רקע
פישל לחובר
אייזיק הירש וייס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ד 1934

על פני הנתיב, שהוליך אותנו, חניכי בית-המדרש הישן, אל החדש, עמד הוא, רא“ה הלבן, כמו שקראו אותו מתנגדיו, ב”בית נתיבות“. בעמדנו על פרשת דרכים ולפנינו הדרך שסללו ראשונים, והשבילים, הנוטים ומטים לצדדים, ואנו לא מצאנו עוד די עוז בנפשנו לנטות אליהם, היה הוא האיש שנתן את ההכרעה האחרונה. הוא – כבעל הלכה. בכל הכבוד הגדול שרחש לבנו באותו זמן גם לסופרים אחרים היו הם בעינינו “רבנן דאגדתא”. אולם הוא, ב”דור דור ודורשיו" שלו, כאילו חשף לפנינו את ידו החזקה.

בזכרוני נשאר עוד חקוק הרגע, כשגליתי בבית-המדרש שבעיירה את ה“ספרא” עם פירוש הראב“ד ו”מסורת התלמוד" של וייס (וינה תרכ"ב). זאת היה “תגלית”. איש מיושבי בית-המדרש לא ידע מי הוא אייזיק הירש וייס זה, שחיבר הגהות על ה“ספרא” וקבל הסכמה מאת ר' אלעזר הורוויץ, הרב בוינה. זאת היתה מעין תגלית של חדושי רפפורט בשולי הספר “אבנים מלואים” של חותנו, בעל “קצות החושן”. אולם ה“חדושים” של רפפורט היו קלים ולא עשו רושם. ואדרבה, היה בהם גם כדי לעורר מעין הרגשה של אכזבה, כי החוקר שי“ר לא הראה את כחו בהלכה אלא בכגון זה. מה שאין כן הערותיו של וייס לספרא. כאן גם זה עשה רושם, שמחבר החי בימינו חיבר מעין פירוש ל”ספרא" – דבר בלתי רגיל אצל ה“אחרונים”.

אבל הרושם העמוק ביותר עשה בלבנו הספר הגדול של וייס – דור דור ודורשיו“. לי היה בספר הזה משום התגלות. בפעם הראשונה כאילו נגלה עלי ה”גניוס" של המדע ההיסטורי והוא הראה לי בנין, שנבנה על ידי אחד מאלה שהוא בחר בהם לתת עליהם מרוחו, והבנין גדול ורחב-ידים, בעל לשכות ותאים רבים, ואני, שהייתי בן-בית בלשכות ובתאים האלה, לא שבעו עיני מראות את ה“חדושים” שבכל צד וצד – בכל מאמר ובכל הערה. האור הרב, שבו האיר וייס את פינות התורה שבעל-פה דרך החלונות הגדולים שקרע בכתלים העתיקים, היה בתחלה מעוור. רגע אחד נראה לי כאילו סר כל הקסם, אבל ברגע השני משך את לבי קסם אחר, זה של תורה-אורה. התבהרו פני השמים והכל נראה מחדש באור. על-ידי כך התבלטו הדברים, נתגלו ונראו פתאום מן המרחק ההיסטורי מעין ראשי-צוקים וגם הסלעים הקודרים לא היו עוד קודרים כלפנים. הוא כאילו גילה לי כאן סוד האופק, הראה לי במקום זה דרך-נתיבה, מוצא ומבוא.

