א    🔗

המשא והמתן בעסקי טעם והערכה אמנותית אינו מן הדברים הקלים והנוחים. קשיים חמורים רובצים לפתחו. אעפי"כ לא זו בלבד שהוא בגדר האפשר, אלא הוא גם בגדר ההכרח. היצירה הרוחנית הקיימת והמתהווה היא בחינת מעצמה גדולה, ששומה עליה להלחם עם יריבים חזקים, עם אויבים גלויים ועם אוהבים מתחפשים: הפסיבדו-יצירה והטעם הנפסד. ובשעה שמיני סידקית מוגשים כאבנים טובות והטעם הגס או המקולקל תוקף את ההמון, חודר לביתו ולחדרי-נפשו של היחיד בגלוי ובסתר ומתלבש באלפי פרצופין, אין להשתמט מהיאבקות. הרבה שלוחין למזוייף ולמלאכותי. הם מופיעים בדמות רומן מותח עצבים ומגרה יצרים; בדמות הצגת קולנוע צבעונית חסרת חוט שדרה; בדמות מודעות קיר מרהיבות עין ונבובות תוכן; בנאומי דימגוגים הכובשים בחלקת לשונם ובהפכפכנות רוחם; במעשי-חיקוי חרוצים; בדיליטנטיזם ובלהטי מוקיונים. לעומתם עומדים הטעם הטוב והיצירה האמיתית כמחרישים. הם כל כך בטוחים באצילותם ובצדקתם, עד שאינם רואים צורך או יכולת להידיין עם יריביהם. הם נחבאים בתוך דממתם הדקה, שומעים עלבונם ואינם משיבים. יש תקלה בכך.

בימינו נתגלה רז: לא די לאדם בידיעת צדקת עצמו, אלא כורח הוא, שצדק זה יופיע ויריב את ריבו ויכבוש לו קהל חסידים. כי יש צדק, שהוא בחינת צדק נרדם, ללא יצרים וללא תאוות, צדק מלאכי עליון ושרפי קודש, שאינו מתנצח עם כוחות הרע. צדק כזה איננו חי ואיננו פועל. בכל צדק גנוז כוח, הטעון חישוף וליטוש. תעודה זו מוטלת על הדוגלים בו.

ודאי, גייסותיה של מעצמה זו וכלי-זינה – הניתוח וההסברה – אינם חזקים ואינם מאורגנים כשל יריביה. מצויות בהם חולשות יסודיות. לא כל יסודות האמנות וסודותיה ניתנים להסברה ולהרכשה. האמנות פותחת במקום שהביטוי הרגיל מסתיים. ההסברה אין בכוחה למצות את תוכן האמנות. היא רומזת, מגרה ומכשירה להבין, אך איננה מעניקה אפילו אחד מששים מן החוויה האמנותית. זו נקנית ע“י עצמה; ולפיכך אי אפשר להעריך דברים שביופי כדרך שמעריכים איזו אמת מדעית. וכלליה של ההערכה האמנותית ודאי שאינם יציבים ככללי המתימטיקה. אולם אם ספירת היופי והטעם אינה כפופה לחוקים אוביקטיביים, הרי היא כפופה לחוקים סובייקטיביים. וחוקים סובייקטיביים של הרבה סובייקטים. – אף הם בכלל חוקים מחייבים. במסגרתם של חוקים אלה אפשר, יכולה וצריכה להתנועע ההערכה האמנותית. אמנם, תמיד ישתייר שיור, שאינו בר-ניסוח ולא בר-ויכוח, אל אין להחמיץ בגלל זה את האפשרות להתקין מצפן לטעם הרבים ולכוח-שיפוטם. יש בכל יצירה צדדים נגלים רבים, שאפשר לגבש מהם הנחות-אב להערכה ודוגמאות להמחשת מהותו של אם טוב ושכל-יצירה נכון. צורך הוא לשטוח כנגד האור את הרצון, המגמה, המבנה, הלבטים ושיעור ההצלחה, הנבלטים בכל חטיבה של אמנות אמיתית ולעשותה נוחה להבנה ולעיכול. אנחנו יודעים, כי האמת האמנותית היא יחסית ואפשר לגלות בה שבעים פנים, אעפי”כ אין היא חסרה חוט-שדרה.

