רקע
ישראל כהן
שתי רשויות

 

א    🔗

הקירבה לביאליק כופלת את קשי הערכה. הואיל ואנו יוצאים ונכנסים בבתי השיר של ביאליק כמי שיוצא ונכנס בבית אבא, חביבים עלינו כל עמודיהם וטוריהם, חרוזיהם ותיבותיהם, אותיותיהם ותגיהם, ושב אין אנו מבחינים בהם כראוי. ולפי שכל שיר משירי ביאליק מחובר לעולם ילדותנו ובחרוּתנו, מעלה לפנינו כל פגישה חדשה עמהם זכרי-רגש ושיורי-חווייה, רישומי-עונג ורטטי-תוגה, שנחקקו בנפשנו באותם ימי בראשית, הממעטים את כוח השיפוט. שירת ביאליק היא לרבים מאתנו מעין ביוגרפיה רוחנית, ואין אדם נעשה דיין על הביוגרפיה שלו, שכן חשוד הוא עלינו במתן שוחד לעצמו ובמשוא פנים לטעמו. ודאי, גם התרשמות פרטית אינה פסולה כעדות של אחד מבני הדור; אף על פי כן אין היא יכולה לבוא במקומה של הערכה, הרואה ללבב השירה ומשתמשת בחכמת ההפרדה וההרכבה. המעריך חייב להיות מפוכח, אפילו היה שיכור בשעת הנאתו מן השירה.

ואף על פי שכבר עברו עשרים וחמש שנה מיום פטירתו של ביאליק, והרבה יותר מזה מאז נכתבו שיריו, עדיין אנחנו אחוזים בחבלי קסמו ואיננו בני-חורין לחרוץ משפט נכון וממצה עליהם. ואפילו אותו דור, שלא ידע את ביאליק אלא מתוך לימוד בספרים, עדיין איננו מסוגל לעשות זאת, שכן הלה מכלל קירבה יצא ולכלל מרחק מתאים לא הגיע. אולם הזמן כבר השיל בכל זאת כמה קליפות מתפיסתנו ומיחסנו לביאליק וחובה עלינו לנסות לנסח את זיקתנו אליו מתוך ידיעת הסייג האמור לעיל.

 

ב    🔗

הופעתו של כל משורר אצלנו, וביחוד התקבלותו על לב העם, היתה מותנית בכמה תנאים, והעיקר שבהם – שיהא זה צופה ומבשר, צופה הליכות העם ומגיד פשעו, ועם זה שתהא אגרת-בשורה נושרת מחיקו, בשורת-חזון לעתיד. השליחות הזאת, שהיתה בולטת וחיונית, היא שעשתה את המשורר לרצוי לרוב אחיו והיא שהוציאה לו מוניטין כמשורר לאומי.

אולם תהי ראשית תבואתו של המשורר מה שתהיה, אם אמנם ניחן הוא במתת-אלוה, בנפש מרגשת ומשכלת, בעין רואה ובכוח-הבעה גדול, אין דרכו לקפוא על נושאיו הראשונים, שהנחילו לו שם-כבוד, ולא להשתעבד לדברים שמצאו חן בעיני הקהל, אלא הולך ומגלה מפתחות לשערי היקום וכובש מחוזות חדשים לו ולשירתו. פתיחה חדשה זו איננה רק התפשטות-לרוחב, בחינת כיבוש מקום, אלא גם ירידה לשיתין, התוודעות לנפש העולם המעולפת מיסתורין ולעצמותו שלו רבת-האנפין, התעמקות בספר היצירה והיצורים. אגב כך משתכללים גם כלי מלאכתו ומתעדנים סמליו ודימוייו. אין כאן התפתחות במשמע הרגיל של המלה, אלא איכות חדשה, מולד חדש. המשורר הוטל, כביכול, לתוך מצרף ויצא מתוכו מזוקק מסיגיו ומצמצומו. ושוב אין זה הוא, אלא איש אחר. אם קודם לכן היה שליח-ציבור, הרי מכאן ואילך אינו אלא שליח נפשו, מְשִיחַ-לבבו, ציר אלוהיו. תקופה ראשונה זו ביצירתו ביטא ביאליק עצמו בשורה אחת:

כִי הָיִיתִי אִסְתְֹרָא בִלְגִינַתְכֶם.