וייס כתב מונוגרפיות נאות אחדות – על רב האי גאון (נדפסה בראש הספר “שיר מוסר השכל” לרב האי גאון, שיצא בהוצאת “אחיאסף”), על הרמב“ם, רש”י ורבנו תם (נדפסו ב“בית תלמוד”. מאמרו על רב סעדיה גאון, שנדפס ב“האסיף” לשנת תרמ"ו, הוא רק פרקו על רב סעדיה בספר “דור דור ודורשיו”) – וכן כמה מאמרים נאים וחשובים, המגיעים כמעט לידי ספרים שלמים (על שיריו, שהדפיס ב“כוכבי יצחק”, יש לעבור בשתיקה), ומלבד את ה“ספרא” עם “מסורת התלמוד” שלו הוציא גם את ה“מכילתא” (וינה תרכ"ה) עם פירוש ומבוא גדול, וחיבר את “משפט לשון המשנה” ועוד. אבל מה שבנה וייס הוא אותו הבנין המונומנטלי שלו בספר ההיסטוריה של התורה שבעל-פה. כאן הראה יד חזקה, לפי רוח הדור שלו, שלא רצה גם הוא כבר בפסקי הלכות ובדינים, אבל רצה עוד לדעת איך נוצרו פסקי ההלכות והדינים, ונתן לו וייס את “ספר דברי הימים לתורה שבעל פה עם קורות סופריה וספריה”: דור דור ודורשיו…

ככל ספר של דור, של תקופה, הרי זה ספר יחיד. הוא בלע אל קרבו כל מה שהיה לפניו, עד כי לא נודע כמעט כי בא אל תוכו. מקוריות? יש שרצו למצוא את מקוריותו של וייס באותו קשר אמיץ שכאילו מצא הוא בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל-פה. אלה שבקשו ומצאו מקוריות זו אצל וייס לא ידעו את המקורות שמהם שאב וייס. מקורות אלה של הספרות הישנה אינם פתוחים עוד כולם לפני קוראי הספרות החדשה; אולם לפני וייס היו עוד פתוחים כולם. דומה, שספר אחד, העומד כמעט על הגבול שבין הספרות הישנה ובין הספרות החדשה, ספר “כוזרי שני” (“מטה דן”) לרבי דוד ניטו, שוייס אינו מזכירו כלל בספרו, היה לו בזה מעין מקור. אולם גם הספר הזה אינו מקור ראשון, כי גם הוא אסף ממקורות רבים והוכוחים של ה“חבר” השני שלו עם מלך הכוזרים על-דבר התורה שבעל-פה הם בודאי על-פי הוכוחים שבין הרבנים והקראים במשך מאות שנים ועל-פי סופרים רבים וספרים. – ויש שמוצאים בוייס מקוריות אחרת: הוא הכניס אל חקירת הספרות התלמודית את רעיון ההתפתחות – הדרשה דורשת כאן ומכניסה למחיצה זו את דרווין, ולפי זה וייס הוא דרווין תלמודי, – אבל גם רעיון ההתפתחות שלו אינו הרעיון המקורי של וייס. כי את התפתחות המסורה, או התהוות המסורה, אנו מוצאים גם אצל אלה שהקדימו את וייס בחקירותיהם בתולדות התלמוד ובדברי ימיה של התורה שבעל-פה, וביחוד אנו מוצאים אותה ב“אם למסורת וכו'” של נחמן קרוכמל, שהיה כאב לתולדות המסורה של וייס. הן התלות של וייס בקרוכמל היא גדולה כל-כך, עד כי התקופות שראה קרוכמל בהיסטוריה העברית הכללית, שאינן רק רוחניות, ומכל שכן שאינן רק רוחניות-תלמודיות, היו – בשנויים ידועים – לתקופות היסודיות בסדר ההתפתחות של התורה שבעל-פה ומהלכה בספרו של וייס, ותקופת הירידה האחרונה בחיי ישראל, המתחלת עם האלף הששי, היינו – עם ירידת ההשכלה הערבית-הספרדית, היתה בספרו של וייס לתקופת הירידה האחרונה בתורה שבעל-פה. היא מתחילה, בדרך בלתי-טבעית כלל, עם הרשב“א, הריטב”א, הרא"ש ועוד רבים שנחשבו לעמודי ההוראה והפירוש לתורה שבעל-פה. זה הכניס לספרו של וייס מעין מבוכה לשעה. כי כשהוא מביט על כל אחד מהפרטים האלה הוא רואה אותו כנקודת-עליה, וכשהוא צופה ומביט על כלל הפרטים כולם הוא רואה אותו כירידה. זה הביא לידי מבוכה גם בקונסטרוקציה של הספר בחלקיו האחרונים. וייס התכוון מלכתחלה לסיים את ספרי דברי הימים לתורה שבעל-פה עם שנת ת' לאלף הששי (הקדמתו של וייס לחלק א' של “דור דור ודורשיו”, מהדורה א‘, והקדמתו לחלק ד’), והיא אותה שנה שבה מסיים קרוכמל את ההשקפה ההיסטורית שלו ב“מורה נבוכי הזמן”, וכשהגיע וייס לתחלת האלף הששי, והיא תחלת הירידה האחרונה לפי ההשקפה של קרוכמל – וא. ה. וייס גם הוא אז בתקופה של זקנה וירידה, בן שבעים ושתים שנה – אמר לסיים את ספרו בעליה ולא להכנס למקום ירידה. אולם כשהאריך ימים חבר עוד חלק אחד לספרו ובו עבר גם את גבול הת', אותו הגבול שהציב לו מלכתחלה.

