, המטיפים הבנה לירידה זו, ובתוך הציונות הופיעו ציונים הכופרים במרכזיותן של מדינת ישראל והציונות, שנתגלתה להם פתאום “ברירה “: הפתרון הציוני בישראל – לאו דווקא. בעליזות קלת‑דעת הם מצהירים, שהם יודיעם טוב יותר מה צריכה להיות מדיניותה של ישראל וכיצד עלינו להתגונן מפני מבקשי נפשנו. ואנו נזכרים, ש”ברירה” עלובה זו כבר התקיימה לפני כמה עשרות שנים בתפוצה אחרת, שאף בה ידעו היהודים את שפת המדינה טוב מותר מבעליה המדינה, ומהם היו שרי‑חוץ ושרי‑אוצר, ומילאו בה את הקתדראות ואת כתבי‑העת ואת הספרות. מעולם לא גרסתי “ציונות קאטאסטרופאלית” ולא תליתי תקוות ציוניות בפורענויות; אולם לגרוס “ברירה” בימים, שבהם שוחרר רב‑הטבחים אבו דאוד; כשברית‑המועצות מענה את פעילי העליה ומגבירה רשמית את התעמולה האנטישמית הגסה; כשמצבה של שארית‑הפליטה בסוריה מזווע, כשהפגיעה הדרקונית בחירות‑האדם, כפי שבאה לידי ביטוי ביחסה של ממשלת צ’כוסלובקיה לאמנת 77, שאף היא מתכסה בטלית של אנטישמיות – באווירה זו, אני אומר, לדבר על “ברירה”, הרי זה מעיד על עיוורון גמור!

מן הראוי לשנן באוזניהם של אלה, כי מדינת‑ישראל היא טבורו של העולם היהודי והיא באה להבטיח את קיומם של היהודים כאומה, בעוד שהגולה הטובה ביותר מבטיחה קיומם של הפרטים היהודים כבני‑אדם. שכן הסביבה מוחקת את צלמו הלאומי הייחודי של הקיבוץ היהודי, מרכיבה בו את לשונה ותרבותה וגוזלת ממנו לבסוף גם את נשמתו. אין “ברירה” – זועקת ההיסטוריה שלנו, הרחוקה והקרובה! הברירה היא מארה.

הנה כי כן, מתרוצצים בחיינו חזיונות שונים, מלאי הוד ומעוררי אימים, שרק עט‑אמן עשוי לתארם ולמצות את משמעותם ביצירה, שהיא צירוף של זימרה ובכי, שבח וגינוי, קינה ונחמה, צהלת הצלחה וזעקת‑שבר. לא במאמר הפובליציסטי בלבד ייעשה הדבר, אלא בעיקר בשיר ובסיפור, ברומאן ובמסה, מפני שהם ובעליהם מוכשרים לרדת לשיתין ולהעלות מתוכן אמיתות, העשויות לאלפנו דעת.

רוב המדינאים הגדולים היו קוראי ספרים בלטריסטיים, וקצתם היו בעצמם סופרים. הם הבינו, כי רומאן של יוצר ראוי לשמו יעניק להם חכמת‑חיים ודעת‑אדם, ששום יועץ‑סתרים לא יעניק להם. שכן המספר‑האַמן יציג לא רק את הנפש הפועלת באיתגליא, אלא יחשוף גם גורמי הפעולה הנעלמים, את מה שמעבר לידיעתה, את הבלי‑מודע האישי והקיבוצי. הוא מעלה מן התהום רצונות הפוכים וספקות נסתרים, שאיפה לשלום עם הערבים וכורח להילחם ולשפוך דם, מחאות שנחנקו, מאוויים שנדחקו מתודעת האדם ושרויים בחדרי הנפש האפלים. הספרות, מלבד ערכה האמנותי האסתטי, משמשת פנס בידי אדם להאיר את עיניו בזירת‑היצרים הגועשת הזאת. היא מפרשת הרבה החזיונות אישיים וכלליים סתומים. היא גם מגלגלת את הקורא בנפשותיהם של רבים. היא מסירה את הלאכה התעמולתית הבוהקת מעל האמת וחושפת את התהומות. היא מגבשת ההכרה העצמית של הפרט והכלל.

ברי, הספרות זנה ומפרנסת את העם בערכי אמת ויופי, מוסר ודעת, קסמי צורה ותוכן, גבישי רגש ומחשבה, גורל יחיד וחברה; היא מרוממת אותו מעל לדאגות יום‑יום ומטעימה אותו טעמה של אמנות וטעמה של תרבות ההבעה. היא מעוררת בו צימאון לערכי מעלה, ואף מרווה את צמאונו זה ביין היצירה המקורית. הספרות עשויה לשנות את נפש האדם לא על‑ידי הטפה או תוכחה, אלא על‑ידי מתן ערכי חיים ויופי.

ועוד מתנה אחת מוכשרים הסופר והספרות להעניק לרוצים בה: הלא היא ההתאמה בי המחשבה ובין הביטוי, בין מה שאדם מבקש באמת לומר ובין מה שהוא אומר. לצערנו, רווחת, ביחוד בחיים המדיניים והציבוריים, השלמה עם הפער ביניהם, עד כדי כך, שמלכתחילה אין מקבלים בכובד‑ראש את הנאמר. הלשון באה להערים או לכסות. זוהי צרה מוסרית גדולה, שתוצאותיה הרות‑פורענות.

פעם שאלו לו לקונפוציוס: מה היה מתחיל לעשות אילו היה עליו לשלוט באיזו ארץ? “אני אתקן את גדרי הלשון ושימושה”, השיב המורה. שומעיו השתוממו ואמרו: “הלא אין לתשובה זו כל ענין לשאלתנו. מה יועיל תיקון שימוש הלשון?” והמורה השיב: “אם אין הלשון מדוייקת, כי אז מה שנאמר איננו מכוון לאמת; ואם מה שנאמר איננו מכוון לאמת, כי אז אין המיפעלים נעשים יפים; ואם אין המיפעלים נעשים יפים, כי אז אין המוסר והאמנות עולים יפה; ואם אין המוסר והאמונה עולים יפה, כי אז אין המשפט קולע אל הצדק; ואם המשפט איננו קולע אל הצדק, כי אז אין האומה יכולה להניע יד או רגל. על כן אסור לסבול שרירותיות במלים. זהו הדבר, שבו תלוי הכל”.

חכמה קדמונית זו כוחה יפה גם לחיינו. הזילזול בלשון העברית היפה והטובה עובר כל גבול והוא וגם בתוכן, באמת. וראוי להעיר, שהכנסת שלנו, ששמה הוא גילגול רחוק של “הכנסת הגדולה” בימי הבית השני, עושה עבודה חקיקה חשובה למדינה, אך אינה משמשת מופת בלשונה ובדיבורה. כל תפילה וכל מימרה שנשתיירו מן “הכנסת הגדולה” מצויינות ביופיין ובדיוקן ובנקיונן, מה שאין כן הכנסת שלנו. רק חברי‑כנסת מעטים מקפידים בלשונם, רובם מדברים עברית עניה ומרושלת, ולא פעם היא מלווה גם נימוסים משובשים.

הסופרים העברים אחראים למשק‑הלשון, לתחבורת‑הלשון, לכבישי‑הלשון, לתקשורת‑הלשון, לבטחון‑הלשון לאוצר‑הלשון, ללשון‑חוץ וללשון‑פנים, לפיתוח‑הלשון, לביטוח‑הלשון ואפילו לדת‑הלשון. וכל השירותים החיוניים האלה מקופלים ביצירה הספרותית של הסופר העברי, היוצר על דעת המקום ועל דעת הזמן.

ג

מן הדין להסב את מבטנו כלפי עצמנו. לירידת קרנה של הספרות סיבות שונות, שאינן מיוחדות למדינת‑ישראל. ולא אעמוד עליהן עכשיו. אולם אי‑אפשר להתעלם מחלקם של הסופרים עצמם למצב זה. אין הם נוהגים כבוד זה בזה ולא אחד ביצירת חברו. הכיתתיות עולה כפורחת. אמת‑המידה נקבעה על‑ידי אנשי‑שלומנו. מקצתה של הביקורת, ובעיקר הרצנזיה, מגלה נטייה ברורה לאלימות לשונית כלפי מי שאינו בן‑כיתתו של המבקר. במקום הסברה באה התקפה, במקום הערכות – קריאה בשמות‑גנאי. א הוויכוח ירש הניצוח; ההיגיינה של הלשון לקויה. סימני זיהום נתגלו בה. יחסי‑הגומלין בן הסופרים משובשים, הא כיצד יכבד הקורא המשכיל את הסופר, שאינו מקפיד בלשונו כלפי חבריו ואינו מגלה יחס של דרך‑ארץ ליצירה ספרותית של סופרים אחרים? ודאי, כל סופר הוא אינדיווידואליסטן. הוא שונה מחברו במיזגו, בטעמו ובסיגנונו ומוגדר לעצמו. אבל עלינו להקים את “הגדר הטובה” בין הסופרים. ותכונה אחת יאה לכולם – תכונת הענווה.

ועוד רעה חולה אחת נתפשטה בחיי תרבותנו, והיא נתגלתה בעיקר בקרב אנשי‑המדע העבריים. שמחתנו לתחית הלשון והשתכללותה בכל פינות חיינו נעכרת על‑ידי אלה, שמטעמי נוחות או סנוביזם הם כותבים באוניברסיטאות שלנו את חיבוריהם המדעיים בלשונות לועזיות, ורק עלבון ללשון העברית, שכבר הגיעה לפירקה, ואפשר לכוב בה מחקרים בכל תחומי המדע, אלא גם מעילה‑באמון מצד מדענים, שנתגדלו ונתחנכו על ברכי העברית במולדתם, ועכשיו הם זונחים אותה. אין דומה מחקר עברי, שנתרקם ונולד בעברית, למחקר שתורגם לעברית. התנהגות זו של כמה מחוקרינו היא אנומאלית ושום טעמים ונימוקים לא יצדיקו אותה. אסור להשלים עם חזיון זה, העלול לסכן את מעמדה של הלשון העברית ולהביא לידי פיגור את היצירה המדעית המקורית.

הספרות העברית היתה, הוֹוה ותהיה אספקלריה לרחשי האומה ולמאבקיה, למצוקתו של יום ולחזון השלום בישראל ובעולם. אין היא כל‑יכולה, אבל היא ערך ראשוני בחיי האומה והיחיד. בלעדיה יתמות ושיממון רוחני. מדינת‑ישראל היא בית‑יוצר גדול לספרות העברית. התקופה קשה ורבת‑מבוכה. היא טורפת אנשים ואוכלת זמן. יום‑יום אנחנו נתבעים לקורבנות, להדיפת סכנות, לתושיה מדינית וכלכלית, וזה בולע אותנו ומקדיר עלינו לא‑פעם את האופק. אולם לבת‑היצירה רותחת, ומתוך רתיחה זו יוצאים שירה וסיפור, אמונה והגות, חטיבות אדם ונוף, העתידות להיות טל‑תחיה לנו. אימה גדולה עלינו, אבל גם ירחי‑זיו מזומנים לנו. ואל יטעוּ אותנו גילויים שוליים של ספרות‑אבסורד ושל שנאה עצמית. אלה נטפלים אלינו תמיד, ועתידים לחלוף מן העולם. הספרות העברית לא תינזק מהם. היא תלך באורחא דמהימנותא. היא מחייבת מהפכה, אך שוללת תהפוכות. היא תשאל לנתיבות העולם והאומה והיא תשיב כפי יכולתה. היא נאמנה למורשת וגורסת התחדשות. עם זאת, כל החברב ועל הממשלה ועל ההסתדרות לדעת, שאסור לומר: הואיל והמדינה נתונה בקשיים חמורים, הריני תשקוד קודם‑כל על בטחונה וכלכלתה, ואילו דאגתה לספרות ולאמנות וליצירת תרבות עילית תידחה בינתים. חס להן לנהוג כך. אין ברירה אלא לטפל בכל הדברים בעת ובעונה אחת, כצרכים שווי‑זכויות ושווי‑דחיפות. אף אין לבקש מן הספרות תגמול מהיר. אין היא זריזה לשחק במשחק תן‑וקח. אבל היא גומלת לאומה על‑פי דרכה תוך אורך‑רוח, ומה שהיא נותנת הרי זה מתן גדול, רוחני, יצירתי, שהוא בסופו של דבר גם מתן מדיני, לבית ולעולם. היא מעמיקה בלב העם את המוטיבאציה ליעודנו ולמעשינו, ללבטינו ולתלאותינו. ודוק: דרושים למקיימי ערכין טעמי‑מצוות חדשים. ואלה טמונים ביצירה הספרותית והאמנותית ובהגות הישראלית האחראית. הללו יצחצחו את המוטיבאציה הוותיקה, יסירו את האבק מעליה ויתנו לה ברק חדש, טעם‑צער חדש וטעם‑חיים חדש.

רבותי, על דעת המקום ועל דעת הזמן ראיתי צורך להשמיע דברים אלה.

---

מה השעה?

מאת

ישראל כהן

¹

א

הכותרת של דברי, שואלת: מה השעה? זוהי שאלה פשוטה מאוד, הלקוחה משפת יום‑יום, אבל היא גם שאלה מורכבת מאוד, הבאה מספירה גבוהה יותר. אדם או ציבור, התוהה על מצוקת הזמן וסכנותיו ומבקש דרך ומוצא, הריהו שואל: באיזה מזל אני שרוי עתה? מה נתחדש בעולם? מה אני מצווה לעשות עכשיו? זוהי שאלה המתייחסת לחשבון גדול, לחשבון‑נפש או לחשבון‑עולם. אין מחוגים ממשיים, המראים את השעה המדוייקת. כדי לכוון שעה כזאת, זקוק האדם לכוח‑ניחוש, לאחד מששים של נבואה.

היהודי בגולה יותר משהיה חי חיי שעה, היה חי בנצח. הפסוק “נצח ישראל לא ישקר” הינחה אותו. ואומנם הנצח לא שיקר; עם ישראל חי. אבל שעת‑ישראל שיקרה לא פעם והכזיבה. לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שהציונות באה לעולם כדי להורות לעם את השעה וצרכיה. היא היתה מורה‑שעות, לא שהיא זילזלה בנצח ישראל. חלילה. היא באה לעורר את העם מהשתקעותו בנצח, שהרדימה אותו. הציונות לימדה אותו הוראות‑שעה, מצוות‑השעה, כלומר מעשים למען העם, שהשעה גורמתם.

העם האמין בביאת המשיח וחיכה לו בכל יום שיבוא, וכך עברו עליו כאלפיים שנה תוך המתנה זו חוץ למקומו וחוץ לזמנו. ורק לאחר שהתחילה הציונות שואלת: מה השעה? מה ניתן לעשות מיד? איזו הזדמנות זימנה ההיסטוריה לאומה? – באה התמורה. יחידים וקיבוצים בעם התחילו לראות באספקלריה המאירה את מצב העם, את הדרך לגאולה, לשיבת ציון, למדינת‑ישראל. במקום מחשבי‑קיצין הנהיגה הציונות מחשבי‑שעות, שעות‑כושר ושעות‑חסד בהיסטוריה הצעירה של ישראל. ניתנה רשות לומר, כי הישגיה של תנועת‑התחיה שלנו במשך מאה שנה הם פרי של תפיסת הזדמנויות באומה ובעולם וניצולן. הציונות היא חוכמת‑השעות בהווה לאור נצח ישראל.

כאלו היו עלית ביל"ו והעליה השניה, הצהרת‑בלפור והעליה השלישית והרביעית, כזאת היתה קבלת תוכנית‑החלוקה על‑ידי התנועה הציונית, ששימשה אחר‑כך יסוד להחלטת עצרת האומות המאוחדות, וכזאת היתה שעת ההכרזה על הקמת מדינת‑ישראל. אני זוכר יפה את דימדומי השעה ההיא, כיצד התנודדו כפות‑המאזניים בין הן ולאו. ואילו הכריעה דעת המפקפקים, מי יודע אם לא היינו מחמיצים את עצם הקמת המדינה.

הנותן בינה לאדם, העניק תבונה ועוז להנהגת האומה ולחלקים ממנה, והם אחזו בבלורית השעה ועשו בה את ההכרחי והנחוץ, ועל‑ידי כך פתחו תקופה חדשה בחיי העם.

שעה זו, שאנו שרויים בה, היא איפוא שעת‑השלום. ואם לא נשתמש בה כראוי וכמחוייב, לא נינקה. שעה זו לא באה כפתק מן השמים. היא הגיעה אלינו בכוח חתירה רבת‑שנים בים‑השינאה אל חוף‑מיבטחים. הדרך אל השלום נסללה על‑ידי חלוצי האומה, שעלו ובנו והחיו שממות. רבים מהם הקריו את נפשם במלחמת הגנה על חיי העם והארץ. זוהי שעה נוראה‑הוד. וחוששני, שהמתנגדים עכשיו לחוזה‑השלום, שרובם בנים נאמנים לעם ולמולדת, טועים ואינם מרגישים, שהם חוזרים ומדברים על הנצח בניגוד לצורך השעה. הנצח צריך לשכון כבוד בספירת האמונה, באופן שיקרין מרחוק ולא ירפה את ציווייה של השעה המכרעת, שהיא חותכת חיים לאומה, החותרת לגאולה שלמה.

כנסת‑ישראל הבחינה כראוי בשנת‑הכושר המסורה בידינו, אף הרגישה שהיא דוחקת, ואישרה את חוזה‑השלום בין ישראל לבין מצרים, ברוב מיוחד ביותר. אשרי המאשרים! זכייה גדולה יזכה דורנו בחתימה זו על השלום, אשר תסיר לאט‑לאט מחיצות‑איבה ותחשל גורל משותף לנו ולשכנינו. כי ממנה יתד ופינה לשלום עם כל שכנינו. היא כתר‑ההישגים לאחר הקמת המדינה, ואנו מקבלים אותה בשמחה, אך גם ברעדה. ויבורך ראש‑הממשלה ותחזקנה ידי עושי השלום! כי המלאכה טרם נשלמה. עוד יהיו חבלי‑שלום קשים. לפי שעה הוקמו פיגומים לשלום, ועדיין יש צורך באדריכלות מומנת ומיומנת כדי לכונן את היכל השלום. ולא בבת‑אחת ייעשה הדבר. השלום ייבנה נדבך אחרי נדבך. הוא צריך להיבנות בחוכמה, במאבק‑איתנים, בעוז‑רוח, במוסר‑אנוש. ואסור שהשלום יהיה רכרוכי. על כל נדבך ונדבך צריך להפקיד שומרים, שיגנו עליו מפני המזיקים מבית ומחוץ. וכשם שאנו מוכנים למסור את נפשנו למען הקיום במולדתנו ולמען העצמאות ולמען בנין הארץ, כך אנו צריכים להיות מוכנים גם למען השגת השלום והשלמתו. ובטוחני, ששעה גדולה של עשיית‑השלום תרים תרומתה גם לנצח ישראל.

ב

רבותי, ברשותכם, אזכיר שני תאריכים לשני מיפעלים תרבותיים וספרותיים, האחד שראשיתו לפני מאה שנה והאחר לפני חמישים שנה.

מלאו מאה שנה למפעלו של אליעזר בן‑יהודה, מיפעל חידוש הדיבור העברי על‑ידי מעשים קונסטרוקטיביים ותוך מאבק ציבורי עקשני. כשם שתחיית הלשון העברית לא נעשתה בידי יחיד, או יחידים, אף הדיבור העברי אינו מעשה יחידים. יהודים ספרדים דיברו בארץ עברית לפני בן‑יהודה, ועליה השניה, וביחוד המורים בארץ‑ישראל, חלק גדול להם בהנהגת הדיבור העברי בבית וברחוב. אף‑על‑פי‑כן, ראוי בן‑יהודה ומיפעלו להיחשב כאיש‑מופת וכחלוץ המלחמה הקנאית לדיבור העברי. מיוחד היה בטיפוח הלשון העברית, בחידוש מלים חיוניות, ובעיקר, בחיבור מילונו הגדול בן ששה‑עשר הכרכים, שהוא יסוד‑מוסד עד היום הזה. זהו המילון הראושן הכולל והמקיף לשון הספר ולשון הדיבור החיה. לא נייחד הערב את הדיבור על עצם תחייתה של הלשון העברית, שהיתה בעיקרה שפת ספרים ומגילו, והגיעה בימינו למדרגה, שאפשר להביע בה את כל צורכי החיים, הטכניקה והמדע המגוונים, כבכל שפת‑תרבות אחרת. כיבושיה וניצחונה הם אפופיאה גדולה, רחבה ונפלאה, שספק אם יש לה אחות בתקופתנו. גיבוריה רבים, מהם ידועים ומפורסמים ומהם אלמונים, אך בעלילותיהם פתחו לפנינו גנזי הלשון והעשירו אותה, גיוונו את דרכי הבעתה, הגמישו את איבריה והכשירו אותה לעניני רוח וחולין. אולם, לצערנו, יש צורך להתריע על מנהג נפסד אחד, שמתחיל להשתרש בקרב אנשי‑המדע העבריים. מטעמי נוחות או סנוביזם כותבים קצתם את חיבוריהם המדעיים באנגלית. זה עלבון ללשון ונזק להתפתחותה. השפה העברית היא נשמת תחייתנו ותואר ייחודנו הלאומי. היא טעם עצמאותנו. מרהיב לראות את התפתחותה הכבירה. אולם תוך כדי קורת‑רוח מזה שכבר נולד לה למזל טוב סלנג עברי, צבאי, מקצועי וסלנג של דרי‑מטה, ומזה, שהיא נעשתה שפת המונים, אף של אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב כהלכה – עלינו לשקוד על טהרת הלשון ולשמו עליה מפני כיעורה והתלעזותה. הלשון צריכה להתפתח, כמו בעבר, באמצעות גילוי האוצרות בספרות הדורות ובאמצעות חידושי ניבים וצירופים של סופרים ושל אנשים המוסמכים לכך. אך אסור לה לרוח הלשון שתיפגע. יש למצוא שביל‑זהב. לא נטורי‑קרתא של הלשון העברית, החונטים את הלשון וחוששים מפני חידוש, אך גם לא משבשים להכעיס ולתיאבון, המכים את הלשון בשידפון ועושים אותה כשדה‑הפקר. צרה נוספת היא הלעזת חיינו: מתן שמות נוכריים לבתי‑עסק ולמוצרים, ציור שלטים, חלונות‑ראווה ולוחות פירסום בשפות זרות. ממזרי‑לשון אלה מעכירים את המראה ומוחקים את הצלם העברי של רחובותינו. כל עם תרבותי שומר על נקיון לשונו, רוחה ועצמיותה. לסופרים ולמורים נועד בתחום זה תפקיד‑סגולה.

היובל האחר הוא של הירחון לספרות “מאזנים”. הוא הוקם לפני חמישים שנה על‑ידי ביאליק וחבריו. גילגולים רבים עברו עליו. עורכיו נתחלפו, וגם המשתתפים בו נשתנו במשך שני דורות לקיומו. צורות ותכנים נתחדשו בו, אולם חותם ראשון זה, שטבעו בו ביאליק ודורו, לא נמחק. ולא מטעמי מסורת מקודשת, אלא מטעם פשוט, מפני שזה היה חותם‑אמת. אין כמעט סופר נחשב, שלא פירסם בו שיר או סיפור או מסה, או פרק הגות. הירחון לא נשבע לשום משמרת, זרם או אסכולה, או גיל או חבורה, אלא לקנה‑המידה הספרותי, שהיה נקוט בידי העורך, מברקוביץ ופיכמן עד ב. י. מיכלי ייבדל לחיים ארוכים. ודאי, מצויים ב“מאזנים” ליקויים והגבלות, שיש לחתור בהתמדה לתיקונם; אולם זהו ירחון ספרותי כללי, המייצג את הספרות העברית כמות שהיא, על ריבוי האנפין והגוונים שבה. אין הוא פוסל שום כיוון של סופר, בתנאי שיצירתו תהיה בעלת איכות ספרותית, אמנותית ואסתטית מסויימת. נזהר הוא מן הצעקנות ומן הפירסומת העצמית, שהן אויבי הסופר והספרות. הוא גורס בירורי שיטות וזימון כישרונות ופירותיהם לבמה אחת, מתוך אמונה, שזוהי מידה טובה, המביאה לידי כבוד הדדי ולידי לימוד הדדי. מידה זו מנעת מן הסופר הוותיק לומר: עמי תמות חכמה, והוא מונעת את הסופר הצעיר להכריז: יחי אני! ממני מתחילה החכמה! חמישים שנים אלו מורות אותנו לדעת, שיש שלשלת זהב של יצירה ספרותית עברית, שכל דור הוא חוליה בה וכל יצירה יונקת מקודמותיה. המשתתפים בירחון “מאזנים” מתרגלים להקשבה הדדית, שהיא תנאי מוקדם להערכה הדדית. סופרים ותיקים המשיכו בפירסום יצירותיהם ב“מאזנים”, וסופרים צעירים התחילו בו, ויש סופרים שירחון זה משמש להם כעין ביוגראפיה ספרותית, משום שחמשים שנות קיומו מקביות לחמישים שנות יצירתם, או לחלק ניכר מהן.

אוצרות יקרים של ספרות מצויים ב“מאזנים”, המשקפים את יצירתם של שני דורות, ויובל החמישים הוא תאריך נכבד בתולדות הרוח של עמנו, משום שכמעט כל ההתרחשויות במדינה נסקרו ונדונו בו מעל מיצפה גבוה והוארו באור חזונם של סופרי ישראל בכל צורות היצירה הספרותית – בשיר ובסיפור, במסה ובמאמר פובליציסטי. ויבואו על הברכה כל אלה, שתורמים לחיזוקה של במה ספרותית מרכזית זו, המסייעת להתבטאות היחיד היוצר ומבצרת את רוח האומה המתחדשת וערכיה.

ג

רבותי, הרשו נא לי לומר משהו על הסופר העברי והספרות העברית לאור השלום המתקרב, העשוי, לפי אמונתי, לחולל מיפנה בדור הזה והבא. אין דומה חברה, הרואה עצמה במצר מתהדק והולך, לחברה הרואה עצמה משתחררת והולכת מאותו מצור. הכל מדברים על השלום מבחינה מדינית, צבאית, טכנולוגית וכלכלית, אך טרם הופנתה תשומת‑לב מספיקה לבחינה הרוחנית והחברתית של אותו שלום. ובחינה זו חמורה ביותר. וחוששני, שמעטים הרואים זאת ופחות מהם החושבים בכובד‑ראש על גורלם של נושאים אלה. השלום המקווה אינו יורד עלינו אל ארץ הזוייה ולא‑נודעת. השלום ייכנס לכותלי‑המציאות הממשית, שאנו נתונים בה. ואפילו היתה החברה הישראלית שלנו עכשיו מתוקנת וללא פגמים רבים, היה מקום לחששות שמא לא הוכשרה כראוי לקבל את השלום ולעמוד בפני פיתוייו ואשליותיו. אולם, לגודל צערנו, אין הדבר כך. החברה שלנו, המצויינת בהישגים נאים, משופעת במראות‑נגעים רבים וקשים. אנו עדים לפשעים ולשחיתות, לרדיפה אחרי הישגיות חומרית ולספסרות, להעמקת הפער הסוציאלי, לאלימות‑יד ולאלימות‑פה, להתפרקות מן העבודה העצמית והעברית ולהתפקרות מוסרית. מומים אלה הם כמיכוות‑אש בבשרנו. הם פוגעים ביסודות הווייתנו, באמון ההדדי ובאמונה בעצמנו. עידן‑השלום יכול, לכשנרצה בכל מאודנו, להגביר את החוסן הפנימי, להפחית את המומים ואף לבערם מן העולם; אך אם נתייחס אליהם בקלות‑דעת או בהשלמה מתוך יאוש, יהיה עידן השלום גרוע מעידן‑המלחמה. משום שסכנת המלחמה משככת במידת‑מה את יצרי המריבה הפנימית, מלכדת את הנפרדים ומחייבת לעזרה הדדית ולסולידאריות, ואילו השלווה המדומה בעידן‑השלום יכולה להגביר את יצרי האנוכיות, להרעיל את החברה, לקפח את הנורמות המוסריות ולסכן את קיום המדינה היהודית. הסכנה הגדולה ביותר היא, שהתהייה שתתעורר עלולה להטיל ספק בטעמה של המדינה העצמאית, שכן למראה מישטר‑חיים מקלקל ויחסי‑אדם משובשים וחיים של פריקת‑עול – עלולים רבים לשאול את עצמם: למה זה אנוכי? מה טעם למדינה כזאת? לא אל העצמאות הזאת התפללנו. שהרי ברור: הציונות נתפסה תמיד לא רק כשיבה גיאוגרפית לציון, אלא גם כשאיפה ליצירת חברה לאומית ואנושית חדשה, בעלת ערכים, המושתתת על צדק ושוויון ויחסי‑אדם ועם מהוגנים. ואידיאל זה הוא שהדליק בשעתו את הנוער, שנשבע לחלוציות והיה מוכן לכל קורבן.

אני מאמין, שיש דרך טובה לתקנת החברה שלנו ולקידום פני הסכנות. והדרך אינה קלה, אך גם אינה בשמים. הצלחת ההליכה תלויה בנו. עמנו מלא כוחות עבודה ויצירה, כוחות מוסריים ואינטלקטואליים גדולים. הם עתידים להתעורר להעזה גדולה, אם יינתן להם האות ואם ידגישו שהגיעה שעתם לפנול ופעולתם תהא רצויה ומבוקשת ופוריה.

וראשית כל, יש לחזור ולטפח את ייחוד אופייה של האומה הישראלית וגורלה ואת ייחודה של מדינת‑ישראל. הדגשת ייחודו של עם אין משמעה התפארות ב“אתה בחרתנו”. זוהי טעות חמורה. כשם שיש דמות מיוחדת לכל יחיד ויש צורך לפתחו, לחנכו ולהוציא אל הפועל את סגולותיו המיוחדות, כך יש לכל אומה צלם עצמי, תכונות ומעלות מקוריות, נטיות מיוחדות ליצירה. הזנחת העצמיות היא קיפוח הדמות, חטא לא‑יכופר לטבע האומה וליעודה. כורח‑חיים הוא לחזור ולחשוף את הערכים הלאומיים והאנושיים, התרבותיים והמוסריים, שההיסטוריה רבת‑הסבל שלנו גיבשה והנחילה לדורות, ולא כמסורת מאובנת, שאסור לנגוע בה או לשנותה, אלא כגרעינים חיוניים, הטעונים פיתוח וסיגול לחיי הדור שלנו. כשם שהלשון העברית בימינו היא מזיגה אורגאנית של מקורות הלשון מ“בראשית” ועד ביאליק ועגנון ושלונסקי, כך אופיינו הרוחני הוא מזיגה וגיבוש של תכונות העם לדורותיו. אנו בונים לעם עתיק, וחפץ‑הקיום הפרטי שלנו, ויכולת‑הקיום הפרטי שלנו, מותנים בעובדת הקיום של העם כולו. שום אשליה לא תועיל בתחום זה. אין פתרון ליחיד היהודי בלי פתרון לכלל היהודי. רק בתוכו יתקיים. רציפות זו מחייבת גם יניקה ממעינות העולם הגדול, וחידושים עצמיים וסיגולים לתנאי הזמן. כך היה וכך יהיה. המוטיבאציה היסודית והחיונית של היחיד בישראל, הנותנת טעם למאמציו ולקורבנותיו ולשאיפותיו, נעוצה בהכרת הייחוד הלאומי והאנושי של עמנו ויעודו. העמקת מוטיבציה זו, היתה דרושה תמיד, על אחת כמה וכמה עכשיו, עם כניסתו לתקופה של שלום עם שכנינו. ואין צריך לומר, שגם העליה הגדולה, שהיא יסוד עתידנו, עשויה להתגבר לאחר שמדינת‑ישראל, וביחוד החברה הישראלית, יהיו נקודת‑משיכה לאלה, שמאסו בשיגרת‑החיים בגולה ויבקשו להם אחיזה בישראל. יחסי‑הגומלין בין ישראל והתפוצות יתחסנו חיסון מישפחתי, מוסרי ונפשי.

ד

וכאן אני מגיע לתעודתם של הספרות והסופרים העברים. יעקב שטיינברג אומר בספרו המכונס, שהופיע בימים אלה, ש“הסופרים הם תאי‑הדם האדומים של העם”. רצה לומר, שהם המעבירים לתוכו את החמצן הרוחני, שבלעדיו אין חייו חיים. אין כאן שום יומרה. שטיינברג היה רחוק מכך. אין זה מתרחש מניה וביה. זהו תהליך רוחני ונפשי נמשך. אם נעיין בתולדות הציונות ומעשיה, ניווכח שסופרי ישראל יש להם חלק גדול, אולי מכריע, בהחדרת תודעת שיבת‑ציון לעם, ובהתעוררות היחיד. החל בהרצל – שאף הוא היה סופר – דרך אחד‑העם, ביאליק, ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי בגולה, עד שמעוני, הזז, למדן, אלתרמן, שלונסקי ועד אורי צבי, ש. שלום ואהרן מגד ושאר המשוררים והמספרים החיים עימנו – היו הסופרים העברים נושאי‑האבוקה של מדינת‑ישראל. הם טיפחו באהבה ובמסירות את הלשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים, והם שסוככו ככרובים על הכיסופים להתחדשות העם במולדתו. הם הרעיפו על העם טל‑שירה והזריקו בתוך ורידיו נסיוב של פרוזה וחישלו בשבילו כלי‑ביטוי וכלי‑מגן אדירים. בליבו של כל חייל, שנלחם למען שיחרורנו ותקומתנו, חילחל ומחלחל ניגון של שיר עברי. לפיכך ניתנה רשות לומר, שעל ברכי הספרות העברית נולדה מדינתנו. שכן הסופרים העברים, שהיו מושפעים מחזון אחרית‑הימים של נביאינו, שאלו: מה השעה? ואף השיבו: השעה היא שעת שיבת‑ציון, שעת ההתחדשות הלאומית והחברתית, שעת החלוציות המגשימה – שעת הקמת המדינה. הם היו מורי‑השעות לעם.

יעודו זה של הסופר העברי, שנתרופף חוסנו במרוצת חיי המדינה, מן הדין שיחזור לזיוו. והוא יוכשר להגשימו לא כל‑ידי הזמנה לאומית או סוציאלית, לא על‑ידי רתימת עצמו להרכבתה של מפלגה או כת, ולא בכוח התביעה מן החוץ: כתוב כך ואל תכתוב כך! אלא דווקא על‑ידי חירות‑הרחף בעולמו, על‑ידי יצירות של אמת ואמנות, על חיי אדם ועם. כל סופר בא לעולם וסודו עימו. סוד זה מתגלה לו עצמו דרך יצירתו. אולם לפי שהסופר נולד במזל של עמו והוא נעוץ במערכת גורלו, ודאי שישיח לנו גם את סוד עמו וגורלו. ישא את חזונו ויכשיר את הלבבות להגשמתו. מכאן שזיקת הסופר למציאות הלאומית החיה היא טבעית, ואם אמרנו, שהתפקיד הראשי יהיה להעמיק את ייחוד מהותנו וייחוד גורלנו, הרי אין לך מלאך‑שליח טוב מן הספרות העברית. הספרות העברית שומרת את ייחודה של האומה העברית ומטפחת את מקוריותה, מחברת אותה בצינורות גלויים וסמויים אל העילית של תרבות העמים ועושה אותה אזרחית העולם. היא שומרת אותה מפני החיקוי וההתבוללות, מפני ההתלעזות וההתבטלות. כל המידות האלו דרושות לנו תמיד, אך עם בוא השלום תהיינה דרושות שבעתיים, הן בתחום החברה, החינוך והכלכלה, לבל ידבק בנו הסנוביזם ולבל יציפו אותנו לגיונות של פועלים זרי וזולים כחוטבי עצים ושואבי מים, והןן בתחום הרוחני, לבל ישטפונו נחשולים של ספרות חקיינית ובידורית, או זיבורית תרבותית של אופנת העולם, כביכול. הסופרים והספרות, אם יזכו, עשויים להחיות בתוך העם בישראל את האוטופיה הציונית, בגירסתה, ההולמת את התקופה החדשה, ותהיה לנו למגדלור בסבכי המציאות המתהווה. היא תבשם קצת את המציאות באי‑המציאות, שהיא אם המציאות החדשה. ראוי לציין, שבכמה יצירות של הספרות העברית בישראל משתקף לא‑מעט חזון השלום עם הערבים, ואנו מקווים שתימצא עכשיו הדרך לזימון הדדי ולשיתוף מעשי בין הסופרים העברים לסופרי מצרים. אף תיתכן השפעה הדדית יוצרת, שאין אנו מסוגלים לשער כוחה בשעה זו. יחסי המלחמה בינינו סילפו בלי ספק את דעתו של הישראלי על המצרי ושל המצרי על הישראלי. הפגישה עתידה לגרום לא רק שימחת ההיכרות ההדדית, היכרות אישית וספרותית, אלא גם לבטל משפטים קדומים ולהקנות מושגים נכונים זה על זה. שיתוף כזה עשוי להפרות את סופרי ישראל ומצרים ולבצר את השלום בקרב בני שני העמים.

ה

ורואה אני צורך לומר באזני האחראים למדינה ולתנועה הציונית, שחלילה להם לדבוק בטענה, שכבר גרמה לנו רעה רבה. הלא זאת היא האמירה השגורה, שנשמעת כמעט בכל תקופה ועכשיו שוב עלולה להישמע: תחילה נביא את השלום ונבנה אותו בנין שלום, ואח‑כך נוכל להיפנות לעניני חברה, ספרות ותרבות. זוהי טענה, שהיתה הרת‑סכנות תמיד, ועכשיו תהא חמורה שבעתיים. דווקא בשעה זו, שלב העם יהיה פתוח לתמורות ולחידושים יסודיים, כורח‑חיים הוא לעשות בדק‑בית חברתי יסודי וליצור תנאים ליצירה הרוחנית, שיש שהיא צומחת ומבשילה לאט ויש שהיא באה בבת‑אחת. ודאי, גם מן התמורה בדמות עידן השלום אין לצפות יצירות תוך קפיצת‑דרך. היצירה היא כולה ברשות היחיד, היא נולדת בסוד הייחוד הגמור, ולא בתנאים חומריים היא תלוייה. “אם יתן איש את כל הון ביתו” לאדם, לא ייעשה על‑ידי כך סופר או אמן. אולם יש להתקין תנאים ליצירה, וכשם שדרושים לסופר ולאמן כלי‑אומנות למלאכתם, כך דרושים לו תנאי‑עבודה מינימאליים ואווירה של הערכה. העם היהודי בגולה הצטיין בחיבתו המיוחדת לתלמיד חכם, עד שאמרו: “תלמיד חכם קודם למלך”, וחיבה זו שליפפה אותו, העלתה את יוקרתו ואף הגבירה את סגולת‑הקליטה של העם ואת הכושר הנפשי של המנהיג הרוחני שלו ללימוד, למחשבה ולהשראה רוחנית. גם בימינו צורך הוא להעלות את מעמדם של היוצר העברי, הסופר ואיש‑הרוח ולנטוע יחס של כבוד אליהם. החברה צריכה לתת להם פנאי ליצירה ולחדד את קשב העם אליה; והעיקר: יש לעורר בו את הצורך בעניני ספרות ואמנות. דווקא הטכניקה המפותחת, שהיא נחוצה לנו מאוד, אך טומנת חשש שמא ייווצר בהשפעתה “האדם האקונומי”, המנותק מסולם‑הערכים – דווקא היא מחייבת אותנו, שהאיש היהודי בישראל יהא ער וקשוב לחיי נפש עמוקים יותר ופתוח לחוויות ספרותיות ואמנותיות – לעולם רוחני. ואל יצפו המנהיגים הרשמיים מן הסופרים העברים שייענו ל“הזמנה סוציאלית”. לא. חירות המחשבה, ההרגשה והיצירה היא תנאי מוקדם ואוויר לנשימה ליוצר. אין לומר לסופר מה לעשות. דמיונו יגיד לו. הוא חייב ליצור לפי ציווי פנימי ומצפוני. תיתכן גם התנגשות בינו לבין ההנהגה הרשמית, שהרי המניע הנפשי ליצירתו נעוץ באי‑מנוחתו, באי‑השלמתו עם משהו ובמרדנותו, ולפעמים בהתנגדותו המפורשת לקיים. ואף‑על‑פי‑כן, צריך לתת לו אוטונומיה אמיתית. אסור לנהוג בו בקוצר‑רוח אלא יש לסמוך עליו שיצירתו תשמש מזון רוחני חיוני לעם, ואף תהווה תרומה ישראלית לתרבות העולם. זה הכלל: היוצר הרוחני צריך להיות נאמן ובן‑חורין בהיעלם אחד.

ו

צורך הוא לי להעיר כמה הערות גם על הסופרים כחטיבה ציבורית. כוחו של הסופר ביחידותו, באישיותו החד‑פעמית, אולם חלקתו ביצירה היא תמיד בתוך העם והחברה, המצטרפת לנחלה הכללית. מכאן הרגשת חובתו כלפיהם. ויפה הדבר שלעתים מרגיש הסופר צורך לנטוש את חדר‑התייחדותו ואת יצירתו הספרותית האסתטית המובהקת ולהתייצב בשער‑בת‑רבים, כדי להגיד את דברו על המשבר המתחולל, או על תופעות שליליות שנתגלו בחיי הציבור. חזיון זה מצוי בכל העולם, אבל אצלנו הוא בעל צביון מיוחד. שכן מעמד הסופרים העברים הוא כמעמדה של האומה כולה. זהו מעמד קיומי, אכזיסטנציאלי, שאי‑אפשר להם להסיח את הדעת ממנו אפילו שעה אחת. במציאות שלנו מפרכסים והומים הרב חומרי‑חיים וחומרי‑גורל, ניחושי‑סכנה ורחשי‑חזון, והם תובעים את מוּדעוּתו של הסופר ופעילותו. בלשון ציורית הייתי אומר, שהסופר ידו האחת אוחזת בעט‑קבע, הכותב דברים, שיש בהם ערכי אמת ואמנות, קסמי צורה ותוכן, שגורל העם וחייו מתבטא בהם בעקיפין, וידו האחרת אוחזת מזמן לזמן בעט‑עראי, הכותב בלחץ השעה ומתמודד פנים‑אל‑פנים עם המאורעות והבעיות הבוערים, ושניהם מיעוּד אחד הם נובעים.

וגם בשעה חגיגית זו לא נתעלם מרעה חולה אחת בתוך חברת הסופרים כוונתי ליחסים ונימוסים בין סופרים בני דורות שונים, ולפעמים בין סופרים בני גיל אחד ואפילו בין סופרים בני משמרת אחת. הוויכוח בין יוצרים שונים הוא סם‑חיים להם ולעם. טבעי הוא, שתפיסות ודרכי כתיבה שונות מדיינות זו עם זו, ואף מקימות במות מיוחדות להבעתן. דיון כזה הוא פורה. הוא משחיז את הדברים ומעמיקם. אולם אוי לנו ואוי למתווכחים כשפולמוסאותיהם נכתבים או מושמעים בלשון גדפנית, תוך התעלמות מנימוסים, שהם יסודה של כל חברה תרבותית. “הבהרה” כזאת של דעות וטעמים מביאה לידי האפלה. היא מחשיכה עלינו את עולמנו וגורמת בזיון לסופר ולספרות. אני נמנע מלהביא דוגמאות מפני כבוד הערב הזה, אבל הן מדברות בעדן. בדרכים אלו אין מגינים על אמת אישית ואין מחנכים להבנת ערכי ספרות ואמנות, והמשתמש בהן מזיק לעצמו ולתורתו. אינני מופיע אן כמוכיח בשער, אלא כמסיק מסקנה ממה שאוזני שומעות ועיני קוראות. ידועה אמירתו של מנדלי: כשבא חולב לפני הרופא, וקובל על מחלתו, הדבר הראשון שאומר לו הרופא: הראה נא לי את לשונך! אם הלשון נקיה, סימן שהאדם בריא. גם סופר המתווכח בפומבי, הדבר הראשון שמתרשם ממנו הקורא, הוא, אם לשונו נקיה. אם לאו – הריהו רואה אותו כלודר בזירת‑קרבות, המשעשע את הצופים בצריחות ובנגיחות. ניזהר מכך כי בנפשנו הדבר!

ז

רבותי, ניסיתי להשיב על השאלה: מה השעה? מה השעה לעם, למדינה ולציבור הסופרים. לא היתה לי כל יומרה למיצוי התשובה. ותמיהני אם כבר ניתן עכשיו לראות את כל העתיד להשתלשל ממאורע גדול זה שאירע לנו. התולדות העיקריות מקופלות עדיין בנעלם הגדול. אולם גם ראשיתן חשובה מאוד. והרבה תלוי בנו. השלום הוא חלומנו, וידוע, שהכל הולך אחר הפתרון. ואנחנו כולנו היה הפותרים. נתנה לנו הזדמנות יקרה לחידוש הרציפות ההיסטורית, שיש ב גרעיני “בראשית” חדשה. טבעי הדבר, שאנו מלאים חששות והיסוסים. לפיכך עלינו לעשות ברית בין הבתרים, בין בתרי האמונה והתקוה, ובין בתרי הספקות והחרדות. בכל מצב היינו מלאי חרדה. כי לא נולדנו במזל של אושר שלם. עם ישראל לא היה מעולם מדושן עונג. מצב אידיאלי לא היה ולא נברא, אלא מיתוס היה. הבטחה נבואית. אולם ניתנה לנו רשות, ועכשיו גם אפשרות, לבנות את השלום. לעצב את דמות‑דיוקננו הרוחנית, החברתית והמדינית, ולבצר את קיומנו על יסודות‑חיים בריאים וצודקים, כיאות למדינה יהודית. וציבור הסופרים בוועידה זו ישמח במתן חלקו להגשמה לאומית וחברתית זו!

---

באזני הסופר היינריך בל

מאת

ישראל כהן

¹

אנו מקדמים את פניך כסופר הומאניסטן. מכיר אני קצת את יצירתך הבלטריסטית והמסאית ואני נוטל לעצמי רשות לומר, שההומאניזם שלך טבוע בהשקפותיך, ביצירתך ובגישתך לבעיות העבר וההווה.

אנחנו רגילים לקבל אורחים. בדרך כלל שליטים הנימוס והאדיבות בקבלות‑פנים. מדברים בשבח האורח ועמו, מפליגים בהערכת יצירתו ומשתדלים להשרות רוח של נועם, של שבת‑אחים גם יחד. מחובת המארח להימנע מכל מה שעלול לגרום חריקה או צרימה או חריגה מן הנימוס. ואפילו אותו “מה” הוא אמיתי. מה שאין הן בביקור זה. כאן הנימוס אינו מספיק. אי‑אמירת האמת המורגשת והמושכלת תהיה פגם גדול. שיחתנו צריכה להיות גלויית‑לב ככל האפשר.

בקובץ המסות שלך, במדור הראיונות עם עיתונאים, אתה מביע, חזור והבע, את מורת רוחך מן השאלות והחקירות והבילושים הטורדניים. הסופר – כך אתה אומר – עוסק בכתיבה, וכשהוא מסיים את ספרו הוא מוציאוֹ לאור ומניחו ברשות הרבים. ואין לפני הציבור אלא מה שעיניו רואות. הוא צריך לשפוט את הסופר רק לפיי מה שיצר והנחיל לקורא ולעם. חייו של הסופר, מנהגיו וכוונותיו הנסתרות הם ענין לו לבדו, ואין לשום איש חלק בהם. הטיפול בהם הוא מעבר לטעם הטוב ומחוץ למותר.

אולם, אורח יקר, אין לי צורך לאמץ הרבה את דמיוני כדי לתאר לעצמי, שאתה, מר בֹל, התכוננת לביקורך בישראל בצורה אחרת לגמרי מאשר לכל ביקור אחר באיזו ארץ שהיא. אתה ידעת, שאתה בא לארץ, שיחסיה עם גרמניה ועם אנשי‑הרוח שלה הם מיוחדים בסוגם ומלאים בעיות, פירכות והיסוסים. אין ספק שהיתקנת את עצמך לשמוע כאן שאלות ותהיות, שבמקום אחר לא היו נראות בעיניך. ואם במסיבת סופרים זו אנו מעלים מקצת מן המקצת מן המציק לנו לפני סופר גרמני – שגב, זאת היא לנו פגישה ראשונה עמו – הרי זה לא מתוך סקרנות עיתונאית, אלא מתוך חובת המצפון. שכן מבחינה כללית, שותפים אנו לדעתך, שיצירת הסופר היא עיקר ואין לחטט בעניניו הפרטיים. במסור היהודית נאמר “כל ישראל ערבים זה לזה”. אדם מישראל שחטא המיט קלון על העם כולו, דומני, שכלל מוסרי זה כוחו יפה גם כלפי העם הגרמני. קל וחומר שכוחו יפה כלפי הסופרים הגרמנים. הסופר האמיתי הוא איש‑העם, יונק ומיניק את עמו, ואפילו הוא עצמו צדיק קמור, אינו יכול לשחרר עצמו מחטאת בני עמו. הקולר תלוי בצווארו תמיד. אדרבה, הוא חייב יותר מאחרים לעמול בתיקון עמו, בהבאתו לידי חשבון נפש, בהחזרתו בתשובה שלמה.

באחת ממסותיך קראתי, שאותך מענינים בעיקר שני נושאים: דת ואהבה. יפה אמרת. אלה הם נושאים המענינים גם אותנו. אלה הם שני גלגלים, המניעים את עולמו של אדם בכל מקום. אולם איני צריך למור לך, שאפשר לעצב שני נושאים אלה עיצוב ספרותי, ואפילו אמנותי, בדרכים שונות, חיוביות ושליליות. אפשר להסית דת בדת. אפשר להשפיל את האחת ולרומם את חברתה, אפשר לכפור בעצם קיומו של הרטט הדתי האמיתי אצל עם מסויים. על דרך זו אפשר גם להעריץ אהה גזעית כטיפוס‑מפת לאהבה אמיתית. אפשר לחלל אהבת הזולת. והלא דורנו נתנסה בכל אלה. לא סופר אחד נתן לסילופים אנושיים ממיטב כוחו וחילו. נמצא, שלא הנושא כשלעצמו מכריע, אלא תפיסתו, דרך עיצובו, שיעור תרומתו לדעת‑עצמנו.

אתה, מר בּל, תרמת לא מעט לתיאור הנושאים האלה. תיארת את זוועות המלחמה, את מרירות נפשם של החוזרים מן המערכה ואת חיי החורבות. היית איש‑ריב לקאתוליות ההיסטורית והעכשווית כאחת, אף על פי שאתה מונה עצמך בין מאמיניה. אתה ראית ביצירתך ללב האנושי האוהב, והבדלת בין קודש לחילול.

ואף על פי כן, אבקש סליחתך אם אעיר הערה אחת כוללת, שבדרך כלל אינה מן הנימוס, ואף אינה מותרת לסופר כלפי חברו.

אני יודע מה מוגבלת השפעתה של יצירה ספרותית ככוח מתקן בחיי המעשה. חזיון זה קיים בכל מקום. אולם לשם הערתי ברצוני להניח, שכוחה החינוכי של היצירה הספרותי הוא כביר בגרמניה ומחולל נפלאות. ואז אני שואל: אילו היה כוח‑קסמים ליצירתך וכל העם הגרמני היה קורא אותה למקטון ועד גדול; היש בה, ביצירתך, אותם היסודות והערכים, הייתי אומר, הנוגדנים, המסוגלים לתקן עם, להביאו לידי חרטוה ולהחזירו בתשובה שלמה? יצירתך יפה היא, מעניינת, דקה; אתה טיהרת את הלשון הגרמנית, שסורסה ונטמאה בידי הנאצים. אך אסתטיקה זו – היש בה כוח מעורר די הצורך, שיטלטל את עמך לאחר הקאטאסטרופה המוסרית הגדולה ולהביאו לכלל מולד חדש?

לפי הרגשתי, מעולף היסוד המרדני יתר על המידה עילופי צורה ונוֹי. צעקתך על האסון, העוול והעיוות, נתונה בפסקי‑טעמים מרובים. הנגינה והריתמוס מהנים את הקורא ועלולים להסיח את דעתו מיסוּרי מצפונו, אם אמנם היו לו כאלה.

אפשר שסופרי עמים אחרים רשאים לחזור לסדר היום, לטפח אסכולו ולהתמכר לפולחן הצורה וגינוני נוסח אסתטיים. ואולם הכרה היא בי, שסופר גרמני איננו יכול עדיין לשוב לאיתנו ולראות עצמו רק ככוהן במקדש האמנות. יותר מדי טומאה הוכנסה לאותו מיקדש, והד צעדיהם של הואנדאלים טרם נדם. על כן הפליאתני העובדה, שמיצירתו של מר היינריך בּל אין מנהמת בת‑קולה של השוֹאה, שהגרמנים המיטו על העם היהודי ועל כמה עמים אחרים.²

אין ספק, שפגישתך, מר בּל, עם העם היהודי בישראל, שהיא מולדתו ומקום התחדשותו, תעורר את רוחך ודעתך לנושא נורא‑הוד זה.

---

ארגון-גג של סופרי ישראל

מאת

ישראל כהן

¹

בשם הוועדה המכינה להקמת התאחדות סופרי ישראל אני ופתח את אסיפת‑הייסוד של ההתאחדות. אי אפשר לומר שאסיפת‑ייסוד זו מתכנסת באווירה של אדישות ציבורית וקרירות‑מזג. קדם לה פולמוס סוער, שלא נשתתק עד היום הזה. זו דרכה של יצירת גוף ציבורי חשוב שנועדו לו תפקידים נכבדים בחיי החברה, שמהותו וטיבו שנויים במחלוקת.

בשתי אסיפות סופרים שלא‑מן‑המנין היה בירור גדול ונתגלעה מחלוקת משולשת. היו סופרים עברים שתבעו שינוי‑כיוון ושינוי‑התקנון של אגודת הסופרים העברים, שעיקרם היה במחיקת התואר: הסופרים העברים, באופן שהסופרים הערבים וסופרי יידיש ורוסית יהווּ אגודה אחת.

שנית, היו שהציעו להקים אירגון‑גג לכל סופרי החטיבות הלשוניות בישראל, שחברים בה יוכלו להיות רק אגודות‑סופרים, אחת לכל לשון.

שלישית, היו שהציעו אירגון‑גג בעל דמות כפולה, באופן שמצד אחד יהיו בו חטיבות לשוניות, ואילו מצד שני יוכלו להתקבל בו גם סופרים בודדים, שאינם רוצים להיות חברים בשום אגודת סופרים.

כל הדעות הללו נידונו וחזרו ונידונו ונשקלו, והרוב הגדול הכריע לצד ההצעה שהמליצה על הקמת אירגון‑גג, שבו יוכלו להיות חברים רק אגודות סופרים כחטיבות עצמאיות, אחת לכל לשון. ואכן, להקמת התאחדות סופרים כזאת נקראנו הערב.

רבותי, בסעיף האירגוני הקטן הזה, הנראה כבעל אופי טכני, מקופל ויכוח עקרוני גדול. אלה שביקשו למחוק מאגודת הסופרים העברים את התואר “העברים”, תפסו את האגודה כאירגון מקצועי צר, ולכן קל היה להם לוותר על עבריותו ולצרפו לאינטרסים המקצועיים של הסופרים בלשונות אחרות. אולם תפיסה זו הסעירה את רובם המכריע של חברי אגודת הסופרים והם התנגדו לה. שכן הם גרסו וגורסים מה שכתוב בתקנונה – שהאגודה, תכליתה לשקוד על תקנת מעמדם של הסופרים העברים, לעודד את היצירה העברית ולהרים את קרן הספרות והתרבות העברית. תעודה זו חיה וקיימת בכל עוזה, ומלפני 52 שנה ועד היום לא נגרע ממנה כקוצו של יוד. אדרבה, ההווייה הרוחנית במדינתנו וגל העליה המבורך כופלים את חשיבותה של אותה תעודה.

תוך כדי בירור סוגיה זו ראינו שתפישתם של הסופרים הערבים איננה רחוקה מזו של הסופרים העברים: גם הם רואים תעודה לעצמם לדאוג ליצירה ספרותית ברוח המסורת הערבית וייחודה ולהפיצה בקרב בני עמם. אף הם רוצים להיות אדונים לעצמם בתחום חופש היצירה וכיוונה באגודה מיוחדת משלהם, שבה לא יטושטש צלמם. בה יוכלו לפתור את בעיותיהם הספציפיות, ולא יהיו נתונים למאיוריזאציה מתמדת, אלא ייהנו מזכויותיהם הסופרים ערבים וכאזרחי מדינה נאמנים.

אנו נקטנו קנה‑מידה אחד כלפי הסופרים העברים וכלפי סופרי יידיש וכלפי הסופרים הערבים, שהקימו להם בינתיים אגודה משלהם.

הועדה המכינה, שנבחרה באסיפה הכללית המיוחדת של הסופרים העברים וחברים בה נציגי הסופרים העברים, נציגי הסופרים הערבים, סופרי יידיש וסופרים הכותבים רוסית, ישבה ישיבות רבות, שבהן ביררנו ברר היטב, ברוח טובה וחברית, את כל הדעות וההצעות. מה שנביא הערב לפני אסיפת‑הייסוד הזאת הוא פרי דיוּן ושיקול והחלטה משותפים ומאוחדים, שנתגבשו בתקנון מסועף ומפורש, המקיף את כל הצדדים של התאחדות סופרי ישראל, את מסדה האירגוני, את כל ענפי פעילותה. תקנון זה, שלבש לבוש משפטי, יהיה לעיניים להתאחדות הסופרים בישראל שתקום הערב.

אסיפת הייסוד הזאת מורכבת איפוא לפי התקנון מצירי אגודת הסופרים העברים, צירי אגודת הסופרים הערבים, אגודת סופרי יידיש ואגודת סופרים הכותבים רוסית. בקרוב תצטרף איליה אגודת סופרים כותבי רומנית, ובוודאי עתידות להצטרף עוד אגודות.

רבותי, ארצנו ארץ גבוהה. כל מה שנאמר ונכתב ונעשה בה, בת‑קול יוצאת ומכרזת עליהם מסוף העולם ועד סופו. אחריות גדולה מוטלת איפוא עלינו כסופרים במדינת ישראל, כיחידים וככלל, כלפי פנים וכלפי חוץ. אחריות משותפת זו היא שכינסה אותנו לכאן. אנו מקימים היום אירגון‑גג, הכולל ומקיף את כל החטיבות של הסופרים במדינת ישראל ללא הבדל עם, לשון, דת ומין. זהו מאורע גדול ומיוחד בסוגו, שראוי לברך עליו. התאחדות הסופרים תהיה הבית המשותף לכול, בו ידונו יחדיו על ענייניהם המקצועיים, יטכסו עצה איך להיטיב את תנאי עבודתם ויצירתם; בו תיפרש רשת של עזרה הדדית בין החטיבות השונות. בו יזדמנו סופרים ללשונותיהם וישוחחו דרך חירות על בעיותיהם המיוחדות והמשותפות וילמדו זה מזה, או יתקרבו זה לזה כאנשים‑אחים היוצרים בלשון עמם. בו יתעורר רצון ותימצא היכולת לתרגם יצירות‑ספרות מלשון ללשון, ותועמק השותפות היוצרת.

ושמא ניתנה לנו רשות לצפות בחזוננו לאיזו בשורה משותפת שתתרקם בו לאט‑לאט, בשורת אחווה של סופרים יהודים וערבים במדינת ישראל, ובשורת השלום להם ולכל המדינות השכנות? הן לא אחת הקדימו סופרים בחזונם יצירת מציאות חדשה, מפני מה לא נעז גם אנו לחלום על כך? דוקא המסגרת החופשית של ההתאחדות מניחה מקום לתקוות גדולות אלה. בסימן זה של המאורע הגדול והתקוות הקשורות בו, אני פותח את אסיפת‑הייסוד של התאחדות הספרים במדינת ישראל.

---

הוראת הספרות

מאת

ישראל כהן

הוראת הספרות – כיצד? / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לימוד הספרות בבתי הספר איננו סוגיה קלה אצל שום אומה, קל וחומר אצלנו. ובמידה שאנו מייחסים חשיבות ללימוד זה כגורם המעצב את נפש התלמיד, כלומר את הדור הצעיר, בה במידה אנו מתקשים להחליט בוודאות גמורה מה להכליל בתכנית הלימוד ומה לא להכליל, מה להכשיר ומה לא. שכן אם נניח, דרך משל, שהספרות אף היא בכלל מזון, שהוויטאמינים והקאלוריות קובעים את טיבה והשפעתה, מן הנמנע הוא להגיע לידי ידיעת כמות הקאלוריות והוויטאמינים, האצורה ביצירה פיוטית,סיפורית או מסאית של סופר פלוני או אלמוני. הספרות אינה במדידה ולא בשקילה, אלא בטעימה ובהערכה. פסק‑דעתו של המעריך אפילו יתלבש בניב חתוך וברור, הריהו מעומעם ואפלולי בהיותו יונק מספירת החוויה האינטימית, שאינה בת תיאור מדוייק. המושגים “מאזניים” ו“הכרעה” אינם אלא מושאלים בידנו מחמת מחסור ודלות באמצעי הבעה. גשמיותם וסמכותם מטעות את הבריות לחשוב, שאמנם נשקלה היצירה במאזניים ונמצאה מלאה או חסרה. מובן, שאין לנו ברירה אלא לומר כן אך האמירה מחייבת ענווה וידיעת המחיצה החוצצת בין העניין והנאמר עליו. מפני שכלי‑ההבעה קטן מן המובע.

לפיכך העזה גדולה היא לחבר תכנית לימוד הספרות של כל הדורות, שיש בה ממילא אמירת הן ולאו, בירור וניפוי, הכשרה ודחיה. ומשבח אני את המעיזים. הם נוטלים על עצמם אחריות רבה ואף מפקירים עצמם לביקורת. אולם גם ההעזה טעונה הגבלה, שאם לא כן היא עלולה לגרום רעה גדולה, ואז יתברר, שהשמרנות טובה הימנה. שכן השמרנות אינה מבטלת את הצורך במהפכה, היא רק דוחה אותה לזמן‑מה, לשעת‑כושר יפה יותר, ואילו ההעזה המופרזת יש שהיא מקעקעת יסודות ועוקרת נטעים ללא תקנה. על כן צריכים האחראים שבדור לשים בה מתג ורסן.

הכל מודים, שהספרות העברית עד מנדלי וביאליק בערך, רובה אינו נוח ללימוד בבתי הספר. לשונה קשה ונושאיה זרים לדור החדש בישראל. אבל אף דבר זה ברור, שבלעדיה לא תובן גם הספרות החדשה. יתר על כן: כל תודעתנו הלאומית והאנושית תהיה פגומה. אי אשפר לפרנס את הדור בספרות ההווה בלבד ללא תשתית בעבר הרחוק והקרוב. בשלשלת היצירה העברית מצויות חוליות שונות, גם חלשות, אך בלעדיהן אין בכלל שלשלת אלא חוליות נפרדו ללא חיבור. איני אומר, שצריך ואפשר ללמד את כל ספרות ההשכלה, ויש בלי ספק צורך בברירה קפדנית, אך העזה זו למחוק לחלוטין אל יל“ג כלימוד‑חובה היא מופלגת מאוד, וממילא מופרך טעמה. האמנם בטוחים מחברי התכנית בטחון מוחלט, ש”בין שיני האריות" או “במצולות ים” אינם עשויים להעניק הנאה וחוויה לתלמיד כמו שיר בן זמננו? ודאי יהיו אלה הנאה וחוויה מסוג שונה; אולם שוני זה שבהנאה הוא הנדרש. עלינו להטעימו גם טעמה של יצירה אחרת. ולא עוד אלא אפילו תהיה ההנאה משירים אלה פחותה מזו שבשיר בן זמננו עדיין אין מזה ראיה, שאין צורך ללמדם. יודעי דבר, שבדקו תכניות ללימוד הספרות אצל עמים אחרים, מעידים, כי הם אינם ממהרים לנער את חצנם מספרות ראשונים גם אם זו פחותה במקצת בערכה. ולא הבאתי את יל"ג אלא כדוגמה. הלא גם את מנדלי זנחה התכנית ותפסה ממנו כמה סיפורים קטנים, שאינם מסלתו של מנדלי.

קנה‑המידה האסתטציסטי, שהיה נקוט בידי מחברי התכנית, הוא שהוליכם עקלקלות. ה“וויטאמינים”, שהיצירה הספרותית מושיטה לנו, שונים ומגוּונים: ויטאמין יופי אינו בן יחיד. עליו בלבד אין להישען. צריכים להילוות אליו ערכי אמת ורעיון, ערכי אומה וחברה, ערכי טוב ויושר. בלעדיהם אף היופי יתום הוא. ודאי, בלי מינימום של אמנות אין יצירה, אך מיצוי הדין האסתטי כשיטה יחידה או עיקרית לבחירת חומר ספרותי לבתי הספר הוא טעות קשה והרת‑סכנות.

יתרונו של קנה‑המידה האמנותי והאסתטי בתחום ההערכה הספרותית ברור לכל ואינו צריך ראיה, אך אין לעשותו מכשיר לפסילת אותם תקופות וסופרים, שבלעדיהם אין לתלמיד ולא למורה כל תחושת רציפות. בדור זה אנו מתחבטים בבעיות שונות ואף בסתירות רבות, ולא תמיד אנו מזדרזים לחתוך ולהכריע. הכרה היא בנו, שחיבוטים וסתירות אלה הם מגופי הוויתנו והתהוותנו. אם בתחומי חיים אחרים כך, בתחום הספרות, שהיא שמרנית לפי שורש מהותה, על אחת כמה וכמה. יש לומר בפשטות באזני רותם המעיזים, שקנה‑המידה האסתטי מביאם לידי בחירה קיצונית: עדיין לא הגיעה השעה להכריע! כורח הוא שעוד עשור או שני עשורים יהיו התחומים והסוגים משורבבים קצת. נעשה כמיטב יכלתנו לברור את הטוב והיפה והאמנותי שבספרותנו ונגישם במבחר כלי‑ההגשה החינוכיים והדידאקטיים, אך ניזהר מאוד מפני קיצוץ שרשים וענפים, מתוך רצון, שכרם ספרותנו יופיע לפני תלמידינו בתכלית היופי. נישא ונסבול את “הפגם האסתטי”, כביכול, ביצירות מאפו, יל"ג, מנדלי ואחרים, ואל נתנכר אליהם. הם עדיין מסוגלים, בעידית שבהם, לזון ולפרנס גם את הנפש הישראלית של הדור הזה. כי אבות‑המזון הם. ובלי לקפח את היצירה הספרותית החיה והמתפתחת, שהיא תקוותנו, שסופרי ישראל שוקדים על טיפוחה האמנותי, חובה היא להודיע שספרות‑ההווה בלבד אינה דיה לעצמה ואין בכוחה למלא את התפקיד הדרוש. אף אין זה מן המידה להזדרז בהכללת ספרות חדישה בתכנית הלימודים. צריך ליצן לה שהוּת, כדי שתצטלל ותוכיח שתוכה כברה, ושהלהיטות אחריה אינה פרי אפנה בת‑יומה.