כל האומר, שמצויים כללי-טעם קבועים במידה מסויימת, מיד באים מקשנים ומביאים כנגדו כתי-כתין של ראיות לסתור. הטכסיס פשוט: בן-רגע הם מפוררים לעיניך את האנושות לעמים, לארצות ולשבטים, שטעמם וחושיהם שונים. הנה – מצביעים הם – עם פלוני, הקורא ליופי שלנו כיעור ולכיעור שלנו יופי; והנה שבט אלמוני שנבהל למראה תמונת יוצר מודרני, הנה ארץ פלמונית, שתושביה אוהבים מזג צבעים וקולות וקווים כזה, שנפשנו סולדת בו. אולם כשם שבשעה שאנו עוסקים בכלכלה מדינית ובחכמת כספים אין אנחנו מביאים במנין את נחותי הדרגה שבאנושות, שחייהם הכלכליים מושתתים על משק נאַטוּרלי קדמון, אלא הכל יודעים שהכוונה לחברה מתקדמת. שעם כל היותה מפורדת ומפוצלת, שרויה בקרבה רוח של אחדות הצורה והתוכן – כך גם בעניני טעם ויופי. החברה האנושית האירופית, עם כל היותה מחותכת חיתוכים אפקיים ומאונכים לאומות ולמעמדות, חברה אחידה היא ביסודה. ובדברנו על טעם ועל אָפנה אני משַוים לנגד עינינו חברה זו ולא את הפראים והנחשלים, השוכנים לפרקים בסמוך מאד אלינו. בתוך תחומי עולם זה יש מקום לויכוח גם בעסקי ספרות ואמנות. עובדה היא: המשכילים ומוקירי אמנות וספרות מודרכים זה הרבה שנים ע"י מורי דעת וטעם עולמיים, שמדורם הגיאוגרפי המסוים אינו תמיד מענינינו. שכספיר, גיתה, טלסטוי, סטרינדברג וכיוצא בהם, חינכו את טעמן של כל האומות התרבותיות ועצם המושג של “ספרו עולמית” מוכיח על כך. הוא נטבע בידי גיתה, וכוונתו לא היתה לסמן בו את הגל הענקי של ספרים וקונטרסים, היוצאים לאור בכל העולם כולו ובלשונות שונות ומשונות, אלא לאותה עילית ועידית של ערכין אמנותיים, שנתגלמו בהם טוב-טעם ויפי-נפש, כיסופים וכוח-עיצוב, אימת-מוות ובקשת אלהים בדרך המובנת לכל אדם בעל מדרגה תרבותית מסוימת. כללי יצירה ניתנים להקבע, מכל מקום, כמסכת הוריות. וכשם שהטעם הרע הוא חזון עולמי, כך אין גם הטעם הטוב בן יתום, אלא נעוץ הוא בנפשיותה של האנושות.

מציאותם של השגה וטעם, המשותפים לבני תרבות באשר הם, איננה ניתנת להכחשה. אולם מציאות זו שייכת לעולם המורגשות. שותפות זו של מגמה ושאיפה והנאה משוקעת על פי הרוב בתוך היצירה עצמה או בתוך נפשם של המעריך והנהנה. היא טעונה פיענוח והבלטה. כי אין לך יעוד נכבד יותר בשביל היוצר והמבקר מן המעשה הזה: לסייע במעט או ברב להתגבשותו של טעם ספרותי ואמנותי בקרב אותם החלקים שבדור המשכילים, המוכשרים לכך. יעוד זה כל אימת שנתגשם בקנה מידה עולמי, היה גורם אנושי מאַחד ובונה. אך גם הגשמה-פורתא בקנה מידה לאומי חשיבותה לאין ערוך.

לשם מניעת טעות יש, להוסיף כי כודאות מציאותה של שותפות שבטעם ושבהערכה כן ודאות קיומם של הפרשי טעם והערכה. כזו כן אלה עילותיהם נעוצות בודאי בתחומים שונים ביותר, שאם נזכיר את הבדלי הטבע, הנוף החינוך, התורשה, הכינון הגופני והנפשי – לא הזכרנו אלא את הגלויים ביותר! ברם, תפקידה של הבקורת לרואות, להקביל, לגלות חיבורי-דברים סמויים. החובות המוטלות על המבקר, אפשר להעמידן על ארבעה דברים עיקרים:

1) להסביר את היצירה המסוימת ואת יוצרה; 2) למצות מהם הלכות טעם והנאה בכל השיעור האפשרי; 3) להראות את היצירה ויוצרה בתוך אקלים מסוים, שהצמיח שכמותם בעבר והמצמיח גם עתה בדומה או בדומים להם; 4) להבדילם לטובה ולרעה ולהבליט את המחיצות האמיתיות, החוצצות בביניהם ובין שאר היוצרים.

מסתבר, שלא על המבקר בלבד שומה לפרש את היצירה ולקרבה אל קהל הנהנים, אלא גם על היוצר עצמו (ואפשר שהוא חייב לעשות זאת בראש וראשונה). ובכל הבירור הזה אנו מניחים כהנחה שאין עליה עוררין, כי אין המשורר שר רק לעצמו. אילו היה הדבר כן, לא היה שום יוצר שואף להוציא לאור את יצירותיו, אלא היה כותב אותן בדיו מימית על ניר מחוק ולפני מותו היה מצוה את בני ביתו, שיטילוּ את כל הגבב הזה של שירים וסיפורים ויומנים אל תוך עלית-הגג, כדי שלא תשזפם עין אדם. עכשיו שאין שום סופר ואמן עושים כן, אלא הם מצחצחים את פרי עטם ומכחולם, וחרדים לשלומו, ומבקשים בכל נפשם להודיע את טיבו בעולם, ושוקדים על ההידור החיצוני לא פחות משהם שוקדים על ההידור הפנימי – סימן הוא, שלא לעצמם בלבד הם עמלים, אלא גם למען הקוראים והנהנים. ואם כן, הרי שרוצים הם להיות מובנים כהלכה ומקובלים על רוב אחיהם, כלומר: שואפים הם להשפיע, לחנך ולתקן פגימה באחת מספירות החיים.