ביחס למקוריותו של וייס אין לשכוח גם זאת, כי בשעה שנגש וייס לחבור ספרו, ספר דברי הימים לתורה שבעל-פה, מצא כבר לפניו ספר כ“דרכי המשנה” של פראנקל, והמון דברים ומאמרים בתולדות המסורה היהודית היו מפוזרים בספרים של “חכמת ישראל” בעברית ובגרמנית. גם ספר ההיסטוריה של גרץ, במהדורה הראשונה שלו, היה כמעט שלם אז, ובשעה שהוציא וייס את החלק הראשון של “דור דור ודורשיו” חסרו רק שני החלקים הראשונים מספרו של גרץ, המספרים תולדות היהודים בזמן כתבי-הקודש. שדה החקירה בדברי הימים לתורה שבעל-פה לא היה אפוא שומם אז. הוא לא היה שדה בור, הצריך כולו חרישה חדשה. הוא נחרש וגם שודד קודם וא. ה. וייס היה גם מאסף, מחבר שחיבר ברוחו גם דברי אחרים. אבל גם אותם הדברים לא חיבר כמחבר בעלמא, אלא כבונה.

הצד החזק בספרו של וייס, וגם הצד היפה שבו, הוא הבנין האדיר, העשוי מראש ועד סוף על פי תכנית אחת, רחבה מאד, הכוללת את ההיסטוריה של המקצוע הגדול ביותר בחיים הרוחניים של היהודים. ובבנין זה הכל מחובר ומשולב ועולה ומתרומם לאט לאט, כמעט בדרך של גידול, מן העיקר-השורש. (כאן הוא בודאי גם היסוד ל“אבולוציניות”, שמצאו בספרו של וייס). החומר שהשתמש בו וייס לבנין ספרו הוא רב כל-כך, עד כי גם בעלי מקצוע, אנשים שתורתם אומנותם, לא ימצאו עד מהרה את מקום המחצב שלו. ואותו חומר חפר וחצב וייס – וכאילו לש אותו מחדש. הוא לש אותו לפי צורך בנינו ותכליתו.

הרעיון בספרו של וייס? אין רעיון אחד השליט בספרו. אבל יש תכנית אחת השלטת בו. ולשם תכנית זו, הרחבה מאד, השתמש וייס בכמה רעיונות, ביניהם גם ברעיון ההתפתחות. אבל אין הרעיון הזה שלם, מוצק ויסודי בספרו. כי יש שאחרי הרחבה במהלך התורה שבעל-פה הוא רואה צמצום ואחרי עליה הוא מראה על ירידה ואחרי הירידה הוא רואה שוב עליה ושוב ירידה.

