עד היום הוא ההיסטוריון הגדול של העם היהודי. ראשון הוא לאמני ההיסטוריה העברית בעת החדשה, ואפשר להגיד, שאין שני לו עד היום, אשר גלל כמוהו בספר את יריעת-החיים הגדולה של “השב בלאומים”, ועליה צייר כמוהו את התמונה הרוויה צבעים וסממנים חזקים, מלאת החליפות והתמורות לאין-קץ, המעלות והמורדות הרבים, העליות והירידות. הוא יצר אפוס גדול, שיש בו גם יסודות דרמטיים רבים, בהיותו מלא כולו תנועת הנפש, זעזועים, רעידות, תנודות. ליהודים לא היה אפוס של חיי גבוריהם ויצור יצר גרץ את האפוס היהודי הזה.

לפני גרץ היה י. מ. יוסט, שכתב את ההיסטוריה היהודית, אך עליו הוציא גרץ את משפטו בספר ההיסטוריה שלו, כי היה “איש מנוחה ומתון בטבעו ולא אהב את הסערות, לא בחיים ולא בהיסטוריה”. את הסערות האלה, שאין מחסור בהן בהיסטוריה היהודית, אהב גרץ ונטה אחריהן – בהיסטוריה שלו. כיוצר האפוס של עם לבו הלך אחרי גבורים, מושיעים, אנשי מסירות-הנפש, אשר “שמו נפשם בכפם”, ובאו לעזרת עמם. התנועה, שהוא ידע לצייר, היא כולה תנועת-עם. הוא אהב בהיסטוריה שלו את הפסיעה הגדולה, את המהלך הרב, את הדריכה על-פני מסלה רחבה. בפתוס שלו נטה תמיד אחרי אנשים בעלי התרוממות והתלהבות. כצייר נאמן צייר את הכל, גם את הגאות וגם את השפל, גם התרוממות מי-ההיסטוריה הרבים וגם את הירידה הבאה אחריה, שתיקת הגלים ודממתם. אך הוא התרומם תמיד בשעת התרוממות, עם ההתגברות והגבורה בהיסטוריה תוקף גם אותו רוח גבורה, כמו-כן מתרוצץ גם הוא, בשעת ההתרוצצות, ההתנגשות וההתלבטות. גם הוא מתנגד ומתלבט אז בנפשו. הרגעים האלה, רגעים של סערת און ומלחמה, שנלחם עם על קיומו, הם הרגעים הנעלים בהיסטוריה של גרץ.

כל ההיסטוריה של גרץ הוא ספור גדול אחד על-דבר מלחמה גדולה, מלחמת עם על קיומו העצמי. בדרכים שונים הולכת המלחמה הזאת. יש שלפי תנאי הזמן היא נוטה ללכת בדרך המדיניות והארציות, אז גם גרץ נוטה לרעיון המדיני והארצי, ויש שלפי תנאי זמן אחר הוא נוטה ללכת בדרך הדתיות והרוחניות, אז גם הוא נוטה ללכת בדרך הדתיות והרוחניות הזאת. אך תמיד המלחמה הזאת מלאה פתוס. היא מלאה תמיד התלהבות.

גרץ רואה בהיסטוריה היהודית תמיד את ההתנגשות. אף בשעה שאין לראות בה מלחמה מפורשת, בגלוי, הוא מכיר בה מלחמה חשאית. כמעט תמיד הוא רואה בה את חבלי-הלידה. על-פי השקפה ישראלית עתיקה הוא רואה בה כמעט תמיד מעין מלחמת הרוח בחומר. יש שהוא רואה בה את מלחמת הרוח המונותיאיסטי בחומר האלילי ויש שהוא רואה בה מלחמה אחרת שבין חומר ורוח – מלחמה בין יסורים ומחשבה. וכך גם ציין במבוא לכרך הרביעי של ספר-ההיסטוריה שלו את שני הצדדים של ההיסטוריה היהודית: יסורים ומחשבה, – והמחשבה מתרוממת תמיד על-פני ים היסורים.

ההיסטוריה של גרץ מלאה כולה התרוממות. היא מלאה חזון רב, מלאה דמיון. מרמיזות ורמזים בספרים, שלא נכתבו לשם היסטוריה, מספורי-אגדה שהעלימו יותר מאשר גילו, נבנה חלק גדול מספר-ההיסטוריה של גרץ. הוא החיה בדמיונו החי מקרים ומאורעות רבים, שנגנזו ברשימות יבשות או שסופרו למקוטעין. במלאכה הזאת נעזר גרץ הרבה על ידי חקירת אחרים, מחוקרי תולדות ישראל, שהיו בימיו ועד ימיו. אך מלבד אשר הרחיב הרבה את החקירה הזאת בתקופות רבות, גדולה היתה ההוספה, שהוסיף תמיד על דברי אחרים. הדברים לבשו תמיד אצלו עור ובשר. הוא שהוסיף תמיד לדברי-היסטוריה מתים, לשלדי-חקירה יבשים, את הצבע החי.