על יסוד זה רשאים אנו לשער, שלא פעם מסתכל המשורר בעין זועמת ומתוך הזדעזעות על יצורי דמיונו ולהט-חייו, שנצררו בצרור הספרים המוטלים לפניו כחנוטים, שכה שיבחו המשבשים את האמת הנפשית והפיוטית הגנוזה בהם. מי ששיבש בכוונה ומי מתוך חסרון דעת והבנה ומי מתוך ריבוי-האנפין שאפשר היה לגלות בהם. וכלום אין הסברת היצירה והגדרתה חלק מתעודתו של היוצר? האין תיאור הדרך והלבטים אף הוא חטיבה של יצירה? כל יוצר הוא איסטניס. אולם נראה לי, שהרגשה זו לא רק אינה מוצדקת, אלא היא גורמת רעה גדולה לבעליה. כמה שונים היו פני הספרות וקהל קוראיה, אילו היו הסופרים הגדולים עצמם קובעים עתים להסברת עצמם בעל-פה ובכתב. אמנם זוהי אומנות בפני עצמה, אך כמדומה, שהיא צריכה להיות מעין מלאכת-שרת לכל יוצר, שכדאי להקדיש לה זמן ואורך-רוח.

באחת ודאי יתרונו של היוצר על המבקר. אם המבקר יכול להיות חשוד על שיגרה ועל אי-הבנת היסוד החדש, הפורץ ויוצא מתוך יצירה מסוימת, הרי היוצר עצמו מוכשר בלי ספק להצביע על “הסטייה” שלו, על החידוש ועל השונה שבו. סקירה קלה בתולדות הספרות מלמדתנו, שכל יוצר ויצירה גדולים אינם נקלטים מיה וביה. הם זקוקים לכרוֹזוֹת, לפרשנים, למבהירי כוונותיהם וחין-ערכם. הטעם שמרן לפי טבעו. החיך הוא אבר בעל הרגלים קבועים. כל שינוי בהם כרוך בנסיונות מרובים ובהיאָבקות חזקה. מלחמה זו בטעם המקובל ובהשגה הקפואה ובכלי-הקיבול, המעמיד פנים כאילו הוא כבר מלא וגדוש, אינה יכולה להיעשות אלא מתוך אמונה גדולה ביעוד נשגב ומתוך בטחון בכוחות העצמיים ובצדקת הדרך החדשה.

אולם היוצר לבדו לא יצלח לכך. הוא אינו מובן כל צרכו אפילו לעצמו. אילו היה מובן כולו לעצמו, אילו היה בכוחו להסביר את כל דרכו וכל פינות יצירתו, היתה בכך ראיה, שתהליך היצירה מתרחש כולו בתוך מעבדת התודעה והאור. אך לאמיתו של דבר, אין השירה או האמנות אלא מבּעם של מאוויים השוכנים במחשכים; הן הנסיון להזריח אור עליהם. ואין פלא אם יסוד מוצאם – האפלה – דבוּק גם בגילומי האמנות המשוכללים ביותר. לפזר אפלה זו חייב המבקר. הוא מוכשר לעשות זאת מטעמים רבים יותר מן היוצר, שהוא בחינת חבוש שאינו מתיר את עצמו מבית האסורים של מאפליתו הנפשית. המבקר, הניגש אל היצירה המבוקרת מתוך פכחון דעת, עלול לגלות בה ערכין וסודות ומאורות הרבה יותר מן האמן עצמו, שאפילו תשמישיו הטכניים וכלי-אומנותו אינם ברורים לו די צרכם. חריפותו של מבקר עשויה להוציא לאור העולם כוחות ומניעים וגרעיני תפארת, הגנוזים ביצירה כדרך שהאש גנוזה בסלע. ע“י השחזת דעות וע”י התחככות של תפיסות והערכות יוצאים ניצוצין די נור מתחת יד המבקר. והם מחיים את כל היצירה ומלהיבים את קוראיה.

המבקר איננו, איפוא, רק מתווך וממַצֵעַ בין המפעל והקהל. אילו היה זה בלבד מתפקידו, היינו מפקיעים ממנו כל אפשרות יצירה וכל מאמץ להוסיף נופך משלו. אילו היה המבקר כמין סרסור, אפילו סרסור לדבר-מצוה, היינו צריכים לבער את המין הזה מן הארץ. לאשרנו אין הדבר כן. כל יצירה היוצאת מרשות יוצרה, היא חטיבה שלמה רק במובן היחסי. היא דורשת עדיין טיפול ושילוב כחוליה בתוך שלשלת הספרות או האמנות. שילוב זה איננו נעשה מאליו אלא לעתים רחוקות מאד. ובלעדיו יכולה אפילו היצירה השלמה ביותר להיות כאותה בת-מלכה, האחוזה בחבלי-שינה ואין מי שיעורר אותה ויזון את עיניו ביופיה. יש לפנינו דוגמאות לא מעטות של סופרים והוגי דעות, שלא נשתלבו במשך דורות בתוך ההויה הרוחנית. והטעם של לידה מוקדמת, שרגילים לנמק בו את החזיון הזה, איננו עומד בפני הבקורת. דור, שהיה מוכשר להבין את הומר ואת דנטה, על שום מה לא ראה את קירקגוֹר זמן רב. סימן הוא, שלא מפני שלא איכשר דרא, הוסח משורר פלוני ואמן אלמוני מדעת-הקהל, אלא מאיזה טעם צדדי, לפעמים מחמת מקרה טפל או מחמת איזה כתם בביוגרפיה שלהם. – המבקר הוא שעושה את היצירה הבודדת לפרק בתולדות הספרות, למאורע בתולדות הרוח הלאומית והאנושית. הוא מותח את הגשר, המקשר אותה עם שיאי-יצירה אחרים. לא בדקדוקי צורה וטכניקה, סגנון ונוסח, כללי אמנות וחיקי יצירה בלבד הוא עוסק: אלא הוא מטיל פנס בתוך המבוך שיש בכל יצירה גדולה, ולאחר שהאיר את מבואותיה ומוצאותיה, הוא מושיט לה את ידיהן של שאר יצירות הדורות והן מכניסות אותה בבריתן. המבקר מוציא את היצירה מן הבדידות וממילא גם מן העקרוּת. בזכות עבודתו הנאמנה היא משתרשרת בתוך שלשלת יוחסין רוחנית והכל מכירים בטיבה. מעשה כזה מחייב ממילא, שהמבקר יהיה מחונן לא רק בכוח ניתוח, בצלילות דעת, בכשרון הסברה ובשכל המבין דבר מתוך דבר, אלא גם בחסד של יצירה מקורית. הואיל והוא משלים, כביכול, את מה שהחסיר היוצר. אשרי האמן שמצא לו את מבקרו האמיתי ואשרי הדור שמבקריו הם בחינת מלאכי-שרת לסופריו!