ההסתמכות על התלמידים, שאינם גורסים ספרות ימי הביניים ואינם מחבבים ספרות ההשכלה, מתמיהה מאוד. אילו ערכנו משאלים בקרב התלמידים, כדי לקבוע על פיהם את תכניות הלימודים, היו מתגלות תוצאות מדהימות. וכבר טבעו ליצני הדור מטבעות‑היתול שונים בענין זה. כל חינוך הוא “כפוי” במידה מסוימת ונקבע על ידי ותיקים ובעלי נסיון, הנוטלים על עצמם אחריות להחליט מה רצוי ומה אינו רצוי במערכת החינוך והלימוד. ולא עוד אלא שתלמידים רבים, לכשיתבגרו, לא יסלחו למחנכיהם על שנכנעו לחוסר‑נסיונם ולנטיית לבם ומנעו מהם דברים, שחובה לדעתם וצורך להם לדעתם. על כל פנים, תכנית ללימוד הספרות העברית מן הדין שתהיה פרי השקפת עלמם של המחנכים ולא של נטיית התלמידים. מחבריה חייבים לשוות לנגד עינים את טובת הפרט והאומה, את צרכי ההווה והעתיד. לפיכך יש לנהוג זהירות גדולה בברירת החומר הלימודי, תוך נקיטת קני‑מידה אחדים. עוד לא הגענו אל הנחלה הספרותית הגדולה ולא אל המנוחה, שתאפשר לנו הסתכלות באספקלריה האסתטית המאירה בלבד. עד אותה שעה מאושרת צריכים להתכנס בתכנית אחת ולדוּר בכפיפה אחת מאפו עם שלונסקי, יל"ג עם אלתרמן ומנדלי עם שמיר וּמגד – עוד חזון למועד ההכרעה והיא לא תבוא כחתף, אלא לשיעורין, קמעה קמעה.

---

מה מריץ את איגוד הסופרים החדש?

מאת

ישראל כהן

¹

שאלה: מאם הקמת “איגוד סופרי ישראל” על ידי קבוצת סופרים ומשוררים שמשתייכים, או השתייכו בעבר ל“אגודת הסופרים העבריים”, מהווה, למעשה, פילוג באגודת הסופרים העבריים?

תשובה: עצם התארגנות קבוצת סופרים בתוך אגודת הסופרים העבריים, איננה יכולה להתפרש כפילוג. להיפך, קבוצה כזו לגיטימית ובמידה מסויימת מפרה. הכל תלוי בכוונותיה של הקבוצה ובמעשיה. עד כה בלטו שתי מגמות. האחת, הרואה ב“איגוד” אגודה חדשה שצריכה לבוא במקום אגודת הסופרים העברים הקיימת, והשניה, בה מכריזים חברים ב“איגוד” שהם חברים באגידת הסופרים העבריים. הימים הקרובים יעידו מה טיבו של האיגוד הזה. אם הוא יעסוק בתפקידים ארגוניים‑כלליים, שהם מסמכותה של אגודת הסופרים בלבד, נדון בלי ספק במעמדו.

שאלה: האם האיגוד החדש לא קם בגלל סחבת בהקמת “התאחדות סופרי ישראל” (בה יהיו מאוגנים, בארגון‑גג, איגודי סופרים ללשונותיהם)? הרי לפני כשנה ומחצה הוחלט על הקמת התאחדות זו. מדוע לא קמה זו עד עתה?

תשובה: האמת היא, שמשעה שנתקבלה ההחלטה על הקמת ההתאחדות ועד היום הזה, עסוקה ועדת ההכנה (שבה חברים נציגי אגודת הספרים העבריים, הסופרים הערביים, סופרי יידיש ונציגי הכותבים רוסית) בהגשמתה. העבודה היתה מרובה. היה צורך לגבש מצע משותף ומוסכם, תקנון שיוצע לאסיפת‑היסוד, דרך הרכבת מוסדות ההתאחדות וכיו"ב. מובן שבמלחמת יום הכיפורים ושבועות לא מעטים לאחריה לא יכולנו לעסוק בכך. בתקופת הבחירות והתעמולה המתלווה אליהן, לא היה נוח לחלק מסויים מחברי ועדת ההכנה לעסוק בעניין ההתאחדות.

לאחר שנתחדשו התנאים להמשך עבודת ההכנה, עסקנו בה בשקידה מרובה והיו שש ישיבות שבהן נדונו המצע והתקנון. הללו נמסרו אחר‑כך לעורך‑דין, כדי שיתן להן לבוש משפטי מתאים. לאחר אישור אחרון, בישיבת ועדת ההכנה, שנתקיימה לפני כששה שבועות, אושר התקנון והוחלט לכנס אסיפת‑יסוד בסתיו 1974. ברגע זה עסוקות החטיבות הלשוניות בהגשת ציריהן לוועדת היסוד של ההתאחדות.

שאלה: מה לדעתך, אם כן, “מריץ” את האיגוד החדש?

תשובה: שני גורמים מריצים אותם, לדעתי: 1. הרצון למלחמת אבות ובנים, שהוא, עד גבול מסויים, טבעי. נדמה להם, שאינם תופסים את המקום המתאים בקרב ציבור הספרים ובפעילותו – והם רואים בוותיקים מכשול שאין להסירו אלא על ידי התכותתות לכיתות. 2. אצל אחדים מיוצרי ה“איגוד” ישנה מגמה שמאלנית מפורשת, בלשונם “חוץ‑ספרותית”, שתלך ותתגלה ותחיש את ההתפוררות של ה“איגוד”.

שאלה: נוצר הרושם שכמה מטובי המספרים העבריים הם ממייסדי ה“איגוד”. היש בזה כדי להחליש את אגודת הסופרים העבריים?

תשובה: אמנם שמענו וקראנו, מפי נציגי ה“איגוד”, שסופרים חשובים הצטרפו אליהם, אולם שמועה זו נתבדתה. ס. יזהר וא. ב. יהושע, שה“איגוד” הכריז שהם עומדים מאחוריו, הודיעו בכתב שלא כן הדבר. ואף עמוס עוז לא הודיע על הצטרפותו.

שאלה: יש הטוענים שרבים מן החברים באגודת הספרים אינם סופרים ממש, כי אם מחברי ספרי לימוד וספרי דקדוק; מסאים ומבקרים, ואילו ב“איגוד” מתרכזים הכוחות הפוריים. האם אתה מסכים עם קביעות אלו?

תשובה: זו ממש עלילה. עלילה מדעת. יתכן שלפני 40 שנה, לא היה קנה‑מידה לקבלת סופרים. אולם, זה כחצי יובל שנים שקיים קנה‑מידה קבוע. כל מועמד חייב להגיש שני ספרים שפירסם ושתי המלצות של סופרים ידועים. אחר‑כך דן הועד כולו במועמד ובהצבעה חשאית, שבה חייב המועמד להשיג רוב של שני‑שלישים, הוא מתקבל לחברות באגודת הסופרים העבריים. יש ועדת סינון שמחליטה אם להגיש מועמד זה או אחר לוועד האגודה, או לדחותו על הסף. במצב עניינים זה לעולם לא יכול להתקבל אדם המחבר ספרי לימוד בלבד, או זה שבקיא בדקדוק בלבד, כפי שמהתלים אנשי ה“איגוד” החדש, אינני רוצה לשים את עצמי שופט עליהם.

שאלה: האם אגודת הסופרים העבריים היא איגוד מקצוי או גוף בעל תפקידים שהם למעלה מאלה?

תשובה: אגודת הסופרים היא גם אגודה מקצועית ומטפלת בקביעת שכר‑סופרים, בניהול משא ומתן עם המו“לים, ביישוב סכסוכים בין הסופר והמו”ל, בהשבחת תנאי‑עבודה, בקביעת פרסי‑ספרות ופרסי יצירה, בזכויות יוצרים וכו'. ואף על פי כן, אין זו אגודה מקצועית.

לאגודת הסופרים יעודים תרבותיים ורוחניים שונים. היוצר אמנם יוצר בסוד הייחוד הגמור ויצירתו איננה תלויה בשום איגוד. אבל, תפקידו של הסופר, כסופר עברי‑לאומי במדינת ישראל, הוא לעצב את הדמות הרוחנית של האומה, להחדיר את אהבת הספרות ואת אהבת הספר לתוך שדרות העם; להיות שותף בגיבוש מאווייה ועתידה של האומה.

שאלה: האם מטעם זה אינם יכולים סופרים ערביים להיות באגודת הסופרים העבריים?

תשובה: בהחלט. גם הסופר הערבי הוא סופר לאומי ועניינו המיוחד ביצירת ספרות ערבית, ובעיצוב חיי עמו לפי האידיאלים שלו. התארגנותם של הסופרים הערביים כחטיבה לשונית מיוחדת בתוך “התאחדות סופרי ישראל” מעניקה להם, מצד אחד, אפשרות ליהנות מהישגים מקצועיים כדוגמת הסופר העברי – ומצד שני מעניק להם חופש ההתאחדות וההתבטאות וההתנהגות. הסופר הערבי לא יהיה ניתן כל הימים למאיוריזציה של הסופרים העבריים בעניינים שאינם נוגעים להווייתו.

שאלה: סופרים עולים מתלוננים שסופרי ישראל סגורים בד' אמותיהם ואינם עושים לקליטה החברית של עולים חדשים. האם אתה מסכים עם תלונות אלה?

תשובה: אשר לאופיים ההסתגרותי של סופרי ישראל, אפשר לענות: “לך לאומן שעשׂני”. שום אגודה לא תשנה אופי זה במהרה. אולם, דווקא אגודת הסופרים העבריים הקימה מפעל למופת הקרוי “שבות”, שכבר תורגמו בו לעברית מיצירותיהם של סופרים עולים, מרוב הלשונות, כגון: יידיש, אנגלית, ספרדית, רוסית, ליטאית וכו'. כלום יש קליטה רוחנית בולטת יותר מזו, שהסופר העולה, המרגיש את עצמו זר, ללא קהל קוראים, מקבל פתאום ספר משלו, מתורגם לעברית, הנכנס למחזור הקריאה של קהל קוראי עברית?!

---

מפעליה של אגודת הסופרים

מאת

ישראל כהן

הרצאה במושב השני של ועידת־הסופרים העשירם ושלוש, שנתקיים בד' בסיוון תשכ"ח (3.6.1968).

אילו ידעתי שהחברים קוראים את הדו“חות, לא הייתי צריך בכלל לעלות ולהגיד את דברי, מפני שהדו”חות שלנו מספרים על הכל, על כל מפעל לפי דרכו ולפי ערכו, ואין צורך להוסיף עליהם. אך חוששני, שחברי האגודה אינם קוראים כהלכה את הדו"חות שלנו, לפיכך רואה אני צורך ללוות את הדינים וחשבונות בכמה הסברים, שיהיה בהם כדי להעמיד את הדברים על אמיתותם, ולהפריך כמה וכמה אגדות, ואולי גם דיבות, על האודה ומפעליה.

אגודתנו מתקרבת לשנת החמישים שלה; היא נכנה לשנת 48 לקיומה, היא הוותיקה שבאגודות בארץ, היא בכירה מהסתדרות העובדים. ויהיה זה נכון אם על סף היובל יבוא מי שהוא וישאל: אגודה זו, האם היא חיונית בשביל סופרים? מה הם תפקידיה? הממלאת היא את תפקידיה?

ציבור הסופרים, ככל ציבור, זקוק לארגון. אין להשיג שום מטרה ללא מסגרת ארגונית, ללא באות־כוח, המדברת בשם אותו ציבור. והנה, כארגון יש לאגודת הסופרים שני סוגי תפקידים:

א ) תפקידים מקצועיים, במובן הצר של המלה, כגון: שיפור תנאי עבודה, קביעת שכר סופרים, משא ומתן ומאבק עם מו"לים, מניעת ניצול, או הלנת שכר, וכיוצא בזה.

התפקידים שלה אף־על־פי שבמידה רבה דומים הם לאלה של שאר האיגודים המקצועיים, הרי יש בהם ייחוד מסויים, אבל אני לא אעמוד על סוג זה של תפקידים, הואיל ובשביל כך נתייחדה הרצאה בועידה הזאת. אולם כאגודה של סופרים, יש לה גם סוג של תפקידים אחר, והוא – להקים מפעלי ספרות, או מפעלים המסייעים לספרות ולסופר. בסוג תפקידים זה מתייחדת אגודתנו, ואין כמותה בין שאר האגודות בלי לזלזל בתפקידים המקצועיים, להיפך, תוך הדגשת חשיבותם של התפקידים המקצועיים של אגודת הסופרים, אני רוצה לאמור, שסוג תפקידים זה, היינו, הקמת מפעלי ספרות או המסייעים לספרות, או נשמת אגודת הסופרים.

הבה נעבור ולוּא גם ברפרוף על המפעלים הספרותיים, שאנו מטפחים זה עשרות שנים. הנה הירחון “מאזנים”. הירחון הזה שראשיתו כשבועון בימי ביאליק, נתנסה נסיונות שונים ובתקופות שונות, היו לו פרקי גיאות ושפל, עליות וירידות, אך היבוֹא מי שהוא להכחיש, שהירחון “מאזנים” ממלא תפקיד נכבד ביותר בחיי הרוח לא רק של האגודה, אלא של הספרות עולה, ואפשר לומר של הארץ כולה? הירחון הזה הוא הבמה היחידה הבלתי מפלגתית, הספרותית הטהורה, שבה משתתף ובא לידי ביטוי כל סופר, תהיה דעתו אשר תהיה, ובלבד שיכתוב דברים ראויים לשמם ויגיד אותם בצורה תרבותית. עצם קיומה של במה כזאת בתוך מציאות של במות מפלגתיות וכיתתיות, זהו חזיון תרבותי וציבורי, שאין לשער את ערכו. והוא הדין ה“מאסף”, שכבר הוצאנו לאור עד כה תשעה במספר. ה“מאסף” תכליתו לפרסם את היצירה הספרותית המתהווה והשוטפת, של הסופרים, ששיעורה רב מכדי להידפס בעתון. סיפור גדול, מסה גדולה, מחרוזת שירים, שאי אפשר לפרסמם לא ב“מאזנים” ולא במוספים הספרותיים, מקום ב“מאסף”. בתשעת המאספים האלה כבר אצוּר יש ספרותי גדול מאד בכל סוגי היצירה. וראוי לעמוד על טענות שונות ועל פירכות שונות ששמענו אותן כבר לפני הועידה הזאת. כגון: אין קוראים ל“מאזנים”, ומכל שכן שאין קוראים ל“מאספים”, ולכן אחת דינו ל“מאסף לעבור מן העולם. ויורשה לי להעיר, שאלה הכותבים ומדברים כך, אינם יודעים, במחילה מכבודם, מה הם שחים. ל”מאזנים" ישנם למעלה מאלפיים חותמים, וידיע שמספר הקוראים של ירחון ספרותי גדול פי כמה ממספר החותמים. אם משק א מועדון חותם על “מאזנים”, הרי ברור, שמספר הקוראים מגיע בהם לעשרות אם לא למאות. די לנו במצב האמיתי של קוראי הספרות העברית, שאיננו משביע רצון, ואין אנחנו צריכים להעליל על עצמנו ולהקטין את מפעלנו ולאמור שאין לנו קוראים, יש ל“מאזנים” אלפי קוראים רבים, וירחון ספרותי שיש לו אלפי קוראים רבים, אי אפשר לומר עליו שהיא יוצר לבטלה.

הוא הדין ב“מאסף”. למאספים יש פחות קונים, אבל מה שאמרתי כוחו יפה יותר לגבי המאספים. שאלו נא את ספריות, שאלו נא בבית־ביאליק, שאלו נא את האוניברסיטאות ויגידו לכם, שכתבי העת מבוקשים הרבה. המורים והמרצים כאשר הם צריכים לתת לתלמידיהם מראי־מקומו ורשימות ביבליוגראפיות, הרי הם מפנים אותם אל המאספים למיניהם. שכן בהם ימצאו מאמר על מנדלי, על ביאליק, שיר של אורי צבי, או של המשוררים צעירים, או מסה על בעייה ספרותית או ביקורת על סופר. כל הדברים האלה נקראים וייקראו על־ידי מאות ואולי על־ידי אלפי תלמידים. על כן אין חשיבות רוחנית בכך אם ה“מאסף” נמכר במספר כזה או במספר אחר. אם נמצאים שני ספרים בספרית אוניברסיטה, לא יחסרו קוראים ומעיינים בהם. אנחנו ממעטים במו ידינו את דמות עצמנו ואת דמותה של הספרות העברית, ובזה אנחנו ממלאים תפקיד גרוע. מכאן שאין לזלזל כלל בערכן של שתי הבמות הן בשביל הסופר והן בשביל הקורא, שהאחת כבר מופיעה, כאמור, עשרות שנים, והאחרת חדשה יותר. קיומן צריך להימשך. ודאי אין גבול לאפשרות השיפורים, ולא באתי כאן לגמור את ההלל לא על מעמדה של הספרות ולא על מצבן של הבמות, ולא על מצב הקוראים; אבל כל במה קיימת אפשר לשפרה, וצריך לשפרה, אבל מה טעם לבטלה? יש גם לשים לב לכך, שכל מאסף משתף כ־70 סופרים, בערך, כלומר, 70 סופרים מקבלים שכר סופרים בעד עבודותיהם הספרותיות. גם בחינה זו אינה בטלה: על־ידי המאספים ואל־ידי “נאזנים” סופרים לא מעטים משפרים, ולוּ במקצת, את מצבם. אין זה בואל אותם מהתנאים הקשים שהם נתונים בהם, אבל יש בכך סיוע חמרי מסויים.

ספרית “מקור” וספרי “נפש” ו“מבחר ספרותנו לעם”. אפשר לעיין בעמוד האחרון של ה“דף”, שיצא לאור לקראת הועידה הזאת ולראות, שכמאה ספרים הוציאה אגודת הסופרים במשך 12 – 10 שנה בכל המדורים. מאה ספרים מקוריים אינם ענין של מה בכך אפילו לגבי הוצאות ספרי גדולות. וספרים אלה הם תוספת חשובה לספרותנו. ספרים אחדים, במיוחד ב“נפש”, צויינו על־ידי הביקורת לעילא ולעילא. אגב כך ברצוני להדגיש, שספרי “נפש” חשיבותם רבה מהגדרתם התפקידית. כאשר שואלים אותי: מה זה ספרי “נפש”? אני ברגיל עונה, המדור “נפש” מוציא לאור ספרים של סופרים שנפטרו, שלא הספיקו בעצמם לכנס את ספריהם או שספריהם כבר אזלו. זו היא הגדרה נכונה, אבל אי איננה ממצה את חשיבות של הספרים האלה. המפעל עולה, כאמור, בהרבה על ההגדרה, שכן מתוך הגדרה זו של “ספרי נפש” בוקעת ועולה איזו משמעות של עשיית חסד עם סופרים נפטרים. אבל אין זה נכון כלל. זה מטעה ומוטעה, משום שאם אנחנו הוצאנו את שירי פוגל, או כתבי שוהם, או שירי פומאנץ וכדומה – כלום בזה אנחנו עושים חסד עם המתים? היפוכו של דבר, המתים עשו חסד אתנו. ספרים האלה, שחסרו עשרות שנים בספרות העברית והקורא הרגיל אל ידע עליהם, דלדלו את הספרות העברית, רוששו את הקורא, וצמצמו את המושג על הספרות העברית. עכשיו עם הוצאתם לאור אנחנו העשרנו את עצמנו, העשרנו את הספרות העברית, את השירה ואת הפרוזה. אין שיעור כלל לתוספת הזאת שבאה לנו בזכות “ספרי נפש”.

הוא הדין בספרי “מקור”. כל שנה יוצאים ששה ספרים במקור, בשירה, בפרוזה, במסה ובביקורת; הספריה הזאת נעשתה גורם מסדיר, גורם רגולטיבי, בתוך שוק המו“לות. סופרים רבים, וביניהם כאלה שיש להם אפשרות להוציא גם בדרך אחרת, מוסרים את ספריהם לאגודת הסופרים, מפני שכאן יש יחס אחר לספר, לסופר, ולכן מבכרים סופרים רבים להוציא ספריהם על־ידי אגודת הסופרים. ולא זו בלבד; מצויות כל מיניי תקופות של שפל במו”לות העברית, ויש ספרים שאין השוק המסחרי ממהר להוציא אותם. באה ספרית “מקור” של אגודת הסופרים ומוציאה את הספרים האלה, ולא משום שהם פחותים, חלילה, אלא, להיפך, משום שהם חשובים, אלא שהמו"ל, המחשב הפסד כנגד רווח, אינו מסכים להוציאם.

הוא הדין ב“מבחר ספרותנו לעם”, עד כה יצאו כבר 12 חוברות (בשותפות עם התאחדות המו"לים). זה מדור מיוחד במו"לות שלנו. אנחנו מכינים מכל סופר ספר קטן, שבו כלול ממיטב דבריו, כמות שהם, עם הקדמה ועם ביוגרפיה קצרה, עם ניקוד חלקי של מלים קשות, עם הסברים של מלים ומונחים ומושגים שאינם ידועים לכל אחד, ובדרך זו אנחנו מחדירים את הספרות העברית לעם. יש לנו תוכנית ל־100 ספרים בשביל “מבחיר ספרותנו לעם”, החל בתקופת מנדלי, ביאליק ועד ימינו. הבה נתאר לעצמנו, מה יהיה לאחר שיופיעו 100 ספרים אלה! ואין זו אוטופיה כלל וכלל. קשה היה להוציא את 12 הראשונים, הרבה יותר קל היה להוציא את השאר, ואז הספרות תחדור אל העם ממש. אנחנו כבר יודעים, שמכירת הספרי האלה עולה לאין ערוך יותר על מכירת ספרי אחרים, ותפוצתם תגדל מפני שמחירם וזל, מפני שהם שווים לכל נפש; זהו מפעל שיש להתברך בו, וזהו גם מפעל, שבו אנחנו יכולים לתרום את חלקנו בהפצת הספר גם מבחינה טכנית, וגם מבחינה ספרותית, שכן אנחנו מחדירים את הספר לעולה החדש, לנוער, לתלמיד, לעם, ולכל אלה שבלי החידושים הטכניים הללו לא יכלו להבין כהלכה את הספורים האלה, ולא היו קונים את ספריהם.

יש לנו מפעל כמו “גנזים”, זהו מפעל ביו־ביבליוגרפי, שבו נרשמת הספרות העברית במשך מאתיים שנה ועד היום, שבו נאצרים תעודות ומיסמכים, אבטוביוגרפיות, כתבי יד, תצלומים, קטעי עתונות, דברי ביקורת, וקודם כל רישום של ספרים ומאמרים ושירים, שנדפסו בבמות שונות ובזמנים שונים. זהו אוצר גנוז כבר כים, והוא הולך ומתפתחח היום ליום, באופן שכיום אין כלל להעלות על הדעת, שאפשר לעשות איזו עבודה ספרותית על סופר או על נושא ספרותי, בלי להזקק ל“גנזים”. והלא עובדה היא, שאילולא אגודת הסופרים, לא היה המוסד הזה קם, כשם שעובדה היא ששנים רבות לא היה מפעל לזכר טשרניחובסקי, עד שהקימונו את בית טשרניחובסקי, ובו חדר טשרניחובסקי מפואר. בשעה שבנינו את חדר טשרניחובסקי, חשבנו שלא נמצא שום חפץ ממנו, כדי להציג בתוך הבית, והנה כל מי שבא הים מתפעל מריבוי המוצגים והמיסמכים, התעודות, הצילומים והחפצים האישיים, שהיו מפוזרים, ורק בכוח זה שיצרנו בית כינוס להם הם רוכזו יחד.

אני רואה גם את הכינוסים הספרותיים לבעיות הספרותיות כמפעל ספרותי. היו לנו כינוסים לבעיות התודעה היהודית, לביקורת, ללימוד הספרות העברית בבתי הספר וכו', ועוד נכונו לנו כינוסים מעין אלה. הם עשו בשעתם רושם ועוררו את דעת הקהל. אין לזלזל גם ביוזמות ספרותיות אלה. היו גם כינוסים לעניני השעה, כגון הכינוס נגד דיכוי היהדות ברוסיה, היה כינוס לאחר ששת ימי המלחמה. והנה נשמעים קולות, שאיננו צריכים לעשות זאת. זוהי טעות קשה. ציבור של הסופרים כציבור מאורגן חייב להשמיע את דעתו בעתות מסויימות. לא ייתכן שקולו יהא נחבא בימי משבר או נוכח מאורעות גדולים. יש בזה סתירה במורה: מצד אחד באים ודורשים דרישות מקצועיות, כספיות וחומריות, גזם ציבור, ואילו מצד שני אין מודים בכך, שזהו ציבור חי, החייב להגיב על עניני השעה בצורה קולקטיבית, כשם שכל סופר חייב להגיב מתוך עומק עצמיותו.

למרות האמצעים המוגבלים אין אגודת הספרים מזניחה גם את שאלת הפרט. ללא סופר אחד פונה לאגודה ונענה. יש בית מרגוע, יש קרן עידוד לספרות העברית, יש תמיכה בסופרים המוציאים את ספריהם באופן רטי, הצריכים לצערנו, לממן את הדפסתם מימון חלקי. האגודה תומכת בכתבי עת המופיעים בארץ. כל אלה ודברים אחרים, אשר לא פרטתי כאן ואשר מפורטים ב“דף”, הם הם הכלולים במושג “מפעליה של אגודת הסופרים”. אלה הם מפעלים הנעשים בהתנדבות, והושקע בהם הרבה עמל.

עלינו לשאוף לגדולות גם בתחום האגודה, לא רק בתחום היצירה האישית של כל סופר, כי אגודה אשר שואפת לגדולות עתידה לפחות להשיג קטנית, אך אם נופיע כאגודה, כארגון, המסתפק בפירורים, ואפילו הדברים הקטנים האלה הם חשובים למדי, אך חותם החומריות בלבד טבוע בהם – גם את הקטנות לא נשיג. גם המטרות המקצועיות החומריות אפשר להשיג כאשר הן תהיינה בתוך מסגרת של תביעות גדולות, שאיפות רוחניות גדולות, תוך רצון להעלות את רמתה של הספרות ולהוות גם גורם ציבורי ותרבותי במדינה.

אין דבר קל יותר מאשר לבטל מפעלים קיימים, אבל חלילה לנו לעשות זאת; עלינו להוסיף מפעלים. כל מפעל ספרותי ותרבותי, שאנחנו מקימים או שותפים בו, הוא גם יוצר את התנאים להשיג מטרות אחרות. הזלזול העצמי במה שנעשה, הוא אבי כל רע.

אני מציע, איפוא, להעריך את מה שנעשה, לא להגזים בקיים, ולא להפריז בשמחת הקיים, אבל לחייב את הקיים ולבנות עליו קומות נוספות. בדרך זו ננחל תפארת ותועלת כאחת.

---

דור לדור יביע אומר

מאת

ישראל כהן

¹

אפתח בהערה לדברי משה דור, שטען כאן, שאין קונטאקט בין הדורות, על‑כל‑פנים אין קונטאקט בין שני הסופרים שהרצו אתמול, בין הזז וסדן ובינו, בין דורם ובין דורו. וכן אמר, שחוטים דקים מקשרים ביניהם וגם חוטים אלה עומדים חלילה להינתק.

אינני מערער על הרגשתו, אולם זוהי הרגשה סוביקטיבית. אבל מן הראוי לתהות קצת על המושג קונטאקט. אני חושב שהוא טעה טעות גמורה. אפילו המצב, שהוא תיאר, אין פירושו חוסר קונטאקט. קונטאקט אינו בנוי על הסכמה בין אומרי הן. ופעמים יש בין שני יריבים קונטאקט גדול יותר מאשר בין שני אוהבים. יש קונטאקט רב בין מתנגשים. אבל כאן מדובר על ויכוח ולא על יריבים; על שינויי גירסה ותפיסה, על צד אחד המוכיח את אמיתו לצד השני ובמידה שהדבר נעשה בכובד ראש ולא מתוך זלזול בצד השני, יש קונטאקט גדול, ואין לחשוש מפני חליפתו.

משה דור נקט איפוא לשון של גוזמה. כאשר אני קורא את שיריו ואת רשימותיו, אני מרגיש את הגשר, ולא רק בלשון, אלא בערכים רבים. הללו לא נוצרו בעיקרם בבית מדרשו, אלא הוא בחר בהם מתוך אוצר הדור הקודם או הדורות הקודמים ועשה אותם לקנינו העצמי. וזהו הקונטאקט האמיתי בן הדורות, שאפילו איננו אידילי, הריהו חיוני ומפרה. אישיותו של כל ספר מחוברת לקודמתו, ולפעמים היא רוכבת על קודמותיה, ואפילו אינה מודה בכך.

הערה שניה, מעולם לא האמנתי במינשרים ובהצהרות אידיאולוגיים של ספרים ומשוררים לגבי כיוון יצירתם. עוד לפני שיצא ספר שלם בסטנסיל, המכיל מינשרים שונים של כל‑מיני סופרים בעולם, בעלי כיוונים שונים, עשיתי לי אוסף קטן כדי לבחון ערכם. לא האמנתי במינשרים ספרותיים בעולם ולא האמנתי במינשרים ספרותיים בארץ. זכורים לי מינשרים כאלה במשך עשרות שנים, שלא הניחו שום רושם. הסופרים המצהירים ובעלי המינשרים לא פעם הפריכו את תוכן מינשריהם ביצירתם, בהתנהגותם, באורח כתיבתם, אם לשבט ואם לחסד. כלומר, דבריהם עלו על המינשרים או היו פחותים מהם.

לשעבר היתה רווחת גם אצלנו הסיסמה בדבר ריאליזם סוציאליסטי, והייתי מעיין אז במדור הספרותי של אותם העתונים, שהיו מייצגים את הריאליזם הסוציאליסטי, ובעיקר עיינתי בסוג‑היצירה הרגיש ביותר, בשירה, ולא מצאתי שם לא ריאליזם ולא סוציאליזם, אלא לפעמים היתה זו ליריקה טובה ולפעמים דברנית, פסולה וכוזבת. אך מעולם לא קיימו הפייטנים בעלי המינשר אפילו תג אחד ממנו בשירתם. מינשר לחוד ויצירה לחוד; או: מינשר רברבני לחוד, וחוסר‑כוח‑יצירה – לחוד.

הערה אחת לענין השפעתם של סופרים, שדובר בה כאן. רבותי, השפעה אינה מוגשת על טס של זהב. כל ציבור כובש לו השפעה. והסופרים הם ציבור, אולי נכון אפילו לומר רובד, מפני שהם משתנים במלאכתם ובמלאכותם בענייני החיים שלהם מכמה וכמה שכבות ומעמדות בתוך החברה. וכל ציבור הרוצה להשפיע על החיים אינו יכול לעשות דבר והיפוכו. הוא אינו יכול לדגול בדברים ולעשות דברים השוללים ממנו את ההשפעה ואחר כך לקונן שאין לו השפעה.

אני חושב שענין חופש היצירה זה עקרון מקודש. כי משעה שמורגשת איזו שהיא כפייה על אדם שוב אינו יוצר, הוא מדבר אז בקול שאינו שלו. דיבוק חיצוני נטפל אליו. כשרונו נעשה שכיר. לפיכך יקר לי עקרון זה ואני מגן עליו בכל מאודי. וכל המתנקש בו ממילא מתנקש ביסודות היצירה, בכבוד הסופר ובכוח השפעתו. כולנו קראנו את תגובתו של נשיא ההסתדרות הציונית כל כך, שסופרים התיצבו בראש תנועה של ארץ‑ישראל השלמה. תגובה זו מדהימה ממש. להגיד לסופרים ולמשוררים: לכו לעסקיכם, כתבו שירים וסיפורים, אך אל תעסקו בעניני מדיניות, הרי יש בכך לא פגיעה במעמד הסופרים, אלא זוהי עדות לחוסר ידיעה מה היה תפקידה של הספרות העברית במהלך התחיה ובהקמת המדינה.

אני רחוק מאד מהתנועה של ארץ‑ישראל השלמה. אני מסתייג מהתנועה הזאת, מפעולותיה, מהופעותיה ומצורות הפגנת מטרותיה, אבל אני חושב, שזו תהילה לסופרי ישראל, בשעה שהם פעילים באיזו תנועה ציבורית, המטפלת בבעיות העומדות על סדר יומנו.

לצערי הגדול, איני בטוח, שד"ר גולדמן הוא יחיד ואינו מייצג דעות גם של מנהיגים, המושרשים בארץ יותר ממנו. חוששני, שהוא היה לפה גם לאחרים, הרואים חזיון מוזר בעמדה מדינית עצמית של סופר.

מכאן ברור, שאני מוכן לתת יד לכל מי שנלחם לעקרון של חופש הבעה. אבל לא די בכך. מן הדין לומר, כי כשם שמשתמשים בחופש הדימוקראטיה כדי לעוות אותה, לעקמה ולסרסה, כך מסרסים לא פעם סופרים את העקרון של חופש היצירה. ודאי, הספרות היא יקרת‑סגולה; היא אינה בשביל דרדקאים; היא סוג יצירה מורכב ורב‑תכליתי. היא אמנות של יחידים בשביל הרבים. ואמת‑המידה, שבה היא נמדדת, אינה פשוטה. ואף על פי כן, ספרות שלא מובלט בה ערך מוסרי, זה המוסר השורשי והחיוני הגנוז בחביונה של כל יצירה גבוהה, הנמצא בלי דעת המשורר ומבלי דעת המספר, אינה ספרות ראויה לשמה. זוהי סוגיה רחבה ועמוקה ולא אמצה אותה כאן כלל ועיקר.

לצערנו הגדול, ישנם בספרות העברית החדשה גילויים של הסתאבות, סירוסי צורה ותוכן, פורנוגראפיה לשמה. איני אומר, שצריך לגזור גזירות על ספרים כאלה או על מחבריהם, ירעו עד שיסתאבו. אבל כשם שעקרון חופש היצירה מחייב אותי לסבול את יצירתו המזוועת והמשחיתה, כך הוא מחייב אותי לבקר את יצירתו ולהגיד לו, שהוא ממשחיתי החברה היסודיים ביותר, המשניאים את הספרות וממעטים את דמותה.

יש הזמנות סוציאליות, הפוגמות בספירת היוצר והיצירה, אבל יש הזמנה עצמית, על משקל הגשמה עצמית. כלומר, אדם או סופר מזומן לפי שורש נשמתו ויכלתו להיות לפה לדורו, וזימונו נעשה שלושים יום לפני לידתו. הוא נושא איפוא בקרבו את ההזמנה הסוציאלית ואינה באה מהחוץ. סופרים כאלה חיים אתנו, והמוסר שלהם, והערכים האסתטיים והספרותיים שלהם, יהיו בני קיימא.

אמר מיכלי דברים נכוחים על ענין הלשון. זהו עניין שאנחנו לא נרפה ממנו. אנחנו לא נרשה, שקבצנות לשונית תיהפך לצדקה גדולה, למעלה יתירה. בעל כרחם ילמדו עברית אלה שאינם יודעים. נמשוך אותם לחדר, לבית‑המדרש, ונצווה עליהם: למדו שפת עבר; אם לא תדעו את שפתכם, תהיו סופרים גרועים, ואַל נא תתחבאו מאחורי ההטפה הקולנית נגד המליצה. שפה עשירה היא נשמת היצירה, היא תנאי קודם ליצירה. היא אינה זהה למליצה.

אף אני קורא קצת בספרות העולמית, ולא מצאתי שסופרים גדולים כותבים בשפה “פשוטה”. הרי, למשל, אליוט, שהיתה לו השפעה גדולה על שירתנו הצעירה. והלא הוא יונק מאוצר הספרות הקלאסית ומהתנ"ך. כל משפט שלו רווי זכיר לשון. הוא עצמו גילה בספר שיריו “ארץ השממה” את מקור האסוסיאציות שלו. כלום יכול אדם לקרוא את שירי אליוט בלי שידע אנגלית דקה מן הדקה? אך בשעה שסופר עברי כותב בלשון היונקת מן השיתין באים סופרים צעירים ואומרים שזו מליצה.

אש דיבר כאן יהודה עמיחי. הייתי בין הראשונים שהרצו על עמיחי במועדון “מלוא” לפני שנים לא מעטות, כאשר יצא לאור ספרו הראשון. אמרתי אז, ואני אומר זאת גם עכשיו, שהמיוחד בשירתו הוא דוקא בפסוקים שהוא מסיע ממרחקים, מתחום הסליחות, מרש"י ומהמקרא, ונותן להם משמעות אחרת, הפכית. העובדה, שהוא מזרזף לתוך הפסוקים האלה נסיוב פיוטי חדש – היא יחודו. בזה הניצוץ המקורי שלו, והוא היה הראשון שעשה זאת בעקביות ובשיטתיות, באופן שעכשיו כבר הולכים אחרים בעקבותיו. ובכן: פירוש הדבר שיש גשר, ויש חיבור רוחני בין הקדמונים ובינו. זהו הקונטאקט האמיתי.

אכן, יש משוררים צעירים שאין להם קונטאקט ואין להם טאקט ואין להם גם שירה. ויש גם מבקרים כאלה. אני חושב, אגב, שביקורת על סופר גדול, הכתובה בשפה קלושה, היא בזיון לסופר המבוקר ובזיון לביקורת. כל אדם שעסק בביקורת יודע, שבשעה שהוא כותב על מנדלי או על הזז או על עגנון, הריהו מתבשם מסגנונם של סופרים אלה ואף כתיבתו מתגוונת. ככל שהסופר גדול יותר כן מחייב הדבר את המבקר, שגם סגנונו וגם כתיבתו יעמדו ברומה של היצירה. אני כופר בערכה של ביקורת, שהיא עצמה אינה חטיבה לשונית אמנותית.

אנחנו מתכנסים בסימן של 20 שנות המדינה. יש דברים שאין לנו צורך לדבר עליהם. אנחנו חלק מהעם, וכל מה שנעשה ומתרחש והתרחש בעשרים השנים האלו, היינו עדי ראייה להם, משתתפים חיים, סובלים ונהנים, כמו כל אזרחי המדינה. אבל יש תעודה לסופרים ולספרות. הספרות עשתה למען מדינת‑ישראל פי שבעים ושבעה יותר מאשר כל העסקנים גם יחד. כל אחד מאתנו זוכר מנין הוא ינק את כמיהתו ואת רצונו המעשי לנסוע לארץ‑ישראל. זה היה המעין החי של הספרות העברית. ואם תבדרו את תולדות חייהם, של אהרונוביץ, ברל כצנלסון ובן‑גוריון ונשיא המדינה, תיווכחו לדעת, אילו פלאים חוללה הספרות העברית. בן‑גוריון העתיק את מגילת‑האש לביאליק במו ידיו ושלח אותה לחבריו. וברל כצנלסון היה אומר, שמאפו וברדיצ’בסקי עיצבו את ציונותו והביאו אותו לארץ‑ישראל.

מובן, שתפקידה של הספרות נשתנה. מדינת‑ישראל קיימת עכשיו וגורמיה וכוחותיה רבים ועצומים וצרכיה מרובים. אולם לא נסתיימה תעודתה של הספרות העברית, ולא נסתלקה שכינתה. לפעמים נדמה לי, שכל אלה המדברים נגד תעודתה, חוששים שמא היא תגשים את תעודתה. יש פחד מפני סופרים, מפני אנשי רוח, שלא תמיד הולכים בתלם, ובוקר אחד הם קמים והופכים את הקערה על פיה. בידי אנשים כאלה אין רוצים לתת השפעה יתרה. זהו חזיון נפרץ, הנמשך מימי הכהנים והנביאים עד היום. איני רוצה לומר שהסופרים הם נביאים, אבל נצנוץ של נבואה יש בהם.

הסופרים ישפיעו אם יתנו דעתם על כך, שכל אדם וכל שכבה בחברה, הרוצה להשפיע, מוכרחה לעשות גם חשבון נפש קיבוצי ובשביל זה נקראות ועידות. הועידות אינן באות במקום שעת הייחוד של הסופר עם יצירתו. אלא הן מזמנות אפשרות לחשבונו הקיבוצי של הסופר. בלי היסוד הקיבוצי, שהוא לצערי חלוש מאד בקרב ציבור הסופרים, לא תהיה השפעה קיבוצית. לא על‑ידי קינות והגה והי נשפיע, אלא ביצירה ספרותית צרופה, בפעילות חינוכית בקרב העם ובשמירתה של עצמאות רוחנית.

---

בכלים שלובים

מאת

ישראל כהן

בכלים שלובים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בעל כרחי אני מקדים לדברי על מפעליה של אגודת הסופרים הערות על מהותה של אגודת הסופרים עצמה ותפקידיה. הויכוח הזה איננו פוסק והוא משתבש ועלול לגרום לא רק ערבוביה, אלא אף רעה. לקראת הועידה נתפרסמו כמה רשימות, שאחת סותרת את חברתה. סופר אחד, משה דור, דורש, שאגודת הסופרים תהיה אגודה מקצועית בלבד, הוא אינו מסתפק בכך, אלא סבור, שאין צורך ביותר מזה. הוא רוצה שאגודת הסופרים, “תגן על זכויות חבריה, תבטיח את שכר הסופרים ההוגן ואת שכר התרגום ההולם את השעה, ותבטיח את עתידו של חבר מזדקן, שאין בכוחו לפרנס את עצמו”. “אבל התארגנות, התאגדות, לשם ליבון בצוותא של דרכי ביטוי ואופני מחשבה? בנידון זה אני מוכן לשאת את נס האינדיבידואליזם העיקש ביותר: מה חפץ יש להתארגנות כזאת?” דברים אלה נתפרסמו ב“מעריב” של ערב פסח השנה.

לעומתו פירסם באותו ערב פסח יחיאל מר ב“למרחב” השקפה הפוכה, ובמזג זועם ביותר. הוא סולד מפני המחשבה “שמא אין האגודה אלא גוף מאורגן לשם שמירת אינטרסים מקצועיים של כמה מאות אנשים, הרשומים בכרטסת הסופרים”. ודאי צדק בציינו את אי‑שביעות רצונו ממעמדו של ציבור הסופרים בחיי המדינה ומהשפעתו המועטת על ההווייה החינוכית והרוחנית של העם. אלא שמשבר זה הוא עמוק ביותר מכדי שאפשר יהיה למצוא לו שעיר לעזאזל בדמות ועד אגודת הסופרים. אמש שמענו שלוש הרצאות, מנקודות‑ראות שונות, אשר תיארו במקצת משבר זה וגם הן עדיין לא הגיעו עד חקר החזיון הזה.

הכל אשמים במשבר זה: הסופר היחיד, ציבור הסופרים ככלל, המדינה, החברה והתקופה. וקודם כל תלוי הקולר בצוארו של הסופר. אך מעשה שטחי הוא להתחמק מניתוח התופעה המסובכת הזאת, ששורשים לה במעמקי הזמן ובאופיה של החברה בעולם ואצלנו, ולגלגל את סיבת המצב על אגודת הסופרים או על ועד מסויים, אשר נבחר בה. הבה נשב על מדוכה זו בכינוס אחד, שני ושלישי, ונברר את הסיבות לאמיתן ולעומקן, אך אַל נא נקל מעלינו את הבנת החזיון הקשה הזה על ידי הוראה באצבע: הנה האשם בכך!

שכן, כשם שרפיון מעמדו של ציבור הסופרים כציבור מחנך ומשפיע, שקולו נשמע ודעתו מתקבלת, סיבות רבות ומורכבות לו, כך מסובך וקשה הפתרון והאמצעים לחיזוקו של מעמד זה. ולא בכתיבת רשומת‑אגב ייעשה הדבר. גם בדעתי אין למצות עכשיו את הנושא הזה אגב הרצאה על נושא אחר, אך רצוני לומר, כי יותר מכל סופרים אחרים מרגישים בתופעה קשה זו חברי הועד. וטבעי הוא שכך הדבר, מפני שהם באים – יותר מאחרים – במגע עם סופרים, עם השלטונות, עם מוסדות ועם גורמים חברתיים שונים והם יודעים את נקודות החולשה. אולם דוקא משום כך הם יודעים שזהו פצע עמוק, שנפצעה הרוח ועמה אנשי הרוח כאן ובעולם כולו. ואין לרפא פצע כזה באיספלנית, אלא באמצעים יסודיים, ומי יודע אם הם יהיו מצויים בידינו.

יש לומר את האמת: לא תמיד יכולים הסופרים, אפילו ירצו, למלא בקשתו של יחיאל מר, השואל: “היכן קול הסופר העברי בשאלת הכפייה הדתית? האין לאיש‑הרוח מה לומר לממשלתו, הנתונה ללחצים תמידיים של ציבור קטן ביחס והכופה עליה, ועינו, בתוקף היונות לשון‑מאזנים, צווים חדשים לבקרים, ו”הישגים" פוליטיים, לא רוחניים‑דתיים, שאין להתברך בהם?" כך הוא שואל. ועלי להשיב לו, לצערי, בהודעה פשוטה, שמר יחיאל מר, לא עיין בסוגיה זו כהלכה.

ראשית, היתה מסיבה אחת חשובה של סופרים, אמנם לא במסגרתה הרשמית של אגודת הסופרים, שבה השתתף גם ראש הממשלה; במסיבה זו נדון ענין המעבר בשבת דרך “מאה שערים” והשערוריות והרגימות מצד נטורי קרתא. זאת היתה שיחה רצינית, שסופרים רבי הביעו ה את דעתם. במסיבה זו ישב ראש הזז והפותח היה ש. שלום, והמשתתפים היו סופרים ותיקים וצעירים. אולם ידידי, יחיאל מר, הדעות שהובעו היו אספקלריה לדעות הרווחות בקרב שאר תושבי המדינה. לא זו בלבד שלא היתה דעה אחת, אלא היו דעות רבות ומנוגדות מן הקצה אל הקצה. המסיבה הזאת היתה בלתי רשמית ולא נסתיימה בשום מסקנות, אך אילו היה מתעורר הרצון אצל אחד המסובים לנסח איזה גילוי‑דעת, ספק גדול אם אפשר היה להתאחד אפילו גבי הפסוק הראשון. שכן הללו העריכו כך, והללו העריכו כך, ולא היתה כל וו' החיבור ביניהם. אם כן, איך אפשר להגיב כציבור סופרים בשעה שהענין מפלג גם אותנו? על כרחנו אנו מספתקים גם בתחום זה בחוות דעת אישית, כדרך סופרים.

זוהי דוגמה לטענת‑שוא שמטיחים כנגד ועד אגודת הסופרים.

אולם בין ההשקפה, הרואה את אגודת הסופרים כאגודה מקצועית צרה, שאין לפניה אלא מלחמה לשכר עבודה ולתעריפים והגנה על זכויות חומריות אחרות, ובין ההשקפה הרחבה מדי, המטילה על אגודת הסופרים אחריות לעובדה, שציבור הסופרים “לא עמד במבחן כמשקל‑נגד לא רק ברחוב הישראלי והנעשה בו, אלא גם לא כמשקל נגד הטכונקראטיה, נגד האליטה הפסיבדו‑רוחנית, שהשתלטה על חיינו” – ישנו איזה שביל‑זהב הגיוני, מציאותי, אמיתי, שבו אגודת הסופרים מנסה ללכת. והליכתה לא היתה בלי הצלחה מסויימת ולא בלי הישגים. וכמדומה לי, שרק כך צריכה היתה האגודה ללכת. מצד אחד שומה עלינה ליצור מפעלים משלה, ברשות עצמה, מפעלים על טהרת הספרות, כגון “מאזנים”, המאספים השנתיים, ספרית מקור, סדרת “נפש”, “קובץ גנזים”, וכן מפעלים לטובת הספרות כגון: מכון “גנזים”, פרסים, חדר טשרניחובסקי, טיפוח בית‑הסופר, שיכון סופרים; ואילו מצד שני היא יצרה קרנות, כגון: קרן עידוד על שם יצחק למדן, השפיעה על יצירת קרן לסופרים זקנים שברשות הממשלה; ערכה קבלת פנים לסופרים חשובים מחוץ‑לארץ, שביקרו בארץ; טיפחה את הצד המקצועי; טיפלה במס הכנסה, נשאה ונתנה עם באי‑כוח הממשלה בדבר תחיקה לטובת הסופר, בעניני זכויות יוצרים, תמיכה לסופרים וכו'. ואלה אינם אלא ראשי פרקים של פעולות, שקראתם עליהן.

ואין כלל ספק בכך, שהועד צריך לעסוק בפעולות אלה, וכל יתרונו של הועד עד עכשיו היה בכך, שהוא הלך בתחום זה מחיל אל חיל. עוד לא באה התקנה השלמה ועדיין איננו יכולים לומר, שכבר הגענו לאותו מעמד שציבור הסופרים ראוי לו. להיפך, לא הגענו עדיין למעמד הראוי והרצוי. אבל צריך לומר גם זאת שהישגים ניכרים הושגו בהשוואה למה שהיה לפני 15 שנה, למשל. הבדל רב קיים בין המציאות באגודת הסופרים שהיתה קיימת אז לזו הקיימת כיום. קודם כל יש להדגיש את העובדה, שאגודת הסופרים היא אחד הגופים הציבוריים, המקבלת הקצבה בתוך התקציב הממלכתי. וזאת היא זכותו של שר החינוך והתרבות מר זלמן ארן, ששיבץ את ציבור הסופרים בתוך התקציב הממלכתי, ועל ידי זה ניתנה לו בכבוד מקור להכנסה של קבע לשם סיפור צרכיו הספרותיים. וכבר שמעתם אמש מפי ראש הממשלה, שהקצבה זו הוכפלה השנה.

מן הדין שיחדל הויכוח הווּלגארי, המזלזל בפעילות הועד “משום שיצירה גדולה אינה נוצרת על ידי ארגון ולא על ידי ועדים”. עם מי מתוכחים בעלי אמירה זו? וכי מי הביע פעם סברה אחרת? איזה ועד נטל או יטול על עצמו תפקיד של יצירה? ויכוח זה האל הוא מלאכותי לחלוטין.

מה טוב היה אילו יכול היה ועד נבחר בועידה ליצור סמכות רוחנית גבוהה לציבור הסופרים ומעמד איתן בעם! ואם יש לסופרים תוכניות והצעות – יבואו ויציעו; אזננו היתר קשבת תמיד לכל עצה טובה. אבל מי שמציג זאת כתביעה לועד ורואה באי‑סיפוק התביעה הזאת משום כשלון, הריהו מדבר דברים בטלים מדעת או שלא מדעת. היש אפשרות כזאת, שאיזה ועד שהוא, ורק הוא, יוכל לבנות את הסמכות הרוחנית הזאת?

כדי שציבור הסופרים יגיע למדרגה של גורם רוחני בעל השפעה מכרעת, הריהו צריך להיות לא רק ציבור של יצורים גדולים, אלא גם ציבור של פעלתנים, המעורבים בכל עניני המדינה. תביעה כזאת רשאי כלא אחד להפנות כלפי עצמו בלבד. וכי מי מונע מאיזה סופר להיות יוצר גדול, המביא בשורה לאומה, הכובש את העם בקסמי יצירתו ומשליט עליו את מרותו הרוחנית? וכל התולה הקולר בצוארו של סופר אחר, או בצוארו של איזה ועד, אינו אלא מן המתמיהין! יאה ענוה לכולנו. וענווה אין פירושה להתחבא בין הכלים; אדרבה, הסופר חייב להאבק על דעותיו ולהשמיע את האני‑מאמין שלו ולכבוש לו מעמד נאות. אך דבר זה לא יושג במלל בעלמא, אלא בדרכי יצירה.

התעכבתי על הענין הזה מכיוון שזה קשור בכיוון פעילותה של אגודת הסופרים. הוצאנו דו“ח. אינני רוצה להיות כאותו נחתום המעיד על עיסתו שהיא רעה או טובה. אבל זהו דו”ח, שיש בו לוח מעשים ופעולות ויזמו, הראוי להתכבד בו. ואף על פי כן, לא נמצא אפילו עתון אחד, שיבדוק אותו וינתחו וינהג בו כשם שנוהגים בכל מוסד אחר. והלא כל הפעולות הללו עשה ועד של מתנדבים. כלומר, על‑ידי חברים, החייבים לדאוג לביתם הספרותי והמשפחתי וזמנם מוגבל ביותר. ואין אני מציע לשנו את המצב הזה. אין דומה סמכות רוחנית, המסורה לועד של מתנדבים, לסמכות רוחנית של ועד, שחבריו מקבלים שכר. אך חובה היא לזכור, שאלה הם אנשים מתנדבים. ואף על פי כן, מה מרובים המפעלים שנעשו ומה חשובים הם.

הוא אשר אמרתי: ועד הסופרים הלך בשביל‑הזהב: מצד אחד פעילות ארגונית, מפעלים ספרותיים, והגנה מקצועית, ואילו מצד שני היה הועד ער לבעיות רוחניות שונות. הוא גם כינס כינוסים, שכבר נעשו מסורת בין ועידה לועידה. היה כינוס לבירור ענין התודעה היהודית; כינוס אחר עסק בבעיות הביקורת. וכן נערך כינוס חשוב לליבון בעיות ההוראה של הספרות העברית החדשה בבתי הספר. אלה היו כינוסים ספרותיים טהורים, שמהלך הדיונים נתפרסם בדפוס והדם נשמע לא רק בארץ, אלא בכל התפוצות. וטוב שיתקיימו כינוסים, שאינם צמודים לענינים מעשיים, כמו ועידה. כאשר הציבור מוסר לועד אגודת הסופרים תקציב של רבע מליון לירות, הרי חייב הועד למסור דו"ח רשמי מדוקדק ומפורט על מה שעשה בכסף זה. חברי הועד, המקבלים את הכסף, צריכים להבחר בצורה דימוקראטית, כדי שיהיו באי‑וח הציבור. מחובה זו אין להתחמק על‑ידי מליצות ולא על ידי טענות, שהועידות משעממות. מנת‑שעמום זו היא הכרחית. אי‑אפשר לצפות לכך, שהועידה אשר סדר‑יום פורמאלי לה תהיה כינוס רוחני טהור. גם היום נעסוק בדברים מעשיים. ראש הממשלה ושר החינוך והמבקר הממשלתי לא ירצו, ובדין, למסור לנו פרוטה, אם לא ננהג כפי שמחוייבים לנהוג. בתורת ציבור אנו צריכים להכניס עצמנו למסגרת של חיי ציבור מתוקנים. אולם שלושת הכינוסים הרוחניים שהזכרתי היו כינוסים, שהביאו לא רק כבוד לאגודת הסופרים, אלא גם תועלת, בהבהירם בעיות גדולות, שלא רבים עסקו בהן. ומי שמצוי אצל העתונות היהודית והאנגלית בעולם יכול היה לקרוא קטעים רבים ושלמים, שפורסמו בה.

האגודה הלכה בדרך זאת, שפירושה מזיגת היסוד המפעלי עם היסוד הרוחני. אינני אומר, שכבר הושגו דפוסי הפעולה המתאימים והכל גמור וברור; עדיין אנו מחפשים, ובתור סופרים אין ענין החיפוש זר לנו גם בתחום זה. אבל עלינו על דרך, שרק בה צריך להמשיך.

אינני רוצה להלאותכם במנין המפעלים, עשה זאת במקצת אתמול היושב‑ראש, והם מפורטים ב“דף” וכל אחד יכול לקראם. אבל ברצוני לעמוד על כמה דברים חשובים, שהועד היוצא הניח יסוד להם, והועד הבא יצטרך להגשימם.

נתבשרנו אתמול על ידי ראש‑הממשלה, שמשרד החינוך והתרבות הכפיל את ההקצבה לאגודת הסופרים. זה פרי מאמצים גדולים, אך גם פרי תכנית פעולה, אשר שיכנעה את העומדים בראש הממשלה כי כדאי לאגודת הסופרים וכדאי למדינה לעשות את המפעלים ולממן אותם לטובת העם ולטובת הספרות. המפעלים טעונים המשך, כי לא די בהקמת המפעלים, אלא יש צורך לטפחם בהתמדה, יום יום, ולשכללם.

שמעתם על המפעל הספרותי הנקרא “הספריה לעם”. אני תולה תקוות גדולות בו. הכוונה היא להוציא 100 ספרים ממיטב הספרות העברית בשני הדורות האחרונים בצורה עממית, כלומר, בניקוד חלקי, במבוא, בביוגראפיה, וגם בהסברי מלים וענינים במידת הצורך. דבר זה עשוי לתת תנופה גדולה להפצתה של הספרות העברית ברחבי העם. אם בכל בית‑אב יהיו במשך הזמן 100 ספרים כאלה בשביל הבנים והבנות, בשביל התלמידים, בשביל העולים החדשים, וגם לגולה, כי אז אין ספק שמעמדה של הספרות העברית יהיה במצב אחר לגמרי. והלא עד עכשיו איש לא דאג לזה, כי לאוב הביאו בחשבון את הצד העסקי; גם אנו שואפים לזה, שהספרים יופצו תפוצה גדולה, אולם קנה‑המידה העסקי אל יהיה היחיד, אלא אנו רוצים שהספרות העברית על ראשיה ובינוניה תמצא מסילות לכל בית ולכל לב בישראל.

יש עוד מפעל אחד, שבשעה שאנו הוגים את שמו הריהו מטיל עיהו התחייבות גדולה ואחריות גדולה, אב מן הדין לעשותו – זהו מפעל של ”כל כתבי“. ישנם סופרים מכובדים, אשר מסיבות שונות אינם זוכים בחייהם לכינוס כל כתביהם, ואגודת הסופרים חייבת לדאוג לכך, שספריהם יכונסו בכבוד, כשי להם וכשי לספרות. והדבר הזה לא באפס יד יוקח. זה דורש אמצעים גדולים וארגון גדול, כדי שהוא לא יהיה מפעל בן יומו, אלא מפעל מתמיד, אשר ילך ויגדל. לשם כך תיכנן ועד אגודת הסופרים – ומוסר את המשך התיכנון והביצוע לועד הבא – **יצירת מסגרת מו”לית מיוחדת משלה**, עצמאית, אשר לא תהיה תלויה בשגיונותיו של מו"ל חיצוני ולא בחשבונותיו, אשר תוכל בתחומה לרכז מפעלים קיימים שלה וגם מפעלים אחרים שיקומו, בכוחה של העובדה, שמסגרת כזאת תהא קיימת.

אין אני צריך לספר זאת לציבור הסופרים, כל אחד היושב פה יודע מנסיונו כמה מכאובים ולפעמים גם עלבונות כרוכים בהוצאת ספר משלו. ואין הדבר כך בפרית מקור” שלנו, שאין היא יכולה לספק את כל הצרכים. אך בספרים האלה, שאגודת הסופרים מוציאה, היא יצרה יחסים אחרים בין הסופר ובין האגודה, כלומר, המו"ל. אפשר שאין הסופר מוסר את כתב‑היד בתנאים חמריים משובחים, אבל יש יחס של כבוד הדדי, יש התחשבות גם ברצונו של הסופר ובטעמו המיוחד. את זאת עלינו לעשות בצורה מורחבת הרבה יותר, כדי שאגודת הספרים וציבור הסופרים ירגישו במעמדם העצמאי.

קיצורו של דבר, המזיגה הזאת בין הפעולה המקצועית ובין הפעולה הרוחנית היא השיטה הנרצית ואין בלתה. מובן, שקל יותר להכריז עליה מאשר להגשימה. לפעמים מצויים זיגזגים בדרך ההגשמה. יש חודשים המחייבים את הועד להתרכז בפעולה המקצועית, ויש חודשים שאפשר להיפנות יותר לפעולה רוחנית. אולם המזיגה הזאת תצליח רק אז, אם ציבור הסופרים כולו יחיה את הענין וידע שהוא מוסר את הדברים בידים נאמנות, אשר יסייעו לו, ולא שהוא יהיה כאילו המבקר מבחוץ, החופש מומים ופגמים, ומתעלם מכל היתרונות ומן ההישגים, שאגודת הספרים מגישה לו.

גם המעמד של ציבור הסופרים יבוא ויתעלה על ידי “אוטואמנציפציה”, כלומר, על ידי זה שישחרר עצמו מתלות בגורמים חיצוניים רבים, כגון מו"לים, שלטונות ואחרים. ולכך מסייעים המפעלים העצמיים של ציבור הסופרים.

---

שלושה שותפים

מאת

ישראל כהן

שלושה שותפים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חברים, הערב אנחנו רוצים ליצור חדשה בארץ.

אבל תחילה שתי הערות: אחת שהמקום גרמה, ואחת שהזמן גרמה.

אין אנו מתכוונים בשום פנים ואופן ליצור איזו מהדורה חדשה של מוסד, העוסק בלימוד הספרות, או להתחרות עם איזה ארגון קיים, עם המפקחים ועם הפיקוחים מטעם משרד החינוך והתרבות, לא מיניה ולא מקצתיה; לא זו הכוונה של הערב ושל הפגישה הזאת. אף איננו רוצים ליצור מוסד נוסף להשתלמות בשביל המורים.

ההערה השניה שהזמן גרמה, והיא רצינית יותר: ענין הספרות נעשה נושא לקטרוג בזמן האחרון, ואפילו כמה מאנשי הסגולה שלנו מתייחסים בהקלת ראש כלפי הספרות. אני בטוח בזה, שאתם עוקבים אחרי הויכוח הזה שנטוש בעונות היומית וב“מאזנים”, ואתם מבינים, שיש בויכוח הזה גרעין רציני, כשם שיש בו במקרים מסויימים גם סכנה רצינית. י"ג שנה לקיום מדינת ישראל עדיין לא חדרה ההכרה בדבר הערך העצמי, הייתי אומר: ההיולי, הראשוני, של ספרות בכלל ושל ספרות עברית בשביל עמנו בפרט. והויכוח הזה, אם כי איננו חדש, זיעזע במקצת אותנו מחמת שחשבנו, וטעינו כנראה, שהוא אינו קיים באותה מידת חריפות כפי שנתגלה לפנינו. עלינו לתת את דעתנו על העובדה המרה הזאת, שהחינוך לערכים אסתטיים עדיין איננו נחלת הכלל ואפילו לא נחלת אלה, שחשבנו, שזו נחלתם.

אולם למותר לומר במסיבה זו, כי לגבי דידנו מושכל ראשון הוא, שאינו טעון כמעט הוכחה: שאין אישיות שלימה ואין אדם שלם אלא אם נמזגו בנפשו ערכים אסתטיים, ערכי שירה, ערכי ספרות, ערכי מסה, ערכי ביקורת, כלומר, על אותם הדברים שהם מבטאים באמצעות הכתב את הערכים האסתטיים. ואין הכוונה לדור הצעיר, או לגבי ילדים בלבד, אלא לפי מיטב הכרתי, עד יומו האחרון חייב אדם לפתח את עצמו ולהשקיע בנפשו ערכים אסתטיים ומוסריים, אם הוא רוצה למנוע את עצמו מניוון ומיובש ולשמר בקרבו עירות ורעננות. רבים מודים בערכה של הספרות, אך הם מקצים לה מקום בבית‑הספר בלבד וסבורים, שזהו ענין לתלמידים עד גיל מסויים. האמת היא הפוכה לגמרי. החינוך לערכי טעם ונוי הוא, אולי, היחיד שצריך ללוות כל אדם כל ימי חייו, בניגוד לדברי רבים, שאפשר אולי להסתפק בהם עד גיל מסויים.

שלושה שותפים בחינוך האסתטי של האדם:

קודם כל הסופר עצמו, שני לו המבקר ושלישי לו המורה לספרות. לדעתי, זהו חוט משולש שלא יינתק. שילוש זה, אם אתה נוטל אחת מחוליותיו, – כולו נופל. רק בסיועו אפשר להגיע אל המטרה הנכספת, כלומר, להנחיל לדור הצעיר ולדור המתבגר, למורים ולסופרים, ערכי נוי, ערכי ספרות, ערכי שירה.

אין צורך לעמוד על ערכו של היוצר. הכל נהנים הימנו. הוא הנותן לחם ובשר רוחניים. הוא היסוד, הוא הזן והמפרנס. אפשר לדבר על תרבות, רק אם ישנו מישהו היוצר אותה, אם ישנו מישהו היוצר את הספרות. וכאשר אני אומר “יוצר ספרות” – שאיני מתכוון רק לספרות שנמסרה לנו בירושה, אלא כל אדם בן‑תרבות זקוק לחוליה האחרונה לא פחות מאשר לראשונה, ולמותר לנפנף לעינינו תמיד בספר התנ"ך ובספרים קדמונים אחרים; ספר זה יקר לכולנו, אולם כל דור חייב להוסיף נופך משלו. וחשיבותו של כל דור היא בתוספת שלו, בתרומה שלו. וגם לענין זה יש לגרוס “יפתח בדורו כשמואל בדורו”.

המבקרים הם מעין מתווכים בין הנהנה ובין היוצר, אף על פי שאני חושב, שלמבקר יש תפקיד יצירתי, שהוא לפעמים לא פחות חשוב מזה של היוצר. על כל פנים, לדעתי הביקורת היא בחינת יצירה ולא רקחה וטבחה.

המבקר איננו פרשן בלבד, הכותב מין פירוש רש"י למקרא, לטכסט, של היוצר. זוהי תפיסה מאוד מאוד קלה. המבקר האמיתי הוא גם יוצר. וכשם שהיוצר מסתכל בטבע, במעשה‑בראשית, ואומר “ברכי נפשי” – יכול המבקר להסתכל ביצירתו של הסופר ולומר “ברכי נפשי” משלו. התבוננות בחטיבה של טבע ופרי התבוננות זו אינם פחות חשובים מיצירתו של המשורר, בתנאי שהמבקר הוא מבקר חשוב.

לפיכך אין לראות את הביקורת כענין של תיווך אלא כסוג של יצירה, אבל דוקא כאן חשוב לנו המבקר בחינת מתווך בין היצרן ובין הצרכן, בין היוצר והקורא.