ההיסטוריה של גרץ עוררה גם התנגדות ותרעומות. עוד בימיו התרעמו על גרץ, כי הוא מהיר במשפטיו, כי הרבה מדבריו הם בבחינת “מקרא מועט ומדרש מרובה”, כי הדמיון ההיסטורי הוליך אותו למקום שלא היה צורך ללכת¹. אכן גרץ היה בעל דמיון היסטורי, חוזה העבר. בו היה מן הנביא הצופה לאחור, כנוי שכנו בו זה כבר את ההיסטוריון האמתי. הוא נחן בחוש האמן לחוש את ההיסטוריה, להרגיש אותה מבעד ללבושים ולקליפות. איש לא יגיד עתה, כי דברי גרץ לא נבנו על יסוד ידיעות רבות אין-קץ וחקירות רבות לפי מצב החקירה ולפי מצב החכמה, חכמת ההיסטוריה היהודית, בימיו. אך מלבד הידיעות והחקירות הרבות היה עוד איזה דבר בגרץ, שעשה אותו להיסטוריון הגדול של דברי ימי היהודים, שבדורו של צונץ ויתר החוקרים הגדולים ב“חכמת ישראל” יכתוב הוא את ההיסטוריה של היהודים ולא אחר, זה שהוא חש והרגיש גם ברהט הדם שבהיסטוריה היהודית, בלב הדופק בה.

ההיסטוריה היהודית מלאה רגעי התלהבות, המגיעה לפעמים לידי קנאות. מתוך התלהבות כזו כתב גרץ את ההיסטוריה שלו. הוא לא היה עד אלם למאורעות. לא אחת היה גם קנאי. גרץ הוא זה, שהתיר לנו גם את ה“קנאים”, אלה שנלחמו מלחמת-הלאום האחרונה, ובדמיון העם נכללו כולם כ“רצחנים” וכ“סיקריים” (סיקריקין) הוא הוא אשר הבין לנפש הקנאים האלה והדגיש גם את ההבדלים שבין הגדודים השונים עם ראשיהם, ראשי-הגדודים, השונים. כמקור ראשי היו לו בזה דברי יוספוס פלויוס, ההיסטוריון היהודי הגדול של שעת החורבן. ואם כי יוסף בן מתתיהו היה לו לעינים בכל מה שכתב על הקנאים, היה גם קנאי לגבו. הוא אשר קבל גם בזה דעת הקנאים, כי יוסף בן מתתיהו היה מלכתחלה, מראש ועד סוף, בוגד בארץ-מולדתו.

גרץ כתב את ספרו בשפה זרה, ובכל-זאת נשמע ממנה תמיד את שפת-המקור של ההיסטוריה העברית. הלשון שלו היא נשגבה, כמו שנשגבה היא הלשון העברית, כשהיא מדברת על מאורעות העולם, נושאת דע למרחוק. את ההיסטוריה שלו כתב גרץ לעיני הגויים, ובכל-זאת העמיד אותם מדי פעם בפעם למשפט, הוא תבע את תביעותינו, דרש את דרישותינו. הוא היה גם דורש דמים, דרוש דרש מידי הגוים את דם-ישראל הרב שנשפך. גרץ דרש את הדם הזה גם מן הגרמנים, מאלה שבשפתם כתב את ספרו. כידוע, עורר הדבר את כעסו של טרייטשקה, ההיסטוריון הגרמני, אשר יצא לריב את ריב עמו ודתו מעם גרץ. הדבר הזה הביא לידי פולמוס, אף לידי פולמוס במחנה היהדות. כי היהודים הגרמנים ראו גם הם בזה עלבון לגרמניותם, וגם הם גינו את גרץ וערערו עליו. בין המערערים והמגנים היה גם הפילוסוף הרמן כהן, מי שהיה בימי-נעוריו תלמידו של גרץ. כהן דבר דברים קשים על גרץ, ועוד לעת זקנתו של כהן, כשנדבק הרבה בבני-דתו או גם בגזעו היהודי, לא יכול לסלוח לגרץ את דבקותו במושג לאום יהודי ועם יהודי, כפי מובנם הפשוט והטבעי². אך גרץ כתב את ההיסטוריה היהודית.