לצערנו אין המבקרים מסוג זה מצויים ביותר, הם מעטים בעולם והגדול וכל שכן אצלנו. הטיפוס השכיח הוא הרצנזנט המקצועי, שהעתונות מטפחת אותו ומגבירה את הביקוש אחריו. וראה פלא: בשעה שהמשורר בכבודו ובעצמו אינו דרוש, אליבא דאמת, לדורו ולעמו, והם משלימים עמו בדרך כלל לאחר שירה את רוב חיציו וקשתו שוב אינה דרוכה כהלכה, יש דרישה גדולה לרצנזנט, וכשיש דרישה יש גם הצעה. הרצנזיה נעשתה מוסד קבוע בחיינו.

הרצנזנט המקצועי הבינוני (יש גם יוצאים מן הכלל) מתיחס אל מלאכתו קודם כל בחוסר-חיבה וממילא גם בחוסר-אחריות. בזמן מן הזמנים קנה לעצמו אחת משיטות הבקורת המקובלות באותה שעה, העשיר עצמו בניבים, במבטאים ובתמונות דיבור מקצועיים, החוזרים אצלו תדיר או לסירוגין. או שהוא משתמש בסופרלטיבים לא באירוניה מושאלת או באיזה טכסיס אחר, שבעזרתו הוא משתמט מלומר מה שיש בלבו ואוחז את העינים ואת האזנים. על פי הרוב אין מבקרים אלה נכנסים כלל בעובי הקורה של הספר או ההצגה הנידונים, אלא כותבים סחור סחור ומגבבים פרטים על הסופר ועל פרשת הצלחותיו או כשלונותיו או מגמותיו. אם הסופר הוא בן-סיעתו של המבקר, הריהו מעתיר שבחים (שלא מן הענין), ואם הוא נמנה עם סיעה-שכנגד אינו זז ממחיצתו עד שיעשנו גל של עצמות, ואם אינו שייך לשום סיעה – מסיחים בכלל את הדעת הימנו.

ב    🔗

מהראוי לשים לב לכך, שבדום פנים אין הכוונה כאן להטיל חובה על הבקורת, שתגיש ליוצר שטר גובינא של כל מימי חוקים וכללים מקובלים, ושתהא פוסלת או מכשירה איזו יצירה לפי מה שהיא קיימה חוקים כאלה או שעברה עליהם. עיקר הנידון שלנו נסב כאן על ציר אחר: מלחמה בזיבורית הקולנית ופעלתנות לשיפור הטעם באמצעות הבקורת האמנותית ע"י העמדתה על חזקתה. מיצוי אמנות יותר משהוא מכוּון כלפי האמן הוא מכוּון כלפי הקהל. בענין חוקי היצירה והקהל קיימות, כידוע, שתי דעות קיצוניות: א. האמנות בכל גילוייה בשביל הקהל נוצרה. היא עלולה להתקבל עליו אם תהיה לפי הבנתו וכושר השגתו. לפיכך אסור לה לנקוט שיטה וסגנון, המרחיקים אותה מעליו. אין היא רשאית להפליג בצדי דרכים וליחד יחודים. חייבת היא לקיים את חוקי הדקדוק ולהקפיד בשימיש סינטכסיסי נכון. ההפרזה בגודש-צבעים, צל ואור ודמדומים, היא קלקלה גדולה; היא צריכה להיות מובנת למשכיל הבינוני. ב. המושג קהל אינו אלא מעשה-מרכבה מופשט. אין כזה וממילא אין צורך להתחשב בו. ובמידה שישנו הוא אנונימי ועלום-פרצוף. חוקי יצירה הם בדותה גמורה ולא ניתנו אלא לבעלי-מלאכה ולא ליוצרים. אף אילו היו קיימים חוקי יצירה וקהל מסויים, אסור היא לו ליוצר להביאם במנין בשעת עבודתו, כי הם מגבילים את חירותו ומעבטים את ארחותיו. כל יוצר בורא כללים משלו ומנפץ את המסגרות המקובלות, כשם שהוא בורא לו בדמיונו קהל קוראים ונהנים, שאותו הוא צריך לשמש.