השותף השלישי – המורים לספרות. לדעתי, זוהי אולי החוליה המעשית החשובה ביותר, מבחינת הנחלת הערכים הקיימים והנוצרים, שכן ייתכן מאוד שיצירה גדולה תהא מונחת בקרן זוית ותהיה כמו בת‑מלכה רדומה, המצפה לגואלה. המורה לספרות, המוכן והמוכשר, מעורר אותה יצירה ומגיש אותה לדור הצעיר, ועל ידי הדור הצעיר – לדור המבוגר והמתבגר. על ידי כך היא נכנסת למחזור החיים בכלל.

ואומר משהו בהקשר זה על מצבה של הספרות העברית בחינת נחלה, בחינת דבר הנורש והמוקנה לאחרים. ועינני מתכוון כרגע לבקר לא את המורים לספרות ולא את המורים והמפקחים ולא את התכניות לספרות, אף על פי שהם נושא רציני לדיון. אבל רצוי לציין, שאין לך דבר קשה כמו להנחיל ערך רוחני למישהו אחר – אם צעיר, ואם בכיר. אתם המורים יודעים זאת היטב. אפשר ללמד ידיעות, להקנות השכלה, ולראות פירות מיד. אמנם הכל לפי טיבו ואופיו של הקולט, אם הוא בעל תפיסה חדה, והידיעות נרשמות בו ונשארות בו – אז מרגיש המורה בכך מיד. מה שאין כן הקניית ערך רוחני, ערך ספרות, ערך נוי, ערך שירה; רק לאחר הרבה שנים אפשר לדעת אם הם נקלטו ביחיד, בדור, אם לאו. המורה נפגש לפעמים עם תלמידו, לאחר שנשא אשה ויצא לרשות עצמו, והוא מוצאו כאדם אחר לגמר. הזרעים שנזרעו בתוכו הניצו וצמחו פרי, או נבלו ועלו בתוהו. יש כאן תמיד דבר מפתיע: תקווה גדולה שנכזבה, או דעה שלילית שהוכחה כבלתי נכונה לחלוטין.

ולפיי שאין לך דבר קשה ה=כהנחלת ערכי ספרות, נודעת חשיבות מיוחדת לכך, שהמורה עצמו יתחדש תמיד, כשם שהיוצר צריך להתחדש תמיד. יוצר, השוקע בתוך קפאון, או דורך ביקב עצמו, כמאמרו של פרישמן. – סופר כזה, אף על פי שיוצר משהו הרינו בחינת מצטט את עצמו. סופר כזה אינו יכול להוסיף על מה שכבר יצר, זאת אומרת, הוא עומד עמידה קפואה במקום אחד. והאמת היא, שמורה צריך לחדש את עצמו תמיד.

הדבר, שאנחנו אומרים ומציעים לפניכם, וששקלנו אותו יפה, ידרוש, אי מהסופרים ומכם מאמץ מסויים, פינוי זמן מסויים לצעד חדש; והערב נחליט יחד אם כדאי לעשות את הדבר הזה אם לאו.

אנחנו מציעים, והצעותי אינן אלא קיצורם של דברים הראויים להרחבה, להקים “שותפות” של סופרים ושל מורים לספרות. ואין הכוונה לאיזה מוסד. אפשר לקרוא לכך חטיבה, חבורה, קבוצה. על כל פנים הכוונה ליצור קונטקט מתמיד, חי, בין המורים‑לספרות ובין סופרי ישראל, והקונטקט הזה יתבטא בשלושה‑ארבעה דברים:

א. פגישות לעתים מזומנות, מחייבות, בלי שרביט של מפקח, בלי מרותה של תכנית, בלי כל הדברים שיש בהם משום חובה פורמלית. בפגישות האלה תהיינה שיחות כפי שייקבעו על ידי שני הצדדים, או לאחר זמן מה – כפי שתקבע הועדה המשותפת, אם על נושא ספרותי מופשט, ואם על ענין המעסיק את הדור, המעסיק את המורים, המעסיק את דעת הציבור, או על שאלה שהזמן גרמה.

ב. מפקידה לפקידה יופיע משורר, מספר או מבקר שכבר יש לו וותק מסויים בספרות, ויספר על דרכו ביצירה, על צומת‑ההשפעות, על סופרים שנתבשם מהם, ואולי גם על כמה סתומות שביצירתו, וכיוצא בזה. דברים אלו יירשמו, ואפשר יהיה במשך הזמן להוציא ספר מיוחד במינו ובענינו.

ג. מזמן לזמן יוזמן סופר לבית‑ספר בשעה שעוסקים בספרות, סופר מיוחד ליום מיוחד. ודאי לא כל סופר יודע להרצות ולא כל סופר יודע להופיע לפני תלמידים. אבל אנחנו יודעים אילו סופרים יודעים ואילו אינם יודעים, וההזמנות תהיינה לפי תכנית. יש סופרים גדולים, שבאהלם הם יוצרים גדולים, אבל בצאתם החוצה אינם יכולים לעשות את הרושם המקווה, ביחוד על תלמידים הלומדים בית ספר תיכון, שכל דבר יוצא‑דופן עלול לקלקל את הרושם תחת להיטיב אותו. אך כאמור, יש סופרים שיכולי להופיע, להרצות ולחנך גם בדרים שבעל‑פה.

כאן אני רוצה לומר, שבין המורים לספרות עצמם ישנם סופרים, אבל אנחנו מדברים עכשיו על הקו הכללי. המורים האלה, שהם בעצמם סופרים, עושים שתי שליחויות, וברוכים יהיו בשתיהן כאחת. הסופרים האלה, שהם גם מורים, מוצאים להם הזדמנויות רבות לקונטקט כזה. אבל המדובר בסופרים שאינם מורים. ואין זה קל. כי הסופרים אינם פנויים כל כך. אבל בא בחשבון, לדעתנו, שסופרים יוזמנו ביום מסויים בשעת לימוד הספרות, והשיחה תהיה מוסבה על יצירתו שלו, או שישתתף בבירור איזו בעיה ספרותית, או בבירור איזו תקפה בספרות. זה יכול להיות מועיל לשני הצדדים.

אנו יודעים כמה “אוהבים” התלמידים את לימודי‑החובה בבית‑הספר. אבל עלי להודות, כי בענין זה יש לי “השקפות אריסטוקרטיות”. החינוך הללי מכוון להמונים, לכן הכוונה להגיע לרבבות ולמאות אלפים. אבל בתחום זה אינני מאמין בתוצאות המוניות כאלה. תפקידנו לחנך את כל התלמידים והאידיאל הוא שכל העם יהיו נביאים, אך אנו יודעים מראש, כי רק מאות יתמידו לשקוד על ספרות ורק מעטים ימשיכו אחר כך אם כמורים לספרות או כיוצרים בספרות. וגם בבית הספר התיכון, שהמורה רואה לפניו הרבה תלמידים שהוא מלמד, אינו יכול בעצם לצפות אלא לכך, שיהא רואה ברכה במעטים בלבד. אולם לבני‑עליה מועטים אלה זקוקה כל חברה, וכל העמל והטורח כדאים בגללם.

הדבר השלישי: חוגי נוער לספרות. לא כל התלמידים הלומדים בגימנסיה רוצים לשמוע לאחר שיעורם הרשמי עוד הרצאה על ספרות, אבל יש לא מעטים המתענינים בכך. במועדון “מילוא”, למשל, שהוא מועדון סגור לסופרים ולאמנים, מבקשים תלמידים רשות כניסה בשעה שנושא ספרותי נדון שם. וייתכן אפילו שמורים עצמם אינם יודעים כהלכה אילו תלמידי מתענינים בספרות. צעירים אלה מנצלים כל מיני “פרוטקציות”, כדי להיכנס ל“מילוא”. מכאן אני רואה שיש תלמידי גימנסיה, הרוצים בתוספת, ואפשר שהם עצמם “מנסים את הנוצה”, כותבים שירים או סיפורים, וממילא מעסיקות אותם בעיות שונות כסופרים‑מתחילים.

אני חושב, שיש אפשרות ליצור חוגים כאלה לספרות במסגרת של אגודת הסופרים יחד עם המורים והסופרים. בבית‑הסופר אפשר לעשות הרבה יותר מאשר בתוך כתלי הגימנסיה, מכיוון שלכאן יבואו הצעירים מרצון, באופן חפשי, בעוד שבגימנסיה הם יושבים מתוך חובה. ומי שמגיע לחוג, מגיע מאהבה ומבחירה חפשית, ואז הענין הוא רציני יותר.

שרטטתי לפניכם תמציתו של רעיון ושל מעשה, אגודת‑הסופרים רוצה לבצע. ואני מבקש מכם שתביעו דעתם בגלוי. אם החלום שאנחנו חולמים, יש לו סיכוי להתגשם, אם לאו. חשבנו שניטיב לעשות אם נציע דבר כזה לפני מורים לספרות. פעולה משותפת כזאת עשויה להיות פוריה למורים, לסופרים ואולי לדור כולו.

אני רוצה לציין, שכמה מן הבעיות שנתעוררו כאן היו ראויות בהחלט לשמש נושאים לדיון בפגישות הבאות. לא רצינו לגלוש לתוך בעיות האלה כבר במסיבה זו. שכן בעיה, שמעוררים אותה באקראי ומטפלים בה דרך אגב, אינה נדונה כהלכה ואינה עשויה לבוא על פתרונה, ולכן, אם קיימת בעיית תכנית‑הלימודים, הרי זה ענין ראוי להתכבד בו, ותיתכן פגישה שתדון בנושא זה. הוא הדין בבעיות אחרות.

---

הבימה בת ששים

מאת

ישראל כהן

הבימה בת ששים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

“הבימה” היא בת ששים. תאריך זה מצטרף לתאריכים נכבדים אחרים של אירועים מכריעים בתנועת התחייה שלנו. אנו מונים: מאה וחמש שנים להולדת ביאליק, קרוב למאה שנה לעליית ביל"ו, למעלה משמונים שנה לקונגרס הציוני, שבעים וחמש שנים לעלייה השניה, שבעים שנה לדגניה, ראשית העשור הרביעי למדינת ישראל וכו'. אלה הם תאריכים צמודים, מבצעים משולבים כחוליות בשלשלת, פרי הזרם הרוחני הכביר באומה. ההשגחה הלאומית העליונה הפעילה מתוך גנזי צרות ונחמות תכנית‑תחייה מסועפת, שכבשה את הנוער ואת הטובים והערים בעם, והיא הביאה עמה התעוררות ציונית עמוקה, ספרות עברית חדשה, שיבת ציון, החיאת הדיבור העברי, כיבוש העבודה, התיישבות חקלאית, התחדשות חברתית, מלחמת גבורה, מאבק מדיני, וכבן‑לוויה חינוכי ואמנותי – תיאטרון עברי. זה היה אשכול של מפעלים אדירים, שחלוצי האומה ביצעו בהתלהבות ובהקרבה עצמית במאה השנים האחרונות. ושיטה מקובצת זו, שהיא אחד מפלאי ההיסטוריה החדשה שלנו, חוללה את מדינת ישראל.

סמלי הדבר, שביאליק ליווה את דרכה של “הבימה” בחכמתו, ברוחו הגדולה ובעינוֹ הטובה כמעט מראשיתה: תירגם את “הדיבוק” ואף השתתף בשיחת‑לילה במוסקבה על אופן הצגתו. אחר כל נצטרפו עליה גדולי הספרות העברית, שהקיפוה באהבה ובחרדה ובעצה טובה, הואיל וראו ב“הבימה” לא רק סמל להתחדשותנו, אלא אחד מגילוייה המהותיים.

לידתה של “הבימה” היתה באווירה של חלום נגד כל חוקי ההגיון והסביבה. המהפכה הבולשביסטית השתוללה ברוסיה בכל עוזה, חרם רשמי הוטל על השפה העברית, ה“יבסקציה” התנכלה לה וחתרה תחתיה בשצף‑קצף: "הבימה היתה אי בודד בתוך השממה החמרית והרוחנית, שבה היו בולטים עדיין עיי‑החרבות של המלחמה העולמית. אולם חבר השחקנים הטירונים התעלמו מכל זה. הם עשו את עבודתם בימים ובלילות במסירות‑נפש ובדבקות, בתנאי חיים נוראים, בגבורה עילאה. הם היו כעין כת של מאמינים נלהבים בכוחה של המלה העברית על במה עברית חיה. אף היה לה הימנון משלה, שכל מסיבה חגיגית היתה נפתחת בו. בטוחני, ששחקני “הבימה” הראשונים עצמם, עתידים לשמש גיבורים במחזה לאומי‑אנושי עתיר‑עלילה ורב‑מתח.

אכן, בשורת “הבימה” עשתה לה כנפיים בכל תפוצות הגולה, אף חדרה לאזני התיאטרון האמנותי העולמי. אולם לשיא נסיונה ויעודה הגיעה “הבימה” עם עלייתה לארץ‑ישראל. כאן, במקום‑חיותה הטבעי, בכור‑ההיתוך של האומה היתה צריכה לגלות את כוח קיומה ואמיתה האמנותית והלאומית. היה ברור לה ולנו, שהתפקיד החינוכי הלאומי של “הבימה” יימשך וילך גם במולדת, אבל דגש חזק יוטל בטיפוח הצד האמנותי והאוניברסאלי, כיאות לתיאטרון טוב ומודרני. והיו חבלי יצירה, לבטים וחיפושים, מעלות ומורדות, אבל “הבימה” עמדה במבחן. זרם חדש של משחק ובימוי, פרי לימוד מפי מורים מחו“ל ופרי נסיון ולימוד עצמיים, נצבר ונמזג לתוך עורקי “הבימה”, והרגשנו, שחיי הארץ, המלאים סערות ומאבקים, הישגים וכשלונות, חלומות ותסכולים, מוצאים את בבואתם ב”הבימה". היא היתה שנים רבות הכוהל של חיי הרוח בישוב, יסוד מעורר וממריץ, מבשם ונותן טעם לכל מעשינו הכרוכים ביסורים. היא אף שימשה מופת ללהקות חדשות, שקמו וביקשו לחדש ולשנות והוסיפו לוויית‑חן לתיאטרון העברי.

“הבימה” כתיאטרון חיוני של הדור, שומה עליה להתאים את משחקה ואת הרפרטואר שלה לצרכים המתחדשים והמתגוונים בחיי היחיד והחברה שלנו. אבל היסודות, שהונחו על ידי אבות “הבימה” ואמהותיה, והמטען האמנותי והלאומי שנצטבר, מן הדין שנרם יאיר גם לממשיכים. הם צריכים לשקוד על מאמצי ניסוי, חידוש ושינוי מרעננים תוך נאמנות לערכים המסורתיים, שכוחם וחיותם לא פגו גם היום, ויש בהם בנותן‑טעם גם ליצירה השוטפת של “הבימה”.

הסופרים העברים בישראל רואים את עצמם, מ“נשף בראשית” ועד היום, כשותפי יצירה ל“הבימה”, שמלפפת אותם ההכרה: כשם שלא ייתכן תירטאון עברי בארץ בלי מחזה עברי מקורי, כך לא תצוייר ספרות עברית בלי ענף המחזאות המקורית וההצגה המקורית. שתי הרשויות נושקות זו לזו ומעניקות חיים זו לזו.

ציבור הסופרים העברים מאַחל ל“הבימה” שתזכה להיות תמיד תיאטרון ישראלי בעל רמה אמנותית בוהה ובעל רגישות לבעיות האומה, המדינה והזמן, תיאטרון המרבה יופי, מעניק חוויות עמוקות לקהל הצופים ומסייע לנו בזיהוי עצמנו ובדעת‑עצמנו כיחידים וכאומה במולדתה.

---

קרן תל אביב לספרות ואמנות

מאת

ישראל כהן

¹

במלאת ששים שנה לעיר תל‑אביב, רחש ראש העיר, מר יהושע רבינוביץ, רעיון טוב: להקים קרן עירונית, שתעודתה לעודד את יצירה הספרותית והאמנותית. והוא תכף מחשבה למעשה, יזמה לביצוע, וקרן בת שבעה מליון ל“י, שכמה מצנאטים מוקירי חכמים נתנו לה את חלקם, קמה וניצבה. פירותיה של קרן זו, שיגיעו, כמשוער, כדי 700.000 ל”י כל שנה, יהיו מיועדים עידוד הצמיחה הרוחנית, לסיוע ליוצר ולהטבת תנאי עבודתו.

סימן טוב הוא לעירית תל‑אביב ולראשה, שלא נענעו לדיבור השדוף וחסר האחריות, כי עניני היצירה הרוחנית נדונים להידחות עד שישתנו הזמנים, ולפי שעה יש לדאוג תחילה לנשק ולמשק ולצרכי‑חירום. מתוך הזדהות שלמה וגמורה עם הכורח החיוני לגיוס כוחותיו האנושיים והחמריים של העם בישראל ובגולה למען נצחוננו במלחמת‑המגן‑והתנופה, הכפויה עינו, ולמען העלאת יהודים וקליטתם, הרינו גורסים שגם בשעת‑דחק זו יש להתמיד בבנין המסד הרוחני‑היצירתי שלנו. אדרבה, דווקא משום שמנת גורלנו להשקיע את מיטב כוח‑הנעורים והאמצעים למען ביצור קיומנו כאומה וכמדינה עלינו לשקוד על עיצוב דמותנו התרבותית והחברתית לבל תעוקם בלחץ המציאות הקשה. אין כאן ענין של מוקדם ומאוחר. נגזר עינו לפעול ולעשות בתחום הבטחוני והרוחני בעת ובעונה אחת. ולא עוד אלא שאלה הם שני צדדים של מטבע אישי וקיבוצי אחד. בחינה אחת לוֹוה מחברה ונבנית ממנה. אסור שרעם הפצצות והמרגמות ישתיק את כוח היצירה, וכשם שבהישמע אות הארגעה יוצאים תושבי‑הספר ממקלטיהם וממשיכים את עבודתם כרגיל, כך צריכה לנהוג האומה. רעש מכאן וסכנה מכאן, ופעילות יצירית באמצע.

כוחות היצירה הם חד‑פעמים ועצם מציאותם הוא בחינת נס ופלא, ולאולם אינך יודע אימתי הם מופיעים, אם בימי מנוחה או בימי מבוכה. תמיד צריך לחשוש, שמא ימותו באיבם כשרונות ומאוויי יצירה מחמת הזנחה או החמצה או דחייה. אין כוח היצירה בא לפי הזמנה כל שעה שרוצים בו, אלא הוא קיים בסתר וטעון גילוי, שימור וטיפוח. לפיכך חייבת החברה להיות ערה וקשובה תמיד לצמיחה החשאית ולהבין באותות.

מדעת ושלא מדעת מונחת כוונה זו בייסודה של הקרן לספרות ולאמנות של עירית תל‑אביב, קרן, שתהיה עצמאית ובלתי תלויה בגורמים אחרים. העיר תל‑אביב היא מרכז כלכלי ומסחרי נכבד במדינה. בה מצוי סגל‑חבורה של סופרים ואמנים בכל ענפי היצירה המגוונת, בספרות, בתיאטרון, במוסיקה, בציור, בפיסול ובמדע; בה קיימים מוסדות ומכונים ואוניברסיטה ומוזיאונים, המחנכים את הציבור ומעניקים לו חיי תרבות לאמיתם. הקרן הזאת באה לחזק את אופיה היוצר של העיר. היא עתידה לאמץ כוחות ותיקים וצעירים, לאפשר להם ליצור, לנסות, לשכלל ולתרום את תרומתם בכל תחומי היצירה.

אנו מקווים, שקרן זו תשפיע לטובה על עיצוב דמותה התרבותית של תל‑אביב, וממילא של המדינה כולה.

ג. בעקבי יבול ויובל

מאת

ישראל כהן

---

נופו של יובל

מאת

ישראל כהן

דברים בערב שהוקדש לכבוד יובל השבעים שלי בבית הסופר, ביום כ“ו בסיוון תשל”ה (5.6.75). נדפסו ב“על המשמר” ביום 13.6.75.

אחד הסופרים החשובים ביידיש, מה ברודרזון, אמר במעמד־יובל הדומה למעמדי, כהאי לישנא: “איך דאנק אייך, טייערער עולם, וואס איר זיינט מיך געקומען מנחם־יובל זיין”. (אני מודה לכם, קהל יקר, על שבאתם לנחם את בעל היובל). גם אני מודה איפוא לכם, קהל יקר, שבאתם לנחמני ביובלי.

תמיד חשבתי, שאין זה מן המידה לחוג יובל החמישים או יובל השישים של סופר. אין אלה יובלות של ממש. חייבתי בכל לבי חגיגה עם הופעת ספר, שאינה תלויה בגיל. לידתו של ספר, כלידתו של ילד, ראויה לציון חגיגי הן כאות הערכה לסופר והן כהודעה לקורא לקנות את הספר ולקרוא בו.

מה שאין כן יובל השבעים. זהו יובל ממש. משהגיע סופר או אמן לשנת השבעים נאה לו למשוך בקרן היובל. וסמוכין מצאתי בנוטריקון של המלה שבעים: שנה בה עצרתי יובל מותרת. בשנת השבעים בא לידי גילוי קודם כל יבול של שנים וגם גבול של שנים; שהרי כבר אמר נעים זמירות ישראל: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה”. וכשמיתוסף לכך יבול משפחתי, ספרותי, ציבורי וישובי, ניתנה רשות לאלה הרוצים בכך, להושיב את בעל היובל בראש הקרואים ולהעריכו כערכו, או כלשון האמירה ההלצית, לנחמו ביובלו. ואף־על־פי שיש היתר מדאורייתא לעצרת זו, אינני מרגיש עצמי בנוח. רגיל אני כל ימי לייבל אחרים והנה פתאום אני מתייבל. שינוי זה טילטל אותי קצת. המלה גיל היא, כידוע, שם נרדף לשמחה, אלא שיש הבדל בין גיל בר־מצווה לגיל בר־שבעים. אומר, איפוא, את האמת: מעולם לא היתה תודעת הגיל חריפה אצלי. סלדתי ואני סולד מאותה גישה אל החיים, שלפיה חייב אדם להכין את עצמו לקראת המיתה, לומר תמיד וידוי, לכתוב צוואות, לצפות למלאך המוות, ולראות במותו של כל מכר אות להזמנה לעולם הבא. כל חושי אמרו לי: חייב אדם להתקין את עצמו בכל גיל לקראת החיים, לקראת זריחה חדשה, לקראת תשוקה חדשה, לקראת יצירה חדשה. כך עשיתי וכך אני מקווה לעשות גם להבא.

ברם, גילוי התאריך הזה לעצמי ופירסומו בפרהסיה עוררוני לחשבון נפש, לחזון אחורני. ובחזוני ראיתי נופים משתרעים לעיני. נוף זמן ונוף מקום. והנופים הם צבעוניים מאוד. נפרשו לפני מראות הילדות והנערות, מראות הבחרוּת והבגרות, והתייצבו החלומות והשאיפות. שהרי לכל אדם חלום על עצמו, על עתידו, על מה שהוא רוצה להיות ועל מה שהוא מוכשר להיות. החלום הוא על־פי הרוב גדול מן המציאות, אך ממנו חוצב האדם את פרוסות ההגשמה. וכך ראיתי גם אני את נוף חיי זרוע ערוגות ירוקות, גידולי אביב וגידולי סתיו, אך גם נקודות שממה וחורבן, שאיפות שנתגשמו ומשאלוֹת־לב שעלו בתוהו. פאנוראמה גדולה ורחבה, המשמחת באיי ההגשמה והמעציבה בפסים הריקים ובתילי הנסיונות שהכזיבו.

בכך אין חידוש. כך אמרו הקדמונים: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אלא שיש הבדל בין שיעורו של המתגשם ושל שאינו מתגשם. אם משווה אדם את החלומות, המאוויים והשאיפות והאידיאלים, שלא נתגשמו בחייו, אל אלה שנתגשמו, יש מקום לעצבות גדולה. לפיכך ראוי לו להראות אותה חלקה קטנה של פעילות והישגים, שהגורל זיכה אותו בה. ואמנם כדי להפיס את דעתי ניסיתי לעשות כן. ולא אעסוק בתחום החיים הפרטיים, המשפחה, הילדים והנכדים, שאין לי בהם כל טענות לריבונו של עולם, ואינם עניין לרשות הרבים. אבל ארמוז על שני דברים גדולים שאירעו בחיי ועדיין הם מתארעים והולכים. הדבר הראשון הוא קום מדינת ישראל. עניין זה היה מרכז שאיפותי ומעשי למן היום שנעשיתי חלוץ ועליתי ארצה. בדרכים שונות שירתי את המטרה הזאת: בתנועת הנוער, בעבודה, בהתיישבות, בקבוצה, בפובליציסטיקה, בפולמוס אידיאולוגי ובפעילות ציבורית. שום איש מבני דורי לא פילל שיזכה בהגשמה נפלאה ומהירה כזאת של חזון העצמאות היהודית. זוכר אני כששמעתי בפעם הראשונה בכנסת מפי היו"ר יוסף שפרינצק את המשפט: “רשות הדיבור לראש הממשלה”, התבוננתי כה וכה בתמהון ובחוסר אמונה, שמא הצגה היא זאת ולא מציאות מוחשית. בתוך עמי אני יושב, ומרגיש ויודע, שמראות־נגעים ואנשי־נגעים מכערים את הוויית המדינה; אף־על־פי־כן, רואה אני תמיד את דמותה כדמות שיש טהור, ששום חזיונות שליליים לא יכתימוה. הזכייה הגדולה לראות עין בעין את התגשמות משא־הנפש שלי ושל הדורות שקדמו לי, היא חוויית־שתייה בוערת במידה כזאת, שאפילו מעשים רעים הנעשים בתחומה אין בכוחם לכבות אותה; עם זה גדול צערי מאוד למראה הקלקלות הגדולות והמרובות, שאלמלא הן – היתה המדינה מאירה באור עליון.

הדבר השני – היותי סופר. אין זה מקצוע, שאדם בוחר בו, אלא גורל. זוהי רצפת־אש שאיננה מצטננת לעולם. ומי שבא במגע עמה – אין לו תקנה. שכר סופרים, כבוד, פרס, שם טוב, טפלים הם לעיקר. הכתיבה היא סם־חיים לסופר. שכן ההבעה, הנותנת פורקן לנפש הטעונה חוויות והסתכלויות מרטטות, היא צורך־בראשית לו. היא גם תענוג עליון. הנאתו של סופר, המצליח להלביש מחשבה או הרגשה בפסוק יפה ומלוטש, אין לה חילופין. לפיכך הוא מוכן לוותר בגללה על ממון, על בילוי ועל בידור ועל טיולים ועל חברה, ועל רחיצה בים, ועל צרכים יסודיים אחרים; משום שאין לעמוד בפני קסם הכתיבה המקורית, הנחצבת מחיי הנפש, המגלה את האדם לעצמו ולזולתו. הציורים, הדימויים, הסמלים, המלים והאותיות באים לסופר בחלום ובהקיץ ומפתים אותו ומתחננים לפניו: צרף אותנו למשפטים ולתמונות, מלל אותנו, דובב אותנו. הזרם את דמך לתוכנו. בלעדיך, הסופר, אנו פגרים מתים, תבניות במילון. וכל סופר מעצב את החוויה ואת הביטוי לפי כוחו ודרכו. ולזה קוראים “סגנון אישי”, שבו יתנכר סופר וייבדל מחברו.

מלאכת הסופר היא מלאכתי. זה עשרות שנים שאני חורש בחלקת הביקורת, שאני רואה אותה כסוג יצירה לכל דבר. אני סבור, שכשם שישנה בת־השירה, כך ישנה בת־הביקורת, שבלעדיה לא תצוייר מסה ביקורתית. תחילה חשבתי, שמן הראוי בתאריך זה לסכם את נסיוני בביקורת ולהגיש כאן את תמצית משנתי ואורח כתיבתי, אלא שחסתי עליכם, קהל נכבד, ואעשה זאת בכתב ובדפוס, והרוצה לדעת יבוא ויקרא.

---

שלושה העיקרים

מאת

ישראל כהן

דברים שנאמרו בבית הסופר בתל־אביב (23.6.77), בערב שהוקדש להערכת שבעת הכרכים שיצאו לאור במכונס. נדפסו ב“על המשמר”, 24.6.77.

יציאתו של ספר חדש אחד לאור מביאה יום־טוב לבית המחבר ולנפשו. על אחת כמה וכמה כינוס של שבעה כרכים וכרך שמיני שיצא קודם לכן. והשמחה היא כפולה: הסופר שמח למראה יבולו, שהוא סיכום של יצירת חייו, נאסף וניצול מן הפיזור. מעתה יוכל כל מי שיהיה לו עניין בכך, לגשת אל כתביו לקרוא ולעיין, להעריך או לבקר. אולם אי־אפשר שלא לחוש גם את שמחת הכתבים המכונסים עצמם. שנים היו משוקעים בספרים בודדים, בעיתונים ובכתבי־עת ומוטלים כאבן שאין לה הופכין על גבי איצטבאות, וכבר נתיאשו מלראות אור עולם. והנה באה הגאולה. הם הוצאו משם, הועתקו, נוצקו בעופרת חיה ורותחת, הוגהו ונדפסו ונכרכו בספרים חדשים ורוטטים. הפיזור הוא חצי מיתה. כל מסה או מאמר היה שרוי בבדידות גמורה. הם כבר שכחו שיש להם אחים ואחיות, שאב אחד הולידם. כינוסם מחזיר להם הרגשת שייכות וזהות של בית־אב. משל הבנים האובדים חוזרים לחיק משפחתם. ומצאתי לשמחת הכינוס אסמכתא בספר “בית המדרש” לאהרן ילינק, שהוא קובץ של מדרשים קטנים. על שער הספר כתוב לאמור: “בו נקהלו לעמוד על נפשם מדרשים קטנים ישנים ומאמרים שונים”. אם הגיעו המדרשים למצב, שהם מוכנים לעמוד על נפשם כדי להינצל מן הפיזור ולהיכלל בספר אחד, משמע, שרבה מאד שמחתם כשהם משיגים את מטרתם ומצטרפים יחד לפמליה גדולה. ושמחה שלישית, שאתם הנאספים כאן באתם לשמוח בשמחת המחבר וכתביו, ואולי יתעורר בכם הרצון לקרוא בכתבים ולנהוג בהם מנהג אושפיזין בבתיכם.

רבותי, טבעי הוא לסופר הכונס דבריו בשבעה כרכים שיהא שואל את עצמו בסתר או בגלוי שתי שאלות: א) מה תרומה תרמת לספרות העברית ולביקורת העברית במפעל זה? ב) האם “האני מאמין” הספרותי שלך עמד במבחן והאם הגשמת אותו ביצירתך? על השאלה הראשונה לא אני קרוא להשיב, על כל פנים, לא בפומבי. אפשר להניח, שכל סופר רואה עצמו כמוסיף משהו לאוצר־הספרות הכללי, שאילולא כך, מניין היה יונק את כוחו ואת אמונתו בכוחו? אולם על השאלה השניה ברצוני לעמוד בדברים קצרים, הואיל ובתשובה זו יש עניין לכל קהל שוחרי הספרות.

שלושה עיקרים לאני־מאמין שלי. עיקר ראשון: האמונה בחיוניותה של ספרות. השיר, הסיפור, המסה וההגות אינם רק תבלין לחיים, אלא גופי־ חיים או נשמת־החיים. אולי ניתנה רשות לומר: הם לחם רוחני. חיים בלי שיר, בלי ניגון, בלי צורה יפה, בלי ביטוי נאה, או בלי ציור יפה, או בלי תיאור הנוף ובלי הדמיון היוצר, אינם קרואים חיים. הם דלים וריקים. כלל זה כוחו יפה לגבי היחיד ולגבי האומה. כשם שאי אפשר ליחיד בלי ויטאמינים מזינים, כך הוא זקוק לויטאמין הספרותי. בלעדיו הוא מחוויר ומצטמק. אופק ראייתו מוגבל ונסיון חייו דל. ואף האומה זקוקה לשירה ולאמנות, העושות אותה חטיבה רוחנית לעצמה ולעולם. הסמלים הראשוניים לכך הם: הדגל וההימנון. בשני אלה מקופלות ארבע אמנויות: צבע, לשון, וניגון, ואמנות רביעית – הלא היא אמנות הסיפור. שכן לידתו של דגל לאומי נעוצה באיזה סיפור או מיתוס. הוא הדין בקביעת צבעי הדגל וניגון ההימנון. מובן, שאלה הם סימני־היכר רוחניים פרימיטיביים, אך מבטאים את הצורך החיוני בשירה ובאמנות. ואמנם הספרות והאמנות יסודן בעבודת־אלוהים, בריתמוס של עבודה פשוטה, בטקסי אבל ושמחה. הצבע והתמונה שבדגל התפתחו כדי אמנות הציור הדקה, הלשון הבראשיתית נשתכללה ונתגוונה כדי אמנות ביטוי גבוהה. מילות־ ההימנון הפשוטות נתעדנו ונעשו פיוט לאומי ואנושי נעלה, הזימרה ההיולית היתה למוסיקה אצילה ונשגבה. בצד כל אלה מתקיימים עדיין גם כיום השרידים הפרימיטיביים הראשונים. גם בימינו יש הימנון ודגל, שיר־לכת צבאי ומארש־אבל, שעל קדושתם נהרגים בני אדם.

לא פעם נתקנאתי ביחסם של הבריות להימנון ולצבע שבדגל, ואמרתי בלבי: ולואי והיחס של היחיד והכלל לצבע שבאמנות־הציור יהיה כמו יחסם לצבע הדגל, ומילות השירה תהיינה שגורות על כל פה כמילות ההימנון, והקהל יאזין למוסיקה באותו רעד ויראת־כבוד, שהוא מאזין למנגינת ההימנון.

כל זה נובע, כאמור, מאמונתי, שהספרות והאמנות אינן מותרות, אלא צורך ראשוני, שבלעדיהן ישתלטו בעולם שעמום ושממון, דלות וניוון. אל נא תבהיל אותנו ירידת ההתעניינות בספרות. היא זמנית. גם בעידן הטכניקה והמיכון והאטום צמאה נפש האדם לשירה, לריקוד, לאהבה, לסיפור יפה ולמסה אמנותית. הצמאון לאלה לא ייבש לעולם, כי הוא טעם החיים. עולם הטכניקה והארגון בלי ערכי יופי ואמנות הוא עולם־ גולם. לפיכך, ראוי לו לאדם, שנתגלה לו סוד עצמיותו ונתגבשה בו ההכרה, שהוא נועד להיות סופר, שיהא מקדיש את חייו ליצירה ספרותית, אפילו כרוך הדבר בסיגופים ובוויתורים, שמא ישחק לו מזלו ויעשיר את עצמו ואת האומה בקורט של יצירה.

העיקר השני באני־מאמין שלי, שהספרות לענפיה תעודתה לגלות אמת ויופי. אמת זו שונה מן האמת הפילוסופית, ההגותית. היא באה מספירה אחרת, מספירת הדמיון והלב, ולעתים מן החלום, ובשעה שאתה מוצא בה מחשבה, הרי אף זו באה בעיקר מן הלב. ואם “תוכנה” של השירה שונה, על אחת כמה וכמה לבושה, לשונה, ביטויה. כי הספרות היא אמנות. קסמי חן ונוי שבספרות משווים לאמת, הבוקעת ועולה ממנה, אופי מיוחד. אינני יכול להרחיב את הדיבור על סוגיה נכבדה זו, אבל מן הנחוץ להטעים, שהמשוררים, המספרים והמסאים חייבים להתייחס לכתיבתם ביראת־כבוד. האמת והיופי ביצירתם צריכים להיות צרופים ונקיים מעשן של יהירות והתחזות. הם צריכים להיות מעין החוויה: צנועים, עמוקים ורוטטים. אין לספרות האמנותית תפקיד של מטיף־מוסר ומוכיח בשער, אבל אין לזלזל במגמתה החינוכית והמוסרית. היא צריכה להיות הומאניסטית. הכשרון הערטילאי אינו מספיק. הסופר האמיתי הוא בעל אתוס מטבע ברייתו. מצוקות האומה וייסורי היחיד הומים בו ומשתרבבים לתוך יצירתו. לפיכך אי־אפשר שהסופר לא ירגיש כי שליחות מסויימת הוטלה עליו. בייחוד סופר ישראלי, שהמציאות שלו רותחת תמיד וגורל עמו וארצו מתנודד תמיד על כפות־המאזניים בין ההן והלאו. תחושת מפותחת היא בקורא הטוב והנבון, החש כיצד ניגש היוצר עצמו ליצירתו והוא קובע את יחסו אליה לפי גישה זו.

והעיקר השלישי באני־מאמין שלי הוא בתעודת המבקר והביקורת. תעודה זו צדדים רבים לה ולא אעמוד אלא על כמה מהם. המבקר איננו יכול להסתפק בהנאה מיצירה ספרותית, אף על פי שהנאה זו היא המניע הראשי לעבודתו. אבל עליו גם לתהות על אופן כתיבתה, לבדוק את היסוד האמנותי והמלאכתי שבה, את כנות הרגש ויושר הביטוי, את שיעור המקוריות וההשפעה מן החוץ וכיוצא בזה. משום שלצערנו הגדול, נתרבו האוחזים בעט סופר, וכל אחד משתמש בכ"ב האותיות ועושה מהן צירופים שונים, ומצויים גם להטוטנים, מרקדי־על־חבל ספרותיים, שלמדו לעשות ספרים כמו, כמו משוררים, כמו מספרים וכמו מבקרים. ולא עוד אלא מפני שהם מרובים, הרי הם מקימים לעצמם מקהלה של אומרי־הלל ותוקעי־בשופר, המחרישים את קול היצירה האמיתית. צורך הוא איפוא להבליט את האמיתי ואת היפה ולגלות את הכיעור והזיופת מבעד לעטיפותיהם הצבעוניות. וזה תפקידו של המבקר הנועז.

כל המידות הטובות שהן מחובת היוצר, הן גם חובת המבקר. הבקורת צריכה להיות מעין יצירה: יפה כמותה, אמיתית כמותה, מקורית כמותה וישרה כמותה. והמבקר חייב להיות מעין היוצר: בעל־השראה כמותו, מחנך כמותו, אמן כמותו, בעל־סגנון כמותו ושוחר־אמת כמותו. שאם לא כן, תהיה ביקורותו טכנית, באנאלית, לא יהיה לה ערך, ולא יאמינו לו, וממילא תהיה מלאכתו ברכה לבטלה. המבקר הוא בעל חווייה יוצרת ממש כמחבר, שעל ספריו הוא כותב. למטבע של המבקר, כשל היוצר, שני צדדים: צד האמת וצד האמנות.

לא פעם שאלוני: מפני מה מועטת בספריך הביקורת השלילית? אשתמש בהזדמנות זו להשיב על כך. ספר ריק מתוכן ופגום בצורתו, שיצא לאור, אין כדאי לטפל בו. ייתר על כן: אסור לטפל בו. מפני שהטיפול בו מוציא לו מוניטין ומפרסמו, ונמצאת מפיץ ספר קלוקל. אימתי חובה על המבקר למתוח ביקורת על ספר גרוע? בשעה שזה הצליח לתפוס מקום ניכר ועלול לקלקל את הטעם. או־אז מצוּוה המבקר לשנס את מתניו ולהתריע ברבים על טיבו המשחית. אך בדרך כלל יש לעסוק בעיקר ביצירות טובות מאוד וגם ביצירות בינוניות, שכן הספרות כוללת גם את הטוב והבינוני ולא רק שיאי־יצירה.

רחוק אני מן המחשבה, שהצלחתי בעבודתי הספרותית לנהוג לפי תביעות וכללים אלה. קל לקבוע כללים ומצוות, וקשה לקיימם. אך ניתנת לי רשות לומר, ששאפתי וחתרתי לקיום הכללים האלה, והם הדריכוני תמיד.

ואחרי ככלות הכול, יאה לכולנו מידת הענווה. שכן כל הישג איננו אלא שיעור קטן מן השאיפה והתעודה להשיג, וחייב כל אחד לראות עצמו תמיד כמתחיל. שאלו לו לרבי לוי יצחק: “מפני מה מתחילה כל מסכת שבגמרא בדף ב' ולא בדף א'?”

השיב הרבי: “כל כמה שירבה אדם ללמוד, עליו לזכור, שעדיין לא הגיע לדף הראשון”.

בתקווה זו לבראשית חדשה אסיים את דברי.

---

שיח עם ישראל כהן במלאת לו 75 שנה

מאת

ישראל כהן

נתפרסם ב“ידיעות אחרונות”, ו' כסלו תשמ"א (14.11.80).

ראיינה פנינה מייזלש

ישראל כהן הוא דמות ססגונית בנוף הספרותי שלנו: מסאי, פובליציסט, מבקר, עורך (כארבעים שנה עבד בשבועון “הפועל הצעיר”), מתרגם ומראשי אגודת־הסופרים במשך שנים רבות, עד 1979. לרגל יום־הולדתו ה־75, שחל באחרונה, יצא לאור הספר “מסלול” בשני כרכים, ובמתכונת שלכמותה לא זכה, ככל הנראה, עד כה אף אחד מסופרי ישראל. בספר זה הובא סיפור קורות חייו של ישראל כהן, כתוב בידי עצמו, מאז נולד בגליציה המזרחית, ועד עלותו ארצה בשנת תרפ"ה; רשימה מפורטת של תאריכים נבחרים בחייו; ומיבחר המאמרים שנכתבו עליו ועל מיפעלו הספרותי, לרבות ארבע מסות שנכתבו במיוחד לספר־היובל, מאת דב סדן, אהרן מגד, ג. קרסל ונתן רוטנשטרייך. הכרך השני של ספר־היובל כולל ביבליוגראפיה שלמה של כתביו ושל הכותבים עליו, בצירוף מפתחות והערות.

בשנת 1965 פירסם ישראל כהן מונוגראפיה מקיפה על מתתיהו שוהם ויצירתו, ובשנת 1972 את הספר “יעקב שטיינברג, חייו ויצירתו” – שני ספרים רבי־ערך שבזכותם הגיעו שוהם ושטיינברג אל ההערכה הספרותית שהם ראויים לה. בחרתי לפתוח את השיחה עם ישראל כהן דווקא בנושא זה.

אתה הוא ש“גילית” מחדש את שוהם ואת שטיינברג. מדוע טיפלת דווקא בהם? מה היתה זיקתך המיוחדת אליהם?

כהן: את שוהם לא “גיליתי”. הוא כתב ב“התקופה”, וכולם קראו אותו. הוא לא היה ידוע בכל היקפו, כי כתביו היו מפוזרים מאוד. עוד כשקראתי את שוהם ב“התקופה” חיבבתי אותו, וחשבתי שאני קרוי לעשות את המונוגראפיה עליו. הסיבה הישירה לכתיבתה היתה, שעל שוהם נכתבו מאמרים מעטים, וכולם רצופי שגיאות, גם ביוגראפיות וגם ספרותיות. למעשה לא ידעו עליו כאן דבר, חוץ מבן־ציון כ“ץ, שהיה חברו וכתב עליו משהו עוד בחו”ל. אני נוטה לכתיבת מונוגראפיות, כי הן מאפשרות לתת ביטוי גם לנושא המחקר וגם לרוחו של הכותב. לדעתי, יש בכל מונוגראפיה גם ניצנים וסימנים של האוטוביוגראפיה של הכותב.

כיצד עלה בידך לאסוף את כל החומר על השוהם?

כהן: הגעתי אל ד"ר מ. לנסקי, שהיה המורה של שוהם בימי נעוריו. הוא סיפר לי על נעוריו של שוהם, על אופיו וכו', וממנו נודעו לי כתובותיהם של בני משפחתו. התחלתי לכתוב לכל העולם. אצל רב אחד בתל־אביב מצאתי כתב־יד של שוהם, שהעתקתי אותו. לאט־לאט צירפתי את כל הפרטים וציירתי את תולדות חייו. והוא הדין ביצירות עצמן, שאותן אספתי קטעים־קטעים מתוך העיתונות, גם בעזרת ידידים שפניתי אליהם.

מהי הערכתך את מתתיהו שוהם המחזאי ומדוע אין מציגים אותו אצלנו?

כהן: מתתיהו שוהם היה המחזאי העברי הספרותי הגדול הראשון בזמננו. כל הנסיונות שנעשו אצלנו להציג אותו לא עלו יפה, כי כתב בלשון היפר־תנ"כית.

כיצד הגעת אל יעקב שטיינברג?

כהן: הייתי תלמידו וראיתיו כ“רבי”. שטיינברג, אף שהיה מטבעו אדם סגור, שוחח איתי הרבה מאוד. הדברים הרבים שאמר לי איפשרו לי אחר־כך לכתוב את המונוגראפיה שלו. בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים הייתי יושב איתו בבית־קפה, ואחר־כך הייתי מלווה אותו לביתו. היינו משוחחים על נושאים שונים ומגוונים, והיה לי חוש להקשיב רב־קשב גם לגמגומיו ולאמירות־של־אַקראי, שהרגשתי בהן משמעות מיוחדת. וכן רשמתי כל מיני פרטים משיחותינו, בייחוד פרטים על המאורעות שעברו עליו. והם שסייעו בידי להכין את הספר.

האם המונוגראפיות שלך על שוהם ועל שטיינברג אכן שינו את יחסו של הקורא העברי אליהם?

כהן: אין ספק שכך קרה. לאחר שיצא לאור הספר על שוהם, התחילו להתעניין יותר במחזותיו. רצו להציגם, ואף הכניסו אותו לבית־הספר כחומר לימוד. על שטיינברג נכתב לא מעט עוד קודם שאני פירסמתי את הספר עליו. כדאי לציין שאני תירגמתי את מחזותיו, שבמקורם נכתבו יידיש. את העובדה ששטיינברג היה לפני מלחמת־העולם הראשונה אחד מסופרי יידיש המובהקים לא ידעו אפילו רבים מן הסופרים העבריים. גם מחזותיו העבריים של שטיינברג לא היו פופולאריים. המחזות היידיים שלו הוצגו בשעתם, והדבר אף צויין בעיתונות של התקופה ההיא, ואף־על־פי־כן לא היה הדבר ידוע ברבים. להעלמת המידע על שטיינברג היידי גרמו בעיקר סופרי יידיש, שהיתה להם טינה גדולה אליו, על שעזב את היידיש ועבר לעברית. וראייה לדבר: בספר, שנכתב על אותם סופרי יידיש שכתבו בשתי הלשונות, נעדר לגמרי שמו של שטיינברג כסופר דו־לשוני.

עבודתך על שטיינברג הכפילה את החומר הידוע של סופר זה, אשר חלק גדול כל־כך מיצירותיו לא היה מוכר עד שטיפלת בו. כמה זמן ארכה עבודה זו?

כהן: מבלי להביא בחשבון את ההכנות הקטנות, מאז פטירתו של שטיינברג בשנת 1946, נמשכה כתיבת הספר הזה כחמש־עשרה שנה. דברי ההערכה על יצירתו של שטיינברג, שהובאו בספר זה, מקיפים גם את שני הכרכים שהוצאתי כמילואים ליצירותיו, שנים אחדות אחרי כן.

עד כה שוחחנו על שוהם ועל שטיינברג, והרי המונוגראפיה הראשונה שפירסמת, עוד בשנת 1942, היתה על אדוארד יצחק זלקינסון. מה מקומו של סופר זה בתולדות הספרות העברית?

כהן: זלקינסון, כמתרגם מאנגלית לעברית, הוא תופעה יחידה, לא רק בדורו, כי אם גם בדורנו. הוא תירגם לעברית את הברית החדשה, ובניגוד לדליטש, הנוצרי מלידה, שתירגם לעברית את הברית החדשה תרגום מדוייק, אך בסיגנון מעורב, תירגם זלקינסון, שהיה מומר, את הברית החדשה בלשון תנ“כית קלאסית. הוא הדין לגבי האופן שבו תירגם זלקינסון לעברית את מילטון ושקספיר. לעניין זה אוסיף עוד שתי עדויות של שני סופרים גדולים, פרישמן וביאליק, על ההשפעה הגדולה שהושפעו מתרגומיו, וכן נתן אלתרמן, שבדבריו על תרגומו ל”אותלו" מתייחס בהערכה רבה לתרגומו הראשון של זלקינסון.

שנים רבות עבדת ב“הפועל הצעיר”, ו־23 שנים היית עורכו היחיד של שבועון זה, שנסגר לפני עשר שנים. מה היה בשבילך “הפועל הצעיר”?

כהן: זה היה שבועון ספרותי ופובליציסטי, שכמעט אין סופר עברי נחשב, בארץ ובחו“ל, שלא השתתף בו במשך ששים ושלוש השנים של קיומו (1970־1906). בייחוד היה המדור הספרותי של כתב־עת זה פתוח לפני כל הזרמים והמישמרות, ורבים־רבים עשו בו את צעדיהם הראשונים, למן ש”י עגנון, ועד סופרים צעירים בני ימינו. צריך להביא בחשבון ש“הפועל הצעיר” היה כלי מיבטאה של מפלגת “הפועל הצעיר”. אני קראתי את העיתון הזה עוד לפני בואי ארצה, וכבר אז נפגשתי עם האישים שהיו סביבו. מן האנשים שהיו אז בחיים, ושהשפיעו על “הפועל הצעיר”, הרשימו אותי ביותר יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, יוסף שפרינצק, אליעזר שוחט, שלמה צמח ועוד, מלבד מנהיגים אחרים, שלא הכרתי אותם בעודם בחיים, ושהשפעתם עלי היתה גדולה כבר אז, כמו א.ד. גורדון, שלמה שילר ואחרים. כל האישים הללו היו שותפים פעילים מאד בעיצוב דעותי והשקפותי, וגם בעיצוב דרכי הספרותית. מבחינה ספרותית רצוני להזכיר שניים – יצחק לופבן, שהיה עורך “הפועל הצעיר”, וממנו למדתי הרבה, ושלמה צמח, שיצירתו עשתה עלי רושם גדול.

שנים רבות היית פעיל באגודת־הסופרים, ובמשך שנים אחדות אף שימשת יושב־ראש האגודה. במבט לאחור, האם אתה שלם עם דרכה של האגודה?

כהן: דרכה של אגודת־הסופרים, הן כאיגוד מקצועי והן כיוזמת מיפעלי ספרות ומייצגת את היצירה הספרותית בארץ, נתגבשה במשך שנים רבות, ואף נתתי את חלקי לכך. המגמה העיקרית היתה תמיד, וזו היתה מקובלת על רובו המכריע של ציבור הסופרים, למזג את המטרות הרוחניות של האגודה עם המטרות המקצועיות. שכן, רק כחטיבה ממוזגת אחת היה טעם לקיום האגודה. ואכן, מלבד ההישגים המקצועיים האפשריים, ביצעה האגודה מיפעלי ספרות חשובים ביותר, הן בהדפסת ספרי מקור, הן בהדפסת ספריהם של סופרים שנפטרו, הן בתרגום ספריהם של סופרים עולים חדשים, מלשונות שונות לעברית, והן בהוצאת הירחון “מאזניים”, שהוא ירחון ספרותי כללי ובעל ערך.

יש טוענים שאגודת־הסופרים אינה פעילה די הצורך לשיפור מעמדם החומרי של הסופרים.

כהן: לעולם אי־אפשר לומר שהאגודה פועלת די הצורך, אך היא עשתה רבות וחשובות, וכל סופר נהנה מן ההישגים המקצועיים הללו, מדעת ושלא מדעת. האגודה הסדירה את היחסים בין הסופרים לבין המו“לים על־ידי הסכם חתום בין שני הצדדים על שכר־הסופרים לכל סוג של יצירה, ושיעור השכר הזה משתנה בהתאם למדד יוקר המחייה. זהו הישג גדול, שאילו היה כל סופר צריך לנהל בעצמו מו”מ בתחום זה, לא קשה לשער מה היה מצבו.

והרי בנקודה זו טוענים ששכר־הסופרים הוא נמוך.

כהן: זו טענה נכונה, והיא יפה גם לגבי מקצועות אחרים, שאף הם אינם משיגים את כל המגיע להם. ביוזמת האגודה נוסד “פרס היצירה”, המאפשר בכל שנה לששה סופרים לקבל חופשה מעבודתם, ולהתמסר ליצירה בלבד. בהישג כזה אין מזלזלים בשום מדינה בעולם.

כיצד אתה מתייחס אל חילופי הדורות והמישמרות בספרותנו? האם אתה חש קשר נפשי אל הסופרים הצעירים?

כהן: דורנו הצעיר איננו דור יתום. הוא קצת שונה מקודמו, מפני שתנאי חייו ויצירתו שונים, אבל, לדעתי, אין הוא נחות בערכו. מעולם לא סבלה דעתי פסילה של דור, שכן זוכרני שגם את דורי פסלו, והיה צריך להיאבק על ערכו ומקומו. על כן אני מבין שצעירים קמים ויוצרים במה לעצמם. נוח להם שלא להיות תלויים בבמותיהם של הוותיקים. וכשקיימת במה, יש צורך לטפח טעם של קיום וייחוד. וכאן באה ההגזמה, בא הביטול של הקודם והזילזול של צעירים בוותיקים. אולם הדבר נמשך רק תקופה קצרה, כי אין עוברות אלא שנים מעטות, וקמה חבורה חדשה, צעירה יותר, המבעטת בקודמיה. המשקיף מעל מיצפה גבוה רואה את האחדות שבריבוי, הן כחוק עיוני, והן כמסקנה מנסיון החיים. אינני רוצה לקרוא בשמותיהם של סופרים צעירים ומוכשרים, כדי שלא לקפח את אלה שלא ייזכרו פה, אך אני קורא שירה וסיפור ומסה של צעירים מוכשרים, ובטוח בהתפתחותם. יש לי מה להעיר על לשונם של אחדים מהם, אך המיסגרת צרה מלהיכנס לפרטים. ברצוני להתריע רק על חזיון לא נעים, והוא שקבצנות לשונית נהפכת בפי כמה מהם לצדקה, למעלה בקודש, ואפילו לאידיאולוגיה.

מה דעתך על הפולמוס בספרותנו כיום?

כהן: הפולמוס כשלעצמו, בענייני דעות והשקפות, ואפילו בענייני טעם, הוא סם־חיים לתרבות האומה. תלמידי־חכמים או סופרים, המחדדים זה את זה, מביאים ברכה לעצמם ולקורא אותם, וחשיבותו של הדבר גדולה, אפילו אין הם באים לידי הסכמה. אולם דרכי הוויכוח צריכות להיות הוגנות, בלי אלימות לשונית ובלי גינויים הדדיים. מלבד הנזק המוסרי שבפולמוס האלים, אין בו כל תועלת, והוא ממאיס את הספרות ואת הסופרים על הציבור. ואחת היא אם הוויכוח הוא בין בני מישמרות שונות, או בתוך אותה מישמרת עצמה. אינני מטיף לשלום־עולמים בין הדורות השונים. הוא לא יהיה. המחלוקת, והבדלי הטעם – קיומם טבעי. אך אני תובע תרבות של ויכוח, נימוסים ויחסי־גומלים הגונים.

ולסיום, עתה כשהנך “כמעט” בגימלאות, מהם עיסוקיך העיקריים?

כהן: אומנם השתחררתי מכמה וכמה תפקידים ציבוריים, אך לא מכולם, ואני מוסיף לקיים סדר־יום של עבודה, כתמיד. אני כותב על נושאים ספרותיים שונים ומפרסם את הדברים בבמות ספרותיות. כן עוסק אני בכינוס הפזורה הספרותית שלי בספרים שאני עומד להוציא לאור.

---

בשם "יקירי תל־אביב"

מאת

ישראל כהן

הדברים הושמעו בטקס ההכתרה של “יקירי תל־אביב” לשנת תשמ“ב, שנערך על ידי עירית תל־אביב באולם “הבימה”, ביום כ”ג בניסן תשמ"ב (15.4.82).

בשמחה ובהרגשת־נועם נטלתי עלי להביע, בשם שנים־עשר המוכתרים בתואר “יקירי תל־אביב”, את תודתנו העמוקה לכל אלה שמצאו אותנו ראויים להכתרה זו: לועדה לבחירת “יקירי תל־אביב”, לראש העיריה, מר שלמה להט, שהוא גם ראש הועדה הזאת, למועצת העיר ולכל מי שהמליץ עלינו. לצרפנו לרשימה המפוארת של המוכתרים. אנו מקווים שלא טען בבחירתם.

אהבתי את העיר הזאת מיום עלותי ארצה בשנת 1925, אף־על־פי שאני עצמי הלכתי אז למושבה לשם כיבוש העבודה ולחיי קבוצה. אולם זה כחמישים שנה שאני גר בתוכה ופועל בה, באותם תחומים שיכולתי לתרום את תרומתי הצנועה לחיי התרבות והספרות. אהבתי את תל־אביב ממבט ראשון. היא היתה מראשיתה עיר גדולה, כרך, גם כשתושביה היו מועטים כבעיירה קטנה. הכרכיות היתה סימן־ההיכר שלה בכל גילויי החיים והיחסים. אהבתי את המית־החיים שבה, את קולותיה ומראותיה, את פרצוף־פניה הצעיר והפשוט שאחד הביטויים היה חברת טראסק. התגאינו בתל־אביב, הנבנית בעבודה עברית, המלאה פיגומי־בנין וגמלים עמוסי חצץ וזיפזיף; תל־אביב עם גימנסיה הרצליה, ביאליק, טשרניחובסקי ושלונסקי, רובינא וגולינקין, גוטמן ויבד“ל זריצקי, “הפועל הצעיר” ויוסף אהרונוביץ, עיתון “דבר”, ההסתדרות, העדלאידע, “אוהל־שם” ובית־העם. אהבתי את ילדיה השובבים של תל־אביב והתבשמתי מחזותה האופטימית. התפעלתי מראש העיר, דיזנגוף ז”ל, הרכוב על סוסו, המשמש אב־טיפוס של ראש עיר ומופת לדורות הבאים. נהנינו מיוזמותיה הנועזות, וביחוד מפתיחותה ומחופש התנועה שבה ביום ובלילה, בחול ובמועד. בפרט כבש אותי הים הגדול של תל־אביב, שלא רק בראש־השנה, אלא בכל ימות השנה נוהגים האזרחים הקטנים והגדולים לעשות בו “תשליך” ולהיטהר. וכשם שאהבנו את תל־אביב ואת קיבוץ גלויותיה בימי שמש, עמל, מחול ושלום, כך התיצבנו כאיש אחד להגנתה בימים מעוננים של חוסר עבודה ושכול, מפני התקפות וצלפים ערביים, בימים של דם ודמעות. כי ידענו שעל ציפור הנפש של האומה אנו מגינים. וכך נמשכים מגורינו וחיינו ופעולותינו כאן מתל־אביב הקטנה לתוך תל־אביב הגדולה והנפלאה שלפנינו, עד היום הזה.

ודאי, לא פעם מתחנו בקורת בעל־פה ובכתב על ליקוייה של תל־אביב וחסרונותיה, אך זאת היתה בקורת לשם תיקון, שעליה נאמר, שגם דילוגיה עלינו אהבה.

גבירותי ורבותי, אנו נישא תואר כבוד זה שהענקתם לנו בגאון ובאהבה, ומבטיחים שנוסיף לעשות עם כל בית ישראל למען עירנו המעטירה כל מה שבידנו, כדי להפכה לעיר ואם בישראל, למרכז של עבודה ויצירה, תעשיה וטכניקה, תורה ומדע, ספרות ואמנות, וחברה צודקת שיש בה איכות־חיים מעולה – כיאה לעיר העברית הראשונה במדינת־ישראל שהיתה בה עצמאות ממלכתית ניכרת עוד בטרם קמה המדינה. יחד נחתור לעשות את תל־אביב תלפיות ליהדות הגולה ונקודת־משיכה לעליה ולתיירות, ונפתח עיר לתפארת שתהיה בת יקירה למדינה ולעם היהודי, אמן, כן יהי רצון!

ד. תגובות בעתן

מאת

ישראל כהן

---

יעודו של סופר

מאת

ישראל כהן

מתוך דברים בכינוס סופרים בירושלים ביום ט' באייר תש"י (26.4.1950).

אנו יודעים משהו על נבואת ישראל, אך איננו יודעים כמעט כלום על נביאי ישראל. סתומות לנו פרשיות חייהם וקשה לנו לערוך דמות מוחשית כיצד נשאו את משאם, איך השפיעו ואילו היו דרכי מלחמתם. וכשאני שומע אנשים רציניים מדברים על הנביאים ומשלבים בדברים משאלה, שיימצאוּ בקרבנו ובדורנו אנשים, שיטלו עליהם תפקיד של מעין־נביאים, הריני מתמלא תמהון. הנבואה היתה הופעה נשגבה, חד־פעמית, שלאחר חתימתה ניטלו מפתחותיה מן הדורות הבאים ואינה יכולה להיות נושא לחיקוי. ענין אחר היא הנבואה כמורשת רוחנית של האומה. זו מובנת לנו ויקרה לנו, ומשמשת מקור יניקה וחינוך, ממנה נשאב אידיאלים לאומיים ואנושיים כלליים.

תורת בובר היתה גירסת הבחרות שלי ועד היום שקוד אני לקרוא כמעט כל מה שהוא כותב. אולם חייב אני להודות, שתביעותיו מן העם והארץ, כפי שהוא מנסחן בזמן האחרון וכפי שניסחן כאן בכינוס, אינן מחוורות ואף נראות לי כמלאות סתירות. מבין אני את אנשי־הדת השלמים, אלה הסבורים, שעלינו לקיים במדינת ישראל תרי"ג מצוות והמאמינים ברעיון הבחירה (“אתה בחרתנו”) פשוטו כמשמעו; אבל אם שמעתי כאן אפילו מפי ר' בנימין, שאין הוא מקבל את כל המסורת כנתינתה והוא מוצא בה פגמים, הטעונים בקורת, ממילא הוא מודה, שיש צורך בסלקציה מסויימת של ערכי המורשה הישראלית והוא גורס “דין הניין לו ודין לא הניין לו”.

מתיצבת, איפוא, השאלה: אילו ערכים נקבל ואילו לא נקבל. מעולם לא שמעתי ולא קראתי, שבובר יאמר איזה דבר ברור בענין זה, שהרי יש להניח, שאף הוא אינו גורס קיום תרי"ג מצוות ואמירת הן לכל מה שתלמיד ותיק חידש ועתיד לחדש בתחום ההלכות והמצוות הדתיות. מבחינה זו אין ההסתמכות התמידית על הנביאים מעלה ולא מורידה. ואף הדיבור הבלתי פוסק “לא ככל הגויים בית ישראל” אינו מסייע הרבה.

עובדה היא, שרובו של העם אינו דתי, מבחינת קיום המצוות, וכוחה של המחשבה הדתית המסורתית פקע בשבילו. יש איפוא צורך באיזו ברירת־ערכים, באיזו סינתיזה חדשה. בנידון זה נחצה העם החילוני בישראל לשתי כתות: כת אחת מודה בתרבות עברית פורמלית בלבד וכופרת בעצמיות הרוחנית שלנו. כת זו התרבות הסובייטית מעבירה אותה על דעתה והיא פשוט “מתרוססת”. זוהי התבוללות בנוסח חדש, בנוסח היסטורי, בנוסח ההתיוונות. שכן בגולה היתה וישנה טמיעה פשוטה, כלומר, יהודים היו מסגלים לעצמם את תרבותו של העם החזק, שבתוכו התגוררו ומתבטלים בתוכה; בעוד שכאן, אין אנו יושבים בתוך עם כזה, אלא התרבות המבוללת והמטמיעה מובאת ממרחקים. סכנה חמורה צפויה מכת זו, המעתיקה כמעט הכל משם, מברית המועצות: דרכי המחשבה, קנה־המידה לערכי יופי ומוסר, עניני היתר ואיסור, טוב ורע. סופר הנערץ שם נערץ גם עליה, וכיון שמגיעה טלגרמה, שאירעה תקלה לאותו סופר, והועד המרכזי של אגודת הסופרים בברית המועצות הסיר את חסדו מעליו ורואה אותו כ“סוטה”, מיד מסירה אף אותה כת חסדה מעליו.

אולם יש חלק אחר, שלשמחתנו הוא הרוב, המודה בעצמיותו הרוחנית של עם ישראל ומוקיר ערכי־מורשה רבים ורוצה בחידושם. אלא שהתהליך הזה של גיבוש ערכי־העבר הקיימים ומיזוגם בתוך הוייתנו החדשה, מתנהל בכבדות, ולא באשמתו של מישהו; תהליך כזה איננו ענין לדור אחד. הוא נמשך ויימשך ויביא באחריתו לידי התחדשות רוחנית ותרבותית של עם ישראל.

לסופרי־ישראל ולכל אנשי־הרוח מיועד תפקיד נכבד, אולי התפקיד העיקרי, בתהליך היסטורי זה. אולם לא ברוגז ולא בדברים, שיש בהם אחד מששים של שנאת־מדינת־ישראל, ייעשה הדבר. רק מי שמקבל ביסודה את המהפכה, שנתחוללה באומה עם הקמת המדינה, ורק מי שמברך עליה בכל לב, יכול ורשאי להטיף גם למהפכה רוחנית בישראל. אולם מי שחושב, שאילו קבלו את תכנית “ברית שלום” היה עם ישראל כיום במצב מאושר יותר, אל יתפלא, שדבריו אינם נשמעים. הלה, גם אם ידבר את הדברים הנפלאים ביותר, לא ידבר אל הענין, אלא נגד הענין.

נשמעו כאן דברי התמרמרות על מעשה דיר־יאסין. משום מה אין ר' בנימין יודע את הגבת הציבור ומוסדותיו על מעשה זה והוא התיר לעצמו להטיל כתם על הישוב, שכאילו הסכים לכך, או שלא מחה על המעשה; והלא האמת היא, שרוב הישוב הוחרד בשעתו וגינה את הענין הזה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מדינית. אנו בטוחים, שמעשה דיר־יאסין לא סייע לנצחוננו, אלא הכתים אותו.

ואולם אסור להתעלם מן התנאים, שבהם נלחמנו ושבהם אנו שרויים עד היום. אנו מוקפים אריות וזאבים מכל צד, ואי אפשר שלא למצוא גם “מסיבות מקילות” לכשלונותינו המוסריים, המתגלים פה ושם. היה זמן שניסר ויכוח בתנועת־הפועלים, אם הסוציאליזם בארץ אחת הוא אפשרי. אולם לא רק את הסוציאליזם קשה להגשים בארץ אחת, אלא גם את הצדק קשה מאד להגשים בארץ אחת. הקושי הזה אינו פוטר אותנו. אנו צריכים לחנך את הנוער ואת הצבא ואת כל בית ישראל על ערכי הצדק, שבלעדיהם לא תהיה לנו תקומה רוחנית, אולם לא ייתכן להתעלם מזה, שאנו מוקפים סביבה שאין בה צדק והיא מבקשת לקחת את נפשנו. בתנאים כאלה אין להטיף לצדק נבואי, לצדק מוחלט. גם ביחס לצדק נאמר “וחי בו” ולא שימות בו.