גרץ ראה את ההיסטוריה הזאת כראות אותה יהודי. הוא ראה בה את יד ההשגחה האלהית, יד הפלא השליט בה. כפילוסוף של ההיסטוריה העברית נחמן קרוכמל, קיבל גם הוא את סדר-הזמנים של צמיחה, פריחה וכמישה בהיסטוריה. זהו הסדר הטבעי, ולמעלה מן הטבע הזה הוא, כמו אצל קרוכמל, סדר-ההיסטוריה של ישראל: אחרי הכמישה תבוא מדי פעם בפעם צמיחה חדשה. עם זה קם תמיד אחרי נפלו, מתחדש תמיד. זה איננו רק עם העבר, כי-אם גם עם העתיד.

בהיסטוריה הזאת של ישראל מתהוה תמיד איזה דבר, תמיד יש בה הכנה למה שיבוא. יש בהיסטוריה הזאת צפיה אל איזה דבר נעלם ונסתר, ועם זה יחד קיים בברור גמור. גרץ מנסה לפעמים לברר את הרעיון הנסתר של ההיסטוריה. הוא מברר אותו בדרך שבררו אותו אחרים, כי העם הזה נוצר להיות לאור גוים, לאלף את העמים ארחות חיים וכו'. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא כח-החיים בעם זה, אשר לא לשוא נתּן, העיקר הוא דופק-החיים הפנימי, שלא יחדל מדפוק, התנועה הפנימית, שאינה פוסקת. השגה זו, הממלאה את ספרו של גרץ, יוצרת אטמוספירה של חכוי, של יחול. היא המחיה את ההיסטוריה היהודית כולה, נותנת לה מראשיתה ועד סופה תקות חיים.

יש ורואים את ההיסטוריה והנה היא כשדה רחב-ידים, העשוי תלמים-תלמים. אלה מעבירים את דמות השטח אל נחל ההיסטוריה. אולם ההיסטוריה אין בה מן הדמות הזאת. בה אין לעולם מן הנח, אלא מן הנע התמידי, מזה השוטף בשטף שאינו פוסק, המעביר את הכל על-פני גלים. זאת היא ההכרה של ההיסטוריון האמתי, הממלאה ביחוד את הלב בהיסטוריה שלנו. ההכרה הזאת היתה להכרת ההיסטוריה הישראלית, והיא היא שהיתה ההכרה ההיסטורית של גרץ.

ההיסטוריון האמתי איננו רציונליסטן, כי הוא אינו רואה לא את ההתחלה ולא את הסוף. ההתחלה היא כאן תמיד מעולפה בערפלי בראשית, והסוף – מי ידענו? אין הדברים מונחים לעולם גמורים ושלמים לפני ההיסטוריון. תמיד יש עוד דברים הנמצאים מאחורי הפרגוד, מעבר לקלעים של ההיסטוריה. יש כאן עוד תמיד מין “המשך יבוא”. גם המדע ההיסטורי איננו רציונלי. חוקי הטבע אינם שולטים בו בצורה מוחלטה זו שבמדעי-הטבע: אחרי שעמדנו בהיסטוריה על סבה מן הסבות אין אנו יכולים עוד לדון מזה בברור גמור על המסובב ממנה. רשת הסיבות והמסובבים היא פה גדולה ורחבה והיא קלועה וטוויה באופן כזה, עד שאין למצוא בה חשבון קבוע מראש. ולא זה בלבד, אלא שיש בהיסטוריה תמיד חוליות אמצעיות בין הסבה והמסובב, שאין לראותן בדיוק מראש ואין להביאן בחשבון. יש רצון בהיסטוריה. גם רצון אנושי, הממלא בה תפקיד, והוא משנה לפעמים את תפקידי ההיסטוריה, מטה אותם לחפצו. ומטעם זה גם חוקי השכל אינם שולטים בהיסטוריה, כי הרצון הוא כח מיוחד, פנימי, אי-רציונלי, שאין חוקי-השכל חלים עליו. ההיסטוריה עומדת הרבה על ההשערה הפנימית, על המראה, החזיון. מכח החזיון הזה והמראה היה בגרץ, והוא נבדל בזה מהיסטוריונים אחרים, שאין חוק הטבע של הסבה והמסובב כל-כך קרוב וסמוך אצלו, השלשלת ההיסטורית שלו איננה כל-כך פשוטה בחוליותיה ואיננה כל-כך רציונלית. אמנם דבר זה מביא אותו לא אחת לקרב את הרחוקים דרך דרש ודרך מאמר ודבור, אבל יחד עם זה הוא מתקרב אל עולם האמנות והשירה.