גם מי שאינו מבקש פשרות, קורח הוא לו להלך כאן בשביל-הזהב.

אם משמעו של חופש ביצירה הוא, שאין שום כוח חיצוני רשאי להתערב במהלך היצירה הרוחנית ובדרכי היוצר, הרי אפשר לקבל את המושג הזה כדיברה קדושה. אך אם הכוּנה לחופש מכל מצוות, ללא חובת ציות לחוקי אסתטיקה ואתיקה ולכללי טעם והגיון מקובלים – היש, ההיתה, היכולה להיות אמנות כזאת בת-ערך?

חוקים אֶסתטיים, הראויים לשם זה, אינם אמצאות זדוניות או התפלספות של סרק. ישנם חוקי יצירה יסודיים, שכל העובר עליהם דומה לאדם המודיע, כי ההילוך המתמיד על שתי רגלים והנשימה בריאות נראים לו כענין משעמם והוא רוצה זמן ידוע להלך על ארבע ולוותר על הנשימה בריאות. אמן, המתעלם מחוקים ומכללים ונעשה “חפשי”, הריהו הורס את עצמו ואת האמנות.

הוא הדין במושג “קהל”. הקהל בכללו מורכב חלקים רבים. אך בחשבון באים רק אותם החלקים המוכשרים באמת ליהנות מן האמנות. כי לא כל משכיל מוכשר לכך. לא הכל רשאים להמנות עם קהל הנהנים והמבינים בעסקי אמנות ושירה. ישנם מתלהבים ומתנבאים וסנובים מכל המינים, והם אינם הקהל האמיתי. רק מי שבו בעצמו נטוע היצר האמנותי, מוכשר ליהנות מאמנות. השכלה בלבד או נסיונות חיים מרובים אינם מכשירים להרגיש אמנות. רק בעלי הנפש ירגישוה. לפני קהל זה המבקר צריך ליתן את הדין.

הבקורת והפולמוס הספרותיים תוך עיסוקם בהסברת צד-היחוד שבהופעה אמנותית מסויימת, חייבים לסכם את היסודות הגלויים שביצירה ולהמחישם ליוצר ולקהל כאחד. שום מבקר אמיתי לא ישלה את עצמו ואת האחרים, שעלתה בידו או שאפשר בכלל לבטא בשלמות את מהות היצירה ונפשה. ישנם רטטים, זעזועים וקפלי הרגשה וחוויה ואפילו להטוטים טכניים, הנשמטים מעין כל מסביר. אעפי"כ אין המבקר בן-חורין מלהבליט בשפה ברורה את הכללים והחוקים האימננטיים, העולים מנבכי היצירה. הם ישמשו כמין בית-אחיזה לא רק לקהל. אין אלה כמובן חוקים אפריוריים, אבל הם לוחות-ברית משותפים ליוצרים, גם אם כל אחד מהם חורת עליהם דיברות נוספות או גורע מן הראשונות. על כל פנים זה הדיבור התמידו על “הבלתי מובן”, לא זו בלבד שאינו מסביר דבר, שהרי אם הנושא הנדון הוא בלתי מובן, איך יהיו מובנים דברי ההסבר עליו – אלא אין בו גם ממידות הפדגוגיה. השינון הבלתי פוסק לקוראים, שהשירה והאמנות הן בלתי מובנות ביסודן, אינו מקרב שום אדם אפילו לאותה ספירה שהיא מובנת. מדע הנפש, למשל, שהוא היום מסועף ויש בו כמה ענפים נועזים, אף הוא יודע שהנפש ביסודה בלתי מובנת. אף על פי כן הוא משתדל להפחית את הגוש הבלתי מובן ובינתים הוא כובש כיבוש אחרי כיבוש. הפסיכואנליזה מלמדת אותנו, שאין לחשוש מפני כללים וחוקים אפילו בתהומות האפלות ביותר.