האהבה לעם ומדינה אינה צריכה לקלקל את השורה. עלינו למתוח תמיד בקורת צודקת על חזיונות שליליים ולגלות את המומים והליקויים. עלינו להשתדל לטוות טלית רוחנית חדשה לישראל, לאחר שהישנה נפרמה וציציותיה נפסלו בעיני רוב העם. דבר זה ייעשה מעט מעט, בהתלהבות ובזהירות כאחת. וכאן יעוד גדול לאיש־הרוח.

---

חובת מתינות בהגדרת היהדות

מאת

ישראל כהן

באוקטובר 1954 נתכנסו בבית יעקב אפטר חבורה של אנשי “הפועל הצעיר” לשעבר להעריך את כתבי גורדון שיצאו לאור ע"י הוגו ברמן, ולדון בבעיות הזמן. ליוסף שפרינצק היתה גם כוונה מכוסה לחוג את יובל השמונים של אליעזר שוחט, שחגיגה מודעת לא היתה לפי רוחו. בויכוח זה הביע הוגו ברגמן דעות, שראיתי צורך להגיב עליהן באותה מסיבה.

אני רוצה קודם כל להעיר משהו על ספרי א.ד. גורדון שיצאו לאור. ניסיתי להשוותם אל הכתבים במקורם, ונראה לי, שמלאכת עריכה כזאת היא מלאכת מחשבת. כידוע, התקשה גורדון בניסוח דברים והיה שב ומנסח את הנושא בצורות שונות. בכתבים החדשים נמנעו חזרות ועם זה יש נאמנות לביטוייו של גורדון. זהו עכשיו ספר שלם בתכלית, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת האדריכלות. הפגם בדברי גורדון היה במבנה ובריבוי החזרות, העריכה בנתה את משנתו לתפארת ומתוך שמירה מעולה ביותר של לשונו.

הוגו ברגמן דיבר על הזדמנויות לפעולות ולחינוך שהוחמצו. זו היתה נקודת־המוצא לחזותו הקשה. אולם זוהי נקודת־מוצא מוטעית. כל ימי חיינו וכל ימי חייהם של אחרים, הם בחינת הזדמנויות מוחמצות.

יש מימרא בתלמוד: “אילו שמרו בני־ישראל שבת אחת, מיד היו נגאלין”, והשבת הזאת מוחמצת בכל הדורות. מימרא זו נשנתה בצורות שונות במשך אלפי שנים. ובחיינו הוחמצו הזדמנויות, ואף על פי כן לא היתה זאת סיבה ליאוש ונעשו נסיונות מחודשים. ואני מתפלא על דברי ברגמן, שיש לו בדרך כלל השקפה היסטורית על הענינים; ברגמן דיבר בעצם על המתיחות, שישנה בין הרעיון ובין ההגשמה, בין אנשי הרעיון ובין אנשי ההגשמה. אולם גם דבר זה חוזר בכל דור. המתיחות הזאת גנוזה בתוך עצם החוקים של המציאות, וחשוב מאוד שיש “כוהנים ונביאים” ויש מי שמכה על ראשינו בכל פעם ואומר: אתם סוטים ואינכם הולכים בדרך הנכונה. אבל כל מי שבא ומוציא מסקנות מעין אלו, שהוציא ברגמן, מן המתיחות הקיימת בין החזון ובין המציאות, בין האנשים הטובלים תמיד ידיהם בעבודה מעשית ובין אלה שמשקים את העבודה המעשית הזאת בכוהל־חזון – מתנכר אל עצם התכלית של החזון, שאינו מגיע לעולם לידי הגשמה מלאה, המניחה את דעת בעליה.

בספרו “הקריאה לסוציאליזם” אמר לנדאואר, שהאידיאל אינו מתגשם לעולם במלואו, אך הוא משמש כמין אבוקה מאירה. וזהו הסוד של המהפכה הפרמאננטית שלו – שתמיד המציאות נהפכת לטוֹפיה, וזו יוצרת את האוטופיה, וחוזר חלילה. ויש כוחות ויש אנשים המנצחים על זה. אבל שגיאה חמורה היא, כשמוציאים מסקנת יאוש מתוך העובדה הזאת, מתוך חוקי החברה האלה הפועלים, המביא לידי “שב ועל תעשה”. הספקנות בדרך כלל יש בה מיסוד החיוב, אבל כאשר היא חודרת לפני ולפנים של הנפש ומונעת את המעשה, איננה טובה כל עיקר, ומביאה לידי כמה גילויים קשים. קודם כל מסוכנת הגירסא: “עמנוּ תמות חכמה”, “אתנו תמות אידיאה”, “אתנו ימות חזון”. מעולם לא מתה החכמה עם הדור ההולך ולא תמות. שר־החכמה מכין לו יורשי עצר. אף אני מכיר את הנוער, ואני אומר, שהדור שלנו איננו גרוע מהדור הקודם. יש בתוכו שאיפות מוסריות ושאיפות דתיות ושאיפות אסתטיות. הן באות לידי ביטוי בצורות שונות. גם לפני חמישים שנה ולפני מאה שנה היה רק אחד בעיר ושנים במשפחה שהיו נושאי השאיפות הללו; וגם בימינו הדבר כך. כלום בלבוב או בקרקוב או בברלין היו כולם בעלי שאיפות כאלו? תמיד היה זה מיעוט קטן. קמה קבוצה ועוד קבוצה, שהן שעשו את המהפכות בחיי העם היהודי. דבר זה קיים גם עכשיו. הציניזם איננו נחלת הדור הזה דוקא ואין לסתום את הגולל על תקוות הדור ולומר: החמצנו את ההזדמנות ואין עוד מה לעשות. נהיה מתונים בדיננו!

איזו הזדמנויות החמצנו? – נולד אדם, הרי הזדמנות חדשה. הוא נעשה בן 18 – הרי שוב הזדמנות חדשה. כל החיים הם גלגל חוזר של הזדמנויות זורחות ושוקעות.

ועוד הערה: אין לך דבר מעורפל מן המושג “יהדות”, ביחוד כשהופכים אותה לסיסמה. איש אינו יודע להגדיר כראוי מה זה יהדות? ברגמן העמיד את היהדות, כמו חבקוק בשעתו, על אחת: “יהודי שאיננו מאמין באלוהים, איננו יהודי”. אולם דיברה זו אינה מבררת דבר. היא סותמת. שכן אפשר לשאול שאלות כגון: לאיזו תפיסת אלוהות הוא מתכוון? ומה הם תאריה המחייבים כל אחד להאמין בהם? הלא הדברים אינם פשוטים כל עיקר. אך כלום על “אני מאמין” מעורפל כזה נבנה את היהדות? הלא ברגמן יודע יפה יפה, שעל זה יש תלי־תלים של תפיסות. היהדות המסורתית מושתתת על המצוות המעשיות, וכשהיא אמרה אמונה באלוהים, היא הוציאה מזה מסקנות מעשיות. ולפי האמונה הרגילה אין כל ערך ליהדותך אם אינך מקיים את המצוות כפשוטן. ואין כל הבדל בין מצוה קלה וחמורה, בין זהירות במאכלי בשר וחלב ובין יום הכיפורים. אולם מה יעשה יהודי, שאיננו עומד על בסיס של מצוות דתיות מעשיות ואינו רואה את יהדותו מותנית בכך? הנוציאו מכלל ישראל? המוכן ועומד לרשותנו עם ישראל אחר, מלבד זה שאתה מכירו ושאיננו דתי? הלא סיסמה היוצאת מפי ברגמן, צריכה להיות שקולה מבחינת יסודה העיוני ומבחינת תוצאותיה המעשיות כאחת!

ודאי יש ערכים, שכולנו מוקירים אותם, ואת הערכים האלה אנחנו צריכים להציל. אולם כשם שיש כאלה שהם מוסכמים, יש ערכים כאלה שאינם מוסכמים. לדעתי, אין מקום בעולם, שבו הערכים האלה נשמרים ומטופחים כמו בישראל, כשם שאין מקום בעולם ששומרים שבת כמו בישראל. האם בניו־יורק שומרים שבת? ערכי היהדות מטופחים בישראל יותר מאשר בכל מקום אחר, והם חיים וקיימים בתוכנו. השאלה היא, אם דבר שצריך לצמוח צמיחה אורגאנית במשך דור או במשך כמה דורות, אפשר להעמיד אותו עכשיו כתנאי ולהגיד: אם אין הדבר הזה, כל יהדותנו בטלה ומבוטלת. ודאי שתחיתנו הממלכתית לא תתואר בלי תחייה רוחנית גדולה, אבל אי אפשר להעמיד על חודו של חרב ולומר: הואיל וברגע זה, אין מצב הדברים בתכלית השלמות, כפי שאני רוצה, כל הענין פגום ואולי אבוד. זוהי דרך לרפיון ידים ולא לחיזוק רוחני.

אינני רוצה לומר, שבזה שאנחנו מוציאים את כתבי גורדון, לדור הצעיר, השלמנו את פעולתנו והכל יבוא על מקומו בשלום. זה צינור אחד ויש עשרות צנורות אחרים שצריך להשתמש בהם. אבל אנחנו מעריכים ומוקירים ביותר את הצינור הזה כי זהו צינור ששופע חיים מיד, בלי דרכי עקיפין רבים. אני חושב שבעולם הישראלי הופיעו בדור האחרון שני בעלי מחשבה: גורדון והרב קוק. כל השאר הם פופולאריזאטורים לשני אלה. ואף־על־פי שאינני איש דתי, אני מעיין מזמן לזמן בדברי הרב קוק ועם כל לשון הגמגום שלו – הרי יש בהם שירה ומחשבה בכרך אחד. ואנחנו זכינו ובתוכנו קם אדם כמו גורדון, שהניח אחריו לא רק מופת־חיים מחנך, אלא גם משנת חיים, הלכות ודעות, שהן אבן שואבת לדור. ומשום כך אנחנו מוקירים מאוד את צינור־השפע הזה, שחידשנו עכשיו.

סבורני, שעצם התכנסותנו באה לא לשם הגיגים ספקניים, אלא לשם מציאת דרך להשפיע על הדור ועל החיים. נדרוש את המרובה, כדי שיתגשם האפשרי.

---

לכל יוצר יש בית־אב

מאת

ישראל כהן

בכנס הארצי של סופרי ישראל בתל־ אביב, בי“ז ניסן תשי”ז (18.4.1957). הדברים נדפסו ב“מאזנים” כרך ה‘, חוברת ה’, 1957.

אם המרצים התכוונו לגרות את המתווכחים, הרי הצליחו מאד, שכן היה ־בהרצאותיהם משום גירוי רציני. אבל הם אמרו, לדעתי, אמת חד־צדדית – כל אחד על פי דרכו. והאמת החד־צדדית היא, כידוע, דבר מסוכן ומטעה מאד. אילו אמרתי לבקר הרצאות אלו, הייתי צריך אף אני להרצות הרצאה שלמה, אך מחמת צמצום הזמן שברשותי אסתפק בהערות עקרוניות אחדות.

בהרצאות של שני המרצים היה חרוז חוזר אחד. ש. שלום קונן קינה על הניתוק מן האבות, ואילו שמיר שר שיר מזמור לניתוק, באמרו: אל נא נבוא בטענות לסופרים הצעירים; הם אינם רואים את עצמם כבנים לאבות הספרות. אני חושב שהדין אינו עם שניהם.

שמיר דיבר על מבקרים ועל בקורת, אולם עליו לדעת, שלעולם אין מבקרים שואלים את הסופר מה הוא ביקש לומר, ולא מפיו הם חיים. לפניהם ישנה יצירה, והם בודקים את היצירה ורואים מנין היא באה ולאן היא הולכת, אם היא חוליה בשרשרת, אם לא. וגם את פי שמיר לא נשאל. לדעתי, שמיר הוא בר־אבהן, כלומר בן שקדמו לו אבות בספרות, ואפילו אם יגיד לנו עשר פעמים “לא” – אין משגיחין בו. הוא הדין במשוררים הצעירים. העצה היעוצה לנו על ידי שמיר, שלא נדרוש מהם, שהם יודו כי הם בנים לאבות – לא נקבל. אבל מלים אחדות על עצם הענין של אבות ובנים.

מי שאינו יודע את אביו, מי שאין לו בית־אב – יש לו שם מיוחד בשפתנו. אין יצירה בלי אבות, אין יצירה בלי אבות־יצירה ובלי אמהות־יצירה. אם אדם בא ואומר: נולדתי מעצמי ואני יונק מעצמי – הרי זה אבסורד. כך הדבר בטבע וכך בספרות. כשבא סופר ומכריז שהוא מהפכן, הריהו סבור, שניתנה לו רשות להצהיר, שהוא ראש וראשון, מקור לעצמו ואינו דולה מבאר חפרוה ראשונים. הדיבור הזה על מהפכה ועל מהפכנות בספרות הוא לעתים קרובות דיבור של סרק. שכן אין לך ענין שמרני כמו הלשון והיצירה הספרותית. אפשר להפוך את קערת החברה על פיה, אפשר להוריד שלטונות, אפשר להחליף ממשלות בקלות יתירה, אבל אי אפשר לשנות סינטאכסיס עברי, או של איזו לשון אחרת, באותה קלות. דבר זה, שהיה כבר ידוע אפילו לסטאלין, ששיחרר את הלשון מן הכפיפות לדוקטרינה המארכסיסטית ומחוקי הדיאלקטיקה וייחס לה חוקי התפתחות מיוחדים – אינו בחוג ראייתם של רבים בתוכנו.

אי אפשר לחולל מהפכה בלשון. כל אלה שחשבו שחוללו מהפכה – ניזקו וקלקלו את הלשון. ואם היו ממשפחת יוצרים, הסתלקו עד מהרה ממשובתם וחזרו אל זיוה של הלשון המסורתית. שבחו של משה שמיר, לדעתי, הוא בכך, שהוא התחיל מטפח את הלשון “השמרנית” תוך הענקת תוספת ותרומה משלו. כל זמן שהוא כתב “הוא הלך בשדות” – היתה זו לשון קבצנית, ולדעתי היתה זו גם יצירה קבצנית, “סלנגיסטית”. אבל מאותו רגע שהופיעו “פרקי אליק”, ואחר כך הרומנים ההיסטוריים – נתעלה אף הוא ושיזר לתוך מסכת הספרות העברית את חוט־הזהב שלו, ומעכשיו הוא בן כשר לספרות העברית, בן שיש לו אבות, בן העתיד לבנות בעצמו בית־אב לספרות.

היתה סתירה צבעונית למדי בדברי שמיר: מצד אחד הוא דיבר על רנסנסה, ומצד שני על – ניתוק. רנסנסה פירושה, כידוע, תחיה. ואין מחיים אלא דבר מהעבר, שהנפש קשורה אליו. ואינני רוצה לחקור ברגע זה היכן נועץ שמיר את ראשית הרנסנס שלו, אבל ברור שהתכוון לתחית ערכים ישנים. ממילא הוא קשור בהם בטבורו. אין זאת הפעם הראשונה, שהדיבורים של הסופרים הצעירים מנוגדים ליצירותיהם. כבר ניסיתי להוכיח זאת במסה מיוחדת, שכל האידיאולוגיה שלו טובה מההרצאה שלו היום.

המשל של שמיר ביחס ליום ומחרתו הוא מאותם המשלים, שעליהם אומרים, שכשיבוא המשיח יהיה כל משל דומה לנמשל. אבל כאן המשל אינו דומה לנמשל. אי אפשר להביא ראייה מתחום הטבע לענין היצירה. גם עצם המשל צריך בדיקה. אבל אם גם נניח שהיום או המחר אינו בנו של האתמול, אנחנו נצטרך להגיד בעל כרחנו, שהאיש של היום הוא יליד האיש של אתמול, והאיש של מחר הוא יליד האיש של היום. והוא הדין ביצירה.

יצירתנו היום היא פרי אורגאני של מה שהכינו לנו אבותינו הקדמונים והאחרונים. אני מדגיש את הנקודה הזאת, כי אליה חוזרים צעירינו פעם בפעם וחושבים, שאם הם מנערים חוצנם מקודמיהם, הרי הם עושים דבר מהפכני ביותר, בעוד שזהו דבר חסר שחר. בשום פנים ואופן אין במציאות יצירה מנותקת ממקורותיה. אין שום סופר תלוש מאלה שקדמו לו. ההווה והעתיד מושיטים יד זה לזה בכל יצירה. יש ביצירה מיסוד העבר, מבבואת ההווה ומצוויי העתיד. וכל יצירה שאין בה שלושה אלמנטים אלה, היא יצירה תלושה וחלושה, ואין שמה יצירה.

אנחנו דורשים בקורת, ובלי ספק הבקורת היא חשובה מאד. אנחנו מדברים על משבר, ומתפקידה של הבקורת גם לגלות משברים. אבל מן הראוי לומר, שכל פעם שאני שומע דיבור על משבר – אני מתחיל לפקפק אם יש ממש במושג זה, או אולי אינה אלא אשגרת־לשון.

ודאי אסור לשום ספרות ולשום מבקר לדבר בנוסח של “שישו בני מעי”. ודאי יש משברים. כל גידול וכל לידה הם במזל משבר; אבל כשרוצים להראות לנו את כל הספרות עכשיו בסימן של משבר – הריני אומר שזה מוגזם בהחלט. כשבא סופר ואומר: עמי תמות חכמה – אני מתחיל לבדוק את בריאותו הרוחנית. עם שום יוצר אין החכמה מתה. האומר כך, מביא סימן להזדקנותו. אם אדם מגיע לידי מחשבה כזו, שכל דור שבא אחריו הוא קטן וננסי ולא כדאי לדבר עליו – הרי זה מעיד על עצמו, שכבר תש כוח השיפוט שלו והוא עובר ובטל. מובן, שבאותה מידה מסוכנת ואוילית המחשבה של הצעירים, שעמהם מתחילה החכמה, וכל מה שקדם להם אינו אלא כקליפת השום. אם יהירות זו נמשכת הרבה זמן, הריהי מסרסת את נפש בעליה.

מה תפקידו של כנס זה? – חשבון נפש, חשבון הספרות. אבל אין אנחנו עושים חשבון הנפש כדי לרפות את המיתרים, כדי להחליש את כוח היצירה, כדי למוטט את היסוד. להיפך, חשבון הנפש תפקידו לעודד ולגלות גם את הניצוצות. על דרך זו אני אומר, שהספרות העברית הצעירה היא לא רק חוליה נאמנה לספרות העברית, אלא יש בה כוח מחדש, יש בה ערכים אסתיטיים ומוסריים חדשים, ויש בה תוספת רצינית, שהראשונים לא חלמו עליה.

אני מתנגד בתכלית לקיטרוגו המופרז של ש. שלום, הנשמע פעם בפעם, על ספרותנו הצעירה. בקורת – כן, אך קטרוג – לא. ודאי, עלינו להתריע על מידת היהירות המצויה בה. זה נחוץ גם לסופרים עצמם שלא יחשבו, שהם מלח האומה ויסוד היצירה. אך אין גם לקפח את חלקם. ישנה התפתחות רצינית מאד בעלת גילויים חדשים גם בלשון, גם בערכי הספרות והסופר, גם בהשקפת העולם, והדברים הולכים ומתגבשים. אין בשום פנים ואופן להתבייש בספרות העברית הצעירה ובמשוררים הצעירים, ואין להם במה להתבייש לגבי המשוררים הצעירים שלפני 40־50 שנה. הגמגום היה בתחילה גם אז. נזכורֿ־נא את טשרניחובסקי, שבריינין צריך היה לכתוב הקדמה לספרו הראשון, כדי להיות שושבין ליצירתו ולהכשירו בעיני הקהל שלא הבין אותו.

אנחנו צריכים לעודד את גילויי היצירה השונים ולומר לבעליהם: יישר כוחכם! אינני מפרט פה את השמות, אבל אני רואה לפני גלריה שלימה של ספרי סופרים צעירים, שהם בגדר יצירה ודאית, שכבר יצאה מגדר ספק. עלינו לברך על כל הפירות האלה, המבשילים והולכים, לתפארת לבעליהם ולספרותנו.

---

הסתירה המדומה

מאת

ישראל כהן

¹

הדברים שנשמעו כאן שנויים במחלוקת רצינית ואין ליישבה או לסלקה בגערות או בנזיפות. ייתכן מאוד, שאחד הליקויים הרה-הפורענות של היהדות השמרנית נעוץ בכך, שהיא נמנעת מלהתדיין עם בעיות הדור וספקותיו בצורה רצינית. ובצר לה, היא קוראת לעזרה פסוקים ומימרות. אולם ישנם פסוקים ומימרות שונים, לכאן ולכאן. שישנם פסוקים שונים – זאת שמענו גם בדברי מגד. אך מסוכן מאוד לדבר או לחשוב בפסוקים; יש צורך לחשוב מחשבות ולדבר בשפת ההוכחה ההגיונית. ולא תמיד המחשבות של הדור נכנסות לדפוסם של מאמרי הקדמונים. אדם בן-זמננו מוכרח למצוא ניסוח חדש.

אינני מסכים לא לקריב ולא למגד. מגד הדליק בהתחלה מדורה ולבסוף כיבה אותה בעצמו. כל ההיסטוריוזופיה שלו, נראית לי מוטעית ומשובשת, ואני מקווה, שהוא עצמו לא יסכים לה כעבור כמה שנים. אין היהדות ענין של פתגמים ופתגמים-שכנגד, כפי שהוא ניסה להציגה. מעבר להם היתה וישנה תמצית חיונית, שהיא קנין האומה הישראלית ביחודה השלם. אין המור היהודי נפחת על ידי כך, שעם אחר אף הוא קיבל אותו וסיגל אותו לעצמו. הדין “קנין במשיכה” אינו נהוג כאן. אם זכות הראשונות היא ליהדות, הריהו נקרא על שמה, אולם מחמת קוצר הזמן לא אדבר בפרשה זו.

אני רוצה לומר לחברי וידידי קריב, שאני מוקיר את משנתו, את הסופר שבו, את היושר האינטלקטואלי שלו, אך איני מסכים להנחותיו ולמסקנותיו. תמונת הדור בארץ, כפי שצייר לנו קריב, היא תמונה מסולפת. אשרינו שהיא מסולפת. אילו היתה חס וחלילה נכונה – היינו בכל רע. אין דמותו של הדור כזו, לא מבחינה רוחנית, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה מוסרית. היא אחרת לגמרי. אינני אומר שהיא דמות אידיאלית משובחת, מעולה, אבל היא נאה יותר. וכשם שהגזים בציור הדמות בהווה לריעותא, כך הגזים בתיאור דמותה של יהדות הגולה לטיבותא.

אף אני הייתי בעיירות ישראל, ואני יודע שבכל עיירות היו כמה תלמידי חכמים, בני אורין, אנשי מוסר, ואילו הרוב היו יהודים של כל ימות השנה, שעסקו במה שעוסקים בכל העולם. ודאי העולם חי בזכות המיעוט הזה, ובלשון המסורת: בזכות ל"ו צדיקים. אולם מיעוט כזה ישנו בודאי גם בדורנו. אידיאליזציה יתרה של העבר מזיקה לא פחות ממיעוט הדמות של ההווה.

אני רוצה לומר לקריב, שהוא איש העומק: אל תזלזל במבקרי העבר ובמערערים על אמונות ודעות של היהדות השמרנית. פעמים ישנו עומק בכפירה יותר מאשר באמונה. אני מכיר אדם, שמאמין בכל תרי"ג מצוות וטוב לו, ובני-מעיו ששים. ואני מכיר כופרים, שמעיהם הומים בהם תמיד, שליבם מר עליהם, שנפשם סוערת, שאינם אוכלים במנוחת-נפש לא ארוחת בוקר ולא ארוחת צהריים וערב. יתר על כן: אני חושב שספקן (וחביבה עלי מלה זו יותר מן המלה “כופר”) הוא האיש המסוער ביותר. והעמוק ביותר. מי שהגיע לכלל אמונה תמה, הגיע לקץ כל הבעיות. הספק הוא שמוליד אותן, ובשעה שבא קריב להתווכח עמנו, אל ישכח זאת.

הוא ושכמותו חייבים להשיב על כך: מה יעשה אדם מישראל, כמוני, למשל, שאיננו איש אמונה ודת? אני מרשה לעצמי לומר: שאני יהודי לא פחות ממנו. האם עלי להאמין על פי פקודה? על פי צוו הרבנות? אינני כופר, אבל אינני מאמין שעושין נחת-רוח להקדוש ברוך הוא בשעה שמניחים תפילין, או שלובשים “ארבע כנפות” או כשמקיימים מצוות דתיות אחרות, שאין להן נגיעה בחיי אדם של ימינו. ואם רוב הדור הוא כזה, אתה מוכרח להתחשב בו ולא להטיל בו דופי. ואם קריב אומר: הכל רע, הכל נשחת, הכל נמצאים בקולנוע, הכל הולכים להתבדר – מה תכליתו של דיבור זה? מה זה מועיל מבחינה חינוכית? מבחינת האמת, כבר אמרתי, שתיאור זה מוגזם; אבל לאן מוליכה תפיסה זו? אני בטוח שבכוחה לא יתוקן אפילו כחוט השערה, והלא קריב אומר, שהוא רוצה בתיקון. אם הוא בא אל הדור ואומר: אתה אינך יהודי… (א. קריב: אני אומר? הוא אומר ולא אני). אני אומר בשמם, שהם יהודים. הם יהודים בעלי תפיסות אחרות משלך.

אני רוצה לעמוד על מושג אחד שמבלבלים ומטשטשים אותו.

אנחנו עם ככל הגויים. ואנחנו גם עם מיוחד וסגולי. לדעתי אין כל ניגוד בין שני המושגים האלה. ניגוד זה אינו אלא מילולי בלבד. שכן כל עם הוא עם ככל הגויים וכל עם יש לו ייחוד. העם היהודי ייחודו גדול יותר בזכות סיבות ומסיבות היסטוריות גדולות. לכל דור יש תעודה מיוחדת והוא מרכז את כל כוחותיו במילוי התעודה הזאת. בראשית תנועת התחיה, כאשר העם היה עדיין רווי רוח מקורית והייחוד היה מובהק – לא היינו צריכים להדגיש ולרכז את מאמצי העם להשגת הייחוד ושמירתו. אז אמרה התנועה הציונית – ויפה אמרה – שתפקידו של הדור לעשות את העם היהודי עם ככל הגויים, לרכוש לו מולדת, להבריא את הוייתו הכלכלית ולהיות עם-אדמה, עם עובד. היא רצתה לתקן את המומים שדבקו בו בגלותו הארוכה. היא שאפה להשרישו בהווה, כשם שהיה מושרש בעבר. היא היתה סבורה, שאומה אשר כלכלתה אינה בריאה, גם המוסר האישי והחברתי שלה אינו בריא וקיומה אינו איתן. אותה שעה הכרח היה להבליט את החסר, ולהדגיש את החלק החילוני. משום כך אמרנו: עלינו להיות עם ככל הגויים.

והנה באנו ארצה והשתרשנו בה. נתחדשו חיינו הממלכתיים. העם הולך ונברא בריאה חדשה: ישנם אכרים, חיילים, פועלים, תעשיינים. אנו מתחילים להיות עם ככל העמים. אך תוך הגשמת הציונות ראינו שהצד היהודי, הערכים הסגוליים של היהדות, הולכים ונעלמים או משתבשים. לפיכך אנו אומרים, שתעודת הדור הזה היא – להחזיר את הייחוד, לטפח מחדש את דעת היהדות ולהנחיל את אוצרותיה לכל יחיד ולכל קיבוץ. ההתעוררות סביב “התודעה היהודית” באה לתקן מעוות זה, שנעשה בשוגג או במזיד, והיא מתכוונת להחזיר לכל צעיר בישראל ולכולם כאחד את הרגשת הייחוד ואת תעודת הייחוד ואת האמת שבייחודו של עם ישראל. רעיון הנחלת התודעה היהודית מכריז ואומר, שיש לנו תרבות גדולה, בת דורות רבים ובת צורות רבות, ועם ישראל הוא עם-סגולה. וכל הרוצה בחיים לאומיים ואנושיים שלמים, חייב לרכוש לעצמו לא רק אורח-מחשבה היסטורי, אלא הוא חייב גם לקנות לעצמו את קניני האומה הרבים והשלמים. אפשר שהציונות אשמה בכך, שהדור הזה אינו רואה את ערכי האומה ותרבותה באספקלריה המאירה; אפשר שהתרכזותנו היתרה ביצירת נכסי חומר ראשוניים ועצמאות מדינית גרמה להסתרת המאור שביהדות. אבל אנחנו רוצים וחייבים לתקן את הקלקלה הזאת. כלום בקטרוג ייעשה הדבר או בעניית-אמן לכל תפיסת פוקרים ופורקי-עול ורודפי-אפנה!

ובאים ושואלים: איך ייעשה הדבר? אילו ערכים תנחיל? לפי דעתי, תרבות ישראל יש בה ערכים חיוניים, ערכי מוסר וערכי מחשבה, ערכי ספרות וערכי פיוט, ערכי הווי וערכי משפט, ערכים אנושיים ויהודיים. הם שעיצבו את דמותנו הרוחנית והביאונו עד הלום. הם טעונים זיקוק וצריפה, ניפוי ובירור. הם לא נתקבלו ולא יתקבלו על דעת דורנו כפי שנתקבלו על הדורות הקודמים. אגב, בכל דור ודור קמו מאוֹרי הגולה שעשו קיצור, ביררו הלכות ודינים והשגות והעמידו על העיקר. גם בימינו כורח-חיים הוא לנהוג כך. אינני מתיימר לומר, שאני יודע עכשיו ידיעה מדוקדקת אילו ערכים יתגבשו ויתקבלו וישארו כמסכת שלימה של הייחודי היהודי. ענין זה לא בבת-אחת יבוצע ולא בדור אחד; אבל אנחנו חייבים להתחיל, אנחנו רוצים להתחיל ואנחנו מתחילים. על מדוכה זו צריכים לשבת מיטב סופרי האומה ומוריה, והיה אם יקומו אנשי אמת, אנשי אחריות, בעלי חוש וטעם, הם ישכילו לחולל תמורה בתפיסת הדור ובטעמו וינחילו לו יצירת האומה בלבוש חדש. יתעורר צמאון גדול לדעת היהדות, תורתה ומנהגיה, והדעת תביא לידי תודעה יהודית ולידי חיזוק הקשרים עם העם, מקורות חייו ויצירתו העתיקים והחדשים. אולם מושכל ראשון הוא, שכשם שאין הווה בלי עבר, כך אין ערך לעבר אם ההווה אינו קולטו קליטה עצמאית. ההווה מוכרח להיות במידה מסויימת ריבוני ובן-חורין. רק אז הוא נעשה מוכשר ליצירה.

האמיתות הישנות נראות שקטות ושלמות, ואילו החדשות שותתות דם וצורתן פגומה, כביכול. ואף על פי כן לא נוכל להתנכר לעובדה, שכמה אמיתות נזדעזעו או אף נתאבנו ושום צעקות וי וי לא ישיבו אותן לתחיה. קשה לדור זה. גם בחומר וגם ברוח אנו אנוסים להכין לעצמנו את יסודות חיינו ומזוננו במו ידינו. מי זה יעלה על הבמה ויגיד שנוח לנו. אנחנו מרגישים עומס גדול וחוששים, שמא עם פריקת העומס הזה ייפגעו ערכים טובים, שיש בהם כדי לפרנס את הנפש. כאשר אתה מתיר איזה דבר, או אוסרו, אז ההיתר או האיסור מקבלים לפעמים ממדים שאינך רוצה בהם. אבל איננו רוצים להיכנס לשום מקלט של אמונה שאינה תמה. שכן מבחינה זו אין המקלט עומד בפני פצצות הזמן. אנחנו מוכרחים בתוך סערת הימים האלה להתמודד עם בעיות הזמן ותהיינה חמורות ככל שתהיינה. אין להמתין בחיבוק ידים ובשיתוק המוחין עד שהדור יתרוקן. ספרות ישראל יש לה תפקיד גדול ונכבד. אני חושב, שהיא ממלאת כבר במידה מסויימת את התפקיד הזה, אם כי לא בשיעור הדרוש. והספרות העברית צריכה לחנך, השכם וחנך. ולא בדרך של הטפה מגושמת, אלא בדרך העיצוב האמנותי. האמנות היא דרך העקיפין הטובה ביותר. האמיתות החדשות, כשהן מעוצבות בצורה זו, הריהן מפלסות להם דרך ונחרתות בנפש. ובדרכי היצירה הספרותית אפשר להנחיל את השבח והעליה שבמורשתנו לאחר בירור, זיקוק וליבון.

---

נאמנות וחירות

מאת

ישראל כהן

¹

קודם כל אהיה תנא דמסייע לח' פנחס לבון, שדיבר על טשטוש הגבול בין העבודה הרוחנית והגופנית ועל השותפות בין כל סוגי העובדים, שכן גם ביצירה רוחנית מרובה מידת היגע הגופני. סופר אנגלי גדול אמר, כי כל יצירה היא פרי Inspiration ו- Perspiration. בעברית נוכל לומר, שכל יצירה היא מזיגה של יזע ומוּזה. אלא שהסופר עמל הרבה כדי למחות את עקבות הזיעה ביצירתו, ולכן היא נראית נקיה וזכה.

יחסה של תנועת העבודה לסופרים העברים נתעקם קצת, במרוצת הימים, וגרמו לכך שני דברים יסודיים, שני חזיונות בתוך החברה העולמית ובתוך חברתנו: א) התהוות הארגונים ההמוניים בחיי המדינה, שבהם יש ערך מכריע לכמות, למספרים הגדולים; אגודת סופרים או אמנים, שמספר חבריה 200–300 איש, מה ערכן ביום פקודה? הכמות נהפכת לאיכות, אך האיכות לא תמיד נהפכת לכמות. החזיון הזה מצוי בתוך כל מפלגה, ובתוך תנועת העבודה כולה, במרכזים כבכל סניף מקומי.

ב) הדבר השני שגרם לכך הוא, עילוי היצירה הרוחנית ועידונה. היצירה הספרותית של סופרי תנועת העבודה בארץ היתה פעם פשוטה יותר ולא בלעה את כל האדם. אבל היום הסופר חייב ללמוד יותר, לדעת יותר ואף לשכלל יותר את כתיבתו. אין לו איפוא זמן פנוי לחיות בתוך הציבור, שבקרבו הוא יוצר, ומתוך כך הולכים ומתרופפים הקשרים. כשאין עירות מצד הסופר לעניני ציבור, אף הציבור מניב באי-עירות כלפי הסופר.

רוב הסופרים אינם אנשי חברה משובחים מכל שכן שאינם מצטיינים בפעילות ציבורית. ואין זה מחמת טבעם האישי, כי אם מחמת טבעם כאמנים וסופרים. הסופר מרוכז בחדרו, שבו הוא אדון לעצמו וממלא את יעודו, וכשהוא יוצא החוצה, לאחר התפרקותו בחדרו, הריהו לפעמים ריק כנרתיק. לפיכך הוא בא לחברה לא כדי לתת, אלא כדי לקבל, אם השראה ואם בידור, במובן הטוב של המלה הזאת. ומכאן הופעתם המועטת של סופרים על במות ציבוריות. גם בעולם היו מעט מאד סופרים שהצטיינו בבת אחת כנואמים, כמרצים וכסופרים. מי ששמע, למשל, את טשרניחובסקי ז"ל על הבמה ומי שהכיר את יצירתו, הרגיש שיש תהום בין שתי ההופעות, והוא לא היה ואף איננו יחיד בענין זה.

הזיקה של הסופר לתנועת העבודה צריכה להיות מושתתת על נאמנות וחירות. הסופר צריך להיות נאמן לרוחה של תנועת העבודה ובן-חורין ביצירתו, והנאמנות הזאת אין פירושה, שמותר לתבוע ממנו השכם והערב קיום פרוגרמה, או נקיטת קו מפלגתי. צריך להניח לסופר שיהיו בו כל אותם זיזים ושקערוריות, הטבועים בו ובהתנהגותו. כי גם לחברה יש צורך בכך. כל אוניפורמיות ממיתה, וכל ססגוניות – מחיה.

משחר ימי קלטתי את הערכים של תנועת העבודה. אני חי בתוכה תמיד ואינני מתאר לעצמי חיים מחוצה לה, ורוב הסופרים זיקתם לתנועת העבודה היא חזקה ביותר. אולם אינני מכיר אפילו סופר ואמן אחד, שאיננו חש כי האוירה נשתנתה לרעה ואיננה מעודדת. השינויים הם לפעמים בלתי נראים, אבל הם קיימים ומעיקים. הענין הזה טעון תיקון יסודי. הסופר ממלא את תפקידו דווקא על ידי יחודו ולפעמים על ידי היותו קצת יוצא-דופן. אי-הבנת העובדה היסודית והנפשית הזאת, ומכל שכן כל רצון להקציע את קווי-יחודו, עלולים לפגוע בו וביצירתו.

וכשם שיש להטעים את חירותו של הסופר ונאמנותו לעצמו ולחברה, כך אין לזלזל בתביעותיו החמריות והכלכליות. ואל נא יאמרו: יאה עניותא לסופרים. יש מינימום של קיום בכבוד, שבלעדיו אין היצירה אפשרית. השבחת תנאי חייו של הסופר והאמן בישראל – היא תפקיד גדול ודחוף. אסור לתנועה, שהיא אחראית ל-720 אלף חברים, שהם למעלה ממחצית הישוב, להתיחס בבת צחוק לדרישות הכלכליות של סופרים, יוצרים ואמנים. ההסתדרות חייבת לשקוד על תקנת מצבם.

רוב הסופרים, כאמור, קשורים בנפשם לתנועה העבודה ויונקים ממנה ומשאיפותיה. כל מי שנתרחק מתנועת העבודה, אפילו היה בעל כשרון – לקה. משום שלא די בכשרון; שהכשרון כשלעצמו הוא כוח עוור, ואפשר גם לרתום אותו למרכבת השטן, לחורבן העם. הכשרון זקוק לפנס מאיר, לכוח מוסרי, לאידיאל חברתי, ובלעדיו הוא בורא עולם התוהו.

כל סופר עברי יש בו ניצוץ מן הקדמונים. עצם הלשון שהוא כותב בה, שהיא לשונו של ישעיהו הנביא, מעיד על כך. שכן הלשון אינה סתם כלי, בלשון עצמה מקופלים תמצית מחשבות, תהומות, שמים, מורשת-אבות וחזון העבר והעתיד. והסופר הכותב יש בו מן האמונה הקדומה, ואחד מששים של נבואה, אף על פי ששום איש עוד לא הגדיר בדיוק מה זאת נבואה. הסופרים הקשורים עם תנועת העבודה בידם אבוקה מאירה, תדריך עליון, לא תדריך מפלגתי, אלא תדריך של אידיאלים, קרקע ורקיע. בהיותם קשורים בטבורם בתנועת העבודה, במובן הטהור והנרחב של המלה הזאת, הריהם קשורים בהוויתו של ציבור גדול וזוכים במקורות יניקה והשראה נוספים.

לפיכך אני חושב שטוב שנזדמנה שעת-כושר יקרה כזאת שתביא לידי ביטוי מחודש את הזיקה שבין הסופר ובין תנועת העבודה, ותחדש את הברית שנתרופפה ותוסיף לה יתר עוז. ברכתה של ברית מחודשת זו תהא מרובה.

---

תשובה משלימה על דת וחולין

מאת

ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לא ראיתי צורך לנגוע בהרצאתי בשאלת האלוהים. חשבתי, שענין זה אם איננו פרטי, הריהו נושא לכינוס של פילוסופים. עדה הרצאתי הכתובה, שפסחתי בה על עמוד שלום, ועדה הקצרנית, שמחקתי עמוד זה בשעה שמסרתי לה את הרצאתי. אולם עכשיו אני רואה, שבשעת הכנת הרצאתי הבאתי בחשבון את המציאות יותר מאשר בשעת קריאתה, שכן בגלל השמטה זו סולפו כמה מדברי ואף הוחזקתי ככופר-בעיקר, עד שהרב ש. ב. אורבך ראה חובה לעצמו ללמדני “שמע ישראל”. לפיכך, אסביר מקצת מהשקפותי בסוגיה חמורה זו.

מכל ההגדרות ביחס למציאות האל שקראתי, קרובה ללבי זו של אלברט איינשטיין, כפי שניסח אותה בתשובותיו לסופר גוּנתר פּלאַוּט מיום 8.1.40 וזו לשונה:

“תחושת האמונה שלי, המתעוררת מתוך הנסיון, שאדם כמעט מתקרב לתפיסה ההגיונית של יחסי עולם עמוקים אלה, היא ממין שונה במקצת מאותה תחושה, שנוהגים בדרך כלל לקרוא לה דתית. היא מעיקרה רגשי-יראה ויראת-כבוד לשכל העליון, המתגלה במציאות, ואינה מביאה לידי הנחה, שקיימת אישיות אלהית, אישיות, הדורשת מאתנו דרישות או מתענינת בקיומנו בתור פרטים. אין בכך לא רצון עליון, לא מטרה ולא הכרח, אלא אך ורק הוויה”.

זאת רשמתי לי בראשית הרצאתי. ובכן, אני מאמין באלוהים, ואין זה חשוב לי אם הוא נקרא אלוהים, או מצוי ראשון, או שכל עליון, או ישות עליונה או כוח קוסמי. לא הכינוי מכריע, אלא המכוּנה. מעולם לא חשבתי שהעולם הפקר. ואפילו איני יודע בדיוק, מחמת קוצר המשיג, מה דמות אערוך למנהיג הבירה, ממלאת את נפשי הרגשת רוח היקום, דלית אתר דפנוי מניה. אבל מה אעשה ונבצר ממני להאמין באלוהים כבאישיות, השומר עלי תמיד ואני יכול לחסות בו. בלשון המסורת אומר, כי אינני מאמין בהשגחה פרטית, אך אני מאמין בהשגחה כללית. אינני יכול להאמין במין אל-בית אינטימי, השומר על אשתי ועל ילדי. מי שמאמין בכך – יבושם לו. אני אינני חושב, שהאמונה באלוהים צריכה לרדת למדרגה כזאת. אינני מאמין, כאמור, באלוהים המכוון את צעדי, כועס עלי ומתרצה אלי, ורוצה שאגרום לו נחת-רוח על ידי הנחת תפילין או על ידי הינזרות מתערובת של בשר בחלב. בכל אדם גנוז ניצוץ אלוהי וכל יצירה אנושית נאצלת מן האלוהות – אם להשתמש דוקא בכינוי זה הרגיל ביותר. עם תפיסת-אלהות כזאת לבי שלם.

אני בטוח, שאילו הייתי מוכשר לאמונה תמימה באלוהים, היה גם לי טוב יותר, שכן הייתי יכול לגוֹל עליו את צרותי, לתבוע ממנו עזרה ולחיות ביתר נוחות. אולם עובדה היא, שכבר מזמן גורשתי מגן-עדן נוח זה. האעשה שקר בנפשי ואאמין במה שאיני מאמין? ולפי שאיני יחיד באי-אמונתי זו, אלא רבים מאוד כמותי, ממילא נהפך הענין לבעית הדור.

לא באתי לתקן את ההיסטוריה הישראלית. אין לי שום טענות למאמינים במעמד הר סיני. אף על פי שכשלעצמי קשה לי לציירו בדמיוני, אך יודעני איזה תפקיד מילאה אמונה זו באומה ובעולם, וזה עצמו דיוֹ לעורר בי יחס של כבוד לעבר. בן נאמן אני ליהדות זו שגובשה על ידי האמונה במעמד הר סיני. אולם אין זה מחייבני עכשיו לשאת כל אותם הרי-הרים של הלכות ומצוות, שנתלו במעמד הר סיני. מי שחש באפשרות של התגלות חד-פעמית כזאת – יאמין בה ויכוון את חייו על פיה. אני איני רואה אפשרות כזאת לעצמי ולכן נחשבות בעיני עשרת הדיברות ושאר הדיברות כפרי מוסר אנושי גבוה, שניתן על ידי בני-אדם בשביל בני-אדם. הראשונים לא היו מלאכים ואנחנו איננו חמוֹרים. משה כפופה גם היא לבחינת השכל ולתנאי הזמן. היא לא תהא מוחלפת בתורת ישו, אך היא תשתנה בתוכנה ותלבש צורה חדשה, מדעת ושלא מדעת ולפי טעמנו ורצוננו. זהו חוק ולא יעבור.

הרב אורבך השמיע כאן פסוקים ומימרות רבים. אף אני מחבב אותם ויכול להוסיף עליהם. הפסוקים יפים כשהם באים לסייע למחשבה העצמית ולחזקה, אך אסור להם ליהפך למין צמר-גפן הסותם את המוח החושב. עלינו לדבר בשפת ראיות והוכחות. אם מחשבותינו נכנסות לדפוסי מימרות קדמוניות – מה טוב; אך אם הן גולשות ופולשות מתוכן, יש כורח לבקר את המימרה או לנטוש אותה. מחשבה חדשה מחייבת לבוש חדש.

אמר הרב אורבך באירוניה, שאנחנו החפשים בדעות, מבקשים היתר מן הרבנים לעבור עבירות. האמירה יפה ומבדחת, אבל מה עושה הקדוש ברוך הוא? זה לא היה ולא נברא. מספרים על יהודים תלמידי חכמים שישבו בצוותא בשבת ואכלו קוּגל; קם אחד ואמר: “קוּגל” בגימטריה “שבת”. בדקו ולא מצאו. אמר להם: “אבער דער חאַפּ איז גוט”. וכך אתה, הרב אורבך. איש לא ביקש היתר מהרבנים, אבל ה“חאַפּ” בסיפור שלך היה טוב… האמת היא שאנחנו משתדלים לתת היתר לרבנים לרכך גישתם לדור ולנטוש נוקשותם.

אכן, היטב חרה להרב על שדיברתי על הצורך לשבץ את הקדושה כערך חילוני בחיינו. אמרתי, שאני רוצה בחיי חולין על טהרת הקודש, ולא אסכים בשום פנים ואופן למחוק את המושג “קדושה” מאוצר מושגי. הקדושה איננה מונופולין של אנשים דתיים ולא תהיה כזאת. היא נחלת כל אדם, המודה בערכים עליונים, החי חיי נפש, המוקיר חיי חברו וחיי אדם בכלל. רגשי קודש ושעות השראה מצויים גם אצל חילוניים. אני יודע, שהמלה “קדושה” רוויה רוח דתית. אולם, העובדה, שאיזה ערך מן הערכים ניתנה לאנושות כולה על ידי הדת, רק מעידה לשבחה של הדת, אך אינה מפקיעה אותו מחיי החולין. ואם ירשנו ערך מן הדת – ניתן לו צביון חדש למען יחיה בתוכנו חיים חדשים.

גם את הדברים האימפונדרביליים לקח לעצמו הרב אורבך כמונופולין. אדוני הרב, אתה מדבר לפני סופרי ישראל, שערכו את הכינוס הזה ושיש בהם משוררים ומסאים, ויש להניח שמתוך השראה הם כותבים. השראה היא דבר אימפונדרבילי, ואין צריך ללמד אותנו א"ב.

בכינוס הזה הצגנו לפנינו בעיה מוכאבת: הדור הזה איננו ברובו דתי. הדור הזה איננו שומר מצוות, לא כאן, בישראל. ולא התם, בגולה. מה לעשות כדי שהיהדות תתבצר בלבו של דור זה, הגורס חירות ממצוות דת? שהרי הוא מרגיש את עצמו שלם מבחינה יהודית בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, לא פחות ממקיימי המצוות. אם כן, כיצד ננחיל לדור הזה ולדור הבא את כל האוצרות הרוחניים, שיכולים לזון ולפרנס אותנו, ושבלעדיהם נהיה עניים ברוח קבצני-עולם. על כן אנו רוצים לארוג טלית חדשה ליהדות. אינני מאמין שהשתי והערב של טלית זו יהיו עשויים חוקים דתיים, טקסי עבודה ואמונה ממוסדת. אבל מצד שני אין לנתק את הקשר עם העבר. אין עם קם ואומר: אני מתחיל חיי מהיום, או מאתמול. מי שאומר כך, משוּל למי שאין לו אבא ואמא, והוא ממזר או אסופי. יש ממזרים רוחניים כשם שיש ממזרים פיזיים. אנו רוצים להילחם עם הממזריות הרוחנית הזאת, שנתגנבה לתוך חברתנו. היא יצרה הלך-רוח מסוכן ביותר. מי שאינו רואה זאת הוא עיוור בשתי עיניו; שום פסוקים שבעולם לא יועילו כאן; המאבק צריך להערך ברעיונות ובכלים בני זמננו, על ידי הצגת יהדות נאה, המקרינה אור ושמחת-חיים, שאינה אמיתית פחות משהיתה זו בדורות אחרים.

אמר כאן אורפז, שיש דניוּת כשם שיש יהדות, ומה רבותא בכך? לדעתו, אין כל יחוד ביהדות. אני מצטער על תפיסה זו. אינני שותף לה. אני יודע, שאורפז מסוגל לשמוע דברים שלא חשב תחילה עליהם, ולכן אומר לו, שאם אינו רואה הבדל בין יהדות לבין דניות, בין גורל העם היהודי לבין גורל העם הדני – הריהו צריך עוד להעמיק חשוב. ואני בטוח, שיגיע להבנת ההבדל התהומי ביניהן.

העם הדני לא היה ואיננו עם לבדד ישכון. הוא חלק מן העמים הנוצריים הרבים. הוא לא נותק מארצו. הוא יושב בה לבטח ואף אינו יודע מה זה קיבוץ גלויות. שום מזימה מיוחדת להשמדתו לא נרקמה כנגדו. אולם אנחנו שכלנו שליש מן העם. נמלטנו לכאן בעור שינינו. אנו עולים לכאן, יותר נכון מתלקטים לכאן, ורוצים ליעשות פה עם גדול וחדש, הבורא לעצמו ניב-שפתים ומבצר לו עמדה. אין קיום לעם בישראל בלי העם בגולה. ולכן יש בעיה של היהדות, ואין בעית הדניות. אינני זקוק לשם כך לטיעון היסטוריוסופי; די לי בטיעון מן ההווה המציאותי. אולם אין למחות במחי אחד את ההיסטוריה שלנו, את עובדת יחודנו בעמים וסוד הישארותנו. עובדות ניתנו לדרכי הסברה שונות, אך לא ניתנו לכפירה. הן משפיעות אף על אורפז בלא-יודעין ושום יהודי לא יימלט מהן.

הבה אסכם את טיבה של הבעיה, שהעלינו על סדר היום בכינוס הזה ועל הבמה הציבורית בכלל. אין היא חדשה ואני בטוח שעוד נתלבט בה שנים רבות. והבעיה היא: היש בנו כוח והעזה לנפות את הערכים, שאינם בני מחיה וקיום בימינו? הבאתי ראיה מן השבת ואמרתי: שעצם העובדה, שעם ישראל יקבע בארצו את יום השבת כיום המנוחה שלו, ולא יום הששי ולא יום הראשון – האם אין זה מעשה רב? האם לא כדאי לה ליהדות החרדית לוותר הרבה בנקודה זו, כדי להציל את העיקר? כלום שמירת השבת כיום מנוחה ציבורי ע"י כל העם, ומתוך בחירה חפשית, זו השבת, הנמשכת מאז מעמד הר סיני ועד היום הזה – היא מילתא זוטרתא? הלא היהדות החרדית לא תוכל בשום פנים ואופן להטיל דרך כפיה שמירת שבת כהלכתה, ובהתנגשות עם הציבור החילוני, היא תצא וידיה על ראשה. מפני שכל הסייגים וההגבלות בשמירת השבת לא יתקיימו כאן. אגב, גם בעירי בוצ’אץ, שלא היתה מן הגרועות בערי הגולה, כבר לא קיימו לפני ארבעים שנה את השבת כהלכתה. אני מבין את הנוסטאלגיה, שנתעוררה אחרי השואה, המייפה קצת את המציאות שנחרבה, אבל אם אומרים, שכולם שם היו דתיים, מסלפים את האמת. הלכו שם לגימנסיות בשבת, ועשו מלאכות שונות בשבת. ודאי, היו נאמני שבת, אך כאלה ישנם גם כאן. לכן, אין זה נכון לומר, שאי שמירת השבת כהלכתה התחילה פה. זהו תהליך, שהוא חלק מן הסקולאריזאציה של חיי היהודים, אשר תחילתו נעוצה לפני עשרות שנים רבות.

נכון, ערכה של השבת איננו רק בהישג הסוציאלי שבה, למען ינוח העובד. יום-מנוחה סתמי, זמן פנוי בעלמא, יכול ליהפך לתאריך ריקני. ושומה על פדגוגים, סופרים ואמנים לשקוד על עיטורו של יום המנוחה ויחודו. אפשר אפילו לחדש את העליה-לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. וכלום אין בידנו לכנס כינוסים גדולים, שירתקו את העם? מדוע אי אפשר לתת לשבת תוכן עמוק, פיוטי, נגינתי, ספרותי, אמנותי, משפחתי, חברתי, כדי שכל המשפחה תוכל ליהנות מערכים עליונים? וכי חילוניות היא ניגוד לערכים עליונים? היכן אתם, רבנים, חיים? סוף סוף עליכם לקרוא מה שאנו מדברים וכותבים. אתם מייחסים לסופרי ישראל אפיקורסות נוסח יל“ג: “קוצו של יו”ד” של יל"ג נעוץ בכם ולא בהם. יתכן שנוח למפלגה דתית מסויימת לזהות כל מי שרוצה בבירור ערכי היהדות עם אוכלי נרות-חלב ביום הכיפורים. וכבר אמר כאן הרב אורבך, שהוא מסתדר ביתר קלות עם השמאל. אכן, נוח יותר להתווכח עם אנשי הליגה האנטי-דתית.

אפרים צורף דרש לימוד היהדות. אף אני דיברתי על דעת היהדות ולא על מדע היהדות. מאימתי תלמוד תורה לשמה הוא נושא לזלזול? יודע הרב אורבך, שחכמים שאלו אם תלמוד גדול או מעשה גדול, והיו שהשיבו תלמוד גדול. מדוע אני צריך לרשת דוקא אותו כיוון רוחני ביהדות, שאיננו מתקבל על דעתי? אני אומר, שתלמוד תורה הוא מטרה בפני עצמה. ידיעת הלשון על בוריה היא ענין בפני עצמו. אין הכוונה לידיעה דרדקאית, אלא לחווית הלשון, להפיכתה לחלק מן הדם והנפש. ואם אתה, ידידי אורפז, לא תרד לנבכי כל המקורות – לא תתקדם כסופר עברי. כל סופר עמיתי הוא שר-הלשון, שבידו צריכים להיות המפתחות לכל גנזיה, ויהיו דעותיו ואמונותיו מה שיהיו, עליו לדעת את כל המקורות והמעיינות והרבדים לדורותיהם.

ביום עיון זה העלינו שאלה על השולחן. אין אנו ראשונים לכך ולא נהיה אחרונים. אולם יש לדעת, שהתנאי המוקדם לבירורה ולפתרונה הוא, שנהא מדברים זה אל זה בגילוי-לב ובלשון בני הדור, שלא נתחבא מאחורי פסוקים או הצהרות-נאמנות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ולא נשגה בהזיות, אלא נראה את המציאות כהווייתה וכחומרתה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

מידה נכונה

מאת

ישראל כהן

¹

דברי-נעילה בכינוס אינם יכולים להיות דומים לדברי-פתיחה או לדברים שבתוך הויכוח. מסורת היא בידינו, שצריך לסיים בטוב. בסוף מגילת-איכה נכפל הפסוק “השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם”, לשם גמר טוב. ואני עושה זאת לא כדי לכסות על הרע, אלא כדי לשמור על מידה נכונה.

גם אלה שאינם שומרי דת משתמשים בביטוי: הנס של הקמת המדינה. המאורע הזה הוא כל-כך גדול בתולדותינו ובחיינו וכל-כך חד פעמי, שהביטוי מפגר אחרי שיעור גדולתו. בלית-ברירה, אנו אומרים נס גדול היה פה. ואנו מכירים בנס זה שנתרחש לעמנו בשעה שתהום היתה פעורה לרגלינו והעם בכה למשפחותיו על אבדן שליש ממנו. עם קום המדינה ניתן לנו הוֹוה ממלכתי מתוקן ונפתחו לפני האומה סיכויי עתיד נורמאלי. אין ערוך להישג הזה.

אולם מחובתנו לראות גם את העקמומיות שבחיינו, את השחיתות ושאר החזיונות המסוכנים. וכשם שאסור לנו להיכשל בהלקאה עצמית יתרה, כך אסור לנו להיכשל בהמתקה עצמית. ההלקאה העצמית המופרזת מביאה לידי יאוש ולידי נטישת הארץ, ואילו ההמתקה העצמית מרדימה אותנו ואת מצפוננו. בעוד שאנו זקוקים לאי-מנוחה קדושה. וכך נקיי-הדעת עושים: מביטים אל היצירה הגדולה והפוריה, מטפחים אותה ומברכים עליה, ובה-בשעה אין מסירים עין מן הקלקלות והעיוותים, פשעי היחיד וחטאי-הציבור, – ומגנים אותם בכל לב. ראייה נכונה זו עשויה להביאנו לידי השקפה ומעשה מאונים ולידי עירנות גדולה.

השגנו גדולות בבטחון ובכלכלה, בחקלאות ובתעשיה, בים ובאויר, בחברה ובחינוך, אולם חיינו נתמלאו פגימות וליקויים. אי-אפשר שלא לראות את תרבות-הבידור המשתלטת עלינו. יש בידור בתיאטרון ובידור בספרות, בידור ביום ובידור בלילה. הוא מרגיל לקלות-ראש ומחשיד כל מה שהוא רציני וגרעיני. ואל נא יטעו בדברי. אוהב אני משחת-חיים, הומור ולצון, ובדיחה נאה במקומה, וצחוק מרבה בריאות. אך הכל תלוי בשיעור, במקום ובזמן. והאמת היא, כי בבידור יש רק לעתים רחוקות מכל אלה. לרוב הבידור הוא הא' והת'. אולם עולמנו חסד ייבנה ולא בידור. הבידור המוגזם והחולני משטיח את הנוער והוא אויב היצירה האמיתית.

גם הספרות העברית חוטאת. עובדה היא, שהספרות העברית היתה חלוץ-התחייה והמדינה העברית. היא לא רק השתוקקה אליה, אלא אף חוללה את נושא ההגשמה ואת העליה החלוצית. היא עשתה זאת באופן טבעי, מתוך כורח נפשי, כי לא יכלה אחרת. ביאליק כתב את השיר הלאומי “תחזקנה” וגם את “הבריכה”. האחד מוגבל בערכו. והשני הוא לדורי דורות. ואני בטוח, שביאליק לא עשה חציצה בנפשו היוצרת ולא עלה על דעתו לומר, שיר זה בא למלא תפקיד זה, ושיר אחר – תפקיד אחר. היתה בו ובסופרים אחרים אחדות פנימית אורגאנית. הכל מרוֹעה אחד ניתנו. ויש לשאול: מדוע אין הספרות בימינו ממלאת תעודה דומה בעם ובמדינה.

כשלעצמי, אינני מאמין בתביעות המוצגות לסופר: עשה כך או עשה כך. היצירה היא סוד. היא נוצרת מתוך התייחדות. שום ארגון לא יועיל לה. ואין הסופר יכול להעניק לנו אלא מה שטמון באוצרו ובמעמקי נפשו. היוצר יוצר לפי חוקי יצירה פנימיים. כל דחיקה בו עלולה לסלף את פרי סגולותיו. אבל כל סופר הוא בן לאומה, יציר תנאי חייה וצרכיה. אין הוא יכול לברור לו אומה, כשם שאינו יכול לברור גורל. יש היום הרבה כשרון ויכולת כתיבה, אך בחלק מן הספרות ניכרת תלישות, זרוּת, לפעמים זרות מדעת ומרצון. יש איזו חרשות לבת-קולה של האומה. ולכן אל נתפלא לעובדה, שמספר הקונים ספרות עברית אינו גדול מן המספר שהיה לפני קום המדינה. אי אפשר שלא לתלות את הסיבה בחוסר הקשר שבין רחשי הקורא ותוכן הספרות. כשאין הקהל מרגיש שום בשורה חדשה, אינו נוטה אוזן לנכתב ולנשמע. אפשר שגם באותו חלק של יצירה ספרותית יש הישגים, אך אין בהם קשב למעמקי העם ועל כן איננו מעורר בו קשב. אל נתמה איפוא אם מתגלגל לידינו שיר, שאותיותיו עבריות ותוכנו לועזי, ואפילו מתוקן השיר – לועזי הוא.

וראוי שנשים לב לתופעה לא-טובה זו.

חזיון רע אחר הוא השאיפה להישגיות בחברתנו. כל אדם רוצה להגיע למצב חמרי טוב ולבטחון בחייו. אולם ההישגיות אינה באה לספק צרכים ראשוניים, ואף לא שניים במעלה, אלא מעמד, סטאטוס. והלהיטות הזאת להישגיות כלכלית שורפת כל אידיאל אחר וכל ערך רוחני. כורח הוא להתריע על כך, לחנך, להשכיל את העם ולעשות את הכל כדי להחזיר את הערכים היסודיים לחיינו. כבר נרמז כאן על עבודה ערבית המשתלטת בחיינו ועושה אותנו לבעלי-אחוזה; היכולים אנו לתאר לעצמנו לאן החזיון הזה מוליך אותנו. הלא זה מסיג אותנו לאחור מבחינה לאומית ומוסרית ומסכן את עצם קיומנו. צורך חיוני הוא לצחצח את ערך העבודה העברית והעבודה העצמית ולהשרישה שוב בחיינו. זהו ערך ישן שהוא תמיד חדש.

רפה כוחנו גם כלפי הגולה. קול נשמע עכשיו ברמה: למדינת ישראל נשקפת סכנה לקיומה, ורק הגולה יכולה להגן עליה ועל בטחונה. ומנהיגי יהדות הגולה, ביחוד בארצות-הברית לא רק חדלים לראות את עצמם נחותים בהישארותם בגולה, אלא, להיפך, הם נעשו חשובים בעיני עצמם. אסור לנו להניח להכרה זו שתשתרש. חומרת היאבקותה של מדינת ישראל אינה מוסיפה משקל לנשארים בגולה אלא מפחיתה ממנו. האמת היא שקיומה של מדינת ישראל נותן טעם, בטחון ועוז ליהדות הגולה. וכל התיאוריה הזאת, המתחדשת עכשיו, שהגולה עתידה להתקיים, וצריכה להתקיים, בצד מדינת ישראל, היא כולה תעתועים. המושג “גולה יהודית” נשתנה בימינו תכלית שינוי. לשעבר, היו קיבוצים יהודים בגולה חטיבות אורגאניות. ואפילו היו מנהיגים ציונים שחשבו, שאפשר להעבירם כמו שהם לא"י. ואמנם חיי היהודים האלה היו מגובשים בדפוסים וביחודם. אנו מרדנו בהוויה יהודית גלותית זו, כי רצינו בריבונות. מה שאין כן יהדות אמריקה או אנגליה בימינו. הקהילות אינן אלא ארגונים, ואין בהן חיים יהודיים שלמים, אלא פגומים. ההתבוללות טורפת אותן מבפנים ומבחוץ. נישואי-התערובת מדלדלים את אבריהן. קהילות כאלו לא יתקיימו ברשות עצמן. רק מדינת-ישראל יכולה לתת להן טעם-חיים וזכות-קיום. מבחינת ההווה הקצר והצורך העראי תלויה מדינתנו בעזרת הגולה, אבל סופה להתחזק ולהיות בשורה לחלקי האומה בתפוצות. יש להפריך את הבטחון בעצמאותה של הגולה. כבני אדם יכולים היום היהודים לחיות טוב יותר במקומותיהם בגולה, וליהנות מתרבות נוחה ומטכניקה מפותחת, אבל כיהודים צפויה להם – וממילא גם לנו – חזות קשה מאד. התוכן הרוחני שלהם הולך ומתכווץ, ובלי התבלין הסודי של מדינת ישראל, יהיו חייהם טמועים או תפלים. מרכזיותה של מדינת-ישראל היא כורח היסטורי ומעשי כאחד.

עלינו לחתור לשלום עכשיו, מתוך ידיעה, שאין להשיג כל מה שרצוי ואף לא כל מה שמגיע לנו, את כל שבגדר האפשר. כי השלום ימלא לנו חסרונות רבים. אנו מחוייבים להיות ערים ודרוכים, לבקר את עצמנו ולא לנוח על זרי דפנה, אך גם לא לשקוע בהרשעת עצמנו או בביטול עצמנו. חזון המדינה נתגשם. השגנו הישגים ממלכתיים וחברתיים עצומים במשך שלושים שנים אלו. אך בדרך ההגשמה היו מעידות קשות ונליזוֹת חמורות. הן מאיימות עלינו בעיוות חזון-הדורות ובשיבוש מפעל-חיינו. חלילה להשלים עם כך. נעמוד על המשמר יומם ולילה. נעקור את העשבים השוטים בשדות חיינו. נשמור על רוח האומה ונבצרנה. נקרא לכל תושבי המדינה להמשך היצירה המגוונת של חיינו. וכסופרים, נהיה נאמנים לעצמנו ולתעודתנו.

ה. שיח ספרים

מאת

ישראל כהן

---

שנת ה"שולחן-ערוך"

מאת

ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הכרזת “שנת השולחן-ערוך” במלאת ארבע מאות שנה להדפסת המהדורה הראשונה של ספר זה בוונציה, היא דבר בעיתו.

ה“שולחן ערוך” נדפס ארבע מאות שנה בערך לאחר הופעתו של “משנה תורה”, או “היד החזקה” להרמב"ם, שאף הוא ביקש בשעתו ליתן בידי האומה ספר-מכלול של ההלכה הפסוקה מן המשנה ועד ימיו. וכך כתב בהקדמתו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה “משנה תורה” – לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם ".