הרעיון היה לוייס, כמו לכל היסטוריון אמתי, שהעיקר אצלו להבהיר את מעשי ההיסטוריה, רק מעין סומכות לסמוך בהם את קירות הבנין שלו, או לפרקים שימש לו מלט, לחבר על-ידו את הנדבכים והשורות. אבל הוא לא היה משועבד לו. כי צד זה היה בוייס מן ההיסטוריון החדש, שלא היה משועבד בעצם חבורו לרעיון חיצוני. הוא לא היה משועבד בעצם לחוקים אחרים, מלבד חוקי החומר, שמהם נבנה בנינו, ואת החוקים האלה ביקש תמיד. כמעט בכל מקרה ומקרה ביקש אותם. הוא כאילו ביקש תמיד למצוא את סוד החבור של חזיונות קרובים בזמן אחד, או את קו-החבור בחזיונות שונים שבארץ אחת ובצדדים שונים שבאישיות אחת.

החבור בספרו של וייס הוא חזק ואמיץ. מדת הריטוריקה, מדה זו של פתוי, המצויה גם בספריהם של היסטוריונים גדולים, לא היתה מדתו של וייס. בספרו יש רק מעט מן הפתוס המלאכותי. אמנם יש שגם עליו ישכון הרוח של ההיסטוריון, המתבונן לתהלוכותיו של גלגל-החיים הגדול ורואה את החליפות הרבות של העתים והזמנים, ואז הוא מדבר דברים שיש בהם מן ה“מליצה” ההיסטורית, ומאריך הוא לפעמים בדברי מליצה אלה. אבל בדרך כלל הכל יוצא אצלו מתוך החומר עצמו, ועל-כן הוא יוצא גם מבוסס ומיוסד. הדמיון היוצר, שמתגלה לנו בספר זה, כמו בתוך כל ספר מדעי חשוב, אינו מתגלה לנו בעצם אלא מתוך כתלי הספר עצמו: מתוך יסודו הרחב ומתוך כל מה שנבנה עליו ברחבות ובגובה.

יש בספרו של וייס גם הסתעפות והתפצלות רבה; אבל גדולה בו עם זה מדת האחדות. מדה זו של התאמה וחבור בין הפרקים השונים והחלקים השונים של הבנין, ואף בין הפרטים השונים, העולים כאילו מעצמם, מאליהם, לכלל אחד. האישים של כל תקופה ותקופה הגיעו בספרו של וייס לידי הבלטה ידועה, ובכל-זאת אין הם נבדלים על-ידי כך לעצמם, ואף הולכים ונרקמים יחד בתוך הרקמה הכללית של התקופה, ולפעמים, כשהם בולטים ביותר, הם הם שנחקק ונחרת בהם פרצוף כל התקופה.

החוש הארכיטקטוני מתגלה בכל הספר הגדול הזה: קו לקו, קו לקו. והקוים האלה אינם רק קוי שרטוט וציור, אלא נעשו תמיד מחומר מוצק, מהחומר ההיסטורי של ההלכה והאגדה. וייס כאילו בונה מחומר זה גם את הצלע לכל אישיות ואישיות כשהיא לעצמה. בעל ההלכה נוטה כאן יותר להשתמש בחומר ההלכה, אבל אין הספר חסר גם הוד האגדה, וקירות הספר החזקים אינם גם ריקים וקרים. יש בתוכם גם חמימות ידועה, ויש בהם גם קשוט מעט – קשוט שאינו פוגם בתבנית הכבדה והמוצקה של הבנין כולו. וייס גם מדבר תמיד כבעל הלכה. הוא חורץ משפט, גוזר דין, מתרעם לפעמים. אבל יש בו גם מתינות, מתינות של דיין, הבוחן ובודק את הדברים קודם שהוא מוציא את פסק-הדין, אפילו פשטות אמתית ויסודית יש בו. לא לחנם הוא שונא את הפלפול.

וייס הוא אחד המחברים שלנו, שזכה להקרא על שם ספרו. בחוגים העוסקים עוד בחקר ההלכה הוא עד היום ה“דור דור ודורשיו”, זה שהשכיח כמעט את שאר פעולותיו הספרותיות-מדעיות של וייס.

הן הוא אחד המחברים המעטים בספרות העברית החדשה, שחבר ספר.

תר"ץ.

המלצות קוראים
תגיות