קיימא לן, שהמדיום המשוכלל ביותר לבוא במגע עם זולת, למסור לו את רחשינו והגיגינו, לגלות את רצונו ולמצוא מסילות ללבבו, הוא הלשון. הלשון האנושית, המבוטאת בעל פה או בכתב בסדר הגיוני, היא המכשיר הפנימי והחיצוני המשוכלל ביותר. כל שאר אמצעי ההבעה, כגון הציור, הפיסול והנגינה, אינדיבידואליים הם בעיקרם, ורשותם רשות היחיד. והיוצר הנהנה או קהל-הנהנים, אם הם רוצים להסביר זה לזה מה הם רואים בציור ומה הרגישו בשעת נגינה, שוב אנוסים הם לפנות למכשיר-הלשון. וגם אם נסכים לחלוטין, ששפת האדם דלה היא וגם אם נסכים, מאידך גיסא, שהנגינה או המחול עשויים להכניסנו לספירת אין-אומר-ואין-דברים – לא מיעטנו כלשהו את דמותה של ההנחה, שאין לנו מתווך מעולה ומושלם מן הלשון האנושית. חברת בני-אדם – ואין יחיד בלי חברה – המיוסדת על משא ומתן הדדי ועל הודעות גומלין בעזרת שפת הנגינה או השתיקה העמוקה או המחוג וההעווייה, מלבד מה שאין אנו יכולים כלל להעלותה על דמיוננו, אינה עשויה להיות חברה, שיחידה מבינים זה את זה וסולחים זה לזה. שפת ההרגשות היא המעורפלת ביותר וכל שפה מעורפלת טעונה פירוש וגילוי סתומותיה. רק ספיריטיסטים יכולים לחלום על עולם של אובות וידעונים ושפת טמירין ו“דפיקות רוח”. אך הללו, שאין חלקם עמהם, רואים באמנות, בשירה, בסמלים ובאי-האמצעות חלקי-מילואים, מקורות-עזר ושרשים-שותפים לחיינו וליצירתנו, אך אינם מיחסים להם מציאות לְבַדָאִית. שהרי בלעדי ההגיון העושה סדרים גם בעולם-הרגש והחווייה, גם היכל-הנגינה נהפך להיכל-תועים. ולא מבחינה טכנית בלבד שליט ההגיון בספירת המוסיקה ושאר האמנויות, כגון באימון, בידיעת המבנה, בהתאמת החלקים לכוללות, בסדר הדברים זה-על-יד-זה וזה-אחר-זה, אלא בעצם עצמותה, כי גם מהותה ומנשמתה “הגיוניות” הן, או שאינן אלא בליל של קולות ותפיפות ותרועות. הוא הדין בעולם המסתורין. אם כי יסודה של המיסטיקה באמונה או באיזו התגלות שאין לה ראיות חותכות, הרי תורת-הסוד עצמה בנויה בנין הגיוני לא פחות מן התורה הרציונליסטית ביותר. עיון קל בתורת הקבלה ילמדנו, כמה סדר ושיטה ותכנית בה. איזו השתלבות הגיונית של עשר הספירות והכוחות הפועלים בהן! איזה סולם מעלות של עולמות עליונים, אמצעיים ותחתיים! איזה דירוג של בריות ונמצאים, גלגולים ונשמות! והן המדובר הוא בחכמת הנסתר, שאינה מתכוונת בכלל לכבוש את השכל. ואעפי"כ כמה עמלו בוניה ליישב את הסתירות שבה ולשכלל את תבניתה.

הוא הדין – וביתר שאת – בספירות בכלל ובשירה בפרט. מולדתו של השיר נעוצה במערך-הנפש. אולם מערך-נפש זה הוא משקע ותמצית של שפעת תצפיות וחויות, הרוחשות ורותחות בקרב הפייטן. רחישה ורתיחה זו מרעידות את הויתו של הפייטן ומכל רעד ורעד נבראת, כביכול, איזו מלה פיוטית. כל שיר אמיתי הוא פרי-הזדעזעות, הוא דלי מן האוקינוס הנפשי המתנחשל. על כן מיטב הפיוט – הליריקה. היא כולה מסכת אחת של רטטי רגש, אור וצל צבע וצליל; לא ה“גרעין” הסיפורי והתיאורי הוא בה עיקר, אלא אותו עד השוכן על הדברים, אותו זוהר-זהב חלומי העוטפם ואותם דמדומי-רחף, המלטפים את פנימיותנו. בין אם היא מריעה או דומעת, סוערת או שלוה, תמיד היא נפלאה בעינינו, הואיל והיא מגבירה בנו את הרגשת-החיים מאה מונים. הסערה שלה היא מכלול כל הסערות, השלוה שלה – תמצית כל השלוות, היופי שלה – יפי-עולם והאפלה שלה – מאפל-יה. ואין כל ספק בכל, שתהליך היצירה של המשורר סמוי מעיניו ומעינינו, ואינו כפוף כלל לאיזו תכנית מוחשית. מערך-נפש ורעידות נפש אינם יודעים סדר והגיון. הם פורצים כל גדרי לימודיות וכללים מקצועיים. אף על פי כן אין כאן עוורון גמור. לא החוקים החיצוניים בלבד (שאינם חיצוניים גרידא), כגון בנין שורות ובתים לשיר, הרכבה סימטרית, הקבלות, חרוזים-חרוזים, כפל-לשון, סמלים ורמזים, מעידים על שיטת הבעה ועל כללי יצירה, אלא אפילו הריתמוס, ההתפעמות, המלים המסתוריות או הכישופיות וכל רוח השיר מורים על סדר ועל כוונה, המונחים ביסודו. חכמת השירה רוצה גם היום, כבימי אורפיאוס, להשפיע עלינו ועל העולם בסיועם של קסמים אלא שלקסמים יש “הגיון” ויש שכל. אפילו הברות מדומדמות, ונשימה עצורה ופסקי טעמים חנוקים ומוזרים, שמטילים עלינו פחד ומבוכה בחיי-המעשה – טעם והגיון להם בשירה. אנחנו מבינים אותם ומודים בהכרחיות שימושם במקום זה דוקא. מן הכאוס הולך מעט מעט ומשתלשל קוסמוס בעל ממדים מסויימים, שחוקים שולטים בו. לפרקים אנחנו קוראים שיר והרושם הראשון הוא: קסמים ומבוכה. אנחנו נגרפים אל תוך נהר-חייו של המשורר והריהו ככלי-שעשועים בידי גליו. תחילה אין אנו יכולים לומר במפורש מהו הדבר המפתה, המשדל והכובש. אנו מניחים לעצמנו להסחף כמו בים נגרש, מתוך ידיעת הסכנה. איזה כוח אדיר שאינו-נראה משקע אותנו בתוך נדבכי השיר וחרוזיו ואנו נהפכים לנפעלים גמורים. כמין חלום תוקף אותנו, המפקיענו מצורות ההרגשה והמחשבה השגורות. אך עד מהרה פגה התדהמה הראשונה, האור הנחבא נקלף ויוצא, מתוך הרושם המטושטש מתבהרת והולכת נקודת-ראשית להבנת הלך-רוחו של המשורר ולמגמת היצירה: דמות חדשה ניתנת לאדם ולעולם, אוצר הלבושים והצורות נתעשר בסוג חדש, הנשימה נעשתה קלה יותר ולמועקה הפנימית ניתן פורקן.