לעיני ר' יוסף קארו היה מפעלו של הרמב“ם, שהצריך” לדעתו, חידוש ושינוי בטעם דורו. הלא כך אמר בהקדמתו לפירושו “כסף משנה” על “היד החזקה” לרמב“ם: “מי כמוהו מורה בלשון קצר וצח כלשון המשנה, והדורות הבאים קצרה ידם להבין דבריו ומלירד לעומק אמרותיו”. על כן חיבר את ה”שולחן ערוך“. ובעוד ש”משנה תורה" הוא ספר, המיועד לתלמידי חכמים, לפוסקים ולמורי-הוראה, מיועד השולחן-ערוך ל“תלמידים קטנים” להמוני העם, שאינם לנים באהלה של הלכה, למען ידעו כיצד להתנהג בכל עת ובכל שעה ולקיים את המצוות הקלות והחמורות בלא טעות וסלף.

שני הספרים עוררו מחלוקת גדולה בישראל, וביותר הבעיר ספרו של הרמב“ם תבערה גדולה, הן לפי הסמל, שכן גדלה מאד אש-המריבה, והן לפי הפשט, שכן ספריו הועלו על המוקד ממש. אף השולחן-ערוך לא נתקבל בתפוצות לאלתר. אולם אם ה”השגות" של הראב“ד למשנת הרמב”ם נכתבו בעט-ברזל, כביכול, והושמעו בקול נוזף ומקנטר ופוגע ולא הרבו שלום בישראל, הרי הערותיו של ר' משה איסרליש (הרמ"א) וערעוריו, שנאמרו בלשון רכה ובענווה וכונו בניחותא בשם “הגהות”, הוסיפו נופך למשקלו של ה“שולחן ערוך”. שינויי-הגירסא שלו ביחס לכמה וכמה מנהגים והלכות שובצו באותיות רש“י זעירות ובחן רב בתוך הפנים של ר' יוסף קארו. היתה זאת מעין “אופוזיציה של הוד מלכותו”, שלא גרעה מסמכותו של השולחן-ערוך ומחברו, אלא חיזקה אותה. ה”הגהות“, המכילות גם השגות וערעורים יסודיים, נעשו חלק מגופו של הספר, ואולי דוקא משום כך הוא נתפשט כמעט בכל התפוצות ונעשה ספר-עם במלוא מובן המלה. ובמידה שהיתה מחלוקת-הפוסקים, היא נתיישבה כך: הספרדים הכריעו לצד יוסף קארו והאשכנזים לצד הרמ”א, ואף רמז מצאו לכך: הספרדים אמרו על יוסף קארו את הכתוב על יוסף הצדיק: “וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו”, ואילו האשכנזים הסתמכו על פסוק אחר: “ובני ישראל יוצאים ביד רמה” (רמ"א)…

הדוּר נאה ספר זה. מחברו היה אדריכל גדול. מבחינת תפארת בנינו איננו נופל מהמשנה ומן “היד החזקה”. ר' יוסף קארו צבר את כל המנהגים, המידות, ההלכות והפסיקות, שהיו רווחים בכל הדורות עד סוף ימיו, ויצק לתוכם מין חיוניות, שנשתמרה בהם עד ימינו. עונג הוא לקרוא בספר זה, כשלשונו חיה, מדוייקת, בלי חסר ויתיר, מתוך הרגשת אחריות לכל מלה. ניתנה הרשות לומר, שהשולחן-ערוך חיזק את האמונה באפשרותה של תחית הלשון, שכן הוא טיפל בגדולות ובזוטות של חיי יום יום וקרא שמות עבריים לתשמישי קדושה ולעצמים של חול, לעניני שמים ולעסקי מטבח. זה היה ספר, שהורה לכל אדם בישראל כיצד לנהוג מהשכמת הבוקר ועד שכבו לישון, ואף בשעת שנתו וחלומו. לית רגע דפנוי מניה. לידה וקבורה, חגים וחול, שמחה ואבילות, משא ומתן ותלמוד תורה, רשות היחיד ורשות הרבים, עבירות ותשובה, חרטה וכפרה וכיוצא בהם – כולם מפורטים ומנויים בכובד-ראש תוך אמונה תמה ונלהבת, שזה כל האדם ואשרי מי שמקיים את אלה.

אם יש משמעות למושג “תודעה יהודית”, הרי היא מקופלת בשולחן-ערוך זה. מתוכו נשקפים פניה המאירות של האומה, של שכינתא בגלותא, של קומתה המוסרית וחרדתה לקיום הלאומי ולאחדות העם. וכורח הוא, שדורנו ידע אוצר מנהגים זה של עמנו, דפוסי חייו ומטבעות מחשבתו, מקור כוחו וחיוניותו.

ברם, כל מי שמעלה על דעתו, ששנת השולחן-ערוך ניתנה, כדי להנהיג את כל הכתוב בחיינו ולהשליטו ביד חזקה כחוקים בחברתנו ובמדינתנו, לא זו בלבד שהוא טועה, אלא הוא אף ישיג את ההיפך מן המכוון ומן הנשאף. מפני שנשתנו התנאים והמושגים וארחות החיים עכשיו, פקע עלינו עולו של ה“שולחן-ערוך”. ואין לראות בהבלטת פקיעה זו אפיקורסות לתיאבון או להכעיס. זוהי תולדה מחוייבת המציאות, ששום שופרות לא ישנוה. השופרות רק מבלבלים את התוקעים עצמם.

השולחן-ערוך הוא אחד הנכסים הנכבדים במורשת האומה, בו נשתקף ההווי הדתי והחברתי שלה. אצורים בו פניני מחשבה ומוסר, כללי חיים ושאיפות נעלות. הללו היו פרי הדורות ההם, שהלמו את זמנם. עכשיו רוקמת לה האומה טלית חדשה ומסכת-חיים אחרת במדינתה המחודשת. במסכת זו צריכים להיכלל כל הטוב והחיוני שבערכי העבר, העולים בקנה אחד עם הרגשתם המוסרית, החברתית והאסתטית של בני דורנו. שכן התפקידים השונים של העם מחייבים גם היתרים ואיסורים אחרים, מצוות-עשה ומצוות-לא-תעשה אחרות. אין בכך, חלילה כל זלזול בהיסטוריה ולא פגיעה בהוד העבר. אדרבה, דוקא שירת קרנה של האומה וחרדה לאחדותה העתידה, מחייבות מזיגת תוכן חדש לתוך חיי היהדות ותרגום קניני העבר לשפת הדור.

יש להפיץ בקרב העם את ידיעת “השולחן ערוך” וספרים כיוצא בו בחינת תלמוד תורה לשמו. מי שירצה לקיים את הכתוב בו יקיים, והשאר יעיינו בו, כדי לשאוב מתוכו דעת העם, חיבת עברו וכיבוד ערכיו, וכדי להיות חוליה חדשה של בנים ונכדים בשלשלת האבות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

קיצור למופת

מאת

ישראל כהן

נאמרו במסיבה, ונדפסו ב“הפועל הצעיר” ביום 28.11.1935.

חבר הקבוצות ואגוד גורדוניה הוציאו קיצור של כתבי גורדון, שהוכן ונערך בידי נ. תרדיון ובהשתתפות אליעזר שוחט.

על הצד הפרינציפיוני של מעשה כזה ועל דרכי העבודה בקיצור יש לייחד את הדיבור. לפי שעה יצויין הדבר, שקיצור זה הוא מפעל רב, שפירותיו החינוכיים אין לשער. – כחמש עשרה שנה לערך עברו מיום מותו של גורדון. אלו שחיו במחיצתו וראו כיצד התיחס גורדון לכל דיבור ולכל מלה משלו, נרתעו מלקבל עליהם אחריות לעריכת כתביו או לקיצורם. שנים רבות הביטו על עזבונו הספרותי והמחשבתי כעל פירוש המלווה את תולדות חייו ופעלו. וטבעי היה, שאלה שזכרו את ימי שבתם עמו ואת השפעתו, לא רצו לשנות מן הפירוש ולא כלום. אך הנה קם דור חדש, שכתבי גורדון משמשים להם מקור יחיד להכרת האיש וערכיו הרעיוניים, אשר נשתלבו ביודעים ובלא יודעים בתנועת העבודה, והלה מבקש להשלים את ידיעותיו ונתקל במכשול גדול. גורדון, שמחשבתו היתה מקורית ושטרח כל ימיו בשכלולה ובהעמקתה כדי לשוות לה תמונה שלמה של השקפת-עולם כוללת, היה נאבק עם שר-הלשון ולא תמיד יכול לו. ברצותו לדקדק בביטוי מחשבותיו, היה נאלץ לחזור פעם ופעמיים על המבוטא כבר במקום אחר, ולפרקים יצאה משנתו מעומעמת, שרק הבקיאים בה והמוכנים להשקיע עמל רב היו מבהירים אותה לעצמם. כתבי א. ד. גורדון שנקבצו בחמשה כרכים, לא יכלו איפוא להיהפך לספרים השוים לכל נפש החפצה לדעת תורת גורדון. בבחינה זו לא קלעה הזהירות היתרה, שנהגו העורכים הראשונים, אל המטרה. תהא דעתנו על פרינציפ העריכה מה שתהא, אחת ברורה: כתבי גורדון צריכים להיות מיועדים לקוראים, למעיינים, לדור הצעיר, המבקש להעמיק את הכרתו הציונית והאנושית ולא כתבים הנוטים שמשתמרת בהם טהרת צורתם הראשונה.

קיצור כתבי גורדון, שנעשה ברב זהירות ומתוך יחס אמיתי לדבר, הוא מפעל שהשעה צריכה לו. ונדמה, שגם דמותו הרוחנית של גורדון לא יצאה מקופחה כל עיקר בשל קיצור זה. לבני הנעורים נחשף מחדש מקור שופע חוויות ומחשבה לאומית וחברתית עמוקה.

---

"דיוקנאות וערכים" ליעקב שטיינברג

מאת

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הקדמה לספר זה

א

בשנת תשל"ו יצא לאור על ידי אגודת הסופרים העברים, בעריכתי ובהוצאת “דביר” ספרו של יעקב שטיינברג “שירים, סיפורים, מחזות”, שלא כונסו במהדורת “כל כתביו”. במבוא לספר הובטח לקורא, “שאחריו תבוא גם אסוּפת רשימותיו, שנשארו עד כה מחוץ לכל כינוס”. ספר זה מקיים את ההבטחה במלוֹאה, שכן טרחנו וליקטנו את כל המסות הקטנות והגדולות (בלשונו של שטיינברג: רשימות ), שהיו מפוזרות בעיתונים ובכתבי-עת שונים בארץ, ולאחר בדיקה ועריכה הן נכללו בספר זה, שהוא אחרון לכינוס כתביו.

רובן המכריע מגיע בפעם הראשונה לידי אסופה ומיעוטן היה משוקע בספריו הראשונים, שהמחבר לא כינסם גם לאחר שהוציא את שלושת ספריו בשנת תרצ“ז. וכבר הבעתי את השערתי מפני מה הניח שטיינברג חטיבות-יצירה אלה בלא כינוס, ואחזור עליה בשינוי-מה ובתוספת-מה. לדעתי, כמה טעמים לדבר. ראשית, רבים מן הדיוקנאות עיצב כשבעליהם היו עדיין בחיים, ולא רצה לפרסמם, אם מפני שקצת דברים נאמרו לשעתם וראה צורך לגוֹנזם או להשהותם, ואם מפני ששינה דעתו או יחסו אליהם. לדוגמה ישמשו לנו שתי מסות, האחת על אליעזר שטיינמן, שמחמת שיבוש הזמנים והמאורעות בשילהי מלחמת העולם הראשונה הגיעה השמועה לארץ שהוא נפטר, ושטיינברג כתב עליו הערכה, כפי שכותבים על נפטר. הרשימה הזאת היא רבת-ענין גם עכשיו, וראויה לכינוס, שכן היא עומדת על ערכו וטיבו של שטיינמן כשהיה עוד סופר צעיר, כמעט בראשיתו. והדוגמה השניה: יעקב פיכמן. רשימה זו שנתפרסמה בספרו בשנת תרפ”ח, לא התאימה ליחסו אליו בעת כינוס כתביו ולא בשנה שלפני מותו, שהתחיל להכין בה כינוס קטן, שלא הספיק להוציאו לאור, ואני סיימתי אחרי מותו את עריכתו והוצאתיו לאור בשם “רשימות אחרונות”. ואין אלה אלא שתי דוגמאות בולטות, כי ידועות לי כיוצא בהן. שנית, אפשר שהיו דברים, שלא חשב אותם ראויים לבוא בספר, ואילו לנו קנה-מידה אובייקטיבי יותר ואנו רשאים להעריכם כראויים לכך. שלישית, שטיינברג לא היה זריז בכינוס דבריו, משום שעצלות היתה בו ולא רצה לפנות את עצמו מכל עניניו ולעסוק בחיפוש אחרי רשימותיו בעלים-בלים, לצחצחם, לערכם מחדש ולצרפם לספר. ואילו עשיית המלאכה על ידי שליח – היתה למורת-רוחו, שהרי אפילו ההגהה צריכה היתה להיעשות בידיו. ואם קרה המקרה שמנע ממנו להגיה בעצמו את מאמרו הגהה אחרונה, לא היה יושב בשלווה עד שיצא הדבר מתחת מכבש-הדפוס והניח את דעתו. ולאחר שמניתי כל הטעמים האלה, נראה לי, שלא אטעה אם אומר, שגורם עיקרי בהשארת רבות מיצירותיו מחוץ לכינוס היה – חוסר אפשרות חמרית. קרוב הייתי להכנת אותה מהדורה של שלושה ספרים וראיתי במו עיני את לבטי הועד הציבורי להוצאת כתביו, שנאלצו לצמצם את כמות החומר הנכלל.

תהי הסיבה מה שתהיה, עובדה היא, שעשרות שנים היה חלק גדול מיצירתו של שטיינברג מחוץ למחזור החיים, ורבים אף לא העלו על דעתם, שאי-שם מוטל אוצר כזה כבת-מלכה רדומה. והרי הקורא עתיד להיווכח, שהאצור בספר זה איננו מפּלי-יצירה או נובלות-יצירה, הנחותים במעלתם מאלה שבספריו הקודמים והם נאספו כאן לפנים משורת הדין וההבחנה. המסות הללו יעידו לפניו, שלא זו בלבד שכולן ניתנו מרועה מהימן אחד, אלא שאינן נופלות בטיבן מכל השאר, ורק מזלן גרם שלא הן אלא אחרות נבחרו לצאת לאור ראשונה. כאלה היו “שירים אחרונים”, שאשר ברש ליקט והוציא אחרי מות שטיינברג, כאלה היו “רשימות אחרונות”, שכותב הטורים האלה ליקט והוציא באותה תקופה, וכמותם גם בספר זה “דיוקנאות וערכים”.

בספר זה מצויים גם חידושי נושאים ותוכן. גאלריה של סופרים עברים, שלא בא זכרם ב“כל כתבי”, ישנם כאן (סמולנסקין, פייארברג, טשרניחובסקי, פרישמן, יעקב כהן, ש. בן-ציון, אלישבע, יעקב לרנר ועוד). קבוצת סופרי-מופת ביידיש בולטת כחטיבה מעניינת ומאלפת. סוגיות כגון הבקורת, התרגומים, סופרי-לעז ועוד, תופסות חלק ניכר בספר. ואם נוסיף על כך בקורת ספרים מקוריים ומתורגמים, קצת רשימות בשאלות הזמן וכן דברי פולמוס, שטעמם לא פג וערכם חי וקיים – יתגלה לנו ייחודו של ספר זה, שאיננו תוספת על העיקר אלא תוספת של העיקר.

ב

לא אעמוד על ייחודו של שטיינברג ביצירתו ולא על ערכו. זאת עשיתי במונוגראפיה מיוחדת, שאף היא יצאה לאור ב“דביר”, ובמקצת נגעתי בכך בספר הקודם “שירים, סיפורים, מחזות”. אבל מן הצורך לתאר אופן ליקוטו של ספר זה וסידורו.

כינוס דבריו המפוזרים של שטיינברג היא מלאכה דקה ורבת יגיעה ואחריות. ואפשר שגם בשל כך היה ירא לגשת אליה. הוא היה רגיל לחזור-ולפרסם רשימה אחת פעמיים ואף שלוש פעמים. בעיקר עשה זאת בשעת מצוקה חמרית, כשלא היה בידו דבר חדש. שכר-סופרים בעד רשימה שנדפסה מחדש היה עדיף בעיניו משכר-סופרים בעד רשימה חדשה, שנכתבה שלא לשמה, אלא מחמת המציק והמזמין. כי מכל משמר היה שומר על טהרת עטו. לפיכך אירע, ששלף פרק או קטע מתוך סיפור או רשימה והדפיסם, לאחר שנים, בבמה אחרת. פעמים שהיה מתקנה קצת ולעתים קרובות הניחה כהווייתה. נמצא, שהמלקט המכנס היה חייב לקרוא כל דבר ולחזור ולקרוא, ואחר כך להשוותו למסות המכונסות ב“כל כתבי”, השוואה בתר השוואה, כדי לקנות לו ודאות, שאינו מכליל דברים, שכבר מצויים בכינוס הקודם הגדול. ואף על פי שהמלקט מקווה, שלא אירעה לו כל תקלה בבחירה זו, דין הוא להודות, שפה ושם השאיר ביודעין משפט או כמה משפטים, המצויים במקומות אחרים, לשם שלמות המסה והבנתה הנכונה; שאילו השמיטם היה פוגם בה. ההנחה היתה: מוטב לחזור על כמה מלים, או משפטים, המסבירים את כל המסה כולה, שהיא חדשה, ולא לקטוע חיבורה ולעמעם תוכנה בשל קפדנות יתרה. הוא הדין לשמות. אם המחבר שינה את שמה בהדפסה חוזרת של קטע מן הרשימה, העמידה העורך על חזקתה הקודמת. על כל פנים, כל שינוי שם סומן ב“ציונים ביבליוגראפיים” בסוף הספר.

מה שנכלל בספר זה כולו מקור ונדפס בארץ. יש בו דברים מוקדמים ומאוחרים, מתקופת בואו ארצה עד ימיו האחרונים, אך אין בהם כלום מימי הנערות והבחרות, ולא תרגומים מיידיש או מלשונות אחרות. אין ספק שגם אלה טעונים כינוס, כדרך שצורך הוא להוציא לאור את שיריו וסיפוריו לנוער. אולם אלה הם סוג מיוחד, שאף הוא מכונס ועומד, אלא שאין לערבב את התחומים והוא מחייב אסופה לעצמה.

ג

הנה כי כן, נסתיים כינוס יצירתו השלמה של יעקב שטיינברג, והיא נתונה עתה לפנינו בכל שיעור קומתה וצביונה. הספר הזה מחזק את הערכתנו הגבוהה עליה ומחדש את זיקתנו הייחודית ליוצרה. היא אף מבטלת את ההרגשה – שנהפכה למשפט קדום – כי שטיינברג מיעט בכתיבה ומנת-יצירתו טובה אבל קטנה. הוברר, שיבולו הספרותי בעברית וביידיש, במקור ובתרגום, רב הוא גם בכמותו. אבל איתרע מזלו; חוקרי יידיש, וייוו“א בתוכם, טינה לא-כבושה היתה בלבם על שטיינברג, מפני שנטש את כתיבתו ביידיש נטישת-עולם. הם גזרו על עצמם שתיקה ולא זכרו לו את חסד היותו אחד מסופרי יידיש החשובים והמבטיחים ביותר. בעטיוֹ של יחס מעוות ומוזר זה לא נחקר וכמעט לא נכתב עליו דבר נחשב ביידיש, ומכון ייוו”א עצמו לא היה משיב אפילו לשואליו עליו. מסופקני, אם טופח בו איזה מדור מיוחד ראוי לשמו של שטיינברג ולערכו. והסופרים העברים אף הם ראו משום-מה ב“כל כתבי שטיינברג”, שהופיעו ב“דביר”, מעין גמר-חתימה, שאין אחריה אלא שיירים של מה בכך. עכשיו נתמלא החסרון, נתרתקה השלשלת, ומכאן ואילך יהא מבהיק זיו דמותו השלמה בספרותנו.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

עם עשרת הכרכים של שלונסקי

מאת

ישראל כהן

¹

אין זו מסיבת יובל, אלא מסיבת יבול; לא מנין שנים, אלא מנין ספרים, עשרה כרכי שירה מקורית ומתורגמת הובאו לגוֹרנה של הספרות העברית. זהו יבול רב ודשן, שאסור ליהנות ממנו בלא ברכה. שכבר אמרו חז"ל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. ואנו אין אנו רוצים למעול בשלונסקי, אלא לברך ברכת הנהנין בקול רם ובשם המפורש: ברוך אתה, שלונסקי, חכם הרזים, שהגשת לנו את פרי רוחך ויין יצירתך בקנקן מפואר כזה!

אבל לא די בברכה, יש צורך גם בהערכת המבורך, שכן מצירוף שתיהן, מהרגשת תודה ומידיעת הערך, נוצר היחס השלם, המעורר אמון.

אלא שאני אניח הפעם את ההערכה הספרותית לפרופ' הלל ברזל, ואעמוד על עצם כינוס היצירה וערכו.

סופר, שיצירתו מפוזרת על פני שבעים ושבע במות, אפילו הוא מן המעולים, אינו זוכה להיכרות ולא להכרה מצד הרבים. כל אחד מכיר בו משהו, בחינה מסויימת, ורק יחידי סגולה יודעים אותו כולו. אין לסופר תיקון אלא בכינוס כתביו, שרק באמצעותו מצטייר קלסתר-פניו במלואו.

אכן, שלונסקי לא סבל מן הפיזור כסופרים אחרים. מזמן לזמן יצא לאור קובץ שירים או תרגום-מופת, ולפני כמה שנים אף הופיעו שני כרכי שירה מקובצים. אולם יש גם ספרים מפוזרים, וגם הפיזור הזה הוא מכשול. בספריתי מצויים כמעט כל ספרי שלונסקי, ובשעת כתיבת דברים אלה הצצתי לאותה איצטבה, שמעליה הם מבהיקים. אפשר שמבחינה ציורית טהורה הגיוון הזה של ספרים גדולים וקטנים, וכריכות שונות ומשונות – מעלה היא; אך מבחינה ספרותית-פסיכולוגית – לא. הם מבטלים את הרגשת האחדות, כאילו לא מרוֹעה אחד ניתנו.

הנה ליד הספר “דווי”, בכור הספרים של שלונסקי, בעטיפתו הקוביסטית מרובעת הצבעים, לידו קובץ קטן ונחמד “לאבא אמא”, שעליו אפשר לומר: “איידי דזוטר מירכס” (בשביל שהוא קטן – יאבד); זהו מין בנימין, שצריך לשמור עליו שמירה מעולה לבל יאונה לו רע. לצדו – “בגלגל”, עטוף בנייר עבה כתמתם במקום כריכה קשה. בשכנותם הספר “אבני בוהו”, שתבניתו רחבה וגופו אינו מכורך. לידם “על מלאת” בתבנית צרה ובכריכה ירוקה, שעליה שם הספר ומחברו בכתב-יד המשורר. אחריהם, לפי סדר הופעתם – “אבני גוויל”. ו“משירי הפרוזדור הארוך”. שניהם בגודל אחד ומכורכים כריכה קשה, אך תבניתם שונה מן הרגיל. ועל כולם מתנוססים ביהירות-מה שני כרכי השירה המקורית, שיצאו לאור בשנת 1954 בכריכה איתנה ובצבע אדום כהה. הם כאילו משתלטים על קודמיהם ואף על שלאחריהם.

גם תבנית התרגומים שונה ומשונה. ובאיצטבה אחד עולה ואחד יורד, אחד יוצא דופן ואחד יוצא זנב. והמראה הססגוני הזה פורע את תמונת אחדותו של המחבר. לפעמים דומה עליך, שהספרים מתנכרים זה לזה, ואולי אף מתגרים זה בזה, מכל מקום אינם חיים בשלום גמור.

אך הנה הופיעו עשרת הכרכים בתבנית אחת מהודרת. הנייר משופרע דשופרא, צבע הכריכה לבן-אפרורי וסרט אדום וצר על גבו של כל אחד, ואותיות זהב חרותות על הסרט לארכו. אתה נושם: אחדוּת. כל כרך שונה מחברו בתוכנו: זה מכיל שירים ראשונים, וזה שירים אמצעיים ואחרונים; זה תרגום שקספיר] וזה תרגום פושקין, וזה – תרגום שירים מובחרים של עמים שונים. התוכן שונה, אך הצורה אחת. כל ספר נותן משלו לחברו ונוטל מחברו ומוסיף לעצמו. כל כרך משלים את חברו, אפילו מכיל הוא סתירה כנגדו. הם מושיטים יד זה לזה ומצטרפים למנין, למנין ממש, לעדה. עדת-ספרים כזאת השכינה שרויה לא רק בתוכה, אלא גם מעליה. העין נמשכת אליהם והיד משתרבבת לפתוח אותם, ואתה חוזר וקורא ונהנה.

ומה רב הטוּב הצפון בהם: שירה מקורית, למן ראשיתו של המשורר ועד היום. מה רבים בה המשקלים והמידות, דרכי הקיצוב והעיצוב. לכל שיר ניגון משלו, ולכל מחרוזת אוירה משלה. הזמן חקוק בה. כי אין בה רק ביוגראפיה רוחנית של המשורר, אלא של הדור כולו. כל מקום שאתה פותח באים לקראתך שירים ידועים, שהרעישו אותך בשעתם בקצבם, בדימוייהם, במודרניותם ובלשונם. והלא זהו המבחן ליצירת מופת, שאתה יכול לחזור ולקראה מתחילתה וגם מאמצעיתה. כזהו התנ"ך, כזהו יהודה הלוי, כזהו ביאליק ושטיינברג, וכזה הוא גם שלונסקי במיטבו. אנו אוהבים את שירת שלונסקי על כל ניגודיה. אי-שם הם מתיישבים. כשם שהתישב הניגוד שבין המרדן והמסורתן. שלונסקי לא שבר לוחות, גם בשעה שתוכנם חדל לגרותו. הוא פסל לו לוחות חדשים בצד הישנים. לפיכך יש בארונו לוחות שונים, אך אין שברי לוחות. הוא שר על ראשית חדשה בלא שביטל את הראשית הקודמת. על כן יש לקוות, שיכתוב שוב ראשית, וכך עד אין סוף.

על כל אלה אנו מחבבים את שלונסקי ומוקירים אותו ושמחים בעשרת כרכיו, ומאחלים לו רציפות של יצירה עוד שנים רבות.

---

על ששה ספרים

מאת

ישראל כהן

¹

מלים אחדות על עצם ההוצאה של אגודת הסופרים. הכל יודעים שהסופרים כותבים ספרים, אבל לא הכל יודעים, שישנן כמה וכמה תחנות עד שהספר רואה אור ומגיע לידי הקורא. כלומר, שבין הסופר והקורא ישנו גם מו“ל, ויש פרשת יחסים בינו ובין המו”ל, המוציא לאור את ספרו. יחסים אלה נוצרים על ידי משא ומתן, עמידה על סעיפי חוזה, טענות ומענות. וכמובן שיש עליות וירידות ביחסים אלה. אגודת הסופרים מצאה לנחוץ להקים מפעל ספרותי משלה, שהיא תהיה המו“ל של הסופרים, שהסופרים יוכלו להוציא את ספריהם לאור על ידי אגודת הסופרים. וכמה מעלות למפעל העצמי הזה, שלא על כולן אוכל לעמוד. קודם כל, מכיוון שזה מפעל עצמי, היחסים מתוקנים הרבה יותר. כאן מדבר סופר אל סופר המבין את תביעותיו וצרכיו ואף את “שגעונותיו” ויוצאת מזה השפעה חיובית גם על היחסים שבין המו”לים ובין הסופרים בשוק הפרטי. במשך שנת קיומה של ההוצאה הזאת שופרו יחסים, וכמה כתבי-יד, שהיו מונחים במגרות, הוצאו משם והדפסתם זורזה. עצם העובדה, שיש ברירה לסופר, מקנה לו יתרון במו"מ.

המפעל הזה ראשיתו קטנה, אבל אנחנו מקוים שאחריתו תשגה מאוד.

עד עכשיו יצאו לאור ששה ספרים. אולם נמצאים בהכנה עוד כ-15 ספרים, והמדובר הוא בספרים מקוריים בלבד. אין אגודת הסופרים דואגת לתרגומים, כי אם רק לספרים מקוריים של סופרים חיים ושל סופרים שאינם עוד בחיים, שיש לגאול את נחלתם, והמו"ל הפרטי אינו אץ לעשות זאת. יצויין גם חלקו של “דביר”, שהוא שותף להוצאה זו ושוקד על צורתם של הספרים ומסתגל לתביעות הסופרים.

אציג לפניכם הערב את ששת הספרים שיצאו לאור, ובמקצת את הסופרים. אעשה זאת לפי סדר הנוח בשביל המסיבה הזאת.

הספר הראשון הוא "צרור מפתחות" של א. שטיינמן. כולנו מכירים את שטיינמן, מי מתוך ספריו, מי מהעתונות ומי מכתבי עת אחרים. אנו יודעים את חין ערכו ועושר רוחו. הספר הזה הוא ספר מסות על נושאים ספרותיים שונים וגם על כמה מבעיות החברה שלנו. כדרכו הוא מעמיק חקר בנושאים אלה כגון: על עולם היצירה, בלשון, הסגנון, הספרות, האמנות, הקורא, הקריאה, המחשבה וכו'. הוא נותן בידנו מפתחות להבנת חזיונות רוחניים וספרותיים שונים. אין אני יכול לעמוד הערב על כל הספר, אם כי הוא ראוי לניתוח מפורט. אבל אציין, שהוא מקפל בו את כל המעלות של הכתיבה השטיינמנית, שהיא עתירת ביטוי, שופעת ברקי מחשבה, נוגעת בשרשי הדברים ומעוררת את הקורא. אלה הם רק גצים אחדים אשר הפטיש החזק הזה, ששמו שטיינמן, התיז, והגצים שלו בוערים ומאירים את האפלה. כל מי שיקרא בספר לא ישוב ריקם.

הספר השני הוא של יעקב הורוביץ: "עולם שלא נחרב עדיין". הסופר יעקב הורוביץ אף הוא איננו פנים חדשות. הוא הולך תמיד במסילה שלו, במשעול מיוחד. וכשאדם הולך במשעול מיוחד, בדרך לא כבושה, הוא נתקל בחתחתים. על אחדים מהם הוא מתגבר, על אחדים מהם איננו מתגבר, אל תמיד ההליכה הזאת היא מענינת. וההולך עם המהלך-יחידי אף הוא מלא רשמים והוא רואה הרבה דברים יפים. בסיפוריו הקודמים של יעקב הורוביץ יש חתירה לנושאים חדשים, לביטוי חדש. אמנם לא כל גילוייו נתקבלו על ציבור הקוראים והסופרים. היו לו ויש לו בני פלוגתא. אך תמיד הערכנו את המאמצים המיוחדים האלה גם בדרכי ההבעה וגם בחידוש הנושאים.

הספר הזה הוא, לפי דעתי, שלב חשוב מאוד בסולם יצירתו. אפשר לומר, שבספר הזה הוא מצא את הסינתיזה שבין החתירה לחידושים ובין הדרך המסורתית. כאן ישנם הפירות של לבטיו וחיפושיו. אנחנו רואים בספר הזה שני דורות, חלק בארץ וחלק בחו"ל, ושומעים את פעמי החיים המתחדשים בארץ ואת מסכת היחסים החדשים. מתוך הספר מגיעה לאזננו בת קולו של הדור הצעיר ושומעים את חיתוך דיבורו ואת מערכת מושגיו; אך העיקר הוא, שחיים הומים בספר. הפרצופים חתוכים להפליא והשיחות מלאות חיות והנאת הקריאה מרובה.

הספר השלישי הוא של ר' בנימין: "מזבורוב ועד כנרת".

לר' בנימין מלאו עתה שבעים שנה (מחיאות כפיים). הריני משתמש בפתח דברי בהזדמנות זו להודות לו על כל הטוב שהעניק לנו ולברך אותו בשיבה טובה ובהמשך של יצירה פוריה.

ר' בנימין הוא מבעלי החן בספרות העברית. אבל לא חן במשמעות של המקובלים, חכמה נסתרה, אלא חן כפשוטו. שכן אף על פי שהוא דתי, איננו מבעלי המסתורין והערפל בספרות העברית. הוא מבעלי הבהירות. איש הצחצחות. הוא אינו עוסק בסודיות. סודו – פשטותו. אבל חן רב, פשוטו כמשמעו, יצוק בדיבורו ובכתיבתו. ר' בנימין הוא בעל תכסיסים כלפי הקורא. אתם יודעים שיש לפעמים סופר שהוא כותב דברים יפים, אבל אם חמשת משפטיו הראשונים משעממים, הרי הקורא עוזב אותו, מפני שאין לו סבלנות ואין לו כוח להגיע למשפט הששי. ר' בנימין מפתה את הקורא מהמשפט הראשון ומכריח אותו לקרוא. וכשאתם תתחילו לקרוא מסה של ר' בנימין, מאמר או דבר פולמוס, אתם ניצודים ברשתו מהשורה הראשונה. ובין אם אתם מסכימים לדבריו ובין אם אתם חולקים עליהם – הלוך תלכו אחריו.

ר' בנימין נראה שקט מאוד בכתיבתו. אבל כבר אמרו הממשלים: מים שקטים מעמיקים חתור. אנחנו מרגישים בשקט שלו מין סערה שקמה לדממה. אין כמעט נושא שר' בנימין לא טיפל בו. אפשר לקשור עליו במלוא מובן המלה את התואר הקדמוני ולומר, שהוא חכם הכולל; שכן הוא כולל נושאים רבים וכמעט שהיינו-הך לו והיינו-הך לנו על איזה נושא אנחנו קוראים מפרי עטו. בין אם זה על גיטה או על הרצל, על תורו או על גנדי, על הערבים, על הציונות, או על ביאליק – בכל הנושאים האלה הוא מושכנו אחריו. כתיבתו נובעת ממקור אחד, ממקור טהור, ממקור ההומניזם שלו, מצמאון ליופי, מצמאון להרוות יופי לאחרים. והוא נוטל את היופי מכל מקום. אפשר לקרוא את יצירתו בשם הסיפור של מנדלי: “שם ויפת בעגלה אחת”. אצל ר' בנימין חכמת שם וחכמת יפת, יפיו של שם ויפיו של יפת – בעגלה אחת.

ב“מזבורוב ועד כנרת” הוא חושף לפנינו במקצת את שרשו הרוחני, את שורש נשמתו, את מצבתו, את מכורתו, את מקור יניקתו, הוא מפליג אתנו מן העיירה שבגליציה ומוליכנו עד כנרת. אולם בינתיים, תוך כדי קריאה, תוך כדי הולכה והבאה, הוא מעביר לפנינו שלל של טיפוסים ודמויות, ואומר מה יפה איש זה, מה יפה אשה זאת. כמה טוב לשהות במחיצת ר' בנימין. בספר הזה הוא העלה כמה דמויות סמל. האם, אמו של ר' בנימין המתוארת בספר, איננה רק אמו; לכולנו חלק בה. אנחנו מרגישים בה אחת האמהות במובן הקדמוני של המלה הזאת. היא אמא של כולנו. ואנחנו מודים לו על כל הטוב שנתן לנו ולספרותנו ומקוים שעוד יניב תנובה ויוסיף לענגנו בפרי רוחו.

הספר הרביעי הוא "עיונים" של אברהם קריב. קריב ידוע לנו, ביחוד בזמן האחרון, כמי שיש עליו מחלוקת הפוסקים. אבל הערב אני מציג את ספרו, שאין עליו מחלוקת, והוא מקובל על כולנו.

קריב הוא מבקר בעל השקפת עולם. הוא ניגש אל סופר באמת מידה רחבה. לבקורת יש שתי מגמות, שתי מטרות. המטרה האחת היא הפרשנות; הבקורת תפקידה לפרש את היצירה לקורא, לגולל אותה לפניו, להאיר אותה, להסביר אותה ולקרבה לדעתו ולשכלו, להיות המליץ בין היוצר ובין הקורא. המטרה השניה היא לגלות את הסתומות ביצירה גם ליוצר עצמו. לפעמים היו דוקא היצירות הגדולות סתומות ליוצרים, סתומים המניעים, וסתומות המגמות, והמבקר החשוב ובעל ההשכלה, יודע לפענח את היצירה גם ליוצר עצמו.

בספרו “עיונים” משיג קריב את שתי המטרות האלה כאחד. הוא מפרש את היצירות העבריות, את הסופרים העברים, מגלה את אורם, מקרב אותם לדעת הקורא ומחבב אותם עלינו. ואני בטוח שגם המטרה השניה הושגה בספר הזה, והרבה יוצרים וסופרים, שהוא מדבר עליהם, נתגלו לעצמם, כביכול, וצדדים מעומעמים נעשו בהירים להם.

שני מכשירים בידי קריב, מכשיר הניתוח ומכשיר ההתמזגות עם הסופר. הוא מנתח את היצירה, אבל לא באיזמן ובמונחים מדעיים יבשים. איננו עושה את היצירה אובייקט דומם, כדבר שאין בו רוח חיים, כפי שעושים לפעמים מבקרים, עד שהם ממיתים בנו את החשק לקרוא את היצירה עצמה. הוא מתמזג עם היוצר, הוא יורד לעולמו של היוצר ומתדבק עמו ומעלה משם פניני מחשבה ופניני הרגשה ומגבש אותן למסות נפלאות.

הספר “עיונים”, שהיה בכור-ספריו של קריב, הוא אוצר בלום של חויות, של דעת, של אמנות. הוא גורם הנאה רבה לקורא. מטבעות לשונו, ציוריו ודימוייו, מקור יניקתו, החיות הרבה שיצוקה בהם – אלה הם דברים שהקורא לא ישכחם. בספר “עיונים” אנחנו מרגישים את אהבתו לספרות ולסופרים העברים, ואהבה גוררת אהבה, ואנו מביעים לו כאן את ברכת הנהנין.

הספר החמישי הוא "בחינות היסטוריות" לד"ר יוסף הגר. הוא איננו ידוע לרבים, אבל הוא עתיד להיודע. במשך הימים המעטים שעברו מאז צאת הספר כבר עשה לו כנפים. זה ספר גדול ונכבד בהיסטוריוגרפיה שלנו. הנושא הוא – תקופת הבית השני. רבים עסקו בתקופה הזאת. אבל הגר לא הלך בדרך הכבושה והנדושה. בית הלל ובית שמאי, החשמונאים, ישו הנוצרי ושליחיו, הריב מבית ומחוץ – כולם מקבלים אור חדש. ביחוד הזריח אור חדש על בית הלל. אייני יכול, לצערי, לתאר לפניכם את הספר כולו. אגיד רק זאת, שהוא רואה את בית הלל ובית שמאי כשני מעמדות מובהקים, ובניגוד לכל ההיסטוריונים הוא מוכיח, שישו בא מבית שמאי. בית הלל זה לפי דעתו המעמד הדמוקרטי, שרצה להנחיל את תלמוד התורה להמונים ולא רק לחוג סגור. ואילו בית שמאי היה המעמד האריסטוקרטי, המעמד של תלמידי חכמים, שהם לא נתנו לכל אחד ואחד להכנס לבית המדרש, ואף הוא מביא את האגדה על הלל, שצריך היה לעלות על גג בית המדרש ולהיות רבוץ תחת השלג כדי לשמוע דברי תורה. ברקמת היחסים בין שני המעמדות, המתוארת ביד אמן, רואה הגר את המפתח להבנת התקופה ההיא.

יש פרקים הנקראים כמערכות בדרמה גדולה. הספר הזה לא רק שהוא כתוב במתח דרמטי וישמש חומר דרמטי בידי כותבי מחזות, אלא הוא נותן לממחיז התקופה נקודות אחיזה ליצירה דרמטית גדולה.

אירע לי דבר מעניין. טיפלתי בהתקנת הספר הזה בימי הבחירות למועצות העירוניות. ישבתי בלילה בחדרי בעת שעברו המכוניות של המפלגות וכל אחת הכריזה מתוכן את הפרוגרמה שלה. אותה שעה עסקתי במחלוקת הפנימית בימי ישו ובהרג הרב שעשה בית הלל בבית שמאי. ברגעים האלה נתחלפו לי התקופות, והרהרתי: האם אנו בתקופת הבחירות למועצות העירוניות או בתקופת המחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי? בצורה כל כך בולטת תיאר את התקופה הזאת והחיה אותה. הסופר עצמו לא יכול, לצערי, לבוא. מפני שאיננו בקו הבריאות. אנחנו מאחלים לו הבראה מהירה, והמשך של כתיבה. הספר הזה בלי ספק סולל דרך בידיעת תולדותינו ונותן בידנו מפתח להבנתן העמוקה.

הספר הששי הוא מסוג אחר. זה ספר השירים "עין בעין" למאיר מוהר. זהו ספר של שיח פיוטי. קראתי את הספר הזה יפה לפני הדפסתו, והיום, לרגל הדוכן, קראתי את הספר שנית עד תומו. היתה לי הרגשה, שאני מעיין בספר-תהלים קטן. אינני יכול לעמוד על כל היסודות שמצאתי בספר הזה. אעמוד רק על שנים. קודם כל זה ספר הצער, ספר הכאב האנושי. אבל אין בו כלום מן הצער המכריז על עצמו בנוסח הוי! אהה! אבוי! כמעט שלא מצאתי את המלים האלה שם. זהו ספר הצער המזוכך, המופנם, המכוּון פנימה, צער הכלל וצער היחיד, השכול העולמי והשכול הפרטי. היסוד השני שבספר זהו צידוק הדין. על הצער ישנה בשיר אחד שורה כזאת: “רתמני אלהים לרכב הצער”, ואתה מרגיש את הריתמה הזאת בכל הספר. על צידוק הדין הוא אומר: “בשקט אשא פגעי יום וליל, מטרות עוז”. צידוק הדין בספר השירים הזה אינו מתוך חולשה, ולא מתוך אין אונים אלא מתוך אמונה תמה, מתוך רטט רליגיוזי, מתוך הצצה בתהום ומתוך התגברות על האימים שבתהום הזאת. אין ספק, שהספר הזה יהיה ספר עם, ספר לאדם כי יעטוף.

---

ספר בוצ'אץ'

מאת

ישראל כהן

¹

הרבה אני מצטער, שאיני יכול להשתתף עמכם, יוצאי קהילת בוצ’אץ', בחגיגה זו, חגיגת הספר. אולם בטוחני, שלא תתלו בי האשם. נאלץ הייתי להשאר בירושלים כדי להצביע על החלטות הקונגרס ביומו האחרון. כשקבענו את מועד האסיפה הזאת, היה ברור לכל, שהקונגרס יינעל ביום ששי שעבר, אך הדברים נתגלגלו כך, שהקונגרס התמשך עוד שני ימים.

אולם ברצוני לצרף את עצמי לקהל החוגגים לכבוד יציאתו של ספר בוצ’אץ' לאור לפחות בדברים אחדים מרחוק.

יקרה לי העיר הזאת, שבה בליתי את עיקר נעורי, שבה שימש אבי ז“ל שו”ב, שבה למדתי בבית מדרשה והתפללתי בבתי כנסיותיה, הייתי פעיל באגודותיה ובחייה הציבוריים, בהסתדרות החלוץ והנוער, שבה טיילתי בהריה ובמישוריה ושבה חלמתי, יחד עם בני דורי, על תחית האומה והיחיד בישראל, ושממנה עליתי ארצה.

כל זמן טיפולי ב“ספר בוצ’אץ'” – והזמן היה ממושך למדי – נשקפה אלי קהילה קדושה זו על כל הווייתה המנומרת ואישיה היקרים, הבקיאים בכל חדרי התורה, חריפי המוח ונאצלי המידות. רבים מהם ראיתי בשעת עריכה ראייה שניה, כביום היותי בעיר. קשה היתה העבודה ורבת טרדות, אבל כל-אימת שנתגנב הספק בלבי אם כדאי כל הטורח הזה ושמא נטלתי עלי דבר שאין להגשימו – באו לפני כל הדמויות המאירות שהיו בעירנו וכל החיים שתססו בה וכאילו התחננו לפני: אנא, אל תעזבנו, זוהי שעת כושר אחרונה להציב לנו מצבת-אמת. הן אם לא עכשיו – אימתי? מי ישקוד להשאיר ניר לנו ומי ינחיל אותנו לדורות הבאים? הלא עיר מלאה חכמים וסופרים ואנשי מעשה היתה, עיר שופעת מחשבה ושירה, חיי רוח ופעלתנות ציבורית. הרגשה זו היתה חיה בי במוחשיות יתרה והיא שסייעה לי להתגבר על מכשולים, שרק הקרובים לענין זה יודעים מה היה טיבם.

והנה מונח הספר לפניכם. סבורני, שלא תראו בכך מידה של יהירות אם אומר, שהוא יד לבוצ’אץ', מצבת-עולם, מזכרת-נצח. החבר המצומצם, שעסק בהכנת הספר, לא מצא לפניו אפילו אות אחת מוכנה. ונקל לשער, מה קשה היה אחרי חורבן נורא כזה, שלא נשארו בסופו אלא שרידים מעטים ואף הם מפוזרים על פני כל העולם, – למצוא חומר מתאים ואנשים מתאימים, שישתתפו בספר זה.

אנחנו ידענו, שלא כשאר ערים בוצ’אץ‘. ישנן ערים מעטות בגליציה כדוגמתה. לפיכך היה ברור לנו, שעל בוצ’אץ’ יכול להופיע רק ספר הראוי לשמו ולא ספר סתם. הלא היא קהילה עתיקה, שהשפעתה נחרתה בתולדות תרבותנו וספרותנו באותיות זהב, וכל טיפול שטחי בה אינו אלא חילול. מפני זה סבורים היינו, שמוטב לאחר את הוצאת הספר לאור ולשפרו ככל האפשר מאשר להוציאו כשהוא בוסר.

אכן, יודעים אנו יפה, מה רב החסר בו ומה גדולים הליקויים. קצת מן הליקויים יש לייחס לכך, שכל מפעל אנושי הוא בעל ליקויים, אבל ישנם ליקויים והחסרות, שידענו אותם יפה בשעת מעשה, אלא שלא היה בידנו לתקנם או להשלימם. שכן הרבה אנשים, שהיו יכולים לפאר את הספר בדבריהם, אינם עוד בחיים, והרבה חומר יקר, שהיה יכול להעשיר את ידיעתנו על העיר ותושביה, ירד לטמיון, והרבה זכרונות, שהיו מוסיפים נופך יפה לספר, שקעו יחד עם בעליהם. ריכזנו איפוא מכל המקורות, כלליים ופרטיים, כל תעודה וכל זכר, שאפשר היה להשיגם.

וכך יוכל הקורא, בין אם הוא בן בוצ’אץ' ובין אם אינו מיוצאי עיר זו, לקנות לעצמו מושג על מקום-כבודה, ערכה, רבניה, חכמיה, סופריה, אגודותיה ונוסח חייה.

תשומת לב מיוחדת הקדשנו לתיאור השואה. רצינו להודיע לעצמנו ולדורות הבאים את פרשת הקץ הטראגי של קהילתנו. ולשם כך אספנו חומר מפי עדי ראייה, שנתנסו בעצמם בנסיונות הנוראים ההם על כל גילוייהם האכזריים ואף ההירואיים.

אין ברצוני לתאר את תוכן הספר לפרטיו, דבר זה מיותר הוא. הן הספר מונח לפניכם וכל הרוצה יוכל לעיין בו. אבל לא מיותר להפנות את תשומת הלב לתרומתו של ר' ש"י עגנון, יקירנו ונכבדנו, ששקד עם כותב הטורים האלה על תקנת הספר והעניק לו ממיטב עצותיו. אבל בעיקר אנו חייבים לו תודה על העבודה המיוחדת, שגזלה ממנו זמן הרבה, המתארת את “ספריהם של אנשי בוצ’אץ'”. בלי להכשל בהתפארות אפשר לומר, שעבודה מסוג זה מיוחדת לספר בוצ’אץ' בלבד, כשם שעגנון עצמו בן יחיד ומיוחד הוא לבוצ’אץ'. הוא תפארת עירנו, כשם שהוא פאר האומה והספרות העברית.

ולבסוף רואה אני חובה לעצמי להודות למר צבי הלר, שעזרתו כמשתתף בספר וכמסייע להכנת הספר לא פסקה אפילו יום אחד; ולמר אריה רול, שלא נתן דמי לעצמו ולי ונטל על עצמו באהבה כל מה שנתבקש לעשות; ולמר משה הלד, שנתבע ונענה תמיד לעבודות שונות. ויבואו על הברכה כל המשתתפים בספר, שנענו לעורך ונתנו לו ממיטב דבריהם.

אולם אי אפשר לסיים בלי להביע הכרה עמוקה לעזרתו היסודית של חברנו היקר ובן-עירנו, זאב און, שבלעדיה לא היה הספר רואה אור.

יהי לנו הספר נחמה פורתא באסון הגדול שהתרגש על כל בית ישראל באירופה ועל עירנו המעטירה.

---

תעודה אנושית וספרותית

מאת

ישראל כהן

תעודה אנושית וספרותית / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חבריו הקרובים של זלמן ארן ידעו, שזיאמה כותב שירים, אף על פי שרק שירים אחדים נתפרסמו בחייו בדפוס; אבל רוח השירה שנוססה בהם ויכולת-העיצוב שנשקפה בהם, העידו, שאינם פרי מקרה, אלא שעיסוק יצירי זה תופס מקום חשוב בסדר יומו ולילו. ואמנם ארן, הנתון בריתחה של חיים ציבוריים, הפובליציסט והשר בממשלה, היה לפי ששורש נשמתו איש-הפיוט, האורג שירים בסתר ונותן בהם ביטוי לראשיתו, לגורלו, לדורו, לחכמת חייו, לתמונת עולמו ואף לניחוש אחריתו. הוא כתב שירים מתוך צורך הנפש ולחץ החוויות, לפעמים בשעת ישיבה בכינוס רועש, העוסק בחיי המעשה, או במכונית המוליכה אותו למקום ההרצאה, אך למעטים בלבד היה מראה אותם בביישנות עמוקה ובספקנות גדולה תוך בקשת חוות-דעת. ובגילוי לב הודה, שרק –

פֹּה וְשָׁם, לְעֵת מְצֹא,

אָמַרְתִּי פָּסוּק

חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.

ברתת היה קורא שירה רוסית ועברית וביראת-כבוד התייחס למשוררים שהפעימו אותו, ולכן היסס הרבה אם ראויים שיריו לשמם. הערכה צנועה זו לעצמו ולשיריו ליוותה אותו כל הימים והוסיפה חן ותום לשר ולשיר.

פנקס-שירים זה חותם של וידוי טבוע בו. בשיריו הקצרים, שרובם בני ארבעה או ששה טורים, תינה ארן את חוויות ילדותו ובחרותו, בית אבא ואמא, הרבי והחדר, זכר הפרעות, ירושלים היפה והמוכאבת, מלחמת השחרור, איקונין של אישים, נופי הארץ וחופיה, מראות ורוחות, חלומו וחזונו, תכלית חייו ומותו. שיריו ליריים, דימוייו מקוריים, לשונו ציורית וטעונה אסוציאציות, ועם זה פשוטה ונקיה ממליצה, ואף אותם שירים, שצורתם אפיגראמטית, זוטות פיוטיות הם, המכילות נסיון נפשי תמציתי.

ארן כתב מתוך הלך-נפש עגמומי כי ראה את הצער האנושי כיסוד החיים ואת העולם ראה דו-פרצופין: בזיווֹ ובסיאובו; לכן מנהמת מכמה שירים נימה של תלונה כבושה על גורלו או על גורל האומה. ואולם בהשקיפו מעל פסגת-חייו, הריהו משרה על עצמו רוח של שלווה וצידוק-הדין, מפני שעצם היותו הוא בעיניו זכות גדולה:

בְּטֶרֶם לֹא אֶהְיֶה

מוֹדֶה אֲנִי

עַל שֶׁזָכִיתִי –

עַל שֶׁהָיִיתִי.

זוהי תעודה אנושית וספרותית יקרה ביותר.

---

דמויות של מורי-דרך וחברים

מאת

ישראל כהן

דמויות של מורי-דרך וחברים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אינני מתכונן לדבר על פעלו הציבורי של משה קול; אף על פי שפעלו הציבורי קשור כפתילה בשלהבת בכתיבתו. הוא איש-ציבור מובהק – על כל הכוונות והדיקדוקים והפרטים של איש-ציבור חי ופעיל – הנכנס תמיד בעוביין של הבעיות הבוערות.

ברצוני להזכיר, שמשה קול כתב עוד ספרים, מלבד שלושת הספרים האלה, ששמם “מורים וחברים”; כגון “הנוער הציוני”, “אריחים”, “מסכת עליית הנוער”, “נתיבות בחינוך ובשיקום”, “משעולים בציונות ובליברליזם” ועוד. על הספרים האלה לא אדבר; רציתי להזכירם, כדי שלא לנתק אותם משלושת הספרים שידובר בהם.

                                                                                   ***

בחיי האומה והציבור, אנו ממלאים תפקידים שונים. ויש תפקיד אחד הידוע בשם עסקנות או עסקנים. אני מכבד עסקנות ועסקנים, העסקנות היא אמנות; מפני שעסקן חשוב, אף הוא מעין אמן. הוא צריך לחצוב מתוך החיים יחסים אנושיים, כדרך שהפסל צר צורה לאבנים; וזהו דבר קשה ביותר.

כשאתה יושב בבית וכותב, אתה נפגש עם עצמך, או שאתה משווה במחשבתך עוד מישהו. אבל אדם עסקן נפגש עם אנשים רבים, מתמודד עמהם וצריך ליצור יחסים ביניהם ועמהם. ואמנות עיצוב היחסים היא אולי אחת האמנויות הקשות ביותר. משום שכל אדם הוא עולם קטן, וצריך להביא ניגודים לידי מיזוג, לידי יישור הדורים בין הרבה אנשים, וליצור הווייה ציבורית מקובלת על רבים. לפיכך, אני רואה את העסקן הטוב והחשוב כאמן.

אבל כבר אמרו מבקרי האמנות, שיש שני סוגי אמנות: יש אמנויות חשובות שחוט של טראגיות משוך עליהן; ויש אמנויות שהן בעלות מזל טוב יותר. למשל: השחקן. זו, כידוע, אמנות חשובה מאוד. אך המישחק על הבמה, יש בו יסוד של טראגיות. מדוע? מפני שהשחקן, הכובש את הקהל, מקבל את חלקו מיד; שכן בשעה שהוא עולה על הבמה ומשחק, הריהו נהנה מהערכה, ממחיאות-כפיים. הוא רואה את פירותיו ולא רק בחייו, אלא באותו ערב ממש. הטראגיות האמנותית שבמקצועו היא בכך, שעם תום הערב הזה, ברדתו מעל הבמה – לא נשאר כמעט זכר ממישחקו.

אפילו בימינו, כאשר יש כל כך הרבה טכניקות של הנצחה, כגון קולט-קול-ומראה ותקליטים, אין בהם כדי תיקון. ההצגות של רובינא, למשל, שראינו אותן בהתפעלות במשך שנים, אינן ניתנות להנצחה.

הוא הדין בנואם. הנואמים הגדולים כובשים המונים גדולים מיד – בתוכן דבריהם, בצורת דבריהם, בג’סטיקולציה שלהם. הם מסוגלים להלהיב אותם ביותר. אבל רק ירד מן הבמה, מיד פג חומו של הנאום הזה. שכן נאום, אפילו הוא גדול ביותר, כשכותבים אותו בעתון, אין זה כבר אותו דבר. נאומים בספר, אף הם אינם מושכים.

על כן, חוט של טראגיות מתוח גם על הרטוריקן הגדול ביותר. מפני שגם ממנו לא נשאר הרבה. כך גם דינו של עסקן, שעקב עיסוקו הוא, כאמור, אמן טראגי. כל זמן שהוא עוסק בענייני ציבור ומקים מפעלים – שומעים אותו, זוכרים אותו, מעריכים אותו, והוא רואה פירות; אך אם הפסיק לזמן קצר את עסקנותו – מיד משתכח.

                                                                                    ***

יש עסקנים שזוכים, מפני שהם כותבים ספרים. כזהו משה קול. כי הספרות איננה טראגית במובן זה. סופרים שכותבים ספרים בעלי-ערך, אפילו לא הוכרו בחייהם כראוי, לא הפסידו. כי הספר קיים לדור ולדורות. לפעמים נוצרות אסכולות שלמות על דברי הסופרים, על מחשבותיהם ועל הרגשותיהם, לאחר זמן מרובה, באופן שהסופר איננו חי חיי-רגע; הוא איננו מכוון גם לקבל ברגע זה את עולמו. ולכן אפשר לומר שהוא חי חיים, אם לא נצחיים, הרי חיי ימים ודורות; אף על פי שיש ספרים שהם באמת נצחיים.

חתן-המסיבה שלנו זכה. הוא עסקן חשוב. אך אפילו ישכחו את עסקנותו במשך הזמן – כמו ששוכחים את עסקנותם של רבים – לא ישכחו את ספריו; ביחוד את שלושת הספרים האלה. מפני שבשלושת הספרים האלה הוא עשה דבר, שאולי הוא עצמו לא הביא לידי הכרתו.

קשה לו לאדם להטמין בספריו את תכונותיו. הן מבלטות מתוכם. גם תכונותיו הטובות וגם השליליות. בולטת אצל קול, למשל, השמחה של הפגישה עם אנשים שונים ורבים. אילו היה לו פנאי, היה נפגש עם עוד אנשים. זאת היתה הרגשתי כשקראתי בספריו. הוא אוהב את הבריות. ואף על פי שהוא נפגש עמהם לרגל איזה מקרה, שהוא חשוב או טפל, פרי אותו רגע – הוא מחשיבם. והנה תוך כדי פגישה, הוא נהפך למין אמן. הוא רואה את פני אנשי שיחו, שומע הרהורים, מביט ללב ולא רק לעיניים.

משה קול – כשהוא בא לקבץ את רשמיו ולהעלות אותם על הנייר – נהפך, בשעת כתיבה, לאדם אחר. הוא לא הסתפק בזמניות זו של עסקנותו הציבורית, אלא חתר (ואולי חתר משהו בקירבו, בלא יודעין) למצוא את הגרעין של בן-שיחו. בדרך-כלל, עסקנים צעירים אינם להוטים אחרי הדבר הזה. אבל קול התחיל לכתוב ולקבץ את רשמיו בעודנו צעיר. אני זוכר את כתיבתו ב“העולם”.

יש עסקנים, שבשעה שהם מתקרבים אל עונת הפנסיה, הם מתחילים לחשוב: אני צריך להכין את עצמי לקראת כתיבת ספר. והספרים שלהם, על פי רוב, אינם חשובים. עי לא יתכן כדבר הזה, שכל ימי חייהם היו ספרים הומים בבטנם, ופתאום נזכרו, בשנת השישים וחמש, שהם צריכים לכתוב ספר. זה מלאכותי. אבל יש אנשים, שיצר-המחשבה ויצר-הכתיבה מפרכסים בהם תמיד, כדרך שתשוקות ההסתכלות וההתרשמות פועמות בהם, ועל כן כתיבתם היא טבעית ויש בה ענין לרבים. במשה קול פעם יצר-הכתיבה בזמן שהיה עדיין צעיר, והיא נזדווגה לעסקנותו, ולכן זכה שכינוס דבריו נתקבל ברצון ובהערכה.

ברור לי, ששלושת הספרים שלו (ולא רק הם), שמספרים בדרך כלל על מנהיגי ציבור ופובליציסטים, או על חברים במפלגה, הם קנין חשוב לכלל. אמנם, מצויות בספרים דמויות של אנשים שאינני מכיר אותם כלל, ואף על אלה ניסיתי לקרוא; ומצאתי, שיש בהן ענין. מפני שגם בחברים רגילים, שהוא פשוט הציב להם מצבה, יש ייחוד. הוא הלך עמהם יחד בחיים והכיר אותם יפה, ובדברים שסיפר עליהם רועדת נימה מיוחדת.

ושוב: אתה מרגיש קודם כל חיבה, חיבה לבריות. אינני מכיר כל כך את מר קול בחייו הפרטיים, אם כי נפגשנו הרבה פעמים. אבל ברור לי מתוך קריאה, שרק אדם שאוהב חברת אנשים יכול כך לכתוב. בכל אחד הוא מוצא איזה קו מעניין, איזה צד מיוחד משלו, שכדאי לעמוד עליו. הוא מתרכז בצד הזה ומתאר אותו בלהיטות.

                                                                                 ***

בכל כתיבה יש אוטוביוגראפיה. גם בשירה ובסיפור יש אוטוביוגראפיה. היא נעלמת מאחורי הפרגוד. היא מין “מגיד” כזה, שמלחש לאדם בלילה ומגלה לו סודות. האוטוביוגראפיה בכתיבה שלו, היא מין לחשן. אחר כך בא המחבר ומפרצף את הדברים בצורה אחרת. אבל השורש הוא ביוגראפי.

אצל קול, בוודאי ובוודאי שהדבר כך. הוא אומר את זאת במפורש. הפרק על סבא שלו, הוא אחד הדברים היפים שכדאי ללמדו בבתי-ספר, למען ידעו ילדינו מה דמות סביהם של עסקנינו. הוא מספר על תכונות של סבא ואורח-חייו, ועד כמה הושפע ממנו. ואי אפשר שלא להיות מושפע מסבא כזה. זאת אומרת, תיאורו של קול מוליך אותו מן הפרט אל הכלל כולו, ואתה אומר: ממעיינות כאלה כדאי לשתות. ממעיינות כאלה אי אפשר שלא לשתות. ביחוד כשהאדם הוא צמא שתיה. קול מספר על צמאונו הגדול לדעת הרבה, לשמוע הרבה, ללמוד הרבה. וכל זה עשה בימי עסקנותו ובתוכה!

אני הייתי מדגים את זה במשל סיפורי. חסידים סיפרו על רבי אחד, שנסע באפניא דמעלי שבתא; זאת אומרת, בערב שבת לפני שהחשיך היום. הסתכל הרבי בשמים וראה שכוכבים מתחילים לנצנץ. והוא נמצא ביער ואינו יכול לעשות שום דבר; כי עוד מעט נכנסת השבת, ויש סכנת חילול. מה עשה? אמר תפילת-לחש, או איזו השבעה, ונתרחש לו נס: הוא נסע באופן שהיתה שבת מכאן ושבת מכאן וחול באמצע…

קול עשה את ההיפך: חול מכאן וחול מכאן, ושבת באמצע. עסקנות חילונית מכאן ועסקנות חילונית מכאן – ושבת של כתיבה ומחשבה באמצע. והוא עשה את זאת בקלות. אינך מרגיש שום עצבות. לא כאדם האומר: אוי, אוי, אוי. אני צריך לכתוב. אלא להיפך. הוא עושה לו שבת שלימה בפשטות רבה – וכותב. הוא שוכח את מה שמסביב וכותב. נראה, שהדבר היה לו קל. הוא הצליח לחתוך מן הזמן, כביכול, ולאמור: עכשיו אני כותב, ושום דבר אחר איננו מעניין אותי.

                                                                                    ***

בספריו הוא מתאר שני סוגים של אנשים: חברים ומורים. אני התעניינתי במורים הרוחניים שלו; לא את כולם הכרתי. הכרתי את גליקסון, את ברל כצנלסון, את גרינבוים, את בן-גוריון, את שפרינצק, את קורת בלומנפלד, את פנחס רוזן ועוד אחרים. ודבריו על כל אחד מהם, עניינו אותי מאוד. כי הוא מספר על התרשמותו שלו מהם. אפשר לבדל כל אחד מהם ולעשות מהם מונוגראפיות זעירות. הוא מסכם את משנתם ואת פעילותם. לכל אחד קבע משבצת מיוחדת. משבצת רעיונית וציבורית. הוא מספר מה אמר גרינבוים על נושאים שונים; מה היה מבחינה רעיונית ומבחינת השקפת עולמו הציונית. כשהוא מדבר על בן-גוריון, הריהו מייחד את הדיבור על דרכו המדינית, על אישיותו, על חשיבותו ועל תרומתו המיוחדת כמנהיג. כלומר, יש בין המתוארים מורים שהם גם שלי. כשהוא מדבר, למשל, על ברל כצנלסון, הוא פורש לפנינו יריעה שלמה של השקפת עולמו ומפעל חייו. הוא עושה את זאת כבדרך אגב, ובינתיים אנחנו מקבלים אריחים לבנין שלם. אריחים כאלה של משנות, של תורות, של פרקי חיים, הם סיכומים מצויינים של האיש אשר בו ידובר; סיכומים העתידים לשמש רבים ושונים.

הענינים שמשה קול כתב עליהם, הם מקור; הם בעצמם היסטוריה. מפני שהוא עצמו מקור היסטורי, וגם ספריו הם מקור היסטורי. אבל בשביל ההיסטוריונים שיבואו, עתידים הללו להיות מקורות-שאיבה אמיתיים. אי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של הישוב בלי לקרוא את הספרים של קול. קודם כל, משום שיש שם חוויות ונסיונות אישיים, שרק הוא יכול היה לדעת אותם. ואחת היא, אם אלה הם קווים ביוגרפיים או יחסים ואירועים אישיים שונים של האדם המתואר, או תכונות, וכיוצא באלה. הספרים ישמשו חומר להיסטוריון או למונוגרפיסט, אשר ירצה לכתוב מונוגרפיה על אישיות או תקופה מסויימת. וביחוד, על התקופות הבוערות האלה. בהם יצטרך להסתייע מתוך הכרה שהם מגישים לו חומר-עזר רב, אבני-מסד ואבני-בנין.

קול מתמודד בספריו עם מורי-דעות שלו בטאקט. יש אנשים שכשהם אוהבים את מישהו, אינם מוכנים לספר על תכונות השליליות. סוף סוף, אדם הוא בשר-ודם, ולכל אחד יש גם צללים. אפילו על משה רבנו היו תלונות על דברים שבינו לבינה… קול מבליע בתיאורו את הצדדים השליליים, מתוך רוב חיבה; כדרך שאבא אוהב את הבן שלו ואיננו מספר עליו, אלא חושב על כך לפעמים בחדרי חדרים, בינו לבין עצמו.

וגם זה אפשר לדרוש לשבח. מפני שקול אינו מתכוון לתת מונוגראפיה על כל אחד ואחד, שצריכה להכיל את כל הדברים ואת כל פרטי החיים, מן העריסה ועד הקבר; הוא רוצה לתת מין תמצית ולצייר דמות כפי שראה וכפי שהיא נבלעה בנפשו.