בין שתי מהויות פיוטיות אלו, בין שתי מלכוּיות יצירה אלו, חוצצת מחיצה עבה. ורק בעלי תריסין, האונסים פסוקים לרצונם, או בעלי פלפול, הטוחנים הרים בסברא, מבקשים לעשות עלינו רושם כאילו הסירו אותה מחיצה והביאו ריבוי זה ושוני זה לידי אחדות. אליבא דאמת, רק פרסו עליהם טלית של אחדות והעמידו על הניגוד חופה של פרשנות תמימה או מאונסת. הפרשנות התמימה נקוטה לרוב בידי אלה, שדמיונם דל מכדי לתאר לעצמם אֶתנחים ביצירתו של משורר וכל שכן קרעים, אלא רואים אותו כולו מקשה אחת, מיום צפצופו “אל הציפור” ועד להרהוריו “על הקנין”; ואילו הפרשנות המאונסת רוצה, ויהי מה, להציל את בת-שירתו הלאומית של המשורר, ולפיכך אין היא מניחה כל מקום למחשבה, שהמשורר היה אפילו שעה קלה ברשות עצמו, אלא כל רגע מרגעי חייו וכל אבר מרמ“ח אבריו היו קודש ללאום. וכשם שהקדמונים הכשירו את “שיר השירים” על ידי שהפכו את זמירות האהבה לסמלים בין כנסת-ישראל והקדוש ברוך הוא, כך באים סבוראים אלא ו”מלאימים" את שירי הזוהר ושירי הטבע של ביאליק למען יהיו בחינת “כולם מתאימים ושכולה אין בהם”.

אכן ביאליק לא היה רשות אחת. ואילולא ידענו שירי ביאליק כסדרם, ספק אם היינו מייחסים למחבר אחד את “אל הציפור”, “ברכת עם”, “למתנדבים בעם”, “אל האריה המת”, “לאחד העם” ואת “הבריכה”, “משירי חורף”, “זוהר”, “צפרירים”, “אחד אחד ובאין רואה”, “עם שמש”, “יהי חלקי עמכם” וכיוצא בהם. ולא עוד אלא שאפילו אותם שירים לאומיים ושירי תוכחה והתעוררוּת, שהזמן גרמם ושיש בהם חותמו של ביאליק, אין בהם בשום פנים ואופן שויון-מעלה, לא בעומק התפיסה ולא בחציבת ההבעה המקורית, כאילו משני רועים ניתנו, אחד הרועה בקוצים ואחד הרועה בשושנים.

 

ג    🔗

השירה בת המגמה היתה מאז ומעולם מגומדת. ואחת היא אם מגמה זו היתה נובעת מ“אידיאוליגיה” או מן הנטיה להענות לצרכי היום. הצד השווה שבהם, שהמשורר יודע מראש מה הוא רוצה והוא כופה את בת-שירתו לעשות את רצונו. אותה שעה השירה היא, אם אפשר לומר כן, ברשות המשורר. ואילו השר על הבריאה או על מראות הטבע או על אהבה, הריהו אז ברשות שירתו. לא המשורר שורה על רוח הקודש, אלא רוח הקודש שורה עליו. שעה אחת לפני לידת השיר אין הוא ידוע כלל ועיקר מה עתיד להוולד. רק ההשראה ממקור נעלם “מכתיבה” לו שירו, בחינת “לבי ובשרי ירננו”. הוא רואה בעת ובעונה אחת את החלום ואת שברו, את החידה ואת פתרונה. אותה שעה אפילו מלים פשוטות ושגורות משירות מעליהן עורן הגשמי, מאירות באור עליון ונעשות אווריריות ומזוככות. המשורר עוקרן מקרקען החילונית ונוטען בספירה הפיוטית והן מזהירות כזוהר הרקיע, מעין מה שאירע לרסיס זכוכית ב“ספיח”: “ושבר אחד של זכוכית ניתז לתוך שלולית האור והוא נוצץ עד מאד, כאילו נעשה לו נס גדול פתאום”…

וחילופיו בשירה, הנתונה בסד של מגמה שהוכנה מראש, בחינת “סוף שירה במחשבה תחילה”. אפילו מלים עליונות נעשות בה תחתונות. מפני שניבים אלא הופקעו מאקלימן הרוחני הזך והוצבו, שלא כדרכן, על אדמה לא-להן. כאן הן רועדות מצינה וחרדות לנפשן, בצר להן הן אוחזות במגן האחרון שהטבע נתן לבעלי חיים בשעת סכנה: מתחפשות הן ומתנכרות ועושות עצמן כמתות. אולם זוהי פריחת-נשמה לשם הצלת-נשמה, עד יעבור זעם, וכשחולפת הסכנה הן שבות ונעשות יונים זכות בידי אותו משורר עצמו, החוזר בתשובה ומרחם על בריותיו. על דרך זו אנו מוצאים, שאותה תיבה “בין השמשות” שהוא פובליציסטית בשיר “לאחד העם” הריהי פיוטית מאד בשיר “מה זאת אהבה”? משום שלשם היא נלקחה בציציות ראשה כדי לסמן מצב מוגבל, שהיו עליו עוררין בשעתו ולאחר זמן, ואילו כאן בשיר האהבה, היא מגדירה מעמד ביקום ובנפש הפרטית. ואין זאת אלא דוגמה קטנה אחת.

 

ד    🔗

ואף על פי שתקופת יצירתו הראשונה של ביאליק משופעת בשירים לאומיים ומגמתיים, ואילו בשאר שנות חייו חל עיקר יצירתו הפיוטית האוניברסלית, אין בכוונתי לומר, שיש כאן שני שלבי התפתחות ברורים וחתוכים, הנבדלים זה מזה. מפקידה לפקידה היה חוזר לנוסח-יצירה ראשון, שחותם במגמה העתית טבוע בה ובאותה מידה עצמה מורגש בה רפיון-כנפים מוצנע או מגולה. מה שאין כן בשירת הבריאה והזוהר שלו, שהיא כולה חוסן ושמחת חג וכל שיר ושיר מגרש את התוהו ובוהו ויוצר את העולם מחדש. חסל סדר קדרוּת וזוועות ורישעות. אין המשורר כפוף כאן למציאות ולא לחוקיה, אלא עושה מעשה בראשית ורוקם לו הוייה נאצלת, דמיונית, חזויה, “שאין ממשות כממשותה”. כאן הערה את נפש עצמו ואת נפש היקום עד תחתיתה. ולא בהוויית-הילדות בלבד מדובר כאן, שעוצבה ב“ספיח” ובשירים שונים, הנשקפת אלינו כבאספקלריה המאירה, אלא קודם כל באותו עולם של זוהר כלול בהדרו, שביאליק העלה בקסמיו מן “הבריכה”, זהו עולם בנוי מאבני שיש טהור, שכולו ספירה של תפארת והוד. זהו עולם של מראות וחזיונות מעורטלים מכל גשמי, שיסודם אור-קדומים ורזי בראשית, נגוהות וסתרים, ורק בדרך נס, בסוד ההתגלות, ייקלע ילוד-אשה לנאות-אלוהים אלה, שביאליק תיארן ב“הבריכה”:

שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָאִים,

לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים,

וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חָזְיוֹנוֹת,

בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

וּבָה יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,

ְויוֹצֵר אֳמָן יִגְלֹם בָּה הֲגִיג לְבָבוֹ

וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא-הָגוּי;

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶּמִּתְגַּלָּה

בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וְּבֶמֶרְחָבָיו,

בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,

בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,

בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיוֹנָה

וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי ָנשֶׁר, – – –

בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה

לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית.

שלא כבשירי הזעם והתוכחה ולא כב“המתמיד” ושאר שירי המדרש, שבהם שר ביאליק ברמים שבסולם הקולות ומזעזע את כס האלוהים, הרי כאן אין אומר ואין דברים, אלא צקון-לחש ושיח הדומיה וצלילי-האלם. אם שם יש תובע ונתבע, עולב ונעלב, צדיק ורשע, הרי כאן החוץ והפנים, הנשמע והשומע, הרואה והנראה, הצופה והצפוי – חד הם, בחינת “שמור וזכור בדיבור אחד”. בעוד שבשירים “בשדה”, “אכן חציר העם”, “אל האגדה”, ורבים כיוצא בהם הנעימה הראשית היא געגועים למה שכבר איננו או למה שעדיין איננו, הרי בשירים “זוהר”, “הבריכה”, “צפרירים”, “משירי החורף”, “בשורה” וכו' – החזון הנערג הוא מציאות, הוייה עליונה. אין כאן חשכת גולה ולא יגון האומה, אלא דיוקן-עולם פיוטי, זך וטהור, שנגאל מן הצער, הזוהמה ומן המזיקין.

בספירה זו ייבחן כל משורר. השירה הגדולה איננה טפלה לעולם הקיים, אלא היא עיקר לעצמה, עולם בפני עצמו; אין היא רקחה וטבחה ולא כלי-תשמיש, אלא מלכות מיוחדת, חירות משעבוד ומאדנות כאחד. שירה זו היא ריבונה של עצמה וכל הבא במחיצתה הוא ריבון עצמו. וביאליק הגיע לידי שלמות פיוטית לא בשירים הלאומיים ולא בשירי התוכחה ולא בשירי ההתרפקות על העבר, אלא בשירת-יקום זו, שבה העולם שרוי בדממה, עטרה בראשו ונהנה מזיו השכינה.1 זוהי תרומתו הגדולה של ביאליק לאוצר החזונות והפיוט האנושי, שתעמוד לעד.

אין שום יוצר בן-חורין מהשפעות-חוץ, ואף לא ביאליק. להיפך, הגדול מחבריו ביצירה, גדול ממנו גם בקליטת השפעות, הנכנסות לתוך נפשו בלא יודעים ונעשות בקרבו שותפות ביצירה העצמית. וביאליק נטל מלוא חפניים תכנים, צורות ומשקלים מן התנ"ך וממשוררי ימי הבינים וימי ההשכלה, אלא שעיכלם יפה יפה ונתן לנו זהב-שירה משלו. אולם יורשה נא לי להורות באצבע על השפעה אחת שנרשמה בנפש ביאליק שלא בטובתו.

הכרתו הציונית של ביאליק ואמונתו בעתיד האומה נבעו בלי ספק מקירות לבבו. הן לא היו זקוקות למפרנס חיצוני. מן הבאר שבנפשו משכו יניקתן. אף על פי כן נראה, כי משני המאורות הגדולים, מנדלי ואחד-העם, השפיע הראשון עליו השפעה המחסנת את עצמות שירתו וההערצה שהעריץ אותו ביאליק לא שעבדתו ולא קיפחתו, ואילו השפעתו של אחד-העם עליו, שביאליק מדבר בו בדחילו ורחימו, המעיטה את חלבו ודמו, ויראת הכבוד שרחש תו ערבבה את בת-שירתו והחלישה את דעתו.

אחד-העם, שפרסם משירי ביאליק ב“השילוח” הביע את דעתו על היצירה הפיוטית בהאי לישנא:

“היצירה הפיוטית, בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוקותיהם, בצורות מוחשיות יפות, פועלת היא ביותר על רוב אדם ומוכשרת לחרות כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות והתבוננוּת, יותר הרבה ממשא ומתן עיוני מופשט. סיפורים טובים מחיי עמנו בעבר ובהווה, אשר יתנו ציורים נאמנים ממעמדנו בזמנים ובמקומות שונים, או יכניסנו איזה קו-אור באיזה מקצוע אפל של “עולמנו הפנימי”, יביאו על כן תועלת רבה להתעורות המחשבה והרחבת הדעת הלאומית בקרבנו, ומכוונים למטרתנו לא פחות מן המחלקות העיוניות המנויות למעלה. ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יופיה, והמעוררת תנועת הרגש לשם תענוג בלבד, היא אף היא יש לה מקומה וערכה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלה, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידים וכוח אין. מן הטעם הזה אפשר שימעט מספר השירים במכתב-עת זה. אחרי כי רוב משוררנו עתה אינם הולכים בדרכו של יל”ג, לאחד את השירה עם המחשבה על דבר חיינו וצרכינו המרובים. ופואזיה בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת". (“תעודת השילוח”, על פרשת דרכים, חלק שני).

במקביל לכך ראוי להביא משפטים אחדים משל ביאליק על יחסו לאחד-העם:

“זמן רב לא העזתי ללכת לבקר אצלו בלילי שבתות, כשהיו מתאספים אצלו חבריו. חפצתי ולא העזתי – – – סוף סוף התגברתי על הפחד. ואלוהים יודע בכמה עלתה לי השתתפות זו. ישבתי כאלם לא יפתח פיו. אולי היה זה מורך-לב. ואולי משהו נעלה מזה. – – – היתה יראת כבוד. שמרנו מדעת ושלא מדעת על הדיסטאנץ, שלא לחללו. – – – זכורני באיזה פחד הבאתי לו את “מתי מדבר”. בבוקר. שעות קודש לו לעבודה. בתו לאה פתחה לי את הדלת. מסרתי את כתב היד בריווח הצר שבין הדלת והמזוזה וברחתי. לא באתי לביתו. אחרי כך ספרו לי חברי הגדולים, שקרא לפניהם את הפואמה ואמר מה שאמר. זמן רב יראתי לבוא, לשמוע חוות-דעתו. וכשבאתי, עמדתי על הסף, שמעתי חוות דעתו וברחתי” (דברים שבעל פה, ספר ב).

מכאן, שעצומה היתה השפעת אחד-העם על ביאליק, עד כדי פולחן. ואולם מאידך גיסא היתה דעתו של אחד-העם על היצירה הפיוטית מנוגדת לעצם טבעו ולשורש נפשו של ביאליק. הן היא היתה נשמת אפו ותמצית חייו. אחד-העם היה, כנראה, אַ-מוּזי. הוא אף נטל רשות לעצמו לשלוח יד בכתבי-יד של סופרים ולתקנם ככל העולה על רוחו, כדרך שעשה לפיירברג ולביאליק. מבחינת היצירה האמנותית הטהורה לא זו בלבד שלא היה יכול לשמש מורה-דרך למשורר כביאליק, אלא שהיה מסיגו לאחור ומרתיעו. ביאליק, שהיה בעל ספקות וידע “רגעי-נפילה” רבים, בת-שירתו לא נתחממה לאור של אחד-העם, אלא נתקררה מצינתו. אולם לא רק חוסר הבנתו של אחד-העם בעניני שירה ואמנות גרם לכך, לא עצם שיטת מחשבתו. עם כלל ברק הסגנון והדר הבנין ותפארת הניסוח, שקסמו לדור ההוא ומרהיבים את לבנו עד היום הזה, לא הלמה משנתו בשום אופן את אופיו הסוער של ביאליק ואת תחושתו הדינאמית. ביאליק הלך שבי אחרי הצדדים האמנוּתיים של אחד-העם, כלומר, אחרי יפי לשונו ודקדוקי הבעתו, משנתו הסדורה ונקיון-דעתו. אולם השקפת-עולמו, שביאליק כאילו עשאה לקנין נפשו, הכבידה עליו, תחילה שלא מדעת ואחר כל מדעת. ובשעה שביאליק היה מתיחד עם שירתו והרגיש עצמו בן-חורין גמור וכל החישוקים החיצוניים נתפקקו, ולא היה עליו לא מורא שמים ולא מורא בשר ודם, אלא הוא והיא ביחוד שלם, אותה שעה היה מפליג מאחד-העם והלאה, מאחד-העם ולעילא. אכן, “השירה הלאומית” שלו היא באמת אחד-העמית ויש בו יותר משמינית של תורתו, וכבר הוכיח לחובר, שיש בה אפילו מלים ומונחים ממנה; ואולם שירתו האֶפּית והלירית הצרופה פנויה מכל אותה השפעה ואין בה כל שליטה לאידיאולוגיה של אחד-העם ולא לדרך ראייתו ומחשבתו. יתרה מזו: במסותיו המשובחות, שיש בהן יחוד ביאליקאי, כגון, “גילוי וכיסוי בלשון”. ו“הלכה ואגדה”, בא לידי ביטוי הלך-נפש, שהוא בניגוד לתפיסתו של אחד-העם. הלא כה יסיים את “הלכה ואגדה”:

“שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית. – – אנו כופפים את צוארנו: איזה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?”

ברור, שאין כאן אדיקות בתורת החד-העם.

 

ה    🔗

“ואנחנו לפני שתי הרשויוּת גם יחד משתחווים ומודים…”

שתי רשויות בשירת ביאליק. ואף על פי ששתיהן מעשה ידי יוצר אחד, שונה אחת מחברתה במהותה ובאיכותה. באחת מתלבשות השקפתו הלאומית של ביאליק, הזדעזעותו ממצב העם, אזהרותיו, הטפתו וקריאתו למרד ולתמוּרה; ואילו בשניה הופשל הפרגוד והמשורר ראה את עצם השמים והבריאה לטוֹהר, ושטוף ששׂון ההנאה מזיווֹ של עולם ומגילוּי השכינה – הנעים זמירותיו וארג שירותיו. חיו נעשו בסוד הצירופין שירה, והשירה – חיים. נפלו כל המחיצות בין היקום ובינו. הנשקף והמשקיף, הנוכח והנסתר, הקול והדו – חד הם.

הוצאה מדעית של כתבי ביאליק ודאי תשקוד על ציוּן זמן חיבורו של כל שיר ושיר, סדרם ומניעיהם, והיא אף תחוּייב ללקט כל נידחת ואובדת וּלשימן למשמרת, כשם שהיא תשתדל להראות את אחדותם שלכל גילוּיי המחבר ויופים. ואולם בחינה מהותית, חיונית, המבקשת את התוך המקורי והנצחי, תשים פדות בין שתי הרשויות הנ"ל. לפי שלא זמן חיבורו קובעים את חשיבותם, אלא על-זמניותם ואל-מקומיותם וערכם הפיוטי האנושי. ואף על פי שיש כופרים בעצם מציאותו של קנה-מידה כזה. אין משגיחים בכפירה זו. גם הכופרים בה מבחינים בו. ועשרים וחמש השנים, שעברו מיום פטירתו של ביאליק, שבהן אירעו מאורעות, שהרעישו תבל וּמלואה וביחוד את עולמו של ישראל ושינו את פני האומה, כבר נתנו בידנו קנה-מידה כזה.

ואם אנו חפצים להמשיך את השפעתה של שירת ביאליק כמורשת רוחנית חיה וממללת, מחייבת אותנו האמת האמנותית וכן הצורך החינוכי והפדגוגי, שלא לערבב את שתי הרשויות, אלא להפריד ביניהן. האחת תתבאר בתנאי הזמן ומתוך הסתמכות על קורות העם ומסכת הדעות והמחלוקות ששררו בהן, ואילו השניה – אינה זקוקה לביאור כל עיקר, שכן היא מובנת לכל בעל נפש כל עוד נפשו המרגשת והמשכלת בקרבו.

קנה-מידה זה הושיט לנו בקנה ביאליק עצמו במסתו “שירתנו הצעירה”. ואף על פי שביאליק העביר לפנינו את כל המשוררים והעלים את עצמו מן העין, כאילו לא היה ולא נברא, הותר לנו להניח, שיש באותה בקורת גם נעימה אבטוביוגראפית:

“עתה, עם “שקיעת החמה”, הגיעה כמדומה השעה, שהשירה “הלאומית” בה”א הידיעה תקפל טליתה ותצא להתפלל ערבית בביתה, ביחידות…"

ואין זה המשפט היחיד הרומז על כך, רבים הם מכדי להביאם כאן. ויעויין שם.

תשי"ט


  1. הוא הדין לכמה משירי “האני” שלו, כגון “זריתי לרוח אנחתי”, “רזי לילה”, “צנח לו זלזל”, “יהי חלקי עמכם” וכו'. שכן בהם הגביה ביאליק את “האני” שלו למעלה מן המקום והזמן ונתן ליריקה טהורה וצרופה מכל סיגים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!