ג    🔗

שתי מידות שתיה באמן והן גם מניעי יצירה עיקריים: ההצגה העצמית וההצנעה העצמית. יצר אדיר ממלא את הטבע ובריותיו: להציג את עצמם לראוָה, להפּך עצמם אילך ואילך ולגלות את המחבואים והמצפונים. אפילו הטבע הדומם “מתרגש” מתקופה לתקופה ומגלה בדרך של התפרצויות גיאולוגיות את שפוני טמוני אוצרותיו וכוחותיו. איים שוקעים ואיים נוצצים בלב ימים. הרים כבים והרים נדלקים, יערות-עד נשרפים ונבכי-בראשית נחשפים וכו'. כל שכן שהאדם מרגיש צורך עמוק להוציא את עצמו לאור עולם, לחשוף מהותו ולבאר אותה לנפשו תוך כדי הסברתה לאחרים. ומשהכיר את עצמו ואת הגבולות שהוצבו לשיעור גידולו, הוא שואף לצאת מהם אל מרחבים ומעמקים אחרים. אותה שעה הוא אוחז במכשירי הצבע והמלה, הדמות וההגות, הקול והלחש, ובכוחם הוא טובע את עצמו טביעה שלמה יותר ובורא את עולמו בריאה חדשה.

אולם כל משורר אמת הוא גם ביישן ונחבא. הוא ניחן בעינים רואות-הכל ולבו מלא רגש וצער, ואזנו שומעת זמרת כל חי וקינתו, ונפשו הומה כאלף כנורות, והוא כולו אהבה וכיסופים לבריאה. אך עומד הוא ככלי מלא בושה לפני דורו. חושש הוא להתגלות לפניו כמות שהוא, שמא יראו בהרגשותיו האינטימיות מין התרפקות והתפנקות. לפרקים ירגיש מעשה של חילול בעצם הסרת המסווה מעל פני חוויות וחזיונות, אולם משמצטברים בתוכו רבדים של הסתכלויות ורגשים ונסיונות, הריהם תובעים התפרקות ע“י עיצוב. ואם תוסיף על אלה גם את רגש התמיהה וההשתוממות התוקף את המשורר, בשעה שהוא מתיצב מול פני חידת העולם והוית האדם, – ויהיה לנו פתח-הבנה ב”מנגנון" המורכב של המשורר.

ראשית מעשהו להתקין לו כלי אומנות: לשון משלו. אין שום משור יכול להסתפק במוכן ועומד. ראיתו וחוויתו המיוחדת תובעות גם לבוש-הבעה מיוחד. ולא עוד אלא שאפילו הוא נוטל מן המלים והלבושים המזומנים, הריהו משתמש בהם שימוש בדרך הייחוד השלם. אנוס על פי פנימיותו הוא מחפש אחרי דפוסים חדשים לצקת בהם את תוכן חיי נפשו. אולם מיד הוא נוכח לדעת, כי תהום חוצצת בין המגיד והמוגד, בין הפיוטי החיוני לבין המלים העומדות להשמישו. מכשירי ההבעה צרים מהכיל את הטעון הבעה. כל המבדל והניפלה והיוצא-דופן נשארים מחוץ לתחום המבוטא. פלחי הרגשה והסתכלות צפים בנפש המשורר כיתומים אי-שם וכגלמים אין-תואר והם מרבים צערו ותסיסתו. על כרחו הוא סוטה מן המסורת הלשונית ומן השמות המקובלים ומוותר על ההבעה במישרין. מה שיש לו לומר על העולם ועל משאלותיו וחזון נפשו מתלבש במיתוסים, באליגריות, בסמלים, בהקבלות ובמלים ארכאיות. הוא שט בתוך ריתמוסים ומזריח את שמש חוותיו מתוך ענני ציורים ומשלים. הוא משאיל לרחשיו ולהגיגיו רבוי אנפין ופרצופין ומראה לנו את העולם באספקלריה פיוטית חדשה. אולם אין זה תוהו ובוהו של מסכות ומסוות ותמונות, אלא יש כאן מקוריות של יוצר, שהתבונה והמשטר הפנימי הן יסוד עולמו. דוֹק ותמצא: הגיון אחד עובר כבריח על כל הסמלים וההשואות וההמשלות של המשורר. בדוק ותמצא: כל הדימויים והכינויים משך ולקח המשורר מספירת-ילדותו, מנוף מולדתו, מתוך עברו של עמו, מעולם משאלותיו ומאוצר דמיונו שלו ושל דורו. אין מלים ושמות ממזריים למשורר גדול. כל צמד-מלים משלו, כל אסוציאציה, כל הפלגה דמיונית וכל השואה “מוזרה” צריכות לימוד וחשיפה. ודאי הוא, שהם ילידי-בית, מקנת דם התרבות הלאומית. קול גזעו מדבר אליו ממעמקי הדורות ושר החיים מוסר לו את מפתחות העולם והקצב של תקופתו. לפיכך שפתו שפת אמת גם כשהיא שפת מראות וחידות, שלא הורגלנו אליה תמול שלשום.