                                                                                    ***

קיצורו של דבר: לדעתי, שלושת הספרים האלה, הם מתנה טובה לציבור. הם נקראים בעונג ומאלפים את הקורא. ברצוני להעיר למחבר, שהוא חייב לחבר “מפתח” לספרים ולצרפו לכל מי ששלח ספר. ה“מפתח” הוא צורך חיוני. אם אני רוצה, למשל, לדעת מה כתבת על מישהו, עלי לעיין ב“מפתח”. ואתה הלא מזכיר אנשים רבים. ספרים כאלה בלי “מפתח” – תועלתם פחותה; המחבר מפסיד והמעיין מפסיד. אני כבר מזמין “מפתח” כזה. מפני שעכשיו אני עדיין זוכר מה שקראתי בספרים, אבל אחר כך אשכח. ולכן כדאית הטירחה הקטנה.

ידידי קול, הרבית לעשות! אני שמח, שאתה כעסקן ביצעת את החלק הזה, המסיר מעליך את הנימה הטראגית של אמנויות אחרות וגם של אמנות העסקנות, ולובש גלימה של עליזות ושל אופטימיזם, ואני מקווה, שילווך הרבה זמן.

---

על הספר "יהדות תימן"

מאת

ישראל כהן

¹

בעונג מיוחד באתי לכאן. חיבה יתרה נודעת ממני לתימנים מיום שהכרתי אותם. בפתח-תקוה עבדתי עם תימנים בפרדסים בכיבוש העבודה. ובשנת תרפ"ח גרתי ברחובות בשכונת שעריים אצל סעדיה, יהודי תלמיד חכם. בשכונה זו שהה עמי זמן מה בחדר דב סדן, ושנינו תרגמנו שם את ספרו של מאכס נורדאו “פרדוכסים”. אותה תקופה למדתי להוקיר את התימנים ועמדתי קצת על טיבם. מכאן ואילך כרותה ברית חשאית ביני לביניהם, ואני קורא בשקידה כל מה שמתפרסם בדפוס על התימנים ועל ידי התימנים. והטובים שבידידי הם תימנים. אכן, יש מה ללמוד ויש מה להכיר. והספר, שלכבודו התכנסנו, מעיד על כך עשות רבת-משמעות. אולם תחילה ברצוני לעמוד על ענין ידיעת העם.

היוונים, שהיו יהירים אמרו באמצעות אפלטון: דע את עצמך! היהודים, שהיו ענוותנים יותר, אמרו: דע את ה' אלוהיך. וירמיהו אמר: כי בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוֹע אותי. דעת אלוהים קודמת לדעת עצמך. האדם חייב ללמוד חכמה, כדי להכיר את בוראו. ידיעת עצמו היא אמצעי ולא מטרה. מטעם זה לא היה החוש של כתיבת היסטוריה מפותח אצלנו. אחרי התנ"ך, שבו מסוּפרים קורותינו ברב או במעט, אין לנו כמעט ספר היסטורי מסורתי. ומה שהיה הלך לאיבוד ונשאר בתרגום. כגון ספר החשמונאים, מלחמות היהודים ליוספוס פלאוויוס. בדרך מקרה בלבד כתב ושייר מישהו זכרונות, או מסעות, או קורותיה של תקופה. בתלמוד ובמדרשים משתרבבת האגדה לתוך כל סיפור ומטשטשת את האמינוּת.

ערפל זה אופף את תולדותינו בכל העולם, וכמובן גם בתימן. אין כל ידיעה היסטורית מוסמכת אימתי הגיעו יהודים לתימן, וכשאין עובדות באה האגדה ומייחסת את ראשית התישבותם של יהודים בתימן למלכת שבא או לגלות עשרת השבטים.

ברם, בדורות האחרונים חזר אלינו החוש לכתיבת ההיסטוריה, לידיעת עצמנו. אולם החוש הזה לא היה שלם. הוא היטעה אותנו מחמת צרוּת האופק. לפני עלותי ארצה, הייתי בטוח – ולא רק אני – שההיסטוריה של עם ישראל בגולה בדורות האחרונים מצטמצמת באירופה ובא"י. יוֹהרא היתה בנו להאמין שיהדות אשכנז היא הכל, ואילו יהדות תימן ויהדות ספרד טפלות לה, כמין סרח העודף. המפה היהודית העולמית היתה קטועה, מפני שנשמטו ממנה חוליות שלמות, ולכן היתה תמונת-העולם היהודית פגומה. כאן בארץ באה המפה על תיקונה. נשתבצה אבן-מילואים יקרה בנזרנו הלאומי, הלא היא יהדות תימן המרהיבה, וכך נעשתה המרכבה שלמה. הכרת עצמנו נתגוונה, נתעשרה ונתעמקה. ואמנם, יהדות תימן, שנראתה עניה, דוויה וסכופה מבחוץ, היתה והנה עתירת נכסים מבפנים. גנזי גנזים נתגלו בה, גנזי תורה ומדרש ולשון, וחזונות גאולה, מחול ושירה, שפע פולקלור, ופרחי מחקר. הוברר, ששבט יהודי זה, שנקלע לארץ נידחת פראית-למחצה, שמר על טהרת גזעו, על מסורתו ואמוּנתוֹ, ועמד בכל הנסיונות הנוראים שנתנסה בהם. לאגדת ראשיתו נצטרפה אגדת עליתו על “מרבד הקסמים”. עליה, ששום שבט בישראל לא זכה לכינוי כזה. גולה וגאולה נשקו אהדדי. וכוחות רעננים צמחו ועלו מתוכה, שהתערו בארץ וממלאים כהונות ותפקידים ראשונים במעלה. יהדות תימן נתלבלבה.

הספר “יהדות תימן” בעריכת ישראל ישעיהו ויוסף טובי מלא דעת ומידע מזן אל זן. העיונים שבו מעמידים אותנו על תולדותיהם של יהודי תימן, על יחסם של השכנים אליהם, על נתיב היסורין שלהם, על שירת הקודש וזימרת-החול, על מנהגיהם ותפילותיהם, על השליחויות לתימן, על הפולמוסאות והמריבות, על ההשפעות שחדרו אליהם מקהילות אחרות, על סופרים וספרים, על לבטי העליה, ועל כל מה שגולה גדולה ומיוחסת זו עשתה וסבלה במשך למעלה מאלפיים שנה, עד שבאה לא"י. הספר ממחיש שני דברים: ראשית, חשיבותה ההיסטורית, התרבותית והאקטואלית של יהדות תימן, גילוי מקוריותה וכוח יצירתה; ושנית, הוא מעיד על מציאותם של סופרים וחוקרים תימניים, מלאי רוח, העומדים ברשות עצמם וחותרים להכרת עצמם ולהכנסת שבטם לתוך היכל היהדות כולו. בקראנו את המאמרים והמחקרים, המתארים לא רק את אורח חייה של יהדות תימן, אלא גם את אופי הסביבה, שבה היתה שרויה ואת תנאי חייה ויצירתה, אנו מתמלאים התלהבות ותמהון מול פני שני חזיונות מופלאים: חזיון א‘: המסתורין שבקיומו של שבט זה, רזי יניקתו וצמיחתו בתוך השממון והסבל של שעבוד מלכויות. וחזיון ב’: דמיוּת ההוויה הרוחנית של יהודי תימן לזו של היהדות האשכנזית. הבדלים חיצוניים קטנים מבדילים ביניהן, אבל לתוכו של דבר, נשמה אחת פועמת בהן ורוח אחת מחיה אותן. גורל אחד נחתך להן ונס גאולה אחד קיבצן לארץ ישראל.

הספר הזה הוא תרומה חשובה ביותר לדעת עצמנו, לתודעת האומה כולה, להבנת סוד קיומה של יהדות שהיתה שרויה בקרן זוית ונצטרפה לדרך המלך של מדינת ישראל.

ואי אפשר שלא לציין גם את העריכה הטובה, הבנין האדריכלי הנאה, ההקדמה התמציתית וההידור הרב של הספר. ברוך טעמם של העורכים!

ולבסוף ברצוני להביא לפניכם שני נוטריקונים של יהדות תימן. מפי בחור חריף ושוֹבב שמעתי פעם אמירה זו: מפני מה היהודים התימנים צנומים ורזים? מפני שמצבם בתימן היה קשה והם שתו תה ואכלו מן, כפי שנרמז בשם: תימן.

זו על דרך בדיחות הדעת. אבל יש לי נוטריקון אחר של כובד-ראש, והוא: ראשי תיבות של תימן הם: תפארת יהדות מסורתית נאמנה. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל ששמר עדת-יהודים מפוארת זו. והסופר ועורכיו מפארים אותה ומייקרים את שמה.

---

קובץ על יהודי גרוזיה

מאת

ישראל כהן

¹

רבותי, הבימה הזאת של אגודת הסופרים העברים בישראל, שאליה הוזמנתם קרויה בשם “בימת הספר”. כלומר, זוהי בימה, שמעליה מעריכים ספר חדש שיוצא לאור, או חוגגים יובלו של סופר, או דנים באחת מן הבעיות הספרותיות העומדות על הפרק. גם הערב התכנסנו, כדי להעריך קובץ, היינו, ספר חדש שהופיע בימים אלה. אולם ברצוני לומר בפתח הערב הזה, שאני פותח את המסיבה הזאת בהרגשה מיוחדת, שלא ידעתיה בערבי-בימה אחרים. כי יש ייחוד לערב הזה, ויש ייחוד לספר הנדון, יש ייחוד למחבר הספר, ללשון הספר ולשבט היהודי שממנו יצאה משפחת באאזוב בגרוזיה. ואני מוסיף עוד ייחוד: סופרי ישראל מבטאים בערב זה את הזדהותם עם יהדות גרוזיה.

משעתה שצורפתי לועד הציבורי להנצחת זכרם של בני משפחת באאזוב, צללתי קצת לסוגיה זו, ששמה יהדות גרוזיה. קראתי מה שיצא לאור בעברית על יהדות זו ושמעתי בשתי ישיבות דברים חשובים עליה, אף חזרתי וקראתי את הערכים באנציקלופדיות על נושא זה, ונוכחתי לדעת דבר מפורסם שאינו צריך עוד ראיה: עד כמה חשוב הקיבוץ היהודי הזה, ששכן אלפי שנים באיזור הדרומי-מערבי של קאווקאז, ועד כמה אין אנו יודעים עליו הרבה.

גם יהירות וגם תמימות היתה בנו, ביהדות האשכנזית, שלא ראתה את כל המפה של יהדות העולם, באופן שחלקים נכבדים ממנה נתעלמו מן העין ומן הלב. עד לראשית המאה העשרים היתה יהדות תימן, מארוקו, בוכרה, גרוזיה ועוד, ענין לכמה חוקרים, אבל לא היו קיימות בתודעה החיה של האומה כולה קיום שלם, פועל ונפעל. לאט לאט נוכחנו לדעת מה גדולה היתה הטעות. המפה היהודית גדולה הרבה יותר. שנים-עשר השבטים, שהיו קיימים בראשיתה של האומה, קיימים גם היום, וכל אחד מהם חשוב לעצמו והוא חוליה בשלשלת-הזהב. יש להדגיש, שסופרים עברים לא השלימו עם ניתוק השבטים והלכו לארצות רחוקות ונידחות כדי לבקש את אחיהם שם. דיינו להזכיר בדורות האחרונים את אלעזר הלוי, פרופ' יוסף הלוי, נחום סלושץ, יעקב ספיר, וביחוד את צבי כשדאי, שחקר את יהדות גרוזיה. אולם זה כטיפה מן הים. יהדות גרוזיה היא שבט מופלא ותוסס, ששכינת ישראל שרתה עליו קרוב לשלושת אלפים שנה. גולת גרוזיה היא, אולי, הוותיקה שבגלויות, ולכן נס קיומה גדול מנס קיומן של יהדויות אחרות. על שבט זה בארץ רחוקה ונידחת עברו כמעט כל הזרמים הרוחניים שעברו על יהדות אירופה והשפיעו עליו ועיצבו את צלמו היהודי המובהק. ביחוד השפיעה עליו תנועת התחיה, הציונות. הכיסופים המשיחיים שהיו מהבהבים ביהדות זו כל הימים, נדלקו באש-קודש עם בוא הבשורה הציונית על שיבת-ציון ועל ישוב הארץ מחדש. עכשיו אנחנו יודעים שהפניה הגדולה והמרעישה של שמונה-עשרה משפחות יהודיות בגרוזיה אל “הוועדה לזכויות האדם” של או“ם באוגוסט 1969, שהגיעה לתעודתה אחרי גלגולים רבים – היתה כעין התפרצות של געש ציוני, שחלחל בסתר ובגלוי. היא השמיעה באזני העולם כולו את תביעתה הזועקת והנחרצת להרשות עליתו של כל יהודי בגרוזיה, הרוצה לעלות לישראל. אנו זוכרים איזה רטט עבר אז בלב כולנו, בשעה שהגב' גולדה מאיר, שהיתה אז ראש הממשלה, קראה את המכתב הזה בכנסת. ואמנם קריאה נועזת זו של ח”י משפחות, שהיה בה משום קידוש השם, לא היתה לשוא. חלק גדול לה בפתיחת השער לעליה. כמחצית של יהודי גרוזיה עלו לישראל. והם בארץ, והולכים ומשתרשים בכל ענפי העבודה והחיים. אבל עלינו להקדיש יתר תשומת לב ומאמצים ומחשבה לקליטתו של שבט נפלא זה, שאיחר לבוא, ולא באשמתו. לפי כל הסימנים עתיד הוא לתפוס מקום חשוב בחיי העבודה וגם בספרות. ספרו של נתן אליהשווילי על “היהודים בגרוזיה ובא”י", שיצא לא מזמן לאור, הופעתו המיטי אורית של דב גאפונוב, שתרגם תרגום עברי קלאסי את האפס הלאומי של גרוזיה “עוטה עור הנמר”, וכן כתבי יד שלא הופיעו עדיין וכוחות אינטלקטואליים המתגבשים והולכים בישראל מקרב שבט זה – רק מרמזים על האפשרויות הממשיות והפוטנציאליות הגנוזות בו.

על כן אני רואה ביזמתה של הגב' גולדה מאיר, שיצרה את הוועדה להנצחת דוד והרצל באאזוב, אמצעי גדול ורב-ברכה להיכרות הדדית, להתקרבות ולליכוד עדות שונות לעם אחד. גם פגישה זו צריכה להיות התחלה למעשים נוספים ותרומה להשגת המטרה המבוקשת.

רבותי, בפעם הראשונה בימי חיי, אני משתתף אקטיבית במסיבה לכבוד ספר, שלא קראתיו, שלא יכולתי לקראו, הואיל ונכתב בשפה הגרוזינית, שאינני נזקק לה. שם הקובץ “דוד והרצל באאזוב”, ולפי תוכן הענינים, הכתוב גם עברית, אני למד, שזהו קובץ עשיר, מקיף ורב-משתתפים ונושאים, הממצים לא רק את חיי משפחת באאזוב ופעילותה הציונית המסועפת, אלא באנתולוגיה זו מסופרות תולדותיה של יהדות גרוזיה, הווייתה הציבורית והרוחנית, חייה הכלכליים, מפלגותיה, השתתפותה בקונגרסים הציוניים, פגישותיה עם יהודים אשכנזים, שאיפתה הלוהטת לציון, מאבקיה המדיניים, ועלייתה לישראל. גם המדור הספרותי הטהור תופס בה מקום חשוב, במקור הגרוזיני ובתרגום מן הספרות העברית. ראוי לציין, שדווקא הענף העיוני ביותר של החסידות, חב"ד, הוא שנקלט ביהדות גרוזיה ושמר עליה מפני טמיעה והתפוררות.

על קובץ זה ועל יהדות זו ידובר במסיבה זו.

ו. במעמד הענקת פרסים

מאת

ישראל כהן

---

סוד הפנאי

מאת

ישראל כהן

¹

אגודת הסופרים לא תמיד שמחה בחלקה, אך היא שמחה בחלקה שהיה לה בשעתה בהקמת קרן לפרסי יצירה מטעם ראש הממשלה, לוי אשכול, זכרונו לברכה. האדם הזה, שכל ימיו הקים מפעלים בעיר ובכפר, היה מלא חדוה ביום ההכרזה על הקמתה של קרן זו. ושני טעמים היו לדבר: ראשית, אשכול היה לא רק איש-מעשה גדול, אלא גם איש-מחשבה, אוהב ספרות, שוחר ניב יפה, מוקיר סופרים וחרד לדמותה הרוחנית של המדינה, ובקרן זו ראה מכשיר לסייע לסופר וליצירה. שנית, בהיותו ממשפחת החלוצים חש, שמפעל חלוצי סגולי כאן, בתחום הרוחני, וזה קסם לו מאד. למן השיחה הראשונה עמו על ענין זה נתקף התלהבות, קיצר את כל שלבי ההכנה והקרן נוסדה תוך חודש ימים. ומה מאושר היה בערב-ההכרזה, אף על פי, שזה היה בשבוע שבו התקיף צה"ל את שדה-התעופה בבירות, ודאגותיו היו מרובות. וברוכה תהיה ראש-הממשלה, גולדה מאיר, השוקדת על המשך הקרן והאדרתה.

הקרן הזאת מסייעת, בתכלית הפשטות, ליוצר העברי בתנאי חייו הקשים. היא שולפת שנה אחת משנות עמלו הרבות ואומרת לו: השנה הבאה תהיה שונה לטובה מקודמותיה. אתה, הסופר, לא תהיה בה משועבד לכל מיני עבודות חיצוניות, לשם פרנסה, שאינן מניחות לך פנאי ליצירה, אלא חפשי תהיה לרוחך ולמצוקתך הפנימית ותוכל להגשים את תכניותיך לפי כוחך וכשרונך שחוננך בהם.

מה זה פנאי לסופר?

אין זה רק פנאי טכני לכתוב, להעלות על הנייר. ודאי, כתיבת שיר, רומאן או מונוגראפיה, או מסה,דורשת זמן. אולם באמרנו פנאי לסופר, הכוונה שהוא צריך להיפנות לחשבון נפשו, לתהייה על עצמו ועל הברואים שהוא עומד לברוא, לטיפוח בת-השירה, לצלילה בעמקי הנושא הנדון, לעמידה על המתרחש סביבו ובתוכו. בדיבור אחד, זה כולל גם שעות של בטלה במובן הנעלה של מלה זו. אלו הן שעות של הסתכלות טהורה, של דמדומים ומחשבות פורחות, של התעוררות והתחדשות, שהם תנאי מוקדם ליצירה ושמהם מתגבשת היצירה. ואין לך אדם יוצר שאינו זקוק לבטלה כזו, שפעמים שיש בה כובד-ראש ושיקול דעת יותר מאשר בעמל רעשני.

וכבר אמרו חז"ל, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות-ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר-שמחה של מצווה. אם המענק הזה יתן לסופר אותה שמחה של מצווה, או אפילו מקצת ממנה,כדי שהשכינה תהא שוֹרה עליו, הריהו ראוי לשבח, וכל אלה ששותפים בנתינתו ראויים לשבח, ואני מקווה, שגם מקבלי הפרס יהיו ראויים לשבח.

הפרס הזה מיועד לכל יוצר עברי באיזה תחום ספרותי שהוא, המשורר והמספר, המסאי והמבקר, מחייב המימסד ושולל המימסד, כולם חשובים לפניו במידה שווה, מפני שכל מי שתורם מן השבח והעליה של יצירתו ומכניסו לתוך מחזור חיי הרוח שלנו, הריהו מבצר את המסד, את התשתית שלנו. במרוצת הימים נופלת מ"ם אחת מן המלה “ממסד” ונשאר מסד, שעליו נשענות האומה והמדינה. סילוני היצירה של כל יוצר ויוצר משתפכים לתוך הנהר הגדול, נהר-די-נוּר או נהר-די-זהב של היצירה העברית. כך היה, כך הוֹוה וכך יהיה.

טוב שהחברה מעריכה את הסופר והספרות ומתכבדת בכבודם; טוב שהמדינה מכירה בחובתה כלפי היוצר לתת לו קצת אמצעים להקלת תנאי עבודתו. מצב זה יש בו כדי לעודדו ולסעדו. ברם, עיקר אחד צריך להנחותנו ביחסי גומלים אלה: היוצר צריך להיות בן-חורין ונתון לבית-דינו של מצפונו בלבד. אין הסופר המקבל פרס מבטיח שום גמול לנותניו, מלבד אחד: ריכוז הנפש והיכולת בנקודה אחת, בנקודת היצירה, איש איש כפי מתת-החסד שבו. בסופו של חשבון תצא האומה נשכרת. סופריה יוסיפו לה תפארת חיים ודעת עצמה, כשם שהספרות עשתה זאת ממנדלי וביאליק, עגנון והזז והורוביץ ועד אהרן מגד ועמוס עוז.

ואני מאחל למקבלי הפרסים עוֹנה של מזרע וקציר, זריחה ופריחה.

---

ירושלים – שער לספרי עולם

מאת

ישראל כהן

¹

כבוד ראש הממשלה, כבוד ראש העיר, כלת הפרס, גב' סימון דה בובואר, אורחים נכבדים, קהל נכבד.

בשם אגודת הסופרים העברים בישראל אני מקדם בברכה את יריד הספרים הבינלאומי. שפת היצירה שלנו היא השפה העתיקה-החדשה, השפה העברית. זו השפה שאצלה מאוֹרה, מיופיה ומן השגב והמסתורין שבה כמעט לכל לשונות התרבות בעולם. גלוי וידוע הדבר, שתרגום התנ"ך היה בשעתו מאורע גדול ומכריע בעיצוב דמותן של כל הלשונות האלה. אנחנו הסופרים העברים כותבים בשפה העברית, שחידשה כוחה בספרות ובחיים, ואת ספרינו, כספרי קודמינו, הבאנו ליריד הזה. יריד של ספרים עבריים ושל ספרים בלשונות אחרות בירושלים, בירת ישראל, הוא איפוא אירוע סגולי, שקשה לתאר את ייחוד משמעותו. יש בו משום הגשמה פורתא של נבואת הקדמונים “ונהרו אליו עמים רבים”. אנו חשים יפה בעובדה נעלה זו, המגלמת אחוות יצירה של עמים שונים.

אני יודע, שיריד של ספרים יש לו תכלית מעשית. המתכנסים מתכוונים לעשות הסכמים ועסקים וחילופין. ואמנם כל כתב-יד זקוק למו"ל נאמן, ההופכו לספר, וכל ספר זקוק לקונה; אולם מאמין אני, כי בנפשו של כל מי שבא מרחוק לירושלים מרטטת הרגשת זכות והרגשת חג, שהיא מעבר לכל חשבון חולין.

היריד הזה מקיים פגישה משולשת: פגישת מו"לים, המלבישים את פרי רוחם של הסופרים בלבוש ספר, פגישת סופרים, שהספרים מייצגים אותם ומדברים בעדם, ופגישת ספרים הכתובים בשפות שונות. זוהי פגישה רבת-שיח, המקפלת בתוכה בשוֹרת שלום, שאנו נכספים אליו כל כך.

וכשם שאנו שמחים באלה המשתתפים ביריד הזה, כך אנו מצטערים על הנעדרים ממנו. מה מאד רצינו שהמו“לים והסופרים והספרים העברים יזדמנו יחד עם המו”לים, הסופרים והספרים הערביים מן הארצות השכנות והרחוקות. זימון כזה כבר היה בתולדותינו, ואנו מקווים שלא ירחק היום ופגישה כזאת אמנם תתקיים.

רבותי, מה שיש לנו הסופרים לומר לעצמנו ולעולם, כתבנו בספרים המוצגים כאן, ושום נאום לא יוסיף הרבה. אסיים איפוא בהבעת שמחה לקיום יריד הספרים בירושלים ובהבעת תודה לכל המשתתפים בו, ואני אומר לכם בשם הסופרים העברים:

ברוכים הבאים בשערי ירושלים!

---

ברכה לאחות הצעירה

מאת

ישראל כהן

¹

אני מביא את ברכתה של אגודת הסופרים העברים בישראל לאָח הצעיר, לפרס ראש הממשלה ליצירה ספרותית ביידיש, המוענק למשורר משה יונגמן. פרס זה מעיד כמאה עדים על יחסה של מדינת ישראל ושל הציבור בישראל לסופרי יידיש ולספרות יידיש. אנו מוקירים כל גילוי של יצירה בספרות זו בין שהוא מתגלה בישראל ובין בתפוצות. אנו רואים בסופרי יידיש בארצנו חברים ליצירה והרינו עמלים בזמן האחרון יחד עם נציגי אגודת סופרי יידיש להקים התאחדות, שתהיה לנו מסגרת גג משותפת, שבה נוכל להיות יחד ולהתכנס לעתים מזומנות לשם דיון בבעיות המיוחדות, המעסיקות את כולנו ותובעות פתרון. ואני מקווה, שבקרוב נחוג את חנוכתה של מסגרת זו.

בקורת רוח אני מציין את הבחירה המוצלחת של מקבל הפרס, המשורר משה יונגמן, מה טוב כשהמברך יכול להצטרף בלבב שלם למעשה השופטים ולומר: ברוך טעמכם!

משה יונגמן עלה מגליציה ותלאות מלחמת העולם השניה עברו עליו ברוסיה. אולם שירתו, אף על פי שהיא יונקת מן המסורת של משוררי יידיש ומן החורבן שראו עיניו בגולה, הריהי ישראלית בעיקרה. לפלא הדבר כיצד נקלט בו הנוף הישראלי ואיזה מבע פיוטי נתן לו. כאילו נולד כאן וכאילו עיניו לא ראו מימיו אלא מראות רקיע ושדה ומדבר אלא בארצנו. הוא מין צבר בדיעבד. עצם הנושאים מעידים על התערותו השלמה במולדת: בספרו “רעגן-בויגען צוקאָפּענס”, כלומר, “הקשת למראשותי”, רוב הנושאים הם כגון: יוספוס פלאביוס, יודפת, לפנות ערב בירושלים, ירדנה, חמרה, שלווה ועוד.

לא רק השמות הם עבריים, אלא גם התוכן והרוח והדימויים והצבע הם ישראליים. בשעת קריאה חשתי גון של יידיש מיוחדת, שצמחה דווקא על קרקע עברית ובסביבה שין בה אוירה של יידיש ספרותית. יש בשיריו זיווג חדש של עברית ויידיש. אני מפנה את דעתם של מבקרי השירה ביידיש לכך, שהחריזה של יונגמן היא מקורית. הוא משדך תיבה חורשת בעברית לתיבה נחרזת ביידיש, ולהיפך. חריזה מקרית כזאת מצויה גם לפניו אצל רבים. אבל בשירת יונגמן זוהי שיטה, הן מפני ששתי הלשונות מתנגנות בו בבת-אחת, והן מפני שבדרך זו הוא מקרבן שבעתיים זו לזו ויוצר מעין סוג לשון חדש. שימו לב: באָרוועס מחורז ב“הורדוס”; ירושלים – עד היום; פיאַלקע – מלכה; הכנעה – בלאָע; שלום שרעבי – עולם הבא; בסתר – א לייטער; צירופים – רופן; שחרית – סיטרא אחראס; פרויען – טועם; אלע – דלמעלה; קאלאמייע – קמיע; איידעמס – גן-עדנס; מבינוּת – קרינאָלינעס; אומעט – נר תמיד; ד' אמות – מאַמעס; שמייכעל – היכל; סידור – נידער; פארוויגן – אַ ניגון; ועוד ועוד שפע של חורזים ונחרזים, היוצאים יחד שלובי זרוע במחולת-מחניים. אכן, ראוי הוא לפרס זה.

וברטט מיוחד אומר כמה מלים על הגב' גולדה מאיר, המפארת את המעמד הנכבד הזה. זה שנים שכבשה את לבי ודמיוני בייחודה ובחין סגולותיה. בתקופתנו יש כמה וכמה סימנים לתחיית עצמאותנו ורוממותנו של ימי התנ"ך, ואחד הסמלים לכך אני ראוה בהופעתה של אשה גדולה ויהודיה גדולה זו – גולדה מאיר, על במת ההיסטוריה החדשה שלנו. גולדה היא מן האמהות במשמע הקדמוני, המקראי – אמהות של האומה. בימינו אין נביאים ואין גם נביאות. אבל באמרנו שרה ורבקה, רחל ולאה, מרים ודבורה, אנו רשאים לצרף את שמה של גולדה. חזונה ותבונתה המדינית, רוחב אופקה ואומץ לבה, צלילות ראייתה ובהירות ביטויה, אנינות דעתה וכוח-החלטתה, המוניטין הבינלאומיים שלה והישגיה בארץ ובעולם – אלה עמדו לה בהנהגת העם והמדינה והעלו אותה למדרגת אחד האישים הדגולים והמופלאים באומה עד עולם.

וברי לי, שאם יהודיה אשר תברך את בתה בברה המסורתית, תניח את ידיה על ראשה ותאמר: ישימך אלוהים כשרה ורבקה, רחל ולאה וגולדה.

גולדה יקירתנו, אנו מאחלים לך אורך-ימים בימינך, ובריאות הגוף ואור הנפש בשמאלך.

---

שבע ברכות

מאת

ישראל כהן

¹

זוהי חלוקה שביעית של פרסי היצירה, וממילא גם הברכה השביעית של אגודת הסופרים העברים. שבע-ברכות הוא שם-דבר במסורת היהודית. אלו הן שבע ברכות חתנים, שמשמיעין אותן בשעת החופה. יורשה נא גם לי להשמיע באזני החתנים והכלה שבע ברכות, שילוו אותם תוך שימוש במענקי היצירה האלה:

ברכה ראשונה: שיזכו החתנים והכלה לבריאות הגוף ולכוח-התמדה.

ברכה שניה: שיזכו לתגבורת הדמיון היוצר, למושכלות ולמורגשות מושחזים.

ברכה שלישית: שיהא הזמן הפנוי שלהם פנוי מדאגות חומר ועמוס טרדות יצירה, משוחררים מחובות-חוץ ומופנים לחובות הלב.

ברכה רביעית: שתהא השכינה שורה בפעלם.

ברכה חמישית: שיזכו גם לשעות בטלה, שאין בה לא קריאה ולא כתיבה, אלא דממה של חשבון נפש, או דמדומי הגות, או שיחה עם בת-השירה או בת-הסיפור או בת-המסה, המכשירים את הקרקע ליצירה.

ברכה ששית: שלא יתערבו יסודות זרים ביצירתם ולא יהיו להם כל פניות, אלא מצפונם בלבד יהא בית דינם.

ברכה שביעית: שתהא שנת המענק שנת שלום והרווחה למדינה ולעולם, ויוכלו לשבת בשלווה וליהנות מזיו היצירה.

וברכה ותודה לממשלה, בעלת פרסי היצירה, המתאימה את סכומי הפרס לתנאי הזמן ומקפידה בזמן חלוקתם. יש בכך תקנה פורתא למצבו של הסופר בישראל, המחייב הרחבת העזרה.

---

שלוש מתנות

מאת

ישראל כהן

¹

נוטריקון של פרס הוא פנאי, רווחה, סיכוי.

כי אמנם שלוש מתנות אלו נותן הפר לסופר. מתנה ראשונה: הוא זוכה לפנאי בשני מובניו: המובן האחד הוא מתן זמן פנוי מעבודות צדדיות, חיצוניות, הנעשות לשם פרנסה וכלכלה. מה מצער הדבר, שסופרים מחוננים, שכבר הוכיחו כשרונם ביצירות של ממש, נותנים את ראשית אונם ואת מבחר שעותיהם ביום לעיסוקים המפרכים את הנפש, המוצצים את רוב זמנם ומרצם. ודאי, צריך הסופר להיות מעורב בחיי הציבור והמדינה ולתרום מזמן לזמן לעיתונות, לפובליציסטיקה, לבירור בעיות חיוניות. ביחוד מצווה על כך הסופר בתקופה סוערת זו. אולם מעורבות זו צריכה להיות מרצון, במשורה, שאם לא כן, היא נהפכת למבוטלוּת. לא פעם הסופר שבו בטל, בתכלית הפשטות, בתוכה. סופר חייב להיות סופר כ"ד שעות ביממה. רק בני-עליה מועטים יוצאים בשלום כסופרים מן המעורבות היתרה. על-פי-הרוב היא מכרסמת את חיותו וייחודו היציריים. ובאמת, מעטים הסופרים, הנוטלים עליהם מרצון עול משרה קבועה בעיתון או בבית-הספר או במשרד. בדרך-כלל הם אנוסים לעשות זאת, על פי המציאות.

פרס זה בא איפוא לתת לסופר שטר-שחרור לשנה ולתת סיפק בידו להיפנות לעבודה של יצירה, הכל לפי כוחו וכשרונו.

אולם, לפנאי של הסופר יש גם משמעות אחרת, שאינה גלויה לכל עין, ואף על פי כן, צורך ראשוני הוא לו. כדי לכתוב שיר, רומאן, או מונוגראפיה, או מסת-בקורת, על הסופר להכין חומר, לקרוא, לבקר בספריות, להעתיק וכיוצא באלו העבודות הטכניות. שלבי הכנה אלה דורשים זמן פנוי. אולם זהו פנאי טכני, החשוב כשלעצמו. אלא שלסופר דרוש גם פנאי של בטלה, שאין בה לא קריאה ולא כתיבה ולא עשייה, כי אם שקט לחשבון נפש ולתהייה על עצמו. זוהי בטלה נעלה, שהיא יסוד לכל פעילות של יצירה. בשעות פנאי אלו מתמלאת נפש הסופר דמדומים, מחשבות, רשמים, מתיחות וגירויים. כל אלה מתגבשים אחר-כך ביצירה ספרותית.

מתנה שניה: רווחה. השתחררות פורתא משעבוד לעבודת-חובה ובחירה בעבודה של שמחה. הסופר מרגיש בשנת הפרס הקלת-מה, בטחון-מה. הוא פטור מדאגת פרנסה. אמנם אין לו שפע, אבל יש לו מינימום, המאפשר לו להסיח את הדעת מן הצד החמרי הטורדני. בדיבור אחד: הפוגה.

והמתנה השלישית: סיכוי. ענין זה הוא חשוב וטעון הבהרה. קבלת הפרס אינה מבטיחה יצירה. כשנכנס פרס עדין אין יוצאת יצירה. הפרס לא יענה את הכל. מצויים גורמי-מיסתורין להבשלת היצירה, שאין לנו מושג ומכל שכן שליטה עליהם. אחד מהם היא ההשראה, שקיומה מורגש אך לא מושכל ולא מוסבר. ישנו גם יסוד ההפתעה. יש נסים ונפלאות ביצירה. מבחינה זו “מסכנת” הממשלה, הנותנת את הפרס. זאת היא השקעה, שפירותיה אינם ודאיים. אבל הסיכון הוא מחובתה של החברה, כי יש סיכוי לנותן הפרס ולמקבלו כאחד. וההשקעה כדאית. וכי מי יודע את דרך הרוח והיצירה? מכל מקום, הסופר רוצה בכל נפשו ומאודו להפוך את הסיכוי להישג של ממש. הוא נוטש את עיסוקו הרגיל, המפרנס אותו, ומתקין עצמו לעבודתו האמיתית. הוא מצפה לחסד היצירה. הוא זקוק לא רק לפנאי, לאמצעים ולתנאי-עבודה, אלא הצלחתו תלויה גם בחירות גמורה מהתחייבות פורמאלית. מצפונו הוא בית דינו. הבטחה אחת בפי מקבל הפרס: לרכז את כוחותיו בסוד הייחוד הגמור בנקודת היצירה. ומה שיצא – יצא. בסופו של חשבון תהא האומה נשכרת. תרבותה תיף ותגדל, ספרותה תפרח וסופריה יוסיפו לה תפארת-חיים ודעת, דעת עצמה.

---

שירה ומחשבה בלב אחד

מאת

ישראל כהן

¹

כבוד גדול הוא לי ונועם רב לברך את ידידי המשורר, ההוגה והמסאי, ישראל אפרת, בקבלו פרס יעקב פיכמן.

על אפרת כתופעה אנושית וספרותית מיוחדת, כבר ייחדתי את הערכתי. ולכן אומר עכשיו דברי בתמציתם. תחילתה של שירותו לפני 65 שנה, באמריקה, והיא שרויה במזל של גידול תמידי, התגוונות והתעמקות. בהיותו עלם בהיר-עיניים ושיכור-חיים שר על תפארת העולם ומנעמי-אהבה וזריחת האושר. כשהגדיל – נשתרבבו צללים לתוך שירתו, שכן הבחין בשני הצדדים של מטבע החיים, בצד הטוב ובצד הרע. ומאז ואילך היה מסתכל וחוזה חזיונות רוח ומראות-חיים וטבע, המשקפים מציאות-של-מטה ומציאות-של-מעלה. כך העניק לנו גבישי שירה והגות, המקיפים עולם ומלואו, עם ואדם, יחיד וכלל, אור ואופל, גיהינום וגן-עדן.

לאפרת סגולות-יקר של פייטן, הפועל בכוח ההשראה והאינטואיציה, ושל הוגה, המשיג השגות שכליות ובונה הנחות ומסקנות. באורח-פלאים עשה שלום בין השכל והרגש, והם משמשים אותו במשותף, כשאחד משלים את חברו. אפרת המשורר מזרזף לעולם-מחשבתו עסיס-נפש מסתורי, ואפרת ההוגה, הפילוסוף, מחסן את עולם-חוויותיו ופיוטו ביסודות מוחיים. על דרך זו מזדווגים החזון וההגיון, התפיסה החושית וההשגה הפנימית, כדי ליצור את היצירה האפרתית המובהקת. מכאן השורש היהודי הקדמון, המקראי, בשירתו ובמשנתו הפילוסופית מחד גיסא, והענף האוניברסאלי, האנושי, המסתעף לרוחב – מאידך גיסא.

תעלומות-אדם וחידות-עולם רבות העלה אפרת בשירה, בהגות ובמסה. בלשון מסולתת, מקורית ועתירת חידושים ביטא את שתסס והבשיל בקרבו. עד שאפשר לראותו כאחד הקלאסיקנים. כאן נעוץ הסוד הגדול, שהוא מקובל על הדור הותיק והצעיר כאחד. הכל מרגישים בו כוח יוצר, שככל שהוסיף שנים כן גבר אותו כוח ונתבסם מרוח הזמן, באופן ששום חידוש אינו זר לו והוא כונסו לתוך יצירתו.

אולם אי אפשר גם בדברים קצרים אלה שלא להזכיר את אפרת האדם, הידיד, בביתו ובצאתו, בחברה ובמסיבה ובדו-שיח. תורתו ויצירתו נטעו בו ענווה ואהבת הבריות. דבריו נשקלים ונמדדים, שפתו אחראית וקולעת אל המטרה, ופיו מפיק מרגליות של דעת ואף בדיחות-דעת.

על כן, אפרת היקר, אנו אוהבים אותך ומכבדים אותך, ושמחים בשמחתך, ומאחלים לך אריכות ימים ושפע של יצירה יחד עם רעיתך, נוות-ביתך ובת-לווייתך.

---

שירת היחיד ושירת היחד

מאת

ישראל כהן

¹

בשם אגודת הסופרים העבריים בישראל אני מברך את המשורר ש. שלום, שהוא נשיאה של אגודת הסופרים, לקבלת פרס ניומן.

זה חמישים שנה, שש. שלום כותב שירה ואנחנו כותבים על שירתו, ועדיין לא מיצינו את עומק משמעותה, ולכן לא אנסה לעשות זאת הערב. אולם ברצוני לרמוז על שלוש תכונות בשירת ש. שלום, שראוי להבליטו, בבחינת “למען תזכרו”.

תכונה ראשונה, יש בה שירת היחיד ושירת היחד, הפרט והכלל. המשורר תוהה על עצמו, מבקש לעמוד על שורש נשמתו ואגב כך מגלה מחוזות נפש נפלאים. הוא בעל יחוס לא רק מצד אביו-מולידו, אלא קודם כל מצד מולדתו הרוחנית. האושפיזין הבאים לסוכתו הם אברהם יצחק ויעקב, משה, ישעיהו, ירמיהו, איוב, דניאל, הרמב“ם, יהודה הלוי, אבן גבירול, רמח”ל, הבעש"ט, ביאליק וכיוצא בהם. כולם ברכוהו ומכולם התבשם. מלשונם למד ואת עסיסי פיוטם והגותם ספג. בשירת ש. שלום צבורים עפרות-הזהב של כל הדורות, שהמשורר הכניסם בכור-היתוכו והפיק מהם את הזהב הטהור של שירתו.

תכונה שניה, שירתו תופסת מרובה. שרשיה יונקים לא רק מן הקרקע הלאומית, אלא גם מקרקע-עולם. יש לה עומק ורוחב אוניברסאליים. לא זו בלבד שש. שלום הוא בקיא גדול בשירתם של עמים שונים, ואף תרגם מן המעולה שבה, אלא אף זו: ההווייה האנושית כולה מרעישה אותה ובעיותיה מחלחלות בו. שום דבר אנושי אינו זר לו, וכל גורל אנושי נוגע לו. כאדם יהודי חש הוא במכאובי עמו ובשמחת התחיה של עמו. הוא תינה את ענות עמו, את השוֹאָה שהתרגשה עליו ואת מיליוני קרבנותיה; כדרך שהעלה על נס את מלחמת גוג ומגוג שלנו, שקדמה להקמת מדינת ישראל, ואת הישגי הממלכתיות היהודית. עם זה חזה חזון השלום העולמי, שבּת העולם, שבה תתקיים נבואת ישעיהו “וכתתו חרבותם לאתים”. כי באין שלום בעולם לא יהיה שלום גם לישראל. שירת האומה של ש. שלום היא איפוא גם שירת העולם.

והתכונה השלישית, בגדי שירתו של ש. שלום הם תמיד בגדי חג. בין היא אומרת דברי זמר על אהבה ועל שמחת החיים, ובין היא נושאת קינה על גורלו ועל גורל העם בכלל, תמיד היא יוצאת בלבוש מלכות, בפוּרפוּריה לשונית, בתפארת של דימויים ואלגוריה. ש. שלום מנהג אבותיו בידו: תמיד חייב אדם לשמור על צלם-אלוהים שלו. גם האָבל והמקונן, העושים קריעה בבגדם, צריכים להיות לבושים בגד נאה עשוי שיראין.

לפיכך אנו מוצאים בשירתו נעימה פרטית, תזמורת לאומית, ומיתר אנושי כללי, וכולם לבושים הדר לשוני.

אנו מאחלים לש. שלום אורך ימים ושיבה טובה ומדושנת יצירה.

---

ארבעה סימני-היכר ליצירת אהרן מגד

מאת

ישראל כהן

¹

יצירתו הסיפורית של אהרן מגד היא חטיבה מיוחדת בספרותנו. וארבעה סימני היכר לייחוד זה:

סימן היכר ראשון – היקפה. העלילה שבסיפוריו היא רחבת יריעה, שתחילתה בשנות השלושים, אמצעיתה לאחר מלחמת העולם השניה והמשכה זורם בשנות המדינה ועד ימינו. ראשיתו היתה צנועה, הוא רשם רישומים יפים וכנים מחיי כיבוש העבודה למקצועותיה, שהוא עצמו היה שותף בהם, כחבר קיבוץ. גם היום מענינים פירות־ביכורים אלה, שניכללו בספרו “רוח ימים”, כביום נתינתם. אולם כושר ספיגתו, סגולת התרשמותו, כוח הבחנתו ותרבות הבעתו, נתפתחו ונתעמקו. ה“מה” ניצרף ונתגבש. ה“איך” השביח ונתגוון ואופק ראייתו נעשה נרחב ושקוף. כל סיפור, רומאן או מחזה כבש כיבוש אמנותי פרוסה מן המציאות הרותחת של החברה הישראלית הקיבוצית המתהווה ושל החברה העירונית הקיימת, תיאר אותה מבפנים ובמחוץ, ועיצב לה צורה של קיימא. על דרך זו מכילים “רוח ימים”, “ישראל חברים”, “חדוה ואני”, וגם קצת מן המאוחרים יותר, מגילת חיים רבת פרקים וצבעונית של הארץ במאבקי בניינה; המתח בין חזון והגשמתו, יסורי המתנחלים והמגינים, גרעיני ההווי החדש, נפתולי הנוער במציאות הנוצרת על ידיו, וכן גילויי סתגלנות של עייפים ונפלטים, גינוני בוהמה והתברגנות של יושבי כרכים. תיאורי מגד הם בתחום זה ריאליסטיים, ועם זה מלאים דמיון, גבוהים ברמתם האמנותית ואוירה של מעלה מקיפה אותם.

סימן היכר שני יש לראות בכך, שמגד, המדקדק לתאר את הרקע החברתי ותנאי הסביבה, שוקד עם זה על חיתוך דמותו האישית של כל גיבור ואנטי־גיבור וגורלו, יצרי אהבתו ותסביכי שנאתו, נאמנותו וסטייתו, אף על פי שרבות הן הנפשות הפועלות בסיפוריו, כריבויין בתוך החברה הישראלית המגוונת. הבלטת תלות־הגומלין בין העולם החיצוני והפנימי, התנגשות הכלל והפרט, נפתולי חשבון היחיד עם חשבון העולם – ממחישים את מניעי המעשה או המחדל ורומזים על גורמים רציונליים ואי־ראציונליים בהתנהגותו של הגיבור.

סימן היכר שלישי ביצירתו של מגד הוא בחיפושו המתמיד אחרי צורות ותבניות טכניות ונפשיות חדשות. התחדדות ראייתו וכושר השגתו, התעשרות נסיונו והשכלתו של מגד, וכן התמורות החברתיות והכלכליות, שחלו בישראל אחרי קום המדינה, חייבוהו לשכלל כלי־אומנותו ולעדנם, כדי לתפוס בעזרתם את זעזועי מלחמה, אימי חזיונות העולם שנשתנה ואת מניעי ההתנהגות של האדם בישראל, שנעשו מורכבים יותר. השואה, העליה הגדולה ובעיותיה, נטישת אידיאלים של ראשונים, דלדולה של חלוציות, פסילת ערכים, רדיפה אחרי חיים קלים בעיר, וכן עקשנותו ונאמנותו של מיעוט למסורת החלוצית ולהמשך השאיפה להקים חברה חדשה – גיוונו את חומרי החיים ואת נפש הגיבורים שבסיפורי מגד, באופן שהרגיש צורך בגילומה תוך שימוש בטכניקה סיפורית מודרנית, בזרם התודעה, במונולוג הפנימי, בעיצוב ארכיטיפי וכדומה. את סיפוריו “מקרה הכסיל”, “הבריחה”, “החי על המת”, “החיים הקצרים”, “מחברות אביתר”, “על עצים ואבנים”, “העטלף”, וביחוד ספרו האחרון “עשהאל” – הוא חצב מן המציאות האחת הזאת, רבת־הפנים, הסבכים והניגודים. בכמה מסיפורים אלה עושה מגד הפלגות לחוץ לארץ, למדינות שמשטרן האנושי פרובלמאטי, הואיל ובהן נתגשמה הדיסטופיה, האוטפיה ההפוכה, שכמה מגדולי האוטפיסטים ניבאו לה. גלגוליהן של כמה נפשות, הפועלות באקלימו של עולם אחר, וחזרתן לישראל – מעשירים את החוויות, נותנים לסיפורי מגד מימד של עומק ורוחב, ותוך גיבוש ייחודה של ההתרחשות, הריהי משווה לה אופי אוניברסאלי.

וסימן היכר רביעי הוא בסממני יצירתו היפים והעצמיים, כגון: סמליות, הומור, אירוניה, היתול, סאטירה, ואחרון אחרון – לשונו היפה והמדוקדקת, התופסת דקויות, גיוונים ובנות קול. מגד הוא ציירו של הדור, וצבעיו עזים וחמים.

על יצירתו זו ועל מחזותיו שלא פורטו כאן, מצאו השופטים את אהרן מגד ראוי לפרס פיכמן.

---

טעמו של פרס אקו"ם

מאת

ישראל כהן

¹

תחילה ברצוני להביע בפשטות ובאמת גלויה, רחשי-תודתי לאקו“ם ולחבר-הדיינים שהעניקו לי את הפרס. זוהי חובה לבבית, נעימה וטבעית, של מי שקיבל מתנת-הערכה על מפעל חייו כלפי מי שזיכה אותו בה. אולם אינני רוצה להסתפק בדברי הודאה, אלא לומר משהו על חשיבותו של אקו”ם עצמו, ועל מוסדות שכמותו בזמן הזה.

רבים רגילים לראות בו מוסד ארגוני וכספי, המגן על אינטרסים חמריים של היוצר העברי בישראל. ובתור שכזה הריהו נראה כמוסד טכני פשוט, כמנגנון חילוני, המחשב חשבונות, עושה חיבורים וחיסורים, תובע ונתבע, מזמין למשפט, גובה ומחלק. ואמנם כזהו אקו“ם, וכזהו כל מוסד ארגוני תכליתי טוב. אולם זהו מראהו החיצוני, השטחי, בלבד. ויש לו גם משמעות חברתית רחבה יותר. מי שזוכר עדיין את יחסי-הגומלים הפרימיטיביים, שהיו קיימים בין הסופר והמו”ל, בין נותן שכר-סופרים ומקבלו, ידע להעריכו כראוי וכנכון. דווקא בתקופה ההיא, שנראית לנו כאידיאלית, כחלוצית – והיא היתה בעיקרה כך – היה מעמדם של הסופר והאמן רעוע מאד מבחינת התמורה והשכר. לא היו כל כללים מחייבים. המו“ל שילם לסופר כמה שרצה; החוזה, אם היה כזה, לא חייב הרבה. המו”ל העתיק מדברי הסופר, תירגם, עקר קטעים כל-כמה שרצה והכניס אותם לספרי-לימוד ולאנתולוגיות, בלי לשאול את פי המחבר כלל, כאילו היו קנינו הפרטי של המו"ל. הכל היה תלוי בהגינותו האישית של בעל-המאה. מכל משא ומתן כספי היה הסופר או האמן חוזר הביתה מרוגז ונעלב.

ולא פעם שאל את עצמו: למה זה אנוכי? המצב הזה לא זו בלבד שגרם לסופר סבל חמרי וקיפח את הכנסתו, אלא אף הביא לו מפח-נפש וקיפח את הרגשתו החפשית כיוצר. היה פער עמוק בין הערכת יצירתו של הסופר והערכת עצמו לבין התמורה שקיבל בעדה בצורת שכר-סופרים. המושג בעלוּת כמעט שלא היה קיים. מצד אחד היה הסופר בעל אישיות יוצרת, מקובל ורצוי לרוב אחיו, ומצד שני נתון לשעבוד, לזלזול בכבודו, ולשלילת זכויותיו החמריות כמחבר. והלא ידוע, שלצערנו, מנהגו של עולמנו לדון את האדם לא רק לפי הערך אלא גם לפי המחיר.

עד שקם מוסד כאקו“ם, או המדור המקצועי של אגודת-הסופרים, שדיבר בלשון בני-אדם פשוטה, ופסק קודם-כל, שגם יצירה רוחנית היא רכוש פרטי ויש לה בעלוּת ואינה הפקר. הוא קבע זכויות וחובות לשני הצדדים, ודקדק שלא יקופחו זכויותיו של היוצר, אלא יינתנו לו בשלמותן, ובדרך חוקית, ובשעת הצורך תוך איום במשפט. בדרך זו העלה בבת-אחת את אומנותו של הסופר בעיני הציבור ובעיני עצמו. הסופר אינו צריך עוד לחרוד לכבודו בהתייצבו פנים אל פנים מול פני מו”לו כדי לתבוע את זכויותיו, אלא יש לו מוסד-מגן, והמו"ל בידעו מראש, שיש לו לסופר מלאך-מגן, שוב אינו מעז לעשות לו עוול בולט, והעושה לא יימלט מן הדין.

ועוד דבר: חשוב, שדברי סופרים יהיו נקראים ודעתם תהא נשמעת, ותינתן להם סמכות-רוחנית. דווקא כיום, בתוך מבוכה זו, כשסמכותם של המנהיגים הפוליטיים היא בשפל-המדרגה, יש משנה-ערך לכך, שהסופר ויצירתו יהיו משפיעים על העם ומחנכים אותו. נקל לתאר מה היו פנינו והרגשתנו, אילו היינו, חלילה, נדונים לחיות בשעה קשה זו לישראל רק מן המאמרים והנאומים של אנשי הכנסת ומן הויכוחים והמריבות הטפלים של ראשי המפלגות! בלי התעוררות נפשית ורוחנית, בלי שיר ובלי סיפור, בלי צליל מוסיקאלי ובלי ציור, בלי משחק בימתי ובלי מחול – לא היה טעם לקיומנו; הלא היינו מתים מעניות רוחנית, משעמום ומריקנות. אולם כדי שהסופר והאמן יהיו משפיעים על העם ומכשירים אותו לקליטת ערכי תרבות ויופי ולשאיפה לחברה צודקת ורבת חסד, וליחסי-אנוש יפים, צריך שמעמדם יהיה מבוצר בחברה ושכבודם יהיה יקר בעיני הבריות. כי בזויה חכמת המסכן, ועצת נחותי-מעמד לא תישמע. לאלוהים קוראים ממעמקים, אך אל בני אדם אין לדבר מסתר-המדרגה, אלא ממעמד של כבוד. לא די שיצירותיו של הסופר העברי תהיינה חשובות ויפות כשלעצמן, אלא הסופר עצמו צריך ליהנות מחיבת העם והוקרתו, באופן שתהיה ציפייה לבשורתו הרוחנית. אין להשיג יכולת השפעה אלא על ידי חינוך העם לעליונות הרוח, לפתיחות תרבותית וליחס של הוקרה ליוצרים ולאנשי-הרוח. זהו פשר מאבקם של הסופרים למעמד נאות במדינה ובחברה. ואקו"ם מסייע ביודעים ובלי יודעים לכך. ועל זה יבורך.

בסימן זה אני חוזר ומודה על הפרס שהוענק לי.

---

פרס פיכמן לאברהם שלונסקי

מאת

ישראל כהן

¹

כשכתבנו את נימוקי ועדת השופטים ראינו את שלונסקי החי והתוסס, שעם כל הישגיו הנפלאים עדיין הוא שוקק תכניות יצירה ותרגום לרוב. ואת הפרס ראינו כביטוי לתודת הציבור על מה שהעניק לנו ושעתיד היה להעניק לנו. ואולם לאסוננו הגדול, אני קורא את נימוקי הפרס לאחר מותו, במעמד רוחו ולא במעמד גופו, ודברי תשובתו החכמים והחריפים לא יישמעו עוד באזנינו. הושבתה שמחתנו. אולם אנו נעשה כמנהג אבותינו: נעסוק בתורתו, בשירתו, בתרגומיו, נעמיק חקר ביצירתו, נבליט את חלקו הגדול בספרות העברית, וננחיל לדורנו ולדורות הבאים את ערכי היופי והאמנות שיצרה רוחו הגדולה. אנו נחיה את נוכחותו תמיד, נהגה בו ונדובב את שפתותיו בקבר – והלא זוהי משמעותה של השארת הנפש, שהיא תכלית כל יוצר אמיתי.

אקרא את נימוקי הפרס כלשונם.

ועדת השופטים לפרס פיכמן תשל"ג החליטה פה-אחד להעניק את הפרס לאברהם שלונסקי על מפעלו בתחום הספרות העברית, וזאת מטעמים ונימוקים אלה:

למעלה מיובל נותן שלונסקי את יבולו הפיוטי הנפלא במקור ובתרגום, המצטיין בנאמנות למורשת ובחידוש מרענן, בהמשכיות היצירה העברית ובבראשית חדשה. בסימן זה שרויות כל אסופות שירתו: “דווי”, “בגלגל”, “באלה הימים”, “אבני בוהו”, “שירי המפולת והפיוס”, “על מילאת”, “אבני גויל” ותרגומיו, שכונסו זה-לא-כבר בעשרת הכרכים המהודרים. זה שני דורות מעניק שלונסקי שפע פיוטי רב לאומה ולספרותה ומשמש מורה-דרך ליוצרים בישראל. סוד השפעתו טמון באיכות יצירתו, בייחודה ובנושאיה. כאחד החלוצים שנתנסה בכל נסיונות עמו, בסבלו, במעשה ההגשמה ובחבלי תקומתו, חתך ניב לפעמי המהפכה העברית, לעלבון הנעורים ולהתנערותם, לדווי של היחיד והרבים, לנפתוליהם, לתקוותיהם ולאכזבותיהם. תקופה זו, שהיתה הרת-שואה והרת-גאולה, זכתה למשוררה הסגולי.

וכשם שהיה בין סוללי דרכיה של הארץ, כך היה בין סוללי דרכיה של השירה החדשה. אגב מאבק עם הדור הקודם הקלאסי, התקין תבניות שירה משלו, חידש את מיקצבה ומשקלה, הרחיב את תחומיה, תכניה וצורותיה, יצק מטבעות-לשון, עיצב דימויים וסמלים נועזים, וכל זה תוך התדבקות במסורת שירתנו המפוארת ותוך מתן חירות לדמיונו היוצר והמפעיל. הוא ניחש את המתרקם באוירה של התקופה ואת הניגון החדש ונתן את כוחו הפורה לעיצובם. גם לפניו נכתבו שירים במיבטא הספרדי-המלרעי, אך עדיין ניכר היה בהם מאמץ התמורה, בעוד ששירי שלונסקי היו מתחילת ברייתם במיבטא הספרדי הטבעי, ללא שיירי חציצה.

לשונו של שלונסקי מבהיקה בניביה ובצירופיה וששה בגווניה. חומרה הוצבר מכל קרקעותיה ורבדיה של השפה העברית, וברוחה טבוע חותם אמיתה וטוהרתה. משהו מופלא אירע: הוא הופיע כפורץ גדרו של הנוסח הקלאסי ונמצא ממשיכו ומעמיקו ומגוונו. בעוצמה רבה הרחיב את הלשון, הגמיש אותה, יצק בה חיות חדשה, גילה את כפל-פניה כאצילה שמבעה מסוּלת וחגיגי וכשובבה שמבעה חינני וקונדסי. כך הוא ברשות שירתו שלו כך ברשות התרגום, ממיטב ספרות העולם, שעשאו מלאכת-מחשבת, כסוג של יצירה. עתידה לשון תרגומיו הרבים והגדולים ליעשות אסכולה למופת לדורות הבאים, אשר יחקרוה, ילמדוה, יעמדו על סודה ויקנו אותה להם קנין-עולם.

שלונסקי המרדן והחדשן נעשה בנין-אב בשירתנו. רבים תלמידיו וחניכיו שטיפח בבמותיו השונות, ורבים נתבשמו מיצירתו, מדעת ושלא מדעת; בכל ניכרת הקרנתו: ביצירה המקורית ובתרגום, בתיאטרון וברחוב, בפזמון ובפתגם.

ואין אלה אלא ראשי פרקים לתיאור ייחודו היצירי של אברהם שלונסקי וגודל השפעתו.

ועל זה באנו על החתום:

ישראל כהן (יו"ר)

ק. א. ברתיני

ב. י. מיכלי

---

קרן סדן

מאת

ישראל כהן

¹

כבוד היושב-ראש, כבוד סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, אלופי ומיודעי דב סדן, קהל נכבד.

בהתעוררות מיוחדת אני מביא הפעם את ברכתה של אגודת הסופרים למעמד זה של חלוקת מענקי-מחקר מפירותיה של קרן דב סדן.

זה חמישים ואחת שנה חתומה בינינו ברית רעות. ומאז ועד היום אני עוקב בכל לב ובשקידה אחרי יצירתו הספרותית הגדולה ורבת הענפים. ואף על פי שכבר כתבתי והרציתי עליו פעמים רבות, מרגיש אני שפרשת סדן לא נתמצתה על ידי כלל ועיקר. גילויה, פירושה וסיכומה עדיין הם בחינת תפקיד רב-ענין ורב-אחריות. כי בחלקות-ספרות שונות עדר, ובכולן יש לו חלק יצירי נכבד: בסיפור ובשירה, במסה ובמחקר, בבקורת ובפרשנות, בפובליציסטיקה ובעניני לשון, בפולקלור ובפתגמים, בעריכה ובתרגום, בעברית וביידיש. ואולם, לא על צד זה של סדן ברצוני לעמוד עכשיו, אלא על צד מיוחד, שרק סופרים מעטים זכו לכך. כוונתי לדב סדן המורה, הפדגוג, שהעמיד תלמידים אחרים. באופן שסדן זכה לתלמידי תלמידים. בארצנו ובכל העולם היהודי חיים מאות ואולי אלפי תלמידים, שמקצתם תורת הרב נתקיימה בידם ונהפכו למורים ולחוקרים, ומקצתם לא נתקיימה בידם והם עוסקים במקצועות שונים בחיי המעשה ונושאים עמהם את בושמי לקחו של רבם בדחילו ורחימו וקשורים עמו קשרי אגרות וזכרון. אָכן, על סדן המורה והמחנך לא הירבו לספר. דבר זה עדיין חבוי ביומניהם ובזכרונותיהם של לגיון התלמידים שהקים סדן. כל אחד מהם, ובתוכם בנותי השתים, מעלים בגאון את שם מוֹרם ר' דב סדן. כי זה האיש דב נטבעו בו מידות וסגולות של מחנך, של מורה דעת, של פותח לבבות, של רועה נאמן, של מצמיא ומרווה. הוא רב-יועץ לתלמידיו, המדריכם במסילת לימודיהם וחייהם במישרין ובעקיפין. לא תורה ודעת בלבד הוא חולק להם מאוצרו הטוב, אלא גם חכמת-חיים, דרכי הנהגה, סיוע לפתרון בעיותיהם ועידוד במבוכתם. הוא חבר להם. ורבה אמונתם בו ובכוחו.

והנה עכשיו זכה סדן למרכבה חדשה, שבה יוליך צעירים לשדה המחקר. גם מרכבה זו תוכה רצוף אהבה לאדם העוסק בתורה לכל רוחב משמעותו של מושג זה בימינו, ואהבה לנושאים הנחקרים על ידו. והנושאים ניתן להעמידם על שנים: דעת וידע. כלומר: עיסוק בחקר תולדות ישראל וחקר הלשון והספרות העברית והיידית והגשת פירותיו של חקר זה לקהל הנהנים, וכן התקנת ספרי-עזר חשובים ומדוייקים, שהם בחינת צבת ראשונה לכל חקר ושספרותנו אינה משופעת בהם, כגון אותן העבודות, שבגללן מקבלים הערב החוקרים הצעירים את מענקיהם. על דרך זו ייפתח פתח של סיוע לחוקרים הזקוקים לכך לטובת ספרותנו ולברכתה. וכלום יש שם נאה יותר לקרן-עזר כזאת משמו של דב סדן? הן הוא הגנן, המטפח כל חייו שתילי כשרון ומוציא מן הכוח אל הפועל יכולת-יצירה של בני-תשחורת. קרן זו ממחישה את דיוקנו הפדגוגי המובהק של הספר והיוצר דב סדן.

בשם אגודת הסופרים אני מברך את סדן, את קרן-סדן ואת יוזמיה. ברכה מיוחדת למקבלי המענקים, עמלי המדע. יהי רצון שילכו מחיל אל חיל ויפארו את ספרותנו בעבודתם המחקרית הענפה.

---

פרס ברנשטיין ליעקב שבתאי

מאת

ישראל כהן

¹

ביום הולדתו השמונים של מר מרדכי ברנשטיין החליטה התאחדות הוצאות ספרים בישראל, “דביר” ומפעלי נייר אמריקאיים ישראליים, לייסד אגודה להענקת פרסים ספרותיים על שם מרדכי ברנשטיין, יאריך ימים ושנים. פרס זה הוא עדות ליחס הוקרה והערכה אליו.

הפרס הזה מצטיין בשני סימני-היכר מיוחדים, שאין לפרסים אחרים במדינה. ראשית הפרס הוא בסך 30.000 ל"י, שיעור-גודל מכובד ביותר; וסימן-ההיכר השני הוא בכך, שהאדם, שעל שמו נקרא הפרס, יושב בתוכנו ומשתתף במעמד הטקס של חלוקת הפרס ורואה במו-עיניו את מקבלו. יש כאן איפוא שתי זכיות, של מקבל הפרס, שניתן לו סכום ניכר, ושל בעל-השם, שהוא עד-ראייה וחווייה לאירוע התרבותי הזה.

ברצוני לומר משהו על מר מרדכי ברנשטיין, שביוגראפיה רבת-ענין לו. הוא למד בגימנסיה “הרצליה”, ובאמריקה, התנדב לגדודים העבריים, היה מזכיר הגימנסיה “הרצליה” ומנהל הוצאת “דביר” בתל-אביב, ובכל תקופות חייו כתב סיפורים ומחזות, שמקצתם אף תורגמו ללשונות אחרות. ביוגראפיה כזאת עיצבה אישיות נאה מבחינה רוחנית וחיונית ותקיפה מבחינה מעשית.

זה עשרות שנים, עד היום הזה, שהוא מקדיש עצמו למולות העברית הוא צבר נסיון רב ב“דביר” ובחיי המולות בכלל, נכנס לפני ולפנים של בעיותיה המעשיות והעיוניות, הוצב בראשה של התאחדות הוצאות-הספרים, ונעשה לא רק אומן, כלומר, בעל מקצוע בענף חשוב זה, אלא עלה למדרגת חכם-הרזים של המוֹלוּת. מאמריו ונאומיו בתחום זה, בכל שעת-כושר, מנתחים את הנושא הזה באהבה ובדאגה וחותרים לפתרון הבעיות הציבוריות, החמריות והחברתיות, הנוגעות למולים ולסופרים כאחד. הוא שאף ליחסים תקינים בין המולים והסופרים, להסכמים דו-צדדיים מקובלים ומאושרים. אם חל קלקול במערכת היחסים, הוא אץ לשפרה ומשפיע תמיד במגמה חיובית. לסופרים היו, ובוודאי עוד יהיו חילוקי דעות קלים וחמורים, אך נוכחותו של מר ברנשטיין היא ערובה לחתירה מתמדת, ליישוב הניגודים בין הסופרים והמולים. הוא מפליאני תמיד ברוחו הסוערת, הצעירה, בתפיסתו הרעננה של כל ענין, שמולים צעירים יכולים ללמוד ממנו.

אנו שמחים ליצירת הפרס הנכבד על שמו, ומצטרפים בכל לב להוקרה המבוטאת בו.