יש בהיסטוריה של גרץ עוד דבר, המקרב אותה מאד אל השירה, כי הרבה והרבה מיוסד בה על מה שקוראים “הנסיון הפנימי”. כשקוראים, למשל, את דברי גרץ על “מרשיעי הברית” והמתיונים, הרי מכירים בהם, כי מלבד המעשים והעובדות ההיסטוריות, שהיו לפניו במקורות, היו לפני עיניו גם עובדות אחרות, עובדות חיות, נסיונות של חיים, שהצטרפו בהרגשתו אל הנסיונות והעובדות ההיסטוריים. הוא כלל – אולי גם בלא יודעים – ב“מרשיעי הברית” גם את הריפורמים הקיצוניים שבימיו, אלה שהכיר בהם מקרוב ותפס אותם מקרוב. גרץ שנא מאד, כידוע, את שפת ההמונים היהודים בגלות וראה בה מקור להשחית את הטעם והחן של היהודים. והנה כשהוא מדבר בספרו על הירידה ביצירת היהודים כעבור מאות אחדות אחרי חורבן הבית ואומר, כי “השפה הארמית, הנשחתה בפי המדברים, עד לבלי היות לה יופי וחן, השחיתה את טוב-הטעם בכל המקומות”, מכירים בזה, כי למשפטו של גרץ נצטרפה כאן, ביודעים או בלא-יודעים, “העובדה החיה” של השפה המדוברת בפי היהודים במזרח אירופה, שהיא הגורמת, לפי דעתו של גרץ, לירידה ולהשחתת הטעם.

נסיונות של חיים כאלה, המצטרפים בספרו של גרץ לנסיונות היסטוריים ולמשפטים וציורים היסטוריים, יש למצוא הרבה. נדמה לפעמים, כי גם המשפט המיוחד של גרץ על-דבר חג-הפורים, שהוא חג “פתיחת החבית” אצל היונים – דבר שעורר התנגדות רבה – מקורו בנסיון של חיים כזה, שראה גרץ בימי-נעוריו את החוגגים חג “דיוניסוס” בערי ישראל. אף משפטו השלילי של גרץ, שהוציא בכל ספרו על ה“קבלה”, יש לו בודאי שורש ביסוד החיים של ה“חסידות” בימיו. אם נכונים המשפטים ההיסטוריים האלה של גרץ, הבנויים על יסודות חיים, ואם אינם נכונים, הם מראים על כח-החיים האצור בספר-ההיסטוריה של גרץ, שאיננו פחות מזה האצור בספר אמנותי גדול, בספר של שירה.

נראה, כי ככל אמן ומשורר אמתי גם חפש ובקש גרץ לקבל את רושם החיים, הרושם הבלתי-אמצעי, מן הדברים, עד כמה שזה אפשר בדברי היסטוריה. גרץ מספר, כי לא נגש לכתוב את החלקים הראשונים מספר ההיסטוריה שלו, המספרים את תולדות היהודים בשבתם על אדמתם, עד שניתנה לו היכולת לראות בעיניו אדמה זו. רק כעבור עשרים שנה מאז התחיל גרץ בהדפסת כרכי ההיסטוריה שלו נגש לחבור הכרכים הראשונים. עד אז היה הספר הגדול הזה מקוטע, בלי התחלה, כי לא מצא את התחלת החיים, עד שראה אותם בעיניו, ראה לפחות את השריד מהם, שהחיה ברוח הדמיון החי אשר לו, בכח הפנטסיה ההיסטורית שלו.

כספר של שירה ושל חזון היסטורי גדול לא נתישן ספרו של גרץ. בטלו במשך הזמן כמה דברים שבספר, הבנוים על יסודות, שנתערערו בינתים על-ידי מציאת יסודות אחרים, יותר מוצקים ובטוחים; אך החזון העיקרי שבספר, המראה ההיסטורי הגדול, שפתח לפנינו גרץ בספרו, לא בטל. ספרו לא בטל, כמו שלא בטלו ספרים אחרים של אמנות היסטורית גדולה, המחיה תקופות וזמנים. ספרי רנקה, מומסן, יעקב בורקהרדט ובדומה להם מאמני-ההיסטוריה הגדולים בדורות האחרונים נקראים עד היום, ובכל החידושים שנתחדשו אחריהם הם עומדים עד היום לנס. וגרץ החיה היסטוריה שלמה של עם. הוא המשורר והאמן של ההיסטוריה היהודית עד היום.

תרפ"ח.