ברם, ההרמוניה היא היסוד השליט בכל שירה הראויה לשם זה. והרמוניה משמעה: כללים, חוקים ומשמעת פנימית. להוציא לאור את הכללים האלה, לתת חוט מדריך בידי הקורא – זוהי תעודתה של הבקורת.

מן הבירור הזה נופקות מסקנות דלקמן:

א) הויכוח בעניני טעם והערכה ספרותית הוא צורך גדול הן בשביל להלחם עם הטעם הרע של הקהל ועם נובלות-יצירה של חרוצי-חיקוי-ובימוי והן בשביל עצם הפצתם של ערכי ספרות ואמנות ברבים. מכיוון שאנו סבורים, שכל מפעל ספרותי, עם היותו ביטוי אינטימי-אישי של היוצר, נועד בכל זאת לרבים ויש לו תעודה נשגבה: אם להרבות אושר והנאה לאדם בעולם, לחנך ברוח הטוב והיופי, לגלות מראות ותחושות נעלמים או לעשות כל הדברים האלה כאחד, לפיכך אין לסמוך על כך, שהערכין האלה יגיעו מאליהם, אל האנשים הצמאים להם, אלא יש צורך להמריץ את קצב התגלותם בעולם ולהפעיל את גנזי כוחותיהם. תפקיד זה מיועד לביקורת.

ב) כשם שהיצירה היא פרי אהבה והתמזגות כל כוחות הנפש, אף הבקורת האמיתית היא כזאת. היוצר והיצירה שניהם כמהים לחום. כל גל של צינה המלפף אותם יכול להיות הרה-כליון להם. ויש לזכור: חום אין משמעו שבחים דוקא. גם השנאה היא מין חום, מין אהבה בסוד הגלגול. הבקורת השלילית, הנובעת מתוך זה שהמבקר הוא בעל שורש-נשמה שונה לחלוטין, אף היא בכלל כוח פורה. רעה מכל היא זו הבקורת, שמהותה פושרת גם בשעה שהיא שופעת סוּפּרלטיבים, והיא אדישה דם בשעה שהיא מזה קצף וחימה. סימן ההיכר שלה: חוסר יחס. מתחת למעטה המלים השבחניות משתרע האפס העגול ומבעד לקליפת הכעס אין אפילו גרעין רקוב. וזוהי בעצם הבקורת השכיחה: הערכת-יובל, מתן שוחד דברים ומיקח שוחד; בקורת-מה-איכפת-לי; בקורת מתוך טוב-לב כביכול; בקורת מתוך רוע-לב כביכול; בקורת כספירת שלטון בידי המבקר; בקורת כפיצוי לחסרון כוח יצירה עצמי וכיוצא בהם.

ג) מזיווגן של תרבות פנימית והשכלה, של הרגשה והגיון מנתח נולדת הבקורת הנכוחה. לעולם לא תהיה הספרות מדע, אך מכשירי המדע, הסידור, הבירור, קריאת-דברים בשמם וקביעת כללים מסוימים – צריכים להיות מתשמישי הבקורת המועילה. אל נסתפק במימרות כגון: כל בקורת היא סובייקטיבית, או: השכל הוא גורם מועט ביצירה ובהשגתה. אסור שתהיה בכלל איזו ספירה מספירות חיינו, שבה נפקיע את ערכם של השכל וההגיון. כל הספיחים הספרותיים למיניהם השתרגו ועלו בכל מקום ובכל שעה שהשכל וההגיון היו סיסמה רפויה ולא דגושה. מכל הבא לבקר נדרוש ראיות והוכחות ככל האפשר בתחום זה.

ד) הבקורת היא גם חכמה וגם מלאכה, ולא כל מי שרוצה לעשות נחת-רוח לאיזה מחבר רשאי לשבחו בדברים בעלמא. אמנם גם רצנזיה קטנה עלולה להכניסנו לעולמו של המחבר בפסוקיה הקצובים ורבי התוכן. אבל יש בה גם סכנה. בהיותה קטנה, אפשר לה להעמיד פנים כאילו נאמר בה משהו, ובאמת היא אוחזת את העינים בדרדורי מליצות כלליות, שאפשר לתתן ענין לכל ספר ולכל מחבר. לפיכך בורחים המבקרים המדומים מפני בקורת רחבה יותר, המכריחה ליחד את הדיבור על הנידון, לקבוע בו סימנים ולהגדיר את עצמותו. כמו ביחס לכל מאחזי עינים אין תקנה גם לאלה, אלא בהתעוררות הכוח השופט של הקהל ובהתקנת אִמו­ת-הבקורת.

ת"ש