ולא הפרס בלבד הוא מעשה נאה ומוצלח, אלא גם חלוקתו הראשונה. בחירת הסופר יעקב שבתאי וספרו “זכרון דברים” למקבל הפרס, מעידה על טוב-טעמם של השופטים ועל מזלו של הפרס. רומאן זה הוא אירוע ספרותי מעניין. הוא מעניין בצורתו, בתוכנו, במבנהו, בממדיו ובטכניקה שלו. בתחילה הוא מפתיע ואף מרתיע. לפניך גוש סיפורי גדול, חסום, בלא אתנחתא, בלא סימני פיסוק מספיקים ובלי פרקים. כמין יער סיפורי עבות. בספרות הלועזית יש רומאנים במתכונת זו, בעברית לא הורגלנו באלה. ואתה שוהה שעה קלה לפני הפלגתך ביער זה. אך משנכנסת לתוכו, אתה נעשה בן-בית, עושה היכרות עם כל נפש פועלת, עם כל אירוע אינטימי או ציבורי, עם האתמול החלוצי, עם ההווה העירוני ועם כל מראה ונוף. כי ההווייה היא של ההווה השוטף והולך. על ציר של שלושה גיבורים ראשיים סובבים חיי הארץ ברומאן זה, הנמשכים תשעה חדשים, ומחלחלים ברומאן יצרי התפוררות והתהוות, ניגודים ופישורים, פיחותים וגיבושים חדשים. והמציאות שבספר ממשית היא ומלאה מתיחות חיה ופורקנים חיים. ומלובשים הם חיים אלה שפה עברית הששה בפשטותה ובדיוקה. קיצורו של דבר: בחירה טובה ומוצלחת.

זיווג כזה של ספר מצויין, של בעל-שם כברנשטיין ושל פרס נכבד, משווה לכל המעמד הזה אופי של חידוש.

בשם אגודת הסופרים אני מברך את מר ברנשטיין בבריאות, באריכות ימים ובמרץ-עשייה רענן, ולמקבל הפרס, מר יעקב שבתאי, אני מאחל רציפות של יצירה ושמחת יצירה.

---

פרס על שם י. ל. פרץ – לדב סדן

מאת

ישראל כהן

¹

בלב שופע חיבה ויקר אני מברך, בשם אגודת הסופרים העברים בישראל ובשמי, את ידידי ורעי דב סדן בקבלו הערב פרס על שם י.ל.פרץ. כל פרס שמעניקים לסדן, הולם אותו יפה, מפני שיצירתו פרוסה על סוגי ספרות שונים בשתי הלשונות, בעברית וביידיש, במידה כזאת, שמגעים קסומים לו כמעט עם בחירי כל הסופרים. ואני רוצה להראות, ולוּ בדרך רמז בלבד, את הזיקה המיוחדת לפרס על שם י. ל. פרץ.

במסותיו הנפלאות של יעקב שטיינברג, שאני מכנס עכשיו בספר מיוחד, העומד לצאת לאור, מצאתי באחת מהן, העוסקת בי. ל. פרץ, פיסקה אחת, שנכתבה בשנת תרפ"ה, היינו, לפני 54 שנה. וזו לשונה:

“לפני זמן מה מלאו עשר שנים ליום מותו של יהודה ליב פרץ. בעתונות העברית אשר בארץ כמעט שלא צויין המאורע הזה בשום דברים, לא בדברי הערצה מופרזים, כנהוג אצלנו ביחס לסופרים מסוג ידוע. ואף לא בדברי זכרון רגילים, הנהוגים במקרה כזה מפני הכבוד. הדבר נראה, כאילו אנשי שלומנו הושפעו השפעה גמורה מן הצד שכנגד, מחוגי הספרות אשר באידית: אלה האחרונים הלא ממשיכים להכריז השכם והערב על י. ל. פרץ בתור יוֹצרה, גדולתה ותפארתה של התחיה שלהם אשר ביוּדית, ועל כן רפו טענותיהם של מוקירי היצירה העברית אשר במחנה שלנו. וכי מה יעשו עם סופר בלתי נתפס כזה, מחולק בין עברית לאידית, כמו י. ל. פרץ? לסתור את טענותיהם של אלו ולהוכיח כי במובן המכריע היה י. ל. פרץ סופר עברי? זה, כנראה, לא ייתכן. נשארה עוד דרך-הוקרה שניה ביחס אל י. ל. פרץ: לציין את מרגליות היצירה הסיפורית אשר הסופר הזה כתב בעצם בעברית. אבל כאן הוא נקודת ההכרעה: אצלנו לא יתכן לעת עתה להוקיר איזה סופר הוקרה של ממש בגלל מספר מצומצם של דברי יצירה שאינם ניתנים להערכה כוללת, שאין הדרש מוסב עליה בנקל. ובכן – ויתרו על פרץ, הניחו אותו לאנשי השלום אשר ביודית.”

והנה דב סדן העמיק והקיף את הנושא הזה. לפי דעתו, לא זו בלבד ששום סופר שכתב בשתי הלשונות איננו ניתן להערכה שלמה אלא לאחר שמצרפים את יצירתו בשתיהן, אלא שהספרות העברית החדשה וספרות יידיש הן עצמן קשורות זו לזו ללא הפרד. הן יחד ספרות-העם, שחלק ממנה נכתב גם בלשונות לעז. ולא זו בלבד שהיו בה סופרים כפולי-לשון, אשר עשו גדולות בשתיהן, אלא ששתי הספרויות ינקו זו מזו בצינורות שונים. וסדן קבע זאת מתוך הנחה ברורה ומובנת מאליה, שהספרות העברית ניזונה בעיקר מן המקרא, המשנה, המדרש, הפיוט, ההשכלה, ההגות והמודרנה. והוא לא רק הירצה ונאבק לאישור קשר-הגומלין בין ספרות עברית ויידיש, אלא עשה רבות למען המחשתו ולמען חינוך תלמידים על ברכי תורה זו. והקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית היא דרך-ההגשמה הראשית של רעיונותיו בתחום זה, שהשפעתה תהיה לדורות.

בדברי ברכה אין מקום להאריך בכך, אבל ראוי שנדע, כי פרס זה על שם י. ל. פרץ, מסמל יפה את אמיתת תפיסתו של סדן נוכח יצירתו של פרץ.

בשם אגודת הסופרים העברים בישראל אני מברך גם את יצחק ינוסוביץ, שזכה בפרס על שם ח. לייויק. ינוסוביץ הוא משורר, מסאי, מבקר, עורך ופיליטוניסט, שהטביע בכל סוגי יצירה אלה חותם ניכר בספרות יידיש. בזמן האחרון קראתי את ספר שיריו “אויף יענער זייט ווונדער” וספר הפרצופים שלו “פּנימר און נעמען”, וכן מאמרים שוטפים בכתבי עת שונים, והם מאמתים בי הערכה גבוהה ליצירתו, יהי לו הפרס הזה אות ליחס ההוקרה אליו ועידוד בדרך יצירתו להבא.

ז. נפש לאישי־ציבור

מאת

ישראל כהן

---

חיים וייצמן

מאת

ישראל כהן

¹

השם וייצמן מקפל בתוכו עלילות דור שלם, דור התחיה.

הוא מבטא חזון, שאיפה, שיטה מדינית ודרך הגשמה והנהגה.

הוא מסמל סגולות יהודיות ואנושיות נעלות: שרשים עמוקים בעם, מדע, תבונה גדולה, שנינה, הומור, ראייה צלולה, אומץ לב, מסירות, יזמה כבירה ומעשים נועזים.

הוא משמש מופת כמנהיג כובש, בארחות-הנהגה, בדעת-נפש-העם, בהרגשת המשקל והמידה, בחוש ההבחנה ובהתאמת האמצעים למטרה.

הוא יצר נוסח מדיני.

הוא היה בחיר העם ונבחרו, בן-טיפוחו של העם ומטפחו.

שנים התקדש לתפקידו עד שהבשילה בקרבו הכרת יעודו, מימי ה“פרקציה הדימוקראטית” ועד עלותו על כסאו של הרצל, נערצו ומבוקרו, וכשהגיעה שעתו נעשה קברניט מקובל ומוכר, אהוב ורצוי לרוב אחיו.

הוא עבד את העם בכל כוחותיו וכשרונותיו והעמיד לרשותו את אישיותו הגדולה, את חושו המדיני, מעמדו המדעי, פרסומו העולמי וקסמו האישי. הוא האמין בשני כוחות, שיכולים לקבץ את הפזורים ולבנות את המולדת: חלוציות ומדע, אידיאליזם ולהט יצירה. למיצוי שני הכוחות האלה הקדיש את כל עצמו.

למן הצהרת בלפור ועד הקמת מדינת ישראל משתרעת דרכו הארוכה והמפוארת, רבת הנפתולים וברוכת ההישגים.

מעולם לא ישב על זרי-דפנה. מעולם לא נח ולא נתן מנוח. תמיד הזהיר ותבע מן העם ומאומות העולם. וסגנון מיוחד של תביעה היה לו, סגנון שכוחו היה רב לשכנע ולהביא את הנתבע לידי היענות והתנדבות. דבריו היו חצובים ממעמקי נשמת העם ומצוקתו, וחדורים הומאניזם ישראלי ותחושת גורל. לפיכך כרה לו אזניים ודבריו קלעו אל המטרה ולא החטיאו.

הוד-מלכות היה בהופעתו לפני שליטי עולם ולפני עם ישראל. בניב-שפתים צח ומלא יו השיח את צרכי העם היהודי, הקם לתחיה במולדתו ומפריח שממות דורות. הוא כבש את המדינאים באמת הגלויה והאמיצה, שבוטאה בפיקחות ובשאר-רוח.

הוא שנא את המליצה הנבובה והיוהרנית ואהב את הדיבור הפשוט והאחראי, שמאחוריו התחייבות מוסרית, מציאות קיימת ומציאות נכספת, רצון להגשים ויכולת להגשים, כובד-ראש וכובד-עול.

הוא האמין במעשים קטנים וגדולים, שבהצטרפם הם מחוללים את התמורה הגדולה בחיי העם והארץ, ובחל בדקלומים ובסיסמאות-רהב. היה איש מדיני, וידע את גבולותיה של המדיניות. מעולם לא ראה בה חזות-הכלל. “את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא”י – אמר וייצמן – אני רואה כמו את היחס בין חופרי מינהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר, עד אשר הם נפגשים".

על כן כרת ברית עם תנועת העבודה, עם החלוץ והפועל העברי. כנשיא ההסתדרות הציונית הוקיר את העם העובד ואת מפלגות הפועלים וראה בהן את עמוד-התיכון של הגשמת הציונות. “בלי אומר ודברים – אמר וייצמן – הבינונו זה את זה, בגדוד ובעמק, בנהלל ובמרחביה”. מסורת זו נמשכה גם לאחר שנבחר לנשיאה של מדינת ישראל.

כבודו של וייצמן מלא כל הארץ, ולא כבודו בלבד, אלא גם עמלו, מוחו, חלבו ודמו. אולם הוא זכה לראות בתפארת התגשמות חלומו, שטיפח כל ימיו. הוא עלה לכהונה הרמה ביותר, שעם יכול להעניק ליקיר-בניו: העם הכתיר אותו בתשואות-חן ובחדווה כנשיאה הראשון של מדינת ישראל.

עתה מבכה העם את החיים הגדולים האלה שנסתלקו ואת הכבוד הגדול שגלה מתוכו. שמו ינוֹן לעולם בהיכל תולדותינו וישמש מקור ברכה והשראה לעם ולמדינה.

---

אליעזר קפלן

מאת

ישראל כהן

¹

כמה יממות לאחר שנטש את תפקידיו בארץ והפליג באניה למקום מרגוע, כדי להחליף כוח ולחזור לעבודתו – התמוטט החסון הזה. מאמצי גוף ונפש כבירים כילו את כוחו. עול, שאין כמוהו לכובד ולאחריות, ערער את בריאותו. דאגות האומה והמדינה מצצו את לשדו.

הוא ידע יפה כי את כל עצמו הוא נותן, כי עוד מעט קט ועסיסי חייו ייבשו, כי קיומו תלוי בנס. זמן רב לא שעה לעצת רופאים וידידים להישמר לנפשו, להאט את קצב עבודתו ולהקל מעליו את המעמסה. יען כי לא יכול אחרת. הכי קרא שמו קפלן. הוא נתקפל כולו בתפקידו הלאומי הגדול, כשר-האוצר וכבעל המפתחות הכלכליים, ושוב לא היתה חציצה בינו לבינו. וכשם שבתוקף תפקידו הנעלה חתך חיים לישוב ולמדינה, כך חתך התפקיד חיים לקפלן עצמו. התפקיד היה נשמת-אפו, תמצית-הוייתו, הוא גדל עמו, נשא אותו ונישא על ידו. קפלן ותפקידו הלאומי – חד הם. ובהאלצו לפרוש לזמן מה ממנו, כאילו נחתך אבר מן החי ורק המוות הפריד ביניהם.

הוא עלה למעלת אישיות לאומית חזקה בתור המשביר הכספי, אם כגזבר הסוכנות ואם כשר-האוצר במדינת ישראל. המוני העם הכירוהו בעיקר כבעל כהונה זו. ואולם אליעזר קפלן היה גם הוגה דעות, איש השרשים העמוקים, אחד ממבססיה הרעיוניים של תנועתנו בגולה ובארץ, מיוצרי התאחדות ו“צעירי ציון” ומעמודי התווך של “הפועל הצעיר” ואחר כך של מפלגת פועלי א"י. הוא נתחנץ על ברכי תנועת העבודה, טיפח את ערכיה והוסיף עליהם משלו. בישיבות, בועידות ובמועצות הופיע כבעל השקפת-עולם, הצופה על שאלות עם ואדם מעל מצפה גבוה ואומר את דברו השקול והמכריע על כל בעיה רעיונית, חברתית או מדינית, המנסרת בחלל עולמנו. לא בעל-מקצוע צר היה, אלא אדם רחב-דעה, הכולל ומקיף ענינים רבים, הרואה תמיד את שני צדדי המטבע.

הוא נעשה המשביר הכלכלי, מתוך רצון לסייע להגשמת הציונות כמיטב יכולתו האישית, על-ידי הגשמה עצמית. הוא הכשיר את עצמו ליעוד זה תקופה ארוכה. האמין בשפת המעשים, בפעילות אנושית, ביזמה מתחדשת, בהתישבות, בהקמת מפעלים, בפיתוח החרושת, בקיצור: בהגשמה ציונית סוציאליסטית. תורה זו קיבל מרבותיו, מ“הפועל הצעיר”, מתנועת העבודה והיא נמזגה בדמו והדריכה אותו בכל צעד ושעל. תורה זו מסר לתנועה הציונית כולה.

אולם התנועה הציונית גם לאחר שהגיעה ברובה לידי הכרה זו, היתה מעוטת יכולת וחסרת אמצעים, על כן קם לתקן את הפגם הזה בספירתה ולצייד אותה במכשירים ובכספים. ואמנם חולל מהפכה. לאחר שהושמה עליו משימת הגזבר בסוכנות, נתן דעתו לחיזוק האמון והאשראי של התנועה הציונית. הוא ידע את הסוד הזה, כי “אמון חשוב כממון”. מיד נשתנה היחס בארץ ובעולם להבטחות הסוכנות ולהתחייבויותיה. הוא העלה את כבודה ואת יכולתה.

וכשקמה המדינה לא היה דבר טבעי יותר ממינויו לשר-האוצר. והוא לא הכזיב. בכוח עצום זינק אל תפקידו ונאבק עם קשיים ומכשולים, שאין להם שיעור הוא לא היה רק היד המבצעת, אלא גם המוח ההוגה, השכל המתכנן והכוח הממציא אמצעים ממלכתיים. הוא לא היה רק נפעל, אלא גם פועל על אחרים. תקיף היה בדעתו ונלחם לעמדתו. לא ביטל רצונו מפני רצון אחרים, אלא היה משכנע אחרים. ומה רב היה כוחו לשכנע! שונא היה מליצות להג, אבל אוהב היה מספרים, נתוני מציאות, עובדות כלכליות, תכניות ממשיות והוכחות מעשיות ובכוחם היה מרתק המונים ומכה כבפטיש על ראש המתנגדים לדבריו ולתכניותיו. שעות ארוכות היה מוליך ומביא מספרים ועובדות לפני השומע בכנסת או בישיבה אחרת.

זכרונו היה מפליא וכשרונו לארדיכלות משקית הרהיב את העין והאוזן. הוא היה מכריע באמת התקיפה שלו, הנשענת על המציאות החיה והממללת. הוא נהנה מאמונם של הרבים, גם של היריבים, והכל כיבדוהו האזינו לדעותיו מתוך הערכה.

בטעות חשבוהו לאיש “יבש”, העוסק בענינים חמריים בלבד. אולם בתוך תריסרי המיספרים והסיכומים היה מהבהב חזון של מאמין גדול בהצלחת המפעל האדיר; התלהבות היתה גנוזה בהם. אפשר שהוא עצמו לא ידע, שהוא מדבר שיר, שירת המיספרים.

עתה נדמה הרוח החיה באופני המשק הממלכתי. נשתתק היוזם הגדול. נאלם התובע והמזהיר. ניטל מאתנו אחד מאישי-התפארת המעטים של העם והתנועה. נתייסרנו באבידה שאין לה תשלומין.

מעם מזבחו לקח אותו מלאך המוות. אולם מעשי אצבעותיו ועלילות רוחו חרותים בשדות ישראל ובשמיה בכתב אשר לא יימחה ושמו ינון בין גדולי האומה, שחייהם היו קודש לכלל.

---

גולדה מאיר הפורשת

מאת

ישראל כהן

¹

דמותה של גולדה מתנוססת ביחודה בהווייתנו הציבורית והמדינית זה עשרות שנים. ואף על פי שהקירבה אל המציאות מעכבת בידנו למצות את התיאור עד תום ומקפחתו, לא ייתכן לשבות מן הדיבור גם בשעה זו של פרידת גולדה מכהונתה הרמה.

שונים היו התפקידים והכהונות, שהושמו עליה בתקופות שונות, אך הצורה, שבה מילאה אותם, היתה אחת: אמונה ונאמנות. השיקולים וההכרעות המדיניים בכלל, ושל מדינה קטנה בפרט, מעמידים את המדינאי לעתים לא-רחוקות לפני ההכרח לנקוט לא הטוב המוחלט, אלא הרע במיעוטו. ברירה זו עולה בדם לכל מי שמתייצב לפניה. אותה שעה נדרש מן המדינאי לא רק אופי ויציבות, אלא קודם כל רוח מבחינה, נשמה יתרה. בגולדה הרגשנו לא אחת ולא שתים אותה נשמה יתרה בעמדה על במת או"ם, או לפני הכנסת או לפני הציבור, בהסבירה תביעותיה או מה שעשתה היא וחבריה ומה שהיה נחוץ לעשות. כי גולדה היא מן האמהות, מאלו, שדמות דיוקנן נשקפת אלינו מראשית תולדותינו ואף בפרקים מאוחרים שלהן; מאותן האמהות, הנמנות בצד האבות, שחלקן ביצירת האומה ובעיצוב צורתה הרוחנית היה שווה לחלקם של האבות ולפעמים אף עדיף ממנו.

גולדה צמחה ועלתה מן ההווייה הישראלית בהדרגה, מתחנה לתחנה, מתפקיד לתפקיד, עד שנקראה לעמוד בראש משרד-החוץ. ומשהגיעה לכהונתה זו – נתפתחו כל ציצי אישיותה ופרחיה. בבית ובחוץ, על במות בינלאומיות ועל במת הכנסת והמפלגה, בעצרות המונים ובסוד שיח מעטים, בין פשוטי עם ובחצרות נשיאים וראשי ממשלה – היה קסמה הולך לפניה. בלשון פשוטה, אך בצליל אנושי כובש, היתה סוללת מסילות לא רק ללבות המשוחחים והמקשיבים, אלא גם למוחם. זכורים לנו הופעותיה באו“ם, ביקוריה במדינות חדשות ורחוקות ומסעותיה בימי פקודה וחרון. מעולם לא הכזיבה. מעולם לא שבה ריקם. כי על כן מלאה באה לכל מקום. מלאה הכרת יעוד ישראלי, מלאה רגש לאומי ואנושי, מלאה גאון יהודי, מלאה יסורי הבנין שלנו ומלאה הרגשת צידקתה. מטען זה כשמצטרפים אליו פשטות ביטוי וחן-אישיות – חשמל בו, כוח-כובש בו. לפיכך אמת היא שצריך לאמרה, כי לגולדה היתה שיטה מדינית משלה, שיטה, שאינה בת חיקוי. וחידושה אינוֹ ב”מה“, אלא ב”איך". ושמא הורשינו לומר, ששיטה זו סודה בכך, שהיא משתמשת ברגש ובשכל כאחד, לא כטכסיס-לשעה, ולא כסממנים וכגינונים, מצוות מדינאים מלומדה, אלא ככוח טבעי ממוזג, כפי שעשאוֹ הבורא. במחשבתה של גולדה יש מצביונו של הרגש, וברגש שלה שזורה מחשבה. ואפשר שיהא הולם לומר עליה, כי מחשבותיה של גולדה באות מן הלב. חסד ובינה נשקו. מכאן סוד השפעתה. בממשלה זו, שכוחות סגוליים בה, יחסר המזג הנדיר הזה.

מרץ-פלאים זה של גולדה לא ישבות גם בימים הבאים. אפיקים רבים נכונו לו. עוד נקשיב למנגינת חייה בוואריאציות שונות. ובברכנו אותה על כל מה שעשתה ויצרה בספירת העם והארץ והחברה ועל השראתה הגלויה והסמויה, הרינו מאחלים לה התחדשות מתמדת וראשית חדשה.

---

על גולדה מאיר שאיננה

מאת

ישראל כהן

¹

על גולדה שאיננה, בוכה העם למשפחותיו. כי העם שכל אשה גדולה, בעלת שרשים עמוקים, שכמוה לא היתה לו זה דורות. מתוך עיר קטנה מילווֹקי עלתה לארץ ישראל, וכאן גדלה למדרגת מנהיגה לאומית בחסד, בעלת חזור ציוני-סוציאליסטי, שאויבים ויריבים כיבדוה, כי הוקסמו מכוחה הנפשי והמוסרי.

שתי תכונות סגולה היו לה: בינת-חיים ובינת-לב. היא היתה אידיאליסטית, אבל ראתה את החיים הממשיים בעינים ריאליסטיות. הכירה אנשים רבים, יהודים ושאינם יהודים, פשוטי-עם ושרים ורוזנים, והכרה מגוונת זו הכשירה אותה לנהל משא-ומתן עם כל אלה, לדבר עמהם משפטים, לשכנעם ולהטות את דעתם לטובה, אף הכשירה אותה להיות קברניט מדיני, רחב-אופקים, היודעת לנווט את ספינת ישראל בין הגלים הגועשים. והתכונה השניה – בינת-לב. זאת היא מלה עברית שאין לה תרגום. מתרגמים אותה אינטואיציה, אולם המלה בינה מורה גם על הבנה, על שכל. בינת-לב משמעה זיווג של מוח ולב, מין עזרת-גומלין של שני כוחות נפש, הכובשים את החיים ואת סבך חזיונותיהם. ובשתי תכונות אלו הפליאה את כל רואיה, דיפלומאטים ואנשי-רוח, מפוכחים ובעלי דמיון.

אנחנו הרגשנו בכך כשהיתה מנהיגת פועלים דגולה, שגרירה ראשונה בברית-המועצות, שר-חוץ של מדינת ישראל, ואחרון אחרון – ראש הממשלה. הרגשנו בזה, גם כשפרשה מכל תפקידיה. אי-שם – כך הרהרנו – שוכנת אשה גדולה, בעלת נסיון ושיקול דעת, שאפשר בשעות קשות ליהנות ממנה עצה ותושיה. ואמנם היא האצילה מרוחה ומתבונתה על הסובבים אותה כל-אימת שסוגיה חמורה והרת-גורל העסיקה אותם.

עוד ידובר בה ועוד יהללו בשערים מעשיה, החרותים בכל פינות הארץ. ביגון וביקר ליווינו אותה למנוחת עולמים; דמותה, דמות שיש טהור, תעמוד לנגד עינינו תמיד.

---

שמואל יבנאלי

מאת

ישראל כהן

א

שמו של יבנאלי זרח לעיני בימי בחרותי. זה היה אחד השמות המעטים של ארץ־ישראל שידעתים לראשונה. בימים ההם, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשהיחיד והכלל היו דוויים וסכופים וצפים לאות־ישע, הרהרתי בתרעומת גדולה על כך, שכל הנסים נעשו לאבותינו בעבר הרחוק, ואילו ההווה הוא ריק ונעור מכל נס. תבעתי את עלבון ההווה בכל נפשי. קסמו לי דוד הראובני, ר' בנימין מטודילו והדומים להם. מקצת מן המקצת באתי על סיפוקי בקריאת ספרי המסע של נחום סלושץ, שהעמיק לחדור לפינות נידחות של מושבי היהודים, אך תאווה גדולה התאוויתי, שגם בימי יופיע אחד פלאי ויביא בשורה לאומה. והנה באחד הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, שהביא עמו לעיירתי פליט אוקראיני בין שאר ספריו, מצאתי מכתבים של שמואל יבנאלי על שליחותו לתימן. הדברים היו מעטים ופשוטים, אולם חדרו ללבי והלהיבו את דמיוני. לאחר חקירה ודרישה נודעה לי מקצתה של פרשה זו, שהיה בה מעין פיצוי לעלבון ההווה: לא תמו שליחים־מבשרים גם בימינו…

טעמה של פגישת־נעורים זו עם השם הזה לא פג גם לאחר שעליתי לארץ־ישראל והכרתיו פנים אל פנים בועדת התרבות המרכזית או במשרדו כמעצב את זרם העובדים בחינוך. במרוצת הימים, נעשינו שכנים כדיירים בבית אחד. הוא הגביר את השתתפותו ב“הפועל הצעיר” בעריכתי והיינו מזדמנים זה אצל זה לעתים קרובות. דנים היינו בבעיות שונות, שהזמן גרמן ולא פעם היו דעותינו חלוקות. ברם, מעולם לא הסחתי את דעתי מכך, שלפרק כזה בביוגרפיה, זכו בעבר רק מעטים ורק אחד מיוחד בזמננו. אמנם יחידים יצאו לשליחויות נועזות ומסוכנות שלא חזרו מהן, ושמם נתקדש וחרות על ספר דברי ימינו המוכאבים. אף על פי כן, לא הרי זו כהרי זו. יבנאלי קוֹרץ מחומר ומרוח של בני אדם, שנועדו לשליחות לפי שורש נשמתם. בשליחותו של יבנאלי היו מזוגות משיחיוּת ומציאותיות. הוא נסע לתימן בשנת תרע"א. כדבריו:

“השליחות לתימן היתה פעולה מצורפת של נציגי הציונות בארץ עם תנועת הפועלים, ביחוד עם אנשי “הפועל הצעיר” ויוסף אהרנוביץ בראשם, עם חוגים מסויימים של אכרי המושבות ועסקנים, כאליהו ספיר ואהרן אייזנברג, ועם נציג העולם הרבני, הרב הראשי ליפו והמושבות, אברהם יצחק קוק. היה בזה סמל של אחדות כוחות ציוניים וקרובים להם ברוח” (מתוך ההקדמה ל“מסע בתימן”).

כך יצא לתימן הרחוקה והביא עמו לשם חלום־דורות וממשות של דור־הווה, צבע שמיה של ארץ־ישראל וריח אדמתה. בכיסו היו כתב־מינוי ואגרות המלצה, אך בלבו יקדו אש שליחות ואמונה משיחית, שניזונה מן העבר ומן העובדה, שהאומה מתחדשת וחוזרת ובונה את מולדתה, והיא קוראת גם לבניה הנידחים בארץ תימן לשוב ולחונן את עפר הארץ. שליח משיחי כזה לא היה עדיין בדורו ולא בדורנו. ואף תוצאותיה של שליחות זו היו למעלה מכל שיעור משוער: אלף וחמש מאות נפש הועלו מתימן. זה היה מספר אגדתי בימים ההם, כמעט עליה המונית, ביחס לאוכלוסיה היהודית שהיתה אז בארץ. וכלום יש צורך לחזור על חשיבותה של העליה מתימן, שלא זו בלבד שמילאה בשעתה תפקיד גדול בכיבוש העבודה, אלא שבזכותה הועלתה אחר כך כל גלות תימן.

לא אהיה כמגזים אם אומר, שכוכב שליחותו הדריך אותו כל ימי חייו. תפקידים רבים ועצומים הוטלו עליו משעה שחזר משליחותו לתימן: הוא היה ממקימי הגדוד העברי, היה לו חלק ניכר ביצירת אחדות־העבודה, בהקמת ההסתדרות, בביצוע איחוד המפלגות, בגיבוש זרם־העובדים בחינוך ובהעמקת יסודותיה של תנועת העבודה. ברם, אותה שליחות ציונית, רבת־הוד ורבת סכנות, שאליעזר בן־יוסף (כך היה שמו בעת שליחותו בתימן) נטל על עצמו, ללכת לתימן הסגורה והמסוגרת ולבשר ליהודים המתגוררים שם את גאולת העם ולעוררם לעליה – לא הועמה בו לעולם. בת־קולה היתה הומה בקרבו כל ימי חייו, שכן מאורע חדפעמי כזה, המתרחש באביב חייו של אדם, נבלע בדמו. ויש ענין בכך, שיבנאלי עצמו לא הסכים זמן רב לדבר או לכתוב על שליחותו. זכרונות אלו היו אינטימיים מכדי לגלותם לאחרים, ורק בערוב ימיו, כשנשלמה עלית גלות תימן “והפכה לעבר כל מה שמתואר על היהודים שם”, החליט לקבץ את דבריו על השליחות לתימן. מתוך ענווה רבה הוא מדבר בהקדמתו על פרשת עלילותיו בספר “מסע לתימן”. אולם בהתפעמות גדולה אנו קוראים את תיאור מסעותיו בדרכים המשובשות ואת קורותיו ומפעלותיו. הוא השתדל בכל מאודו להסביר ליהודי תימן את הגאולה ואת שליחותו לא על דרך הנס, אלא על דרך הטבע והשכל, וסיפר להם על המציאות הקשה בארץ ישראל, שיש בה אתחלתא דגאולה, אך לא גלוסקאות וכלי מילת מצפים להם בארץ אלא עבודה קשה בפרדסים ובשדה. הוא נזהר לבל ידבקו בהם כל תעתועי משיחיות, הידועים יפה בקורותינו. אף על פי כן, מצטייר אותה שעה יבנאלי בדמיוננו כאחד קדמון, ששליחות משיחית הוטלה עליו: להעלות את השבט הנידח והמפואר הזה לארץ־ישראל. ואמנם יהודי תימן ראו בדבריו ובשליחותו לא רק פשט, אלא גם סוד. הם הוקירוהו ואף היו שאמרו עליו, תוך הדגשת הבּ': יבּנאלי הוא המשיח שלנו!

תחושת־שליחות כזאת, אישית וקיבוצית, נתלוותה אליו גם במעשה אחר, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בימי ההתגייסות לגדוד העברי, כשמחלוקת גדולה וחמורה פרצה במחנה העובדים. אין לנו ענין כאן לשפוט מי צדק, המחייבים או השוללים, אולם ענין לנו לגלות את המניעים של יבנאלי להתנדבות זו ואופן ראייתו. בשלושה מאמרים, הכלולים בכרך הראשון של “כתבים”, פרש יבנאלי לפני המתנדבים את דעותיו ביריעה רחבה ובפאתוס רב. בתוכם אתה מוצא פיסקאות כאלו:

“בתנועת התחיה, שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון, אנו רואים את התחלת התגשמותו של הרעיון המשיחי. הקץ! זו מלת הקסם, אשר לא העזנו להעלותה על דל שפתינו. נבטאנה כיום. הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב”.

ועל ההתגייסות אמר כהאי לישנא:

"יצירת הצבא העברי, זהו האות האחרון והמובהק להתקרבות הקץ. כל איש־צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח (ההדגשה שלי).

ובימי המאבק עם הבריטים, כאשר הישוב המאורגן דחה את דרכי המלחמה של הפורשים, היתה דעתו של יבנאלי (בשיחה נרגשת עמי), כי זוהי “מלחמת גוג ומגוג”.

ובחג העשור למדינת ישראל הגיב יבנאלי על שירו של שניאור, שנתפרסם אותה שעה ב“דבר”, מפני שראה בו זלזול ביסוד המשיחי של מדינת ישראל, וכך כתב:

“הדמות אשר העם נשאה בנפשו היתה מצד אחד דמות גואל נאפד גבורה ומצד שני אָזוּר איזור צדק. על אחת כמה וכמה כעת, כאשר ימות המשיח, שהעם שיווע להם ממעמקים, הם מציאות חיים; כאשר הוחזרה העטרה ליושנה, הוקמה מלכות ישראל, ועינינו חוזות פזורי גלויותינו מתקבצים לארצנו – אין לקדם את תקוות הגאולה המשיחית בראשית התגשמותן, את צעדי משיח הראשונים, בדברי קנטור” (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 255).

מכאן, שההיסטוריה היהודית וכל המושגים הרוֹוחים בתוכה, כגון מלכות ישראל, משיחיות, קידוש השם, גאולה, מלחמת גוג ומגוג וכיוצא בהם, לא היו לגבי דידו מטבעות לשון סתמיים ושגורים, אלא נוסחי שאיפה וחיים של ממש, שהיה מוכן לתת נפשו עליהם. אולם תכונה זו לא קיפחה את חוש המציאות שלו, וכל תפקיד ממשי, ציבורי או ארגוני שקיבל על עצמו, היה ממלא אותו בקפדנות ובהצלחה ובדרך־גישום מקורית. הוא עשה את החלום כמין מרכבה למציאות, בכל מעגלי פעילותו. פעם סיפר לי, שבלילה אחד נראה לו ברנר בחלום ואמר לו בקפידא: למה אינך כותב על העליה השניה? ואף כותרת נתן לו למאמר זה: “ברדת הטל”… כשהשכים בבוקר, ישב וכתב, כפי שנצטווה בחלומו, אלא שהכותרת נראתה לו פרטנציוזית מדי ולא השתמש בה. אף על פי כן, לא היתה הצעתו החלומית של ברנר לבטלה, ובמאמרו “עם יובל החמישים לעליה השניה” כתב, שעם בוא העליה השניה "כאילו רוח צחה חלפה על פני הארץ, וטל של תחיה ירד עליה (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 294).

ב

היה טעון תרבות יהודית שרשית, שממנה ינק גם את האידיאלים של ההוֹוה. שכּן לפי תפיסתו כולל המושג תחיה את ערכי־היהדות החיוניים; הוא לא היה דתי כלל ועיקר וקָבל על ש“בארץ עובר גל של אופנסיבה דתית להרחיב את כוח־הכפיה של הדת על שטחי חיים רבים בישראל”; הוא אמר, “שהמחשבה החפשית הישראלית אינה רשאית להישאר פסיבית”, והתנגד למגמה המבקשת לעשות את מדינתנו מדינת־הלכה. אך הוא דבק באותם ערכי יהדות שהיה בהם כדי לשרת את ההוֹוה, ביחוד ערכי המוּסר, העבודה, הגבורה, הכבוד, הלשון העברית והעצמאות המדינית.

הוא לא היה נואם, והיה מסביר את רעיונותיו במשפטים חצובים וכבדים, בלוויית הסברה של תנועות־ראש־ופנים. אולם מה שאמר היה ראוי להיות ניצוק בדפוס. גם כתיבתו היתה פרי חיבוטי ביטוי, מחיקות ותיקונים, אך מה שהועתק אל הנקי היה מבהיק באותיותיו הנאות וברוח בנינו של הפסוק העברי. הוא היה ביסודו סופר עברי, המוקיר כל מלה ויודע להלביש את חוויותיו ומחשבותיו לבוש עברי שלם ומגוּון. מאמריו הפובליציסטיים הם ממיטב ההגות והחזות של הדור, הן בתוכנם והן בצורתם. ספריו על תולדות חיבת ציון הם מופת למצפון מדעי, לדיוק, לחתירה אל האמת ולכתיבה עברית מקורית. וכן ניכרים כשרונו הספרותי ואחריותו הגדולה בעריכת כתבי ברל כצנלסון. ביראת הכבוד ניגש לכל מאמר ולכל רשימה, שכן, ידע, שהוא מטפל בדברים, שהיו יקרים לנפטר הגדול, והחלטתו לקרב או להרחיק היא החלטה לדורות. ראיתיו בשעת עבודתו שוקד על כל מקור וכל מראה־מקום, בודקם ומַשוום ואינו חס על כל טורח, כדי שיוציא לאור עולם את האמת ההיסטורית. כזה היה גם במאמריו על תנועת העבודה, על החינוך ועל אישים. הוא ראה את תנועת העבודה כיורשת היהדות וביקש להעניק לה את תפארתם של המידות והערכים החברתיים, המקופלים במורשה זו: עבודת כפיים, עזרה הדדית, צדק חברתי, שויון, ריבונות לאומית וכו'. ובלשונו: “אנו שואפים לתקומת ישראל בארצו ולהמשך חייו ההיסטוריים בה. אולם המשך זה מכיל עבר, המתחדש ונובט ברעננותו בחיינו כעת, ושרשרת ערכים, מסורות, סמלים ומנהגים, המכלכלים את חיי הנפש שלו ורוקמים את ההוֹוה שלו” (שם, עמ' 252).

איש חזון והגשמה היה יבנאלי. החזון היה לו כמין אַמת־המים העוברת תחת המציאות ומשקה אותה, וההגשמה היתה לו קנה־מידה לקביעת המרחק בינה לבין החזון. לפיכך לא שקט מעולם, כי המידות לא הניחו את דעתו והיה תמיד נסער ומדורבן על ידי רצון לסתימת הפערים במעשים נועזים. תכניתו ההתישבותית הגדולה והרחבה בשילהי מלחמת העולם הראשונה, כמקבילה או כמשלימה לתכניתו של סירקין בדבר “מדינת היהודים הסוציאליסטית”, וגרעיני תכניתו בשנותיו האחרונות כיצד לעורר עלייתה של יהדות־הרווחה – אינן אלא הקרנות של אותה אישיות, המרוכזת בקיום תעודה אחת ויחידה: גאולת העם ובנין הארץ. מטרה זו היתה דלוקה תמיד והאירה לפניו, וכל ימיו וכל שעותיו היו קודש לעבודת העם, לקיבוץ גלויותיו, להגשמת הציונות, ליצירת חברת־עובדים. גם אורח־חייו העיד על אישיות מוסרית. היה חלוץ בלב ונפש, תוך שעבוד כל כוחותיו להגשמת משאת־נפשו. הווייתו הפרטית היתה מובלעת בתוך חיי הכלל, עם שחי חיים פנימיים אינטנסיביים, ועֵינו הקיפה ספירות רבות ורחוקות. כל דבר אנושי ולאומי לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא העסיק אותו ואף היה מביע עליו דעות מקוריות ביותר. עד נשימתו האחרונה ממש הגה בבעיות האומה והתנועה, הגיב, הציע, קרא הגהות של ספרו וקבע נוסח אחרון. גופו הלך והצטמק, אך דעתו נצטללה בו ורוחו לא נס ליחה, אלא הפליאה את הכל ברעננותה ובעֵרנותה.

יבנאלי היה אחד מאישי התנועה המקוריים ביותר.

תשכ"א

---

זלמן ארן, הקנאי והאציל

מאת

ישראל כהן

¹

התכנסה פה המשפחה ואלה הרואים את עצמם קרובי משפחה, כדי להשיח קצת על זיאמה. עדיין הוא שוכן בינינו ושומעים את דיבורו ואת צחוקו, ולשוני עדיין אינה נוטה לדבר עליו כעל מי שהיה. נוכחותו ממלאת את חללו של הבית הזה. יותר מדי שיחות היו לנו, יותר מדי נושאים ועניני-חיים נדונו בינינו. ראיתי אותו בזמנים שונים ובמצבי רוח שונים. ולא קל להתחיל לדבר עליו, אולם גם לא קל לשתוק. אגיד איפוא משהו העולה על הלב מאליו.

זיאמה היה צמא לידידות, לריע. הוא היה ביסודו איש בודד, שהשיחות בינו לבין נפשו תפסו את כל זמנו הפנוי. אך כשנתמלא מתיחות של חשבון-נפש היה לו צורך בוידוי, בגילוי מעט מעצמו לאיש אחר, בהשמעת הרהוריו באזני ידיד. אותה שעה היה הידיד ה“אני” השני שלו. היה קנאי לידידות, כדרך שאוהב קנאי לאהובתו, וכשם שאוהב איננו סובל כל רבב וכל סטייה, כך לא סבל כל סטייה בידידותו עם אחרים. חשודה היתה בעיניו ידידות התלויה בדבר ולא אישר את הידידות עד שלא עמדה במבחן, ורק כזאת נחשבה בעיניו והתמידה. לא היה לו דבר קשה יותר מאשר תרגילי מעילה באמון מצד ידיד. בברק עיניו הכיר בסימני מעילה זו. וכשנתברר לו, שאמנם כך הדבר, התרחק מאותו איש ת"ק פרסא. אך מי שזכה בעיניו, נהנה מידידותו, שהיתה לעתים קרובות רכה ועדינה, ואפילו משהו ממסירות נפש היה בו.

זיאמה לא ידע שלווה מימיו. הוא היה מתאונן לפני, שאינו יודע ליהנות מרגעי אושר, שהיו לו, בלי ספק, כלכל אדם. הוא היה משקה את עצמו כוסות של צער. אך הוא הבחין – כמאכס ברוד, ובלי שקרא אותו – בין שני מיני סבל: בין סבל אצילי לבין סבל שאינו אצילי. צער אצילי הוא זה הבא מידי שמים, שאין האדם יכול לסלק אותו, כגון מום גופני או נפשי, כגון מגרעות, המונעות אדם להיות שווה עם אחרים, כגון שאחד נולד יפה או מוכשר ואילו אחר נולד בלי כשרון ומכוער. ואין סוגי צער כאלה ניתנים לתיקון. צער כזה, חייב אדם לשאת בגאון ולהצדיק את הדין עליו. אבל, ישנו סבל שאינו אצילי, הבא מידי האדם, מידי החברה. עם סבל כזה נלחם זיאמה כל ימי חייו, בין שפגע בו ובין פגע בזולתו. עם זה לא השלים מעולם. ואפשר שגם עבודתו בתוך משרד החינוך והשתדלותו לתקן את קיפוחן של עדות המזרח, ואת פיגורן בתחום החינוך וההישגים בלימודים. אפשר שגם מעשה זה, שהיה לא רק ארגוני-ביצועי, ינק כוחו מהצורך הזה לתקן סבל לא אצילי הנגרם בידי אדם, בידי החברה, בידי ההיסטוריה, שחוללה את הפער ההתפתחותי וההשכלתי, בקרב שבטי ישראל, ויש צורך לגשר עליו. לא שיקולים לאומיים בלבד מחייבים לסלק תהום זו, אלא האצילות של האומה מחייבת שלא יהיו מקופחי חברה ועלובי חיים. נשורי-חינוך ועצורי-השכלה חרפה הם לנו.

זיאמה הוקיר חיי אדם כערך מוחלט, שאין למעלה ממנו. יחס עמוק זה הביא אותו לא פעם גם בחיים המדיניים לידי רתיעה מפני קבלת החלטה, שיש עמה סכנת נפשות. הוא חשש שמא יתן ידו, או אפילו אצבעו, לשפיכת דמים. ברתיעה זו באה לידי ביטוי ההתנגשות בין המוסר האישי ובין המדיניות, שהחמלה האנושית איננה תמיד אחד מיסודותיה. בתחום זה לא תמיד הבינו את עמדתו כהלכה והוא סבל מאי-הבנה זו ביחוד בשנים האחרונות. בשיחותינו היתה נעימה זו מרטטת תמיד.

זיאמה היה ספקן מטבעו. הודאויות שבידו היו יסודיות, אך מעטות, ואילו הספקות היו מרובים. וכן היה ספקן גם לגבי עצמו. על ספקנות זו היה מחפה בהברקות, שהיו מפיקות רצון מאת השומעים והיה קוצר בזכותן שבח ותהילה. אך כל מה שהגה ועשה היה עובר דרך כור הספקות.

לפני ארבעה חדשים בערך הודיע לי בטלפון למערכת, שהוא מוכרח לראות אותי. לא סיפרתי לו, כמובן, שאני עסוק בגמר הגליון, והוא בא. כשנכנס, הרגשתי מיד שמשהו מסעיר אותו. הוא שאל אותי בהתרגשות רבה, איך נראית כתיבת השירים שלו בעיני עסקנים ואישים שונים, שאין השירה מענינם. האין אני בטלן בעיניהם? שאל. שמא צודקים הם וכדאי לו לחדול מזה.

אמרתי לו, שאני מבין את חששותיו, אך איני מסכים להם. הנה ליאון בלום היה ראש ממשלת צרפת והיה סופר מובהק ולא חשש לתדמיתו. ואצלנו היה חיים ארלוזורוב כותב שירים. אדרבה, אני סבור, שתדמיתו נשכרה מזה. אולם הוא, זיאמה, הלא איש פרטי הוא עכשיו, ומחובתו לנהוג לפי נטיית לבו. זה יהיה מעשה אונס כלפי עצמו אם שיקול כזה ישתיק את המוזה שלו. וכך נמשכה השיחה שעתיים. הרגשתי, שיש לו צורך לקבל מפי הודאה מחודשת בערך שיריו. למחרת, בשבת, טלפן אלי בשעה ½2 אחר הצהרים ואמר לי, שחשב הרבה על השיחה הזאת, ואפילו היה יודע שחושדים אותו בבטלנות לא היה מונע עצמו מכתיבה. כל כך יפה יצא מתחת ידו השיר שכתב עכשיו. והוא קרא אותו באזני דרך הטלפון.

כמה שבועות לפני פטירתו הביא אלי את מחרוזת השירים שלו, שמסר לפרסום ל“שדמות”. ביקשני לקרוא עוד פעם את ההגהה. כשסיימתי את המלאכה, שאל אותי, אולי בכל זאת אגנוז את השירים. התרעמתי עליו ואמרתי לו, שהשירים יפים ובחירתם עלתה יפה ויעשה עוול אם לא יפרסמם.

צד זה שבו היה מושכני תמיד אליו. ראיתיו כבעל נשמה יתרה, רגישה, היודע ספקות והיסוסים, וחש לפעמים מה שמכונה בפי החסידים בשם שפלות-הנפש, כלומר, ענווה, כניעה לפני חשבון עליון, מעין ביטול היש העצמאי. על כן לא תמיד האמין בעצמו והיתה לו נפילת-מוחין. רק אנשים קטנים ורברבנים מופיעים תמיד מכופתרי-נפש ומבוצרי בטחון עצמי. סימן ברכה הוא לאדם, המטיל לא-פעם ספק בכוחו ועל ידי זה הוא מתעלה ומתרומם.

הוא היה אישיות אתית גדולה, שהאתוס שלו מעוגן בתחושת הדורות. גם הלהט שלו בהעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער מקורו בו, שכן הוא נתכוון לידיעה שיש עמה בחירה והכרעה.

גם גישתו לסוציאליזם לא היתה גישה אידיאולוגית ערטילאית, או ענין של ניסוחים למדניים וניצוחים מפלגתיים, אלא גישה אנושית. יש סוציאליזם בלתי-אנושי, המשמש פרגוד שמאחוריו נעשים מעשי פשע כלפי היחיד והחברה, משפילים כבוד האדם ומטילים מרה שחורה מסביב; ויש סוציאליזם אנושי, שתכליתו ותמציתו אהבת האדם, הוקרת חייו, שאיפה לחידוש פני החברה ושיפור מצבו החמרי והרוחני של העובד והעם.

לזיאמה היו חיבוטי כתיבה גדולים. כל משפט כתב במאמץ עליון. הרגיש אחריות רבה לכל מלה כתובה ולכל רעיון המובע בפומבי. בין כתב מאמר, בין כתב נאום-תקציב, כדי להשמיעו בכנסת, ובין תיקן פרוטוקול של דבריו שנאמרו באיזו ישיבה – תמיד התחבט בהכשרת הדברים למען יהיו תואמים לרצונו ולכוונתו. ישב שבעה נקיים, עיין, למד ובדק עד שהוציא מתחת ידו נוסח של פתיחה או נעילה. ולפיכך, אם יכונסו נאומיו בכנסת, בועידות ובאסיפות שונות, יתברר מה רב העושר הרעיוני והביטויי של זיאמה. השקפת עולם שלמה ומלאה של ציוני וסוציאליסט מקופלת בהם. גם בדרך כתיבתו והבעתו באה לידי ביטוי אישיותו המוסרית.

זיאמה היה אדם. אדם עם מעלות גדולות וחולשות. מצבי רוחו והלכי רוחו היו עולים ויורדים בסולם שבנפשו. כזה היה חותם יחודו.

לא התכוונתי ואף איני יכול בשעה זו למצות את הדברים. עוד ידובר בו כאיש ההסתדרות, כשר, כמחנך, כמדינאי, כמעצב דעת קהל. אבל, רציתי כאן לעשות פתיחה ולתת מקום ללב החם, שישיח את עצמו על האבדה הכללית והאישית הגדולה.

למשפחה יחסר ראש-משפחה, למדינה – איש רוח והגות; אך לי יחסר ידיד נפש.

---

בכור שיטרית

מאת

ישראל כהן

¹

שיטרית היה ענף לעץ-אבות, נצר למשפחת-רבנים ספרדית, שעלתה ארצה במאה הקודמת. לידתו בטבריה, וחינוכו הרוחני והציבורי היה שרשי: למד בחדר, בבית הספר של “אליאנס”, בתלמוד תורה ובישיבה של טבריה. קנה לו תורה והשכלה בכרך אחד, עד שהוסמך להיות תחילה שופט שלום ואחר כך שופט ראשי “בסמכות שופט בריטי” לתל-אביב ולמחוז.

רבים הם התפקידים שמילא מאז צעירותו, כשהיה בין מייסדי אגודת “התחיה” הציונית בטבריה. הוא הרגיש קירבה נפשית וחברית לאנשי דגניה, הצטרף ל“הפועל הצעיר”, שימש מורה בטבריה ובמנחמיה, ועסק בעסקי ציבור שונים באמונה. תפקידים נכבדים מילא עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בשלוט התורכים בארץ; נסיונו זה עמד לו גם ביחסיו עם השלטון המנדאטורי, כשנתמנה למפקד המשטרה בגליל התחתון. במשרתו זו נתאפשר לו להכניס לשירות המשטרה צעירים יהודים, דבר, שהיה לו ערך לאומי וישובי כביר באותה תקופה.

עבודתו בקרב העדה הספרדית היתה מיוחדת במגמתה. מצד אחד טיפח את כבודו של השבט הספרדי ושקד על התקדמותו מבחינה רוחנית ותרבותית, אך מצד שני לא גרס מחיצות עדתיות והיה עושה תמיד למען מיזוג העדות לעם אחד. ואמנם הוא זכה להוקרתו של כל העם בציון בכל ימי פעילותו בארץ, במפלגה ובהסתדרות, וביחוד עם קום המדינה, כשנבחר לחבר הממשלה והיה שר-המשטרה. החל מן הכנסת השניה הוא נבחר מטעם מפא"י, ובכהונה זו כיהן עד לפני שלושה שבועות, כשפרש מרצונו תוך כבוד והערכה כלליים.

בכור שיטרית היה מוכתר בסגולות רבות, שצירופן יצר אותה אישיות מגוונת, שהיתה כובשת את לב מכיריו. הוא כבש במיבטאו העברי, בהגיונו החותך, ביושרו האינטלקטואלי, בהליכותיו הנעימות, בבת-שחוקו הטובה, ועל הכל באמון שהיה מעורר בפגישה פרטית או בהופעה ציבורית. לא היה בין הנדחקים לראש התור. הוא הגיע אליו באורח טבעי, בהסכמת הכלל. וסופו מעיד על תחילתו. כשהרגיש, שהגיעה שעתו לפרוש מכהונתו כשר-המשטרה, פרש כמעט בחשאי, ללא אומר ודברים. ודאי היו לו לבטי נפש, אולם הוא לא שיתף את הקהל הרחב בהם ולא רצה להפוך את תחושת-מכאובו הפרטית לנושא ציבורי. ומה נלבב היה המעמד הצנוע בישיבת מזכירות המפלגה, לפני כמה שבועות, שבו נאמרו לכבודו דברי הערכה ושבו הוא השיב למברכיו. אצילותו נתגלתה דוקא בשעה כזאת, שעת ירידתו מעל הבמה, כשרבים הצטערו על סיבת פרישתו.

יסוריו שלפני מותו והידיעה על פטירתו הישרו אבל כבד על הכל. כי גדולה האבדה ואין תמורה לה.

---

עקיבא גוברין

מאת

ישראל כהן

¹

א

דברי יהיו מוסבים על עקיבא גוברין, מחבר הספר “בעקבי המשימות”, ועל עקיבא גוברין שמלאו לו לפני זמן-מה 70 שנה.

כבר אמרתי במקום אחר, שמקצוע העסקנות דומה בגורלו למקצוע השחקנות. יש בהם קו טראגי משותף. סופר הכותב ספר, גם כשהוא מסתלק משולחן הכתיבה ואפילו שבק חיים לכל חי, יש לו שארית וזכר. ספריו מנחילים לו הישארות הנפש. גם מוסיקאי, המחבר נגינות, או צייר המצייר תמונות כך. לעומת זה, שחקן-הבמה מפעלו חי למעשה רק בשעה שהוא משחק על הבמה והקהל נהנה ממנו. ודאי, חייו של השחקן על הבמה הם אינטנסיביים מאד, ואם הוא שחקן גדול ואמן מובהק, הרי הוא קוצר קציר תהילה לאלתר. והעתונות מרבה לשבחו גם לאחר זמן, ואף על פי כן אפשר לומר עליו, שמבחינה זו אמנותו טראגית וגורלו מעציב, מפני שאינם משתמרים לדורות כראוי. גם העסקן שרוי במצב דומה, הוא עושה דברים חשובים מאד בחייו, בחיי המדינה ומפלגתו ובחיי החברה; אלא שאחרי מאה ועשרים שנה לא נשאר הרבה מפעולתו. באחד הספרים נזכר אולי שמו. ורק שנים שלושה מנהיגים גדולים כמו הרצל, וייצמן ובן-גוריון שמם מתנוסס לדורות. אבל העסקן החשוב, התופס מקום נכבד בחיי דורו מיטשטש זכרו. יוצא מכלל זה עסקן, שהוא גם סופר. עצם כתיבת הספר והשארתו לדור הבא יש בו משום הנצחה. מי שהוא, היסטוריון, פובליציסט, או חוקר בחיי המדינה, עתיד לטפל בספרו, יקרא בו ויתענין בו. ואם הספר חשוב מאיזו בחינה שהיא יהא מקרין על סביביו אור הדעת. על כל פנים, עסקן הזוכה להוציא ספר חשוב, כמו ספרו של עקיבא גוברין, מובטח לו זכרון לעתיד. ועוד הערה: הסופר תעודתו לכתוב, כתיבתו היא שליחות מטעם גורלו. העסקן שקוע בעסקי-ציבור, ואפילו העסקן הוגה דעות אין לו די פנאי להעלות את מחשבותיו על הנייר, כדרך שעושה סופר. טרוד הוא בביצוע דברים שונים, בנסיעות, במשא ומתן, החשובים כשלעצמם, אבל הם דוחים לזמן רב או מועט את מה שיש בלבו ובמוחו של העסקן לומר ורק מתקופה לתקופה הוא מתפנה לכתיבה. ולכן נקרא הספר בשם “בעקבי המשימות”, כי הספר ברובו הוא כעין בן-לווי מחשבתי ועיוני ליוזמות, לתכניות ולמעשי ביצוע. לפיכך אין הספר ממצה את כל עולמו הרוחני של עקיבא גוברין. ואף על פי כן, אלך בעקבות הספר, וכל מה שאומר עליו כתוב בספר. ואם לא אביא ציטטים ארוכים, הרי זה רק מחמת התחשבות בקהל השומעים.

עקיבא גוברין הוא בעל תפיסת-עולם. מעשיו אינם מקריים. הם מעוגנים בהשקפת-חיים ובתפיסת-עולם. יש לו תפיסת עולם יהודית, ציונית-סוציאליסטית. וכל הערכים היהודיים נתפתחו בעולמו משחר ילדותו. הוא ינק אותם ממסורת משפחתו. הוא עצמו מספר בספרו על אהבתו לסבו, כיצד היה יושב שעות על גבי שעות עטוף בטליתו הגדולה ומקשיב בהלמות-לב למזמורו של דוד המלך המושר בפי סבו. מכאן אנחנו רואים מניין שאב את ערכיו היסודיים, הלאומיים המוסריים והאנושיים. וערכים אלה חיים וקיימים בו עד היום ומשפיעים עליו. על תשתית זו בנויה הווייתו הנפשית וממנה יוצאים קווי הדרכה לפעילותו הציבורית. אכן, יסודותיו הרוחניים התגבשו מתוך לימוד ונסיון בסביבתו הקרובה במסורת הקהילה בעיירתו שפיקוב. ואמנם, אחד הדברים שהוא מדגיש במאמריו ובנאומיו, המקופלים בספר זה הוא, שהיהדות גורסת מזיגה של רוח וחומר, כי אין חומר ערטילאי בלי רוח ואין רוח ערטילאית בלי חומר. וכך אמר: “זה הכלל, הנכס והערך ירדו כרוכים בתורת היהדות. תנועת הפועלים הישראלית והמדינה כרכו אותם מחדש, לאחר שהגולה, מחמת שיעבוד מלכויות, הפרידה ביניהם”. עקיבא שאף בכל כוחו לאחדות זו גם בימינו. זאת אומרת: תחיית האומה, עצמאותה, תקומת מדינת ישראל וביצור בטחונה – כל אלה צריכים להתבסס על המסד הזה של היהדות. שכן עם ישראל המתחדש במולדתו יהא יוצר לא רק נכסי חומר, חקלאות ותעשיה, אלא ערכי רוח ודעת בעת ובעונה אחת. קרקע המולדת מיניקה את היצירה הלאומית והאנושית, החמרית והרוחנית כמסכת אחת.

ב

עקיבא היה והווה איש עקרונות. תכנית פעולתו בחייו הציבוריים, למן בחרותו, מושתתת על עקרונות איתנים, שמהם לא זז גם בשעה שהיה צורך להתאים את עצמו לתנאי הזמן. אמנה רק אחדים מהם כגון: עבודה עצמית, עבודה עברית בלי ניצול הזולת, תרבות עברית, דימוקראטיה, חופש הפרט, סילוק הפער הסוציאלי, המדינה כגחלת כל היהודים ולא רק בשביל העם היושב בארץ, העליה כתמצית הציונות. לשם המחשה אביא ציטטות קצרות אחדות. על הדימוקראטיה היה אומר, שהיא נשמת המשטר שלנו, עלינו להיות כמתוקנים שבעמים ולעצב לחיינו דמות חברתית ומדינית ההולמת את עברנו ושאיפתנו, במשך אלפיים שנה נשתכחה מאתנו תורת המדינה ושוּמה עלינו לא רק להחיות את תוכנה העתיק, אלא גם לחדש בה את הסדרים המודרניים, פרי תקופתנו. יש לטפח לא רק את צורת השלטון המתאים, אלא גם תורת המידות שעליה יתבססו השלטון וההווי היומיומי, כגון חופש הביטוי, חירות הפרט, אמת מידה של צדק ויושר וחופש המאבק האידיאי והרוחני. הוא הדין בעקרונות אחרים. על הפער הסוציאלי אומר עקיבא בספרו, שתפקידנו הגדול הוא להעלות שכבות סוציאליות מפגרות, המצויות בקרב העולים החדשים וגם בקרב הישוב הותיק, לדרגת הישגים חברתיים ותרבותיים נאותים. זה מחייב מאמץ קיבוצי מאוחד, כדי לחולל תמורה בהרגליהם ובמנהגיהם של העולים, שהגיעו לארץ ויוסיפו להגיע. אבן-פינה ביסוד השקפת עולמו של גוברין היא, כאמור, שהמדינה מיועדת לכל היהודים בתפוצות ולא רק לחלקים שזכו לעלות. בלי אמונה זו אין טעם לחיינו ולסבלנו ולקרבנותינו. וכך הוא אומר: “בכוחה של מדינת ישראל לעשות את כל ישראל חברים אם תדע להביא לכאן את רוב יהודי הגולה. יהדותם של אחינו בני ישראל בארצות הרווחה נתונה בין המצרים ואורבת סכנה לקיומה הלאומי. אין משענת לקיום היהדות בארצות המצוקה, ומחובת מדינת ישראל לעמוד לגורלם. אנחנו כאן אחראים לגורל כל האומה, ואחריות זו היא תמצית משמעותה של מדינת ישראל”.

עקיבא גוברין הוא איש המעשה והיוזמה. כל ימיו הוא יוזם מפעלים ארגוניים וחברתיים בתנועת העבודה ובמדינה. יוזמתו נתגלתה בכל הדרה באיגוד המקצועי, וביחוד בהקמת הסתדרות הפקידים. היא נתבטאה בהצעותיו לכיבוש הים, בהקמת מספנות ובתחום התיירות, שפותחה על ידו פיתוח רב-ממדים כשר-הפיתוח ושר-התיירות. עקיבא היה הרוח החיה בעשרות ועדות לענינים שונים, ובחלקן אף עמד בראשן. ידועה פעילותו המוצלחת כיושב-ראש הקואליציה בכנסת. בדרך זו נתפרסה פעילותו כמעט בכל תחומי המשק, הכלכלה והחברה בארץ. הספר “בעקבי המשימות” הוא גם סיפור חיי המחשבה והמעשה שלו. בו חקוקה הגותו, ניתוחיו, נסיונותיו והישגיו. ראויים לציון מאמריו על הים ועל המספנות, שיש בהם להט של מחשבה ועשייה. ולא לחינם אמרו עליו בשעתו ש“נכנס בו דיבוק של ים”. הוא נסע לחוץ לארץ ללמוד את המקצוע הזה וכדי לראות כיצד בונים מספנות, וכיצד להעביר את הידע והנסיון הזה לישראל. בתוך כך למד לקשור קשרים עם ארצות אחרות לטובת מפעלי הארץ. בדרך זו משמש הספר הזה בבוּאָה לדמותו המגוונת ורבת-המעש של עקיבא גוברין.

ג

עקיבא הוא איש הפשרה, אבל לא הפשרה הבאה על חשבון העיקרון, הפשרה טובה היא ולימוד היא צריכה. יש תורת פשרה. אי אפשר להתקיים בחיי החברה ובחיים הממלכתיים בלי המכשיר היעיל הזה הנקרא פשרה. הפשרה היא יסודו של עולם המעשה. ומהו סודה של הפשרה? כשבאים שני בעלי-דין ולשניהם טענות ותביעות על זכות קנין, על בעלות, או שיטת ביצוע, אפשר, כמובן, לחתוך את הדין ולהכריע ברוב דעות. אבל לא תמיד זוהי הדרך הנכונה, המשיגה את המטרה הנכספת, ביחוד בענינים ציבוריים ומדיניים מורכבים. הפשרה היא כורח-חיים ואף צודקת יותר מפסק-דין. קדמונינו אמרו: “לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו את הכל על הדין”. יש מידה שקורין לה לפנים משורת-הדין, ומידה זו היא בבחינת וחי בה. חומרת הדין מקפחת לא פעם את שני בעלי הדין, מפני שהיא מחריפה את הניגודים ביניהם ומעוררת שנאה. רק הפשרה המתקבלת על דעת שני הצדדים מביאה עמה שלום וחיי-יחד. המפשר הוא קודם כל הומאניסט. הוא מודה בזכותו של חברו, ובלי אהבת הבריות אי אפשר לרדוף אחרי פשרה. הרוצה בפשרה הוא כבר מודה במקצת בצדקתו של חברו ואומר שיש לו זכות. ואפילו איננו מודה בזכות זו בשלמות, הריהו מביע רצונו בדו-שיח אנושי, במשא ומתן. הדיקטאטור לעולם אינו רוצה במשא מתן לשם פשרה. הוא גוזר גזירות וגזירותיו ברוכות לא-פעם בסכנת נפשות, ואילו מי שדוגל בפשרה ומחייב משא ומתן, ממילא מחייב השפעה הדדית. הפשרה היא איפוא צורך חיוני בחיי המדינה, החברה ובחיים הבינלאומיים. שני המתפשרים אומרים אל לבם: את הכל אי אפשר להשיג אבל אפשר להשיג מחצית הנרצה, או שליש ממנו. וכשיבואו ימים אחרים ותנאים אחרים יפוצה גם ההפסד, ובינתיים אסור להשמיט את שעת הכושר הניתנת לפתרון פורתא. עקיבא גוברין עצמו עמד בראש שביתות. אבל תמיד ידע, שתכלית השביתה היא יישוב הסכסוך על ידי פשרה. השביתה באה לרכך את שני הצדדים ולהראות להם שאם תבוא פשרה תצא לו טובה ממנה. והדבר ייעשה גם מתוך עמדה-של-כוח וגם מתוך התחשבות בו ובעניניו. אולם יש לחזור ולהדגיש, שהיה נאמן לעקרונות ובהם לא פגע לעולם. אדרבה, השביתה ויישובה הועילה לשמירת העקרון. אך נאמנות זו לא היתה דוקטרינארית. החיים מחייבים לא פעם ויתורים חלקיים, צדדיים, תוך הסתגלות הדדית. מי שמסתלק מן הפשרה בשם הנאמנות האדוקה לעקרונות, יש לו כינוי מיוחד: “רוכב על פרינציפים”. מרוב עקשנות עקרה הוא עוקר כל אפשרות לחיות חיי שלום בחברה. שכן גם העקרונות ניתנו לחיים ולא למוות, לבנין ולא לסתירה. לפעמים צריך לפרש רעיון בצורה נוחה וגמישה, כדי לשמור על חיוניותו של הרעיון ועל הגשמתו בעולם העשייה. והפשרה של עקיבא היתה מכוונת לביצוע ולאהבת הבריות. הוא נאבק עם הקנאים מתוך חשש שהרעיון והמטרה ייהפכו למשהו מופשט ופלפוליי.

בהקשר לכך אביא פירוש פיקאנטי על הפשרה ממקורותינו המסורתיים, המוכיח עד כמה היתה הפשרה מושרשת בלב העם ומורי ההלכה שלו. בפרשת “ואלה המשפטים” אומר בעל-הטורים (בעל הטורים הוא, כידוע, אחד הפרשנים של התנ"ך, המרבה לפרש פסוקים על דרך הנוטריקון) על התיבה “המשפטים”: “הדיין מחויב שיעשה פשרה טרם יעשה משפט”. וכלל זה היה באמת נהוג בחיי היהודים בדורות הראשונים והאחרונים.

ד

עקיבא גוברין הוא איש הפולמוס. לפולמוס שלו יצאו מוניטין, הן בסגנונו והן בתוכנו והן בתבלינים שבו. וקודם כל מלים אחדות על ערך הויכוח בחיים הרעיוניים והאידיאולוגיים בחיי החברה. בתלמוד נאמר, ש“תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה”, כלומר על ידי זה שהם מתווכחים וכל אחד מביע את דעתו ומציע את משנתו ואת נוסח תפיסתו, מתחדדים הניגודים והמחלוקת ביניהם, ובדרך זו מתחדדות הדעות באופן שדברי הצדדי ם נעשים ברורים יותר להם עצמם. הצד האחד המתפלמס עם השני מגלה את נקודת התורפה, החולשות והליקויים שבהלוך מחשבתו של חברו, ומחייבו להצדיק אותם או לתקן אותם. בדרך זו מגיהים איש את מחשבות חברו והן נעשות עקביות יותר. דור דור ופולמוסו. בראשיתה של הציונות היה פולמוס חריף ברחוב היהודי בתפוצות, והפולמוס הזה הוא שגיבש את הציונות והאנטיציונות. קמו תנועות שונות, שביקשו לפתור על פי דרכן את בעית היהודים, קם ה“בונד”, קמו “פולקיסטים”, קמו אסימילאטורים. וגם בתוך התנועה הציונית עצמה היו גוונים שונים, היו סיעות שונות, כיתות שונות, והשקפות שונות. וכל אלה התנגשו זה בזה, התווכחו וחידדו זה את זה. המשנה הציונית נעשתה בהירה יותר, מגובשת יותר ומשכנעת יותר. הויכוח הצמיח לה קרניים כדי להגן על עצמה מפני יריבים. הרעיון משוּל בתחילתו לאפרוח שלא נתפקחו עיניו ועדיין רופף הוא. מסביבו מקרקרים מתנגדים ולו אין עדיין פה לדבר והוא חסר מגן. רק לאחר זמן, כשהמשנה הציונית או הציונות הסוציאליסטית התחילה להתחזק ולהתגבר, התפשטה בעם ועמדה על נפשה בכוח ביטוי והוכחה – רק אז היא נעשתה למשנת-חיים סדורה וברורה. ערך הויכוח הוכיח את כוחו גם בארץ.

עקיבא גוברין היה מבעלי הפולמוס החריפים והזריזים ביותר. הוא התווכח עם “השומר הצעיר”, עם הקומוניסטים, עם המפלגות האזרחיות, עם תפיסת בורוכוב, עם חסידי ברית-המועצות, אף עם הדתיים היה לו דין-ודברים מנומס ועניני, כל-אימת שביקשו לכפות עלינו אורח-חיים שאיננו לפי רוחנו ותפיסתנו. הוא התווכח גם עם סופרים, עם צמח ועם קריב עם אבינרי ועם ה“איחוד”. אבל היה לו לא פעם ויכוח גם עם הפועלים, עם האיגוד המקצועי, כשלא תפסו נכונה את מהות השיתוף בין ההסתדרות והמדינה. כי זאת לדעת: עסקן פועלים אמיתי ואחראי, איננו זה שמהנהן לכל מה שפועלים אומרים ודורשים. שכזה מועל בתפקידו החינוכי. הוא חייב לבדוק גם את תביעות הפועלים. התביעה עצמה, אפילו היא יוצאת מפי פועלים, איננה עדיין ערובה שהיא צודקת ושצריך למלא אותה. לפעמים התביעות מוגזמות ויש ניגוד אינטרסים בין חלקים שונים בציבור הפועלים ובמדינה. גיבוש השותפות בין הפועלים והמדינה היא מטרה גדולה ומחייב ויכוח ולפעמים גם מאבק, תוך דיון גלוי ואמיתי. העסקן חייב לראות את הענינים מעל מצפה גבוה יותר. וגוברין התווכח עם הפועלים כדי להעלותם על הדרך הנכונה. בויכוח הזה היה עקיבא משתמש גם בתבלינים שונים: בהומור, בפתגמים, במשלים וגם בסאטירה. ספרי הכנסת משופעים מימרותיו של עקיבא ועקיצותיו הדקות, שלא פעם עוררו בין השומעים עליצות, אפילו בלב אותו איש שכנגדו היו ההיתול ומשחקי הלשון מכוונים. בדרך זו היה מכריע את הצד השני, את היריב. אף קריאות הביניים שלו היו מחודדות. קצת מן החטיבות הפולמוסיות האלה כלולות בתוך הספר “בעקבי המשימות”. הם יכולים לשמש דוגמה כיצד צריך להתווכח בצורה תרבותית עם מתנגדים, בלי לפגוע בהם פגיעה אישית גסה. כך נהג עקיבא יחס של כבוד בחברו בעל-פה ובכתב.

ה

עקיבא הוא איש משכיל עברי, והדגש בעברי. יש לנו הרבה משכילים אבל לצערנו לא כולם משכילים עבריים, היודעים את המקורות ושותים מהם. עקיבא, שקיבל חינוך מסורתי, קלט לא רק את הספרות העברית לדורותיה, אלא גם ספרות כללית. הוא רגיל לצטט בנאומיו ובמאמריו מדברי ביאליק, אפלטון וסופרים קלאסיים אחרים ולשלב דבריהם בעניני פרוזה שהוא עוסק בהם. סגנונו של עקיבא הוא סגנון של תלמיד-חכם. הוא משתמש בלשון האגדה והמדרש, וכל אלה מעידים על גירסא דינקותא. השפעה זו ניכרת יפה בסגנונו בכתב ובעל-פה.

עקיבא הוא איש החזון. ופירושו של דבר, שכל מה שהוא הוגה או עושה, ויהיו הדברים קטנים או גדולים, נעוצים במערכת רעיונות וצפיות – בחזון העתיד. תמיד הוא רואה בדמיונו את המטרה הגדולה, שאליה הוא רותם את המעשים הקטנים והגדולים. בלי אווירה של חזון, של ראיית העתיד ושל הכוננות לקראתו, אין טעם למאמצי העשייה והביצוע. ודאי בחיי-המעשה מתפרקים הדברים לפרטים ולפרטי פרטים. כאן צריכים להקים אגודה, שם פורצת שביתה ויש צורך במשא ומתן, אבל לאמיתו של דבר אלה הם גופי החזון. תכונות אלה הכשירו את עקיבא גוברין לתפקידי משא ומתן ותיווך והיה נשלח למלא תפקידים עדינים אלה ואף הצליח על פי הרוב במשימתו באמצעות הדיון האנושי ותורת הפשרה. כך שירת את תנועת הפועלים, המפלגה והמדינה.

ואני מאחל לו שעוד הרבה שנים יהגה בתורה ויפוצו מעינותיו החוצה, ימשיך בפעולתו הברוכה וישמש דוגמה לעסקנים ותיקים וצעירים.

---

על מות עקיבא גוברין

מאת

ישראל כהן

¹

א

משחר נעוריו הכשיר את עצמו להיות חלוץ בארץ ישראל ולהצטרף למחנה בוני המולדת והחברה החדשה. ולאחר שעלה ארצה עבד במקומות שונים וספג לתוכו את ההווי של פועל עברי על כל מה שכרוך בכך. ולא עברו אלא שנים מועטות ונעשה איש-ציבור וכל כשרונותיו נתגלו בו. תחילה כאיש האיגוד המקצועי ואחר כך כחבר הכנסת, מן האחראים ביותר למהלך העבודה והמאבקים שבה.

בהיותו איש נימוסים, היודע להתהלך עם הבריות, נטל על עצמו לעתים קרובות משימות של בירור ושל בוררות, כי ידע לנהל משא ומתן תרבותי, שיש בו יחס של דרך-ארץ לדעת הזולת, גם אם הוא מתנגד או יריב. ובעיקר משום שהאמין בכוחה של פשרה ובהכרחיותה החיונית נוכח קיומם של אינטרסים מנוגדים בין מפלגות ואישים. הוא רכש אמון גם מצד הפועלים שהביא להם פשרה, שיש עמה ויתור, וגם מצד מעבידים ויריבים. כי האמינו ביושרו ובחכמת התיווך שלו.

עם זה היה איש העקרונות והחזון. עליהם הגן תמיד בכל להט נפשו, משום שידע כי כל משא ומתן וכל מאבק פנימי וחיצוני תפקידם להשיג את המטרה העיקרית: לבצר את המדינה, לחזק את תנועת העבודה שהיא ערובה לנכונות דרכה של המדינה והחברה. בעל יוזמות רבות היה בחיי ההסתדרות, המפלגה והכנסת, וכשר התיירות בממשלה. כי בנאי היה מטבעו וכל תכנית קונסטרוקטיבית כבשה אותו ונעשה שותף לה.

היה טיפוס מיוחד של עסקן ציבורי, שאין רבים כמותו. בעל ייחוד אישי וציבורי היה. היה תלמיד חכם ומוקיר סופרים וחכמים, שלט בלשון העברית שליטה מלאה, בסגנונו היתה לחלוחית של תורה, כי אמנם בעל תורה היה. גם בהיותו עסוק וטרוד בעניני חול גמורים לא הסיח את דעתו מן הספירה הרוחנית של המדינה והחברה שלנו. מזמן לזמן כתב מאמרים על בעיות העומדות על הפרק, אבל הקדיש את מיטב שעתו ודעתו גם לענינים עיוניים, למחשבה הציונית ולקביעת דרכה של תנועת העבודה. אף על סופרים וספרות כתב, והיה משלב חרוזי שיר גם בנאומיו וביחוד במאמריו, מצטט הוגי דעות יהודים וכלליים, מה שהעיד עליו כי הוא קורא נבון והוגה-דעות, שאינו מסתפק בעולם המעשה אלא מתפנה גם לעולם העיון. וכן עסק, כתחביב, בארכיאולוגיה, שקד על לימודה, בא בדברים עם מומחיה, וגאוותו היתה על האוסף הצנוע שטיפח בביתו.

היה גם איש-פולמוס, שידע להכריע את מתנגדיו בהומור ובמשחקי לשון ולשכנע את שומעיו; והרבה ממימרותיו השנונות, שהשמיע באולם הכנסת ובהרצאותיו במקומות אחרים, עשו להם בשעתם כנפים.

נסתלק חבר מרכזי, שהיה שנים מבוני המדינה, ממדריכיה ועושי דבריה הבכירים. עליו מתאבלים מרה משפחתו, שאהב והיה אהוב עליה, ידידיו הרבים, המדינה ותנועת העבודה.

---

יהושע רבינוביץ

מאת

ישראל כהן

¹

א

האווירה הרוחנית והמסורתית שספג יהושע בימי נעוריו בעיירתו ובתנועת העבודה בארץ, החינוך המתוקן שנבלע בדמו והלימודים ההומאניים והכלכליים שלמד, העניקו לו שלוש מתנות: חכמת המיספרים והספרות (פא קמוצה), אהבה לספרות ולספר, ושאיפתו לספירה רוחנית גבוהה. שלוש אלה היו מזוגות בנפשו של יהושע ובחייו.

המיספרים והספרות דבקו בו כל חייו, כגזירת הגורל. בחו“ל היה מורה עברי בבית-ספר “תרבות”, אולם בבואו ארצה נעשה מנהל חשבונות ב”המשביר המרכזי", אחר כך היה מראשי הקואופרציה השיתופית, כסגן-ראש עירית תל-אביב היה ממונה על כספים ותיכנון, וכראש-העיר ערך תחשיבים לבנין העיר, ואחר כך היה שר-השיכון, ולבסוף נעשה שר-האוצר של ישראל. ולא עוד אלא שגם בשתי שנות חייו האחרונות לא הירפה ממנו העיסוק בחשבונות ובספרות, שכן נטל עליו את התפקיד הקשה והאפור לתקן את קופת-המפלגה, הריקה מכסף והמלאה חובות.

נטיה זו למיספרים ולחשבון אינה מקרה אלא עצם. כשם שהאמין, שחברתנו חסד תיבנה, כך היה ברור לו, כי המדינה חשבון תיבנה. כדי להקים מולדת, משק ממלכתי וכלכלה מדינית יש צורך בבנק, במומחים, ביבוא וביצוא, במקורות מימון, במסים ובמכסים, במאזן של הוצאות והכנסות ובתכנית מקיפה ומחושבת. והוא קנה לו מישנה כלכלית, שהיתה פרי לימוד ונסיון וראה עצמו בקי בתחום זה ולכן החליט לתרום בו את תרומתו. אין מיספרים וחשבונות ממעטים את דמות האידיאלים, אלא, להיפך, מחזקים את הסיכוי להגשמתם, המיספרים האמיתיים מחכימים ומדריכים. והוא אהב אותם. הם היו שעשועיו. היה משיח עם המיספרים והם היו משיחים עמו. הם קסמו לו. היה חורז אותם בקהל כפנינים. אף היו לו פסקי-טעמים מיוחדים בשעת קריאת מיספרים. אם היתה כלולה בהם בשורה טובה היה מבטאם בשמחה ואף בנגינה, ואם היתה בהם בשורה רעה, היה מלווה אותם בצער ובקול נכאים. אך באיזו שקידה ובאיזה יושר אינטלקטואלי היה משיג אותם ומצרפם. הכל ידעו, שגם בפולמוס פוליטי אין הוא משחק במיספרים ואינו מסגל אותם לצורך ריטורי, אלא הם פרי השכלה, אמת ואחריות. זהירות והקפדה היה נוהג בכל צירוף ובכל סיכום שהשמיע ברבים. המיספרים, הלוחות, הדיאגראמות והמידגמים נעשו לו כעין ציורים רוחניים, שבעדם השקיף על עולמנו, על המדינה, על התישבות ועל עתיד מפעלנו המשקי. הוא עסק בפרוזה קשה, בעלת צליל מתכתי, אבל בתוכה פעם לב פיוטי. וכשם שהמידה, המשקל והקצב שלטו בעולמו החיצוני כך הם שלטו בנפשו. שכן היה אדם בעל מידות וקצב. מחשבתו העברית היתה מדויקת ובהירה, מזגו היה מאוזן והתנהגותו מנומסת. צעדיו היו מדודים ושקטים, כמהלך באנפילאות, כי סלד מפני סנדלים מסומרים. אבל צאו וראו: באנפילאות רכות אלו, בהילוכו החרישי, בדברי ויכוח ללא קול רם – הוא כבש את בני שיחתו. ובלא שימוש במרפקים הגיע לשלב גבוה במעלות השירות במדינה ובעם.

לא קלה היתה דרכו. הוא בא במקומו של “הפטיש החזק”, ספיר ז"ל. בדעת-הקהל היה יהושע כעין ענבל לעומת הפעמון הגדול. אך לא עברו ימים מרובים והוא נעשה בקיא במסתרי הכלכלה הישראלית, צרכיה מעלותיה ותחלואיה. הוא הפתיע את כל המפקפקים והפליא לעשות במלאכת הניווט המשקי.

גם תפיסתו הכלכלית והמדינית ינקה מן המזג הזה. היא היתה מתונה, מיושבת, נאמנה למטרה, בלי קפיצות. ופירושה הפשוט היה: אין משיגים יעד מדיני או משקי, ולא שלום, על ידי הצהרות קיצוניות ולא על ידי מעשים פזיזים, אלא בשיקול נכון של מצוות-עשה ולא-תעשה.

ב

ותוך כדי פעלתנותו הגדולה במפלגה, בהסתדרות, בעיריה ובמדינה, שמילאה את סדר יומו היה מפנה לבו ומוחו לספרות. הוא ידע את הספרות העברית מנעוריו והיה משתדל לקנות בה דעת שלמה ככל האפשר. אהב את הספר והוקיר סופרים והשתדל לטובת שניהם. לא פעם, בפגישותינו, היה מגלה בקיאות והבנה בחזיונות ספרותיים שונים והיה שואלני על טיבם של ספרים שהופיעו, כדי לרכשם ולקוראם. ועשה זאת גם בימים שהיה שקוע עד צואר בעיסוקיו כראש-העיר או כשר-האוצר. הוא ביקש להקים מכשיר כספי, כדי לשפר את תנאי עבודתם של

הסופר והאמן ולאפשר להוציא לאור את יצירתם, ולהעשיר בדרך זו את חיי התרבות של העיר. לפיכך, גדולה היתה שמחתו בשעה שהקים את קרן תל-אביב לספרות ואמנות, כי ראה בה התגשמות שאיפתו לתת חלקו להאדרת התרבות העברית. סייעתי לו ככל שנתבקשתי על ידיו, והייתי עד למאמציו לפתח קרן זו, אף שמעתי את חלומותיו על סיכוייה ועתידה. ואמנם מפעל גדול וחשוב יצר, המורגש יפה בספרות ובציור, בנגינה ובמחול, במשחק ובפיסול. משיחותיו נרמזתי, שאי-פעם חלם, אולי, לכתוב בעצמו, אולם משהכיר את גבולות יכולתו גמר בנפשו שהוא יהא משמש סופרים ותלמידי חכמים, יתמוך בספרות ובאוניברסיטה, ויהיה מעין מה שהיה זבולון ליששכר. ויתורו זה מדעת, ובלי הרגשת-תיסכול, גיבש בו יעוד ברור, והוא מימש יעוד זה בחיבה ובגאון, בטאקט ובתבונה. הוא היה מסייע בצינעא לסופרים רבים, לא כפטרון אלא כחבר; היה שומר מוצא פיו. ההן שלו – הן, ולהאו – לאו. בפעילותו זו באה לידי ביטוי חדוות-הנתינה שלו. הוא היה חונן ונותן, עצה ועזרה, בבת-צחוק, כדבר המובן מאליו, בלי לצפות לשום גמול. בחינת שכר-מצווה – מצווה.

ג

היה אוהב-הבריות, נאמן בידידותו ובעל ענווה. לא סלסל בעצמו ובמעשיו ונמנע מן ההתבלטות היתירה. בשמעו מלה של שבח, היה משפיל עיניו. לא רק מצניע לכת היה, אלא גם מצניע את מעשיו והישגיו הגדולים. לאחר שהקים את המפעלים, לא ראה צורך לפרסם את יוזמתו וחלקו בהם. והציבור נהנה, אך לא יכול היה להודות לו בברכת-הנהנין. על ידי כך גרם למיעוט דמותו ושמו. רבבות נהנו מפארק-הירקון, שנתן לתל-אביב, אך מעטים ידעו כי ידו ומוחו ולבו טיפחו אותו. הוא שקד על פיתוח שכונות העוני, גינן את העיר, הקים בה מוסדות ומועדוני-נוער, יצר מקורות-עזרה לספרות, לאמנות ולאוניברסיטה; כשר-השיכון דאג לזוגות צעירים; כשר-האוצר נכנס בהעזה, בתנופה ובכשרון-המעשה לתוך האינפלציה היוקדת, וכיבה בה יותר ממחצית התבערה; הקטין את הגרעון הממאיר, ותוך כדי כך שמר מכל משמר שלא תתגבר האבטלה. הוא שינה סדרים, חידש שיטות-פעולה, תיקן קלקלות והפך מקובלות, אך לא התגנדר ב“מהפך” ולא בשינוי-משטר.

ולא פירטתי כאן אלא מעט מן המעט של עלילות יהושע. אולם הוא עצמו היה שרוי ראשו ורובו בצל. הוא נחבא, כביכול, אל הכלים, בלי-עשייתו. כל הטכניקה הפירסומית, המפותחת בארצנו עד-דק, היתה זרה לו. הוא היה נזיר בתחום הפרסום. הוא פעל בלי זרקור ובלי רמקול. גם כשנענה כשר-האוצר לצלמים ולמראיינים ולשאר כלי-התקשורת, היה עושה זאת בלי רצון, מתוך צורך השעה או צורך הענין שדחק בו. וגם אז היה מדבר מתון מתון, בנקיון לשון, בנימוס ובכבוד לבני-שיחו או ליריביו. כך הצניע את פעלו מדעת ושלא מדעת. ולא כפוזה; היה רחוק מאד מפוזות ומהעמדת-פנים; אלא מתוך תכונת נפש יקרה: איסטניס היה. הוא הרגיש, שחולין הוא לאדם להכריז על מידותיו ומעשיו. אכן, הוא קיפח את מעמדו ואת המוניטין שלו. אך הוא היה בטוח, שהמפעלים מעידים על עצמם ועל יוזמיהם. אלא שעדותם היתה איטית, ורק עכשיו נשמעת עדות מפורשת, אם כי מאוחרת קצת, מפי מאה עדים.

ד

שמעתי וקראתי שיהושע רבינוביץ היה “ביצועיסט”. ודאי, כאיש-“המשביר”, כראש-עיר, כשר-האוצר וכממונה על תכניות בנין וקימום ושיקום והגשמתן – היה איש-ביצוע. אילולא היה כזה לא היה ראוי לתפקידיו, והיה מועל בהם. הוא היה איש-ביצוע טוב, אחראי, מוצלח, בעל דמיון ובעל הישגים מצוינים. אבל אם כוונת המגדירים, שיהושע היה אדם, שהביצוע הוא המטרה עצמה, שעולמו מצומצם בטכניקה של עשייה, שהעקרונות טפלים בעיניו והאידיאולוגיה בטלה – אין לך טעות חמורה מזו!

יהושע היה בעל שרשים יהודיים עמוקים ובעל תפיסה ציונית סוציאליסטית. הוא שאב מלוא חופניים דעת ואמונה מערכי היהדות, מחזונה של תנועת העבודה, מן השאיפה להקים בארץ חברה חדשה וצודקת. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית היתה אמת-המים, שעברה תחת מעשיו הפרטיים והציבוריים והישקתה אותם אמת חיונית. היו לו חיי נפש עמוקים. היה רחוק מאד מפראגמאטיזם, המזהה את האמת עם התועלת וקובע חשיבותו של מעשה או מפעל לפי יתרונו החמרי בלבד, ורואה בכל עיקרון רוחני מכשול והפרעה. יהושע האמין בערכים יהודיים ואנושיים, שגם הפעילות הכלכלית שלנו, ההתישבות והצבא, המלחמה והמדיניות מודרכים על ידיהם וכפופים להם. בידי יהושע היה קנה-מידה מוסרי, שהיה פועל בקרבו תמיד ומכריע את הכף. מעשיותו היתה איתנה, נחרצת, אך לא יבשה. לחלוחית של הומאניזם היה בה. חיי האדם היו בעיניו הערך העליון והמוחלט, שכל הנכסים והקנינים והטכניקה צריכים לשמש אותו ולא להיפך.

מתוך פגישות ושיחות אינטימיות עמו, במשך שנים רבות, מתוך דיאלוגים ומונולוגים, שהיתה בהם לא פעם השחת דאגות ובקשת עצה ואף מן היסוד הוידויי, הריני אומר בכל הפשטות והאחריות, כי יהושע היה איש השואף לספירה רוחנית עליונה. העסיקו אותו בעיות-העולם וחידות רוחניות וחלחלו בו שאיפות נעלות, מעבר לעסקי חולין ומאידך-גיסא של הגלגל היומי המנסר. ברשות הרבים הצניע אותם, כאילו התבושש בהם, אבל בשיחות טן-דו אתי הן פירכסו ויצאו, לפעמים, דרך-אגב. באותן השנים, שהיה שר-האוצר, וכל רגע היה יקר לו, וכל מיני נצרכים ביקשו ממנו נדבה של חמש דקות לשיחה, היה פתאום מודיע לי, שברצונו להפגש אתי. הטעם הגלוי היה איזה ענין סידורי, אבל המניע האמיתי היה הצורך בשיחה, באתנחתא, ועל פי הרוב באה דווקא אותה שעה לידי התגלות אישיותו הנכספת לשעה של רוגע נפשי בספירה הרוחנית. בשיחה האחרונה, שנתקיימה בביתי כשבועיים לפני מותו, דיברנו על הלל צייטלין, שעליו כתבתי ב“מאזנים”, כי ראה את עצמו כמשיח של זמננו. בענין רב עסקנו בפרשה, כיצד רואה בשר-ודם את עצמו כמשיח, ואחר כך הוא מת מות-קדושים. ואין זה אלא נושא אחד מני רבים. מיטב שאיפתו היה לזכות בזמן פנוי ולחיות חיי רוח. והוא הכין עצמו לכך בהתעוררות מיוחדת.

ובסיום אומר, שכשם שיש קירבה שרשית בין המלים: מיספרים וספרות (פה קמוצה) ספרות וספר, ספר וספירה, כך היו יסודות אלה פתוכים בנפשו של יהושע רבינוביץ, והן שעשו אותו דמות מיוחדת, של עוסק בצרכי הציבור. יהושע כרע נפל. פשוטו כמשמעו. חייו נקפדו בבת-אחת. הסתלקותו היא אבידה גדולה ומכאיבה למשפחה, למדינה, לתנועה ולידידיו.

---

פנחס ספיר

מאת

ישראל כהן

¹

פנחס ספיר היה ידוע כאיש המספרים. בזכרונו המופלא נסתדרו הספרות סדרים סדרים ונהפכו במשך הזמן לעובדות חיות וממללות. היה בעל תפיסה מהירה, תפיסת-ברק, וכל תכנית כלכלית או בעיה משקית, שהיתה עולה על הפרק או מוגשת לפניו, נתפסה לו לא רק בהיקפה אלא גם בפרטיה. כוח הניתוח שלו היה מושחז והיה מגלה מיד בבהירות את היתרונות והמגרעות של כל הצעה או רעיון. תמיד התנהל דיאלוג שלפיהן היה פועל, או טעויות, שהזהירוהו מפניהן. זה הכשיר אותו להיות קברניטה של ספינת הכלכלה שלנו, בחינת יוסף המשביר, שעל פיו ישק כל דבר המשק. הוא ענק את גלגל הכלכלה על צוארו וכיוון אותו לפי צרכי הזמן והמדינה.

ספיר לא היה איפוא רק איש הכלכלה והמיספרים היבשים. אנחנו הכרנו את ספיר בעל הלב הרגיש, הנכסף לחום, הער לבעיות של יחיד, של יחידים והמוכן לעזור ולהקל ממצוקתם. מאחורי הקול הרם הסתתר איש-לחש בעל כושר האזנה. הוא היטיב לשמוע לדברי בן-שיחו ולהיענות לבקשתו.

אף על פי שכלכלה ומשק היו ראש מעיניו ותחום פעולתו העיקרי, לא הצטמצמה מחשבתו בהם בלבד. הוא ידע שזהו צד אחד, חשוב, של חיי עם ומדינה, אך החשיב מאד את הספרות העברית ופיתוח המדע; הוא עצמו טיפח נכסים, אך לא פחות מהם ראה צורך בערכים, שבלעדיהם נהיה אומה נחשלת. היה מוקיר סופרים וחכמים והתפנה מזמן לזמן לשמוע מה בפיהם, מה מעיק עליהם ובמה יוכל לסייע ליצירתם. והבקיאים בדבר יודעים, שהירבה לעשות בתחום זה, אם כי בלא פומבי רב. כי שרשיו היו נעוצים במורשת ישראל ובתרבות העברית ורצה בכל מאודו בהנחלתה לדורות הבאים.

הוא לא היה איש המדרש, אלא איש המעשה. אבל סוף המעשה שלו במחשבה תחילה, במחשבה יסודית, הניזונה מן המציאות, וגם משפיעה עליה ומשנה אותה. יצר-העשייה שלו היה גדול, וכושר הביצוע שלו כביר. הוא שאף אל המעשה הבונה עם, חברה, מדינה. כאיש ריאליסטי לא זלזל בפכים קטנים, אבל לעיני רוחו ריחפה תכנית אדירת ממדים הכוללת כל ספירות החיים והכלכלה, שיש בה כדי להקים המסד והטפחות של משק ישראלי לתפארת. ולמען הגשמתה רתם את כל כוחו וכשרונו, ושום מאמץ לא היה גדול מדי בעיניו. כל מה שיש לו היה קודש למטרה זו. והרבה היה לו: יזמה עשירה, מעוף, כושר ביצוע, כוח-התמדה מופלא, שקידה, חריצות, תבונת יחסים, וחזון, שממנו ינקו התחזיות שלו.

הופעתו בציבור היתה משכנעת ונוטעת אמון. דבריו היו שקולים ומוסמכים. שום פולמוס מלוהט לא הוציא אותו משיווי משקלו ולא שינה את שיטתו וקו פעולתו. כי בעל בטחון היה ובעל מזג מאוזן. השכל והרגש, התשוקה לגדולות וחוש המציאות, פעלו בו במתואם, ויסוד אחד השאיל אורו לחברו.

בעל עקרונות היה, עקרונות אידיאולוגיים, מדיניים וחברתיים. ונאמן היה להם בקנאות. הפשרה, הכפויה על כל מי שעושה בחומר ובלבנים במציאות, שיש בה מפלגות וקבוצות לחץ, וחילוקי דעות, לא חלה על עקרי האני מאמין שלו, שעליהם לא ויתר. הוא הודיע עליהם, אפילו לא היו מקובלים ועוררו מחלוקת. אך הכל, לרבות מתנגדיו, הודו בכנותו ובזוך כוונותיו.

אם תצוייר פעם מפת היזמה והביצוע של פנחס ספיר היא עתידה להקיף את כל הארץ, את מדינת ישראל ואת הגולן, את השטחים המוחזקים ואת סיני. בכל מקום חתומים ידו, מוחו, לבו, מחשבתו וחזונו.

לפיכך הוא יהיה חתום בלבנו ובלב המדינה כיוזם גדול של מדיניות כלכלית, כמנהיג ציוני, כנאמן בית ישראל, וכבעל חזון מאיר.

---

זליג לבון

מאת

ישראל כהן

¹

זליג לבון היה ממשפחת הבנאים. בכל מה שעשה, מראשית עליתו לארץ, אם כפועל או כעסקן, או כאיש כלכלה ומשק, היה מניח יסודות ובונה. תמיד היתה אַמת-הבנין בידו. הוא ראה את יכלתו ויעוּדוֹ בתחום היצירה הממשית, בהוספת נכסים של קיימא למדינה, ולהסתדרות. הוא היה אדם חריף מוח והיה בקיא גם בעניני אידיאולוגיה ובנושאים מדיניים, ולפעמים אף הביע עליהם את דעתו בעל-פה ובכתב, ודבריו היו ראויים להישמע ולהיקרא; אף על פי כן, לא להם הקדיש את עצמו, ולא בהם ראה את תעודת-חייו, אלא ברכישת קרקעות, בהקמת שכונות, בפיתוח ישובים ובשיכון פועלים. עליו אפשר לומר ברוח המקרא: ויהי זליג לבוֹן בונה עיר! ולא בעיר אחת בנה, אלא מערכת של בנייה היתה פרושה בכל הארץ, והוא היה צופה הליכותיה ומכוון את מגמותיה. כאן, בתחום זה, נתגלתה יזמתו הגדולה, והתנצנץ חזונו, חזון הבנין. כי סוף כל בנין בחזון תחילה. זליג לבון הוכיח לא רק כושר-ביצוע למופת, אלא גם מעוף ורוחב-דעת, ראייה-מראש ובהירות האופק. לספר המעשים הגדולים שלו, שהוא אפוס נפלא של יחיד למען הציבור, קרא בשם צנוע: קורת גג. אך גם בשם צנוע זה מקופל הרבה. מתן קורת גג מעל ראשו של עם עולה, הבא לארץ תלאוּבוֹת, הוא מעשה רב, מפעל אדירים. התקרה, נקראת בעברית גם שמי-קורה, שכן מה שהשמים הם לאדם הנמצא בחוץ, כך היא קורת הגג, לאדם הנמצא בבית. ואמנם מי שהכיר את זליג לבון, את תכונת נפשו, את התלהבותו המסותרת, את צמאונו לטוב, לערכי חיים ומוסר, יודע, שמזיגה זו של שמים וקורת-גג, של רוח וחומר, היתה שאיפתו לראותה בחייו ובחיי האומה.

ואולם אם התכונות והתפקידים האלה הם בחינת מפורסמות שאינן צריכין ראייה, מפני שהם חרותים בישובי הארץ, בעריה ובשכונותיה, הריני מבקש להפנות את הדעת לצד אחר, לסגולת-נפש יקרה של זליג, שאינה ידועה לרבים. הלא היה מידת החסד שבו. בידו האחת היה אוחז אמת-הבנין ובידו השניה אַמת-החסד. ערכי המוסר שספג בביתו ובעיירתו שבגליציה נטעו בו הרגשה איתנה, כי העולם, וביחוד עולמה של ישראל המתחדשת, חסד ייבנה. יש כללים, יש סדרי תור, יש חוקים ויש דין, אבל יש צורך גם בלפנים-משורת-הדין. ישנו ציבור, כלל, חברה, אך ישנו יחיד, אדם לעצמו, פרט, והוא יסוד כל ציבור. ביחוד יפה כוחו של דבר זה לגבי ציבור המשתכנים בישראל, הבאים מארצות רבות, שמושגיהם על שיכון ותרבות דיור שונים ומשונים זה מזה כל כך. מה קל להרגשת הקיפוח להיכנס בלב אנשים כאלה. בתחום הענינים החיוניים שהיו מסורים בידו, תוך שמירה על העקרונות המשקיים והחברתיים, הקפיד זליג שלא יתעלם היחיד מן העין, ולבל ייפגע, והיה מטפל בצורה אבהית, חיסדאית, בבעיותיו המיוחדות של אדם, שחרגו מן המסגרת הרגילה, השיגרתית. הוא היה ממתיק את הדין ומתקין תקנה לקשי-תקנה. בזכרונו המופלג היה מכיר ויודע כל אחד בשמו ופוקד כל מי שנזדמן לידו וממציא פתרון או עצה לבעיתו המכאיבה. ואלה שנהנו ממנו עצה ותושיה ופתרון – רבים מני ספוֹר.

צורה נעלה אחרת לבשה בו מידת החסד בהיותו אחיעזר ואחיסמך ופטרון נדיב לסופרים. זליג היה אדם משכיל, אוהב ספר ומוקיר סופרים וחכמים. התרבות העברית היתה בשבילו צורך ראשון ויסוד האומה. הוא ראה בכל סופר ויוצר בונה רוחני, המקביל לבונה החמרי. שניהם תאומים הם. אבל בהיותו מקורב לבריות ידע יפה מה הם תנאי עבודתו וחייו של סופר עברי. ולא אחד ולא שנים באו לפניו בבקשת עזרה להוציא את ספריהם. דלתו היתה פתוחה ואזנו היתה קשוּבה לצרכי איש הרוח. כי ראה עזרה זו כחובת החברה וכחובת-הלב שלו. והוא מילא אותה במאור פנים, בלב צוהל וכאילו בדרך אגב, כדי לשמור על כבודו של המקבל, כי אציל-נפש היה. הבטחתו היתה חגיגית, אך לא בקולי קולות, אגב הבלטת מעשה חסדו, אלא בבת-שחוק. הוא היה משען ומיבטח, חבר נאמן, איש-מעשה, שעשייתו רווייה מחשבה, רגש, אהבת האדם וחזון האומה. מבחינה זו השאיר מותו חלל בחיינו. אך זכרו לא ימוש מקרבנו!

---

גרשון אגרון

מאת

ישראל כהן

¹

איש-סגולה היה, שאישיותו היא פרי תכונות נפש מלידה ופרי טיפוח עצמי ושקידה על הגשמת כוחותיו הגנוזים. ותולדות חייו מעידות על כך. כל ימיו למד תורה, קנה לו השכלה ודעת, רכש לו בקיאות בהוויות העולם וצבר נסיון בעיצוב חיי ציבור. אולם כל אלה קיבלו אורם מאישיותו המוסרית ונתגוונו מתורת-המידות שהיתה מזוגה בדמו. לפיכך כל מי שבא במגע עמו, בין בדברים שבין אדם לחברו ובין בעניני ציבור, היה חש כי לפניו אדם יקר-נפש, נעים הליכות ודובר אמת בלבבו ובפיו. אהבת האדם שבו נאצלה על כל שיחה ועל כל משא-ומתן עם זולתו. צירוף מופלא זה של תכונות וכשרונות מוּלדים ונקנים, המשלימים אלה את אלה, זהו ששיווה לדמותו חן וחסד בעיני כל רואיו.

אַגרון היה לא רק אדם יפה באהלו ובמסיבת ריעים, אלא גם בעל פעילות יוצרת בקנה-מידה רחב. מימי בחרותו ועד יום מותו היה שותף ביצירת חיי ציבור וחיי תרבות. ניהל תעמולה ליצירת הגדוד העברי והתנדב להיות אחד ממנו. היה עורך עתונים ציוניים, נואם ונבחר לועידות ולקונגרסים. וכל מקום שהיה משקיע עצמו, היתה תרומתו עושה רושם. עושר-רוחו וטוהר מצפונו וכושר-המעשה היו מלאכיו הטובים. הם שסללו לפניו דרכו, הקנו לו אמון-חבריו ועשאוהו מנחה ומדריך. עם היותו איש-מפלגה נאמן לא הצטמצמה השפעתו בחוגו בלבד, אלא כבש ברוחב דעתו גם יריביו והיה מקובל על רבים. משהו חגיגי היה בהופעתו ובדיבורו האיטי, הפייסני. מעולם לא רם לבבו ולא גבהו עיניו, אף על פי שהלך מחיל אל חיל. מנהגו עם הבריות היה בפשטות ובצניעות. לא זלזל בקטנות וראה בהם יסוד לגדולות.

כשייסד ה“פלשתיין פוסט” ונעשה עורכו, נפתח לפניו שדה רחב לפעילות עתונאית ומדינית. הנסיונות שרכש בתחום זה בעתונות האנגלית היו לו לברכה. וידוע מה חשוב היה תפקידו של עתון זה בימי ממשלת המנדאט כמליץ בין הישוב ובין אותה ממשלה ופקידיה. הוא תרגם ברוב תבונה ואחריות את תביעות הישוב והתנועה הציונית ואת מאבקן העקשני לשפה המובנת להם וסייע להסברתן ולהשגתן. הוא חינך חלק גדול מן העולים קוראי אנגלית, שלא ידעו עברית, והשריש אותם במציאות הארץ-ישראלית. אלו היו משימות כבדות ומסובכות וכדי למלאותן היה צורך בהבנה רבה ובהבחנה דקה, והן נתגלו באַגרון במידה מרובה.

תרבותו האנגלית הכשירה אותו למלא שליחויות לאומיות נכבדות שונות על במות בינלאומיות ואף עשה זאת על הצד הטוב והיפה ביותר. וכשפרש מעריכת העתון “ז’רוזלם פוסט”, נטל על עצמו תפקידים חדשים. הוא היה לפה לשאיפות העם בעולם בפגישות ובועידות שונות. ושמו הטוב וסגולותיו היפות ונאומו הנאה והכובש חיבבוהו וסייעו לו להטות לב יחידים וציבורים שהיה פונה אליהם בשם המדינה או העיריה. לא רבים הם האנשים, שהד ביקוריהם היה נשמע זמן רב לאחר כך.

כגולת-הכותרת לעבודתו הציבורית היתה היבחרותו לראש עירית ירושלים. בכהונה זו באו לידי גילוי מידת הטאקט, תרבותו הנפשית, כשרונותיו ונסיונותיו הרבים. בה השקיע את מיטב חלומותיו וכוח-מעשיו. סלל בה כבישים, התקין תאורה, שיפר את מצב התברואה, שקד על פיתוחה ומשך אליה יזמה כלכלית. הוא נשתזר בעתידה של ירושלים והיה הוגה בה בשכבו ובקומו, בצאתו ובשובו. ואף בהיותו מוטל על ערש-דוי, סובל ונענה מיסורי הניתוח, לא הסיח את דעתו מירושלים שבמציאות ושבחזון, התענין בכל פרטי המהלך של ההכנות לבחירות. כי הוא היה מאותם האנשים, שכוחם בהתרכזותם בנקודה אחת. ובהתדבקו בירושלים, הזדהה עם גורלה, עשה למענה מאמצים מופלאים, הוציאה ממעמדה הכלכלי הנחות והעלה אותה לראש תכניות המדינה.

על כן גמל לו הישוב בירושלים גמול-אהבה-וכבוד, ורבים ומרובים המליצו להיבחרו שנית לראש עירם.

אולם יום לפני הבחירות נאסף גרשון אל עמיו ונטמן באדמת ירושלים היקרה, שכל כך אהב אותה. וגדול האבל ורב הצער!

---

חיים גרינברג

מאת

ישראל כהן

¹

יפה-נפש ויפה-ניב, נעים הליכות ורווי תרבות, דמות בולטת בתנועת העבודה, דמות טהורה. נואם שגיב ואיש-שיחה נלבב, עסקן ציבורי ובעל נעימה אינטימית כובשת, סופר ועיתונאי, פובליציסט ואיש-המסה, בודק הנחות מקובלות ושוחר-אמת. שקט מבחוץ ונסער מבפנים, אינדיבידואליסטאן ומבטא הדור, נאמן ביתה של תרבות ישראל ובקיא בהליכות-העולם ובספרויות העמים.

חייו של גרינברג משופעים עלילות גדולות. מימי עלומיו הקדיש את כשרונותיו הרבים והמזהירים לתחית העם, לכיבוש רצונו ולהתחדשות חייו הלאומיים והתרבותיים. תמיד עשה ביודעים ובלא-יודעים נפשות לציונות, כי כוח-קסמים היה בפגישותיו עם רבים ושונים וזרים. והוא אהב להאבק עם זרים אשר לא הבינו אותנו, כאילו שש לגייר נפשות כאלו. מכאן פולמוסו עם גאנדי וניהרו. היה ער לכל גילוי תרבותי אנושי ולכל סבל אנושי באשר הוא שם. היה לפה לכושים באמריקה והעמיק בבעיותיהם ותבע את עלבונם.

תפקידים גדולים ונכבדים מילא בתנועה הציונית ובתנועתנו. מאישי “הפועל הצעיר” וממטפחי ערכיה. היה עורך “העולם”, “פארן פאלק”, “עתידנו”. כעורך ה“אידישער קעמפער” של מפלגת פועלי-ציון באמריקה הפך את העתון לבמה רצינית בעלת פרצוף תרבותי מובהק וברצותו להחדיר את דבר א"י העובדת גם לחוגי דוברי אנגלית, יצר את הירחון “ג’ואיש פרוֹנטייר” וערך אותו בטוב טעם ודעת. וגולת הכותרת של תפקידיו – כחבר ההנהלה הציונית וכראש המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה. בתחום זה שפע תכניות וחידש כמה חידושים מועילים.

עם מותו נסתלקה מעל הבמה הוגה-דעותיה של תנועתנו, אדם שמחשבתו היא מזיגה של העזה ואחריות, אמן-הביטוי, מפליא בניסוח הגותו, מחדש בצורה ובתוכן ואיש המצפון.

יובל שנים עמד באהבה ובמסירות וברוב יכולת על משמרתו הציונית, הסוציאליסטית, הספרותית והתרבותית, עד אשר הכריעתו מחלה ממארת.

---

י. ל. מגנס

מאת

ישראל כהן

¹

מן הדמויות הנחשבות והמענינות של העם היהודי היה מאגנס. בעל השכלה יהודית וכללית גדולה ובעל מידות. איש רב-פעלים היה מנעוריו. סבלות העם היהודי חרתו בו את רישומיהם ואף העירוהו לפעולה, תחילה באמריקה, שבה עשה עבודה חינוכית נכבדה, ואחר כך בא"י, שבה היה נגיד האוניברסיטה ועוסק בצרכי ציבור. רב-גווני היה, אך הקו המיוחד שבו חיה אותה יכולת להתיצב כנגד הרבים ולטעון לצדקת דרכו, גם בשעה שהמקשיבים לו היו מעטים מאוד. לכאורה היו הליכותיו בשקט ובמתינות, אולם הן הטילו כמעט תמיד סערה בציבור. לא-אחת עורר את מורת-רוח הישוב בדבריו בכתב או בעל-פה, בנאומיו באוניברסיטה או בעדותו לפני ועדת חקירה; אבל תמיד היתה הבקורת עליו מתוך יחס אישי רציני. את מעשיו ביקרו, אך אותו עצמו כיבדו, שכן לא היה כל ספק בכך, שגם טעויותיו נובעות ממקור טהור.

כאדם בעל השקפות מתקדמות היה קרוב מאוד מבחינה חברתית לתנועת העבודה, ובתקופה מסויימת אף התקרב אליה, אולם דרכו המיוחדת, והמוזרה לפעמים, במדיניות הציונית, הקימה מחיצה ביניהן. ולפי שראה את כל עניני הציונות דרך השפופרת של התכנית הדו-לאומית, ולא שעה לתמורות הזמן הברורות, היה דן גם את תנועת הפועלים מנקודה זו בלבד.

הוא היה יריב מדיני, המכריח את המתווכח להכשיר את עצמו לויכוח. יריבים כאלה מפרים כל תנועה. עצם מציאותם של אישים כאלה מעידה על חירות הדעת וההבעה בחברה.

לא היתה הבנה הדדית בינו ובין הישוב, אלא היתה אכזבה הדדית. מצד אחד – הישוב העברי בארץ, המכה שרשים ודרוך כולו למפעלים של ממש, שואף לעצמאות אמת ונוקט מדיניות ריאליסטית, ואילו מצד שני מאגנס, שהיה חדור אידיאלים נאים, אך גם עקרונות מופשטים ולוחם לתפיסה מדינית בלתי ריאלית. אולם על אף הכל היה בן יקיר לישוב, אחד ממכובדיו, שרבות פעל בו ורצה להוליך אותו בדרך הטובה והישרה בעיניו.

---

חנה שפרינצק

מאת

ישראל כהן

¹

ביום ה' שעבר, אחר הצהרים, מתה חנה שפרינצק, אלמנתו של יוסף שפרינצק ז"ל.

בתולדותיה משתקפים חייה של אשה חלוצה מן העליה השניה, שאף על פי שעלתה ארצה עם הוריה, אחותה ואחיה, לא היתה דרכה שונה מחלוצה שעלתה בימים ההם לבדה. עבדה כפועלת בפתח-תקווה וברחובות, היתה גננת בביירות וחברה בקבוצת “אחווה”, שהכשירה את עצמה לעבוד בא"י. וגם לאחר שנישאה ליוסף שפרינצק ובנתה עמו משפחה, שימשה מופת לחיים של פשטות. היא היתה באמת נוות-הבית. בית שפרינצק היה לא רק בית-אב, אל גם בית-אם. השרתה אוירה תרבותית ועיצבה את דמותו של הבית בחכמה רבה, באהבה, בחריצות ובעמל. היתה מכניסה אורחים כל ימיה בבת-שחוק, ובעצמה משרתת אותם, אפילו היו אלה רבים. ומי לא בא לביתו של שפרינצק? מנהיגים ועסקנים, נצרכים וקשי-יום, תיירים ותמהונים – וכולם הרגישו עצמם בטוב.

בהיות יוסף בעלה מחוץ לבית, או במרחקים, היתה נוטלת על עצמה את כל העול בהבנה, ברוך ובהצלחה. היא היתה בקיאה בכל בעיות הישוב והתמצאה בסבכי הענינים של בעלה. מחווה היתה דעתה על אנשים ובעיות, ולא פעם אף היתה חולקת על דעתו של יוסף שפרינצק, שהיה מקשיב לדבריה מתוך הערכה ואמון בשיקוליה. ואמנם היתה חנה תומכת גורלו, ובימים קשים היתה משען נאמן לו.

באצילות רבה נשאה את כאבה ואבלה בשעה שבנה הצעיר אהרן דוד נפל כטייס במלחמת השיחרור.

היא היתה לא רק אשת חבר, במובן המסורתי, אלא אדם-המעלה בזכות עצמה.

כל מכריה ינצרו תמיד בלבם את זכרונה וזכרון ביתה.

---

ישע סמפטר

מאת

ישראל כהן

¹

חייה היו שלשלת ארוכה של מאמצים להשתלם ולהגשים את עצמה, את כוחותיה הגנוזים ואת אמונתה באדם. על כן כה רבו גילויי פעילותה בתחומים שונים. בספירת הספרות והשירה כבספירת העסקנות והתיקון החברתי, בספירה הציונית כבספירת העבודה הסוציאלית. בכל אחת מאלו הגדילה לעשות. ואלו לא היו פעולות נפרדות, שחלו בפרקי זמן שונים. אלא הספירות היו נושקות זו את זו. היא היתה מביאה את עצמה לידי ביטוי בעת ובעונה אחת בדרכי-עיצוב שונות. כי עשירה היתה נפש זו בחמרי יצירה ובמניעים מוסריים, וצר היה להם שטח-פעולה אחד. היא רצתה להחיש גאולה לעצמה ולזולתה בסיועם של כל מכשירי הרוח והיצירה שהיו ברשותה. ותמיד הגתה תכניות ותבניות חדשות: שמא יש בהן איזה נופך להמתקת יסורי האדם ולאימוץ רוחו. כי היא היתה מלאה אהבת הבריות ואחת היה לה באיזו דרך תביע את אהבתה זו. לפיכך היו לה גילויי אהבה פרטיים משלה, שלא כל האנשים החיצוניים עמדו על טיבם והבינו את פשרם. ויש שראו אותם כמחוסרי פשר. אך היא שיקפה בדפוסי-עשיה אלה מן השבח והעליה שבנפשה.

היא היתה טיפוס של חלוץ נצחי, הפותח תמיד בהתחלות חדשות. על כן כה נמשכה אל קהל החלוצים, אל תנועת הפועלים. בקיבוץ חלוצים אחד, בגבעת-ברנר, צררה את כל רכושה החמרי והקימה בית-הבראה ומרגוע. גם בתחום זה לא הלכה בדרך הכבושה; היא שיקעה במפעל זה חלום גדול, הכורך מוסר אנושי ותורת בריאות ומגלמם ביחד. היא תיעבה שפיכת דמים גם של בעלי-חיים; היא היתה משוכנעת, שלא זו בלבד שאכילת בשר בהמה גורמת רעה לנפש אלא שהיא גורמת רעה גם לגוף. משום כך השתיתה את בית-ההבראה על יסודות חדשים.

עם כל קשריה האמיצים אל שאלות החיים הסובבות אותה ועם כל היותה מעורה באדמת הארץ והעם, היתה ניצבת גם מחוצה להם, הואיל ושום חזיון או מפעל לא יכלו לבלוע אותה כולה. צמאונה היה גולש ועובר את גדותיהם ורק מקצתו היה מתרווה תוך עשייה. ולפי שהיין התוסס בה היה מרובה, כביכול, מכדי שהכלים יכילו אותו, היו ניתזים טיפות וסילונות גם דרך חירות. כך היתה מתגלית לפעמים כמחפשת אפיק לשפע שלה, אוזן להגותה ולהבעתה ומסגרת לפעילותה.

הגוף היה חלוש, אך אש תמיד יקדה בו. היא שאפה להורות ולשפוט, להציל ולעזור. כל יודעיה הוקירוה. ועתה ידאב לבם על אדם זה בארץ, שנפטר מן העולם ולבו מלא אהבה לכל הבריאה ורצונו אדיר לתקן עולם!

---

אבינועם ילין

מאת

ישראל כהן

¹

הוא היה הדור הרביעי, ריבע, לגזע ילין בארץ. וחותם המשפחה המופלאה הזאת היה טבוע בו: חיי מישרים, שאיפה לתורה ולדעת, רדיפה אחרי השלום, קשר נפשי עמוק לעם ולארץ וללשון העברית, ורצון אמת להבנה הדדית בין שני העמים השוכנים בארץ הזאת. כל ימיו היו קודש להשתלמות ולהתכוננות למלא את התפקיד שראה את עצמו מיועד לו. בכל מקצוע שעסק זיווג לו תעודה אנושית אף השתדל למלא אותה לפי מיטב יכולתו. לאחר שקנה לעצמו ידיעה רחבה בתרבות ישראל העמיק חקור גם בתרבות ערב ובלשון ערב. זאת לא היתה בעיניו תוספת מקצוע או מלאכה, אלא אמצעי ודרך להשגת המטרה, מטרת האחווה בין שני העמים. הוא הרגיש, כי בשרשים אין הפירוד ביניהם כה גדול, על כן ירד עד לשרשים ומשם רצה להעלות תיקון. היה מכובד על כל מי שבא עמו במגע ומשא ואהוב על רעיו וידידיו. בהיותו מפקח ראשי ממשלתי על החינוך העברי הקדיש את כל עצמו לבעיות החינוך, למחקרו והשבחתו. לא השגיח בסכנות האורבות עכשיו לכל עובר ושב ברחובות האלה, שבאחד מהם נמצא מקום עבודתו, אלא מילא תפקידו במסירות-נפש ממש.

והיום הארור בא. יד זדונית, יד מכוונת ומודרכת, פגעה בו ליד כהונתו ועבודתו. כדורי מוות של מרצחים נשלחו אליו והרגוהו. הישוב, שאותו שירת באמונה ובאהבה, לא ישכחהו.

---

ד"ר שמעון גלבץ

מאת

ישראל כהן

¹

היה אדם יקר, תמים-דרך, רופא, עסקן מפלגתי רב-פעלים והוגה מחשבתה של תנועת הפועלים.

מבוברויסק מוצאו. בימי מלחמת העולם הקודמת עוצבה דמותו. מראשוני החלוץ ברוסיה היה, מעוזריו של יוסף טרומפלדור בקרים, שבה שימש יושב ראש ל“החלוץ”, ומפעילי מפלגת צ. ס. וחבר הועד המרכזי שלה. הוא נאסר כמה פעמים בגלל פעולה ציונית וחלוצית ובשנת 1924 קיבל רשיון עליה לארץ-ישראל. בארץ עבד תחילה כרופא בקיבוץ תל-יוסף, והתערה בחייו. אחר-כך עבד כרופא קופת-חולים בתל-אביב. קודם היה חבר ל“אחדות העבודה” ואחר-כך נכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל, שבה היה פעיל כחבר מועצת הסניף בתל-אביב עד מותו.

בכל התחנות האלו שנרמזו כאן, היה גלבץ נאמן לעצמו ולמשא-נפשו. תמיד היה דרוך לאיזה מעשה ציבורי חדש, ער, מקשיב, מקדיש ממיטב זמנו ומרצו.

אך גולת-הכותרת של פעילותו היתה ביזמתו הגדולה להקמת הקיבוץ העירוני. ביקורת הצדדים החברתיים שבתנועת הפועלים הביאתו לידי מחשבה, שגם ציבור הפועלים העירוני מחוייב ליצור לו מפעל קיבוצי, שבו ימוזגו חיי שיתוף מלאים עם היענות לתפקידים ציבוריים כלליים. ומשהגיע לכלל הכרה זו לא נח ולא שקט ועבד עבודה עיונית וארגונית עצומה, כדי להקנות לציבור הרחב ולמוסדות המפלגה וההסתדרות את ערך הקיבוץ העירוני. בשורה של מאמרים ב“הפועל הצעיר”, ביסס את דרך הקיבוץ העירוני וקבע לו את דפוסו הארגוני והחברתי. מאמרים אלה הופיעו אחר-כך בחוברת מיוחדת. הוא לא נרתע מפני שום קושי ולא חס על כוחו וזמנו ועסק בעצמו בדברים קטנים, ובלבד שיתקרב אל המטרה הנכספת. ואמנם מאמציו נשאו פרי. נרכשה אדמה והותוותה תכנית. כל-אימת שסיפר על כך, היו עיניו נדלקות באש-קודש, כי מעולם לא השלים עם כך, שהוא חי חיים עירוניים, וצורת-החיים החלוצית המקסימאלית אינה מנת-חלקו. בקיבוץ העירוני ראה גם דרך לתיקון נתיב-חייו, שנתעקם, לפי דבריו.

לאחר שנתגלתה בו מחלה רצינית, הפצירו בו הרופאים והחברים שיצא לחופשה. ובעודו מתכונן לכך, מת מיתה חטופה. חבריו ומכריו עטופים אבל כבד על מותו. הם יזכרוהו כחבר טוב, כחלוץ, כמחפש נצחי, כסמל של אי-שקט פורה ומפרה.

---

נתן בן נתן

מאת

ישראל כהן

¹

מתוך העבודה נעקר. ביום הלוייתו עוד קראו הקוראים את מאמריו ב“דבר”, שהיה בו חבר המערכת, וב“הפועל הצעיר”, שבו היה משתתף בקביעות זה שנים. עד יומו האחרון ממש הגה וכתב. מלאך המוות הוציא את הקולמוס מידו, בחטף, כביכול, תוך כדי כתיבה.

הוא היה סופר לענינים כלכליים. כתיבתו היתה תמיד אקטואלית, שופעת חיוניות. בקיא היה בכל חדרי הכלכלה המתהווה ובן-בית היה בכל המתרחש במוסדות ובמשק הממלכתי, ההסתדרותי והפרטי. הוא היה בעל השכלה כלכלית גבוהה ועקב אחרי המתחדש בהלכות המשק והכלכלה בעולם, הן במשנות העיוניות והן בתמורות המעשיות; אך הוא לא בחר לו סגנון-כתיבה למדני, עמוס לעייפה מונחים מקצועיים, אלא דיבר בצורה פופולארית למען ירוץ הקורא בדבריו. וכשהיה הכרח להשתמש בשפה מקצועית, היה מבררה תחילה לכל פרטיה, לבל תעמעם את דעת הקורא הרגיל. מבחינה זו היה מחנך להגוּת כלכלית.

הוא היה מעורה בכל נפשו ברקמת חיי הארץ. שמח לבשר על התקדמותה של כלכלתנו, כדרך שהיה אנוס לא-פעם להתריע על עיוותים וליקויים, שנשתרבבו לתוכה. אותה שעה היה איש-פולמוס חריף. היה בשר מבשרה של תנועת העבודה, שעל ערכיה ויחודה שמר תמיד. הוא רצה לראות במפעליה המשקיים והכלכליים של ההסתדרות תאים של כלכלה סוציאליסטית, שבהם קיימים יחסי-אנוש אחרים ואחריות מוגברת של העובד.

לא רבים ידעו שהיה יועץ כלכלי לשרים ולראשי מוסדות, שהחשיבו את בקיאותו ואת חושו המעשי ואף החברתי-מדיני.

מזמן לזמן היה מסייר בעולם ומביא עמו רשמים רעננים מן המתהווה בארצות מתוקנות בשדה העיון והפעילות הכלכלית. לפרקים היה מקדיש מאמריו לבירור של בעיות עולמיות תוך השוואה לכלכלת ישראל ותוך הוצאת לקח מן הנעשה אצל אחרים.

עבודתו כסופר כלכלי היתה נשמת-אפו ולא אבה להפסיקה גם לאחר שהגיע לגיל הפנסיה. ואמנם יפה עשה, כי לא היה מורגש כל רפיון במלאכתו העתונאית, אלא, להיפך, מפקידה לפקידה גברו בו היזמה והמחשבה, ובלהט-נעורים היה מגיש את פרי הגותו ונסיונו לציבור, כי רבה היתה מסירותו למדינה ולתנועה.

היה חבר טוב ונאמן.

---

צפורה כסה

מאת

ישראל כהן

¹

הכרתיה בפתח תקוה בשנת 1926. אזכרנה: צעירה, תמירה, שופעת חן; ראשה יפה להפליא, שערה שחור ומתולתל וברק-משובה בעיניה. דיבורה בקול דק, תנועותיה זריזות והיא בוחנת בבת-שחוק נעלסה כל הקרב אליה. כולה אמרה הכרה עצמית. היא כבר היתה “ותיקה”. היתה חברה בקיבוץ “ברית-אל”, שחלוצי ברודי יצרו. זה היה עירוב של קבוצה ומיסדר, שהיו לו חלומות ונסיונות מענינים. צפורה נמשכה, כמובן, לנוסח המיוחד הזה. אחר כך נצטרפה לקבוצת “השרון” בכביש עפולה-צמח ועלתה עמה להתישבות בעין-בדה על יד נהלל. לכאורה, היא באה לפתח תקוה לבקר אצל מישהו, אך לאמיתו של דבר באה לבקר אצל הקבוצות הצעירות, שהיו ב“עמק השבע”. שכן נכסוף נכספה תמיד להכיר אנשים חדשים וקבוצות חדשות. היא לא יכלה לשבת בשלווה במקום אחד והיתה מחבבת את החליפות, חליפות המקום והחברה, ההתרשמות וההתפעלות.

מאורעות שונים בחייה הוציאוה מן הקבוצה והלכה לרחובות המושבה. שם נפגשה עם יונה כסה ונישאה לו.

החדר שלה היה כמין בית-ועד לקצת חברים שעבדו בשנת תרפ"ט ברחובות. היא היתה הרוח החיה. פניה המאירות שבו לב כולם. ידעה לשוחח ולהקשיב, רוחה היתה ערה וניחנה בכוח הבחנה רב. במעמדה היו משתתקות השיחות התפלות, שבחורים בגיל צעיר שטופים בהן לפרקים, ובעצם נוכחותה היתה מעלה את רמת השיחה. העליזות היתה מנת-חלקה, ואף מאורעות פרטיים קשים לא העיבו את מאור פניה אלא שעה קלה. היא ידעה את כוח הכיבוש שלה וזה נסך בה הרגשת בטחון והניס את העצבות שהשתלטה עליה. חייה לא היו קלים. יום יום יצאה לעבודה, אם בפרדס ואם במסעדה, ובשובה היתה צריכה לנהל את משק הבית ולקבל אורחים. השכר היה מועט והתנאים בלתי נוחים. אבל היא לא נרתעה מפני הקושי, לא בהיותה פועלת בכביש ולא בהתישבות ולא כפועלת בודדת. חלוצה היתה לפי שורש נשמתה ולא היה לה סיפוק אלא ממעשים שיש בהם תועלת לכלל.

וכשנולדו לצפורה ברחובות בן ובת, התמכרה לחינוכם וקשרים עמוקים, קשרי אהבה ואמון, היו ביניהם עד הרגע האחרון. אך גם עירנותה הצבורית לא רפתה. היא ערגה לחיי חקלאות. וכשחבורה מפועלי רחובות עלו על הקרקע בסביבה ויצרו את כפר בילו, עלתה גם צפורה עם בעלה וילדיה והקימו משק. אולם היא הגיעה אל הנחלה, אך לא אל המנוחה. היא ספגה אל תוכה ערכים והרגלים של חיי קבוצה, ורצונה לשוב לחיים אלה ניעור בה שם שבעתים. כך עברה אחרי תקופה קצרה של חיי מושב לקבוצת שילר.

אין אלה אלא ראשי פרקים לציון תחנות חייה של צפורה. אולם בכל פרק ופרק צפונים חיים עשירים וסוערים, נפתולים ולבטים. היא לא הסתפקה ביש. איזו אי-מנוחה הנידה את רוחה תמיד והוציאה אותה ממסגרתה השאננה. מזמן לזמן נטלה עליה משימה ציבורית, שהיתה ממלאת אותה באחריות גדולה ובהצלחה. במלחמת העולם השניה התגייסה לצבא הבריטי ושירתה במצרים ובמקומות אחרים והיתה מדריכה ומשפיעה באופן התנהגותה ובתבונתה. היא שבה מן הצבא למשפחה ולקבוצה כשכוחותיה מחודשים והחלטתה עזה למלא תפקידים שונים, ואף עשתה זאת בתוך הקבוצה ומחוצה לה בטוב טעם ודעת. חיים עשירים אלה נקפדו בבת אחת בעצרת הזכרון במעגן.

כך היתה עד רגעה האחרון: רעננה, מלאת חן, זקופת קומה, נעימת הליכות, נאה במידותיה, יפת נימוסים, צמאה לעלילות ומחמירה במילוי חובותיה כלפי משפחתה וכלפי קבוצתה. וכך תישמר בזכרוננו תמיד!

---

ישראל רוזנבלט

מאת

ישראל כהן

¹

חלוץ היה לפי שורש נשמתו. מיום עלותו ארצה ועד יום מותו הטראגי חי חיים חלוציים למופת. מעין-חרוד דרך קבוצת “על המשמר” בפתח-תקוה ועד למשמר-השרון עובר חוט סיקרא אחד באורח חייו ופעולותיו: חוט החלוציות החרישית, המרבה תפארת ומאדירה מפעלים. כזה ראינוהו ב“עמק השבע” בפתח-תקוה, בשנות תרפ“ה-תרפ”ו, שבהן נוצרו הרבה קבוצות ופרחו הרבה תקוות. רוזנבלט היה אז כבן עשרים, כולו תסיסה ויזמה, פעיל במפלגת “הפועל הצעיר”, כבש את העבודה והדריך עולים חדשים בפרדסים. בשמחה גדולה היה הולך לנמל או ללשכת העליה, כדי להביא משם תגבורת לקבוצתו “על המשמר”, שהיתה קן-חלומותיו. כמה וכמה נסיונות נעשו אז לליכוד הקבוצות ואחד מהם היה רעיון “קיבוץ הקבוצות”, שהוא הטיף לו. מאותה שעה ואילך נעשה קנאי לקבוצה. בעברו אחר-כך למשמר-השרון נפתח לפניו שדה-פעולה גדול והוא לא רק חקלאי טוב, החוקר ודורש את שאלות הקרקע והחקלאות להלכה ולמעשה, אלא היה אחד המעטים, שעירותם הרוחנית לא פגה גם בעבודה הקשה. משקיות וחברותיות היו לו שני מושגים צמודים ושני תכנים המתנים זה את זה. לפיכך היה קורא תמיד לפעילות רוחנית, ובבואו העירה השתמש בכל הקשרים שהיו לו עם אנשים שונים, כדי להזמינם להרצות בקבוצה, כי אחת היתה מטרתו: לבנות את הקבוצה ולהעשיר את חייה.

איש פעלים היה, שקול בדעתו, נעים הליכות, רך ועדין. בבת-שחוק נדיבה היה מקביל פני כל אדם, מקשיב יפה יפה לאיש-שיחו, אוהב חברה ומכבד את זולתו. מעורה היה בהויתו של כל ציבור הפועלים, גם בשעה שראה את עולמו בחיי העבודה בקבוצה, והקדיש מכוחותיו וממרצו לכל עניני עמק חפר. תמיד היו ידיו מלאות עבודה ומוחו הגה תכניות שונות. והנה, אהה, בצהרי חייו קרהו האסון, שעקר אותו בצורה כה טראגית מתוכנו.