רקע
פישל לחובר
שלום-עליכם

שלום-עליכם הלך למנוחות ועזב אותנו לאנחות. הפעם אין זאת מליצה, רק דבר אמת לאמתו. כי עם מותו של שלום-עליכם נדם מקרבנו השחוק הצוהל והