אתמול הבאנו למנוחת עולמים את חנה רובינא ז“ל. היא נפטרה שבעת ימים, שבעת יצירה ומעוטרת בכתר כבוד. מי שהיה אתמול בבית-הבימה נוכח לדעת שההמונים באלפיהם שהתיצבו בשורה ארוכה, ותוך דממת-קודש התקדמו בצעדים דקים אל מול פני הארון אשר על במת אולם-”הבימה" – הגישו לה בפעם האחרונה מנחת אהבה והערצה, כבוד ויקר. זאת היתה אהבת-עם ממש. היתה בכך הבעת תודה עמוקה על כל מה שעשתה כאם התיאטרון העברי וכאמנית ברוכת אלוהים על הבמה. כשלושה דורות נהנו מן האמנות הסגולית שלה והעניקו לה ברכת-הנהנין. אבל באולם הזה ובכל הארץ הידהדה בת-קול חרישית של קינה על תפארת אשה ואמן, היורד אלי קבר, ואבל כבד ירד על הלבבות. אבל מיוחד ירד עלינו, באי מועדון “מלוא”, שרובינא היתה בו שנים רבות בת-בית ונוכחותה שיוותה חן וחסד למועדון, והופעותיה פיארו אותו. לא עוד נשמע את קולה הרוטט והמרטיט, שלא היה שני לו, קולה של רובינא. הדמויות שגילמה בששים ותשעה מתפקידיה, חיוֹת וקיימת בדמיוננו ובזכרוננו, כל אחת בשיעור קומתה ובצביונה. הן בנות-אלמוות, כמוה. הישגיה כשחקנית הם הישגי-שיא של התיאטרון העברי, ששימשו וישמשו מופת לדורות הבאים. על רובינא אי-אפשר לדבר בלשון חולין רגילה, נצטרך ליצור לנו שפה מיוחדת להגדרת כשרומה וכוח-עיצובה המיסתוריים. היא נתקדשה עלינו בטבעת האמנות העברית המקורית והצרופה, וקידושין אלה הן קידושין של נצח.
זכרה ויצירתה יהיו שמורים בתוכנו כאוצר יקר מכל יקר. נשלח כוס תנחומין לבתה ולכל משפחתה.
-
הדברים הושמעו במועדון “מלוא” ונתפרסמו בי“ח בשבט תש”ם (5.2.1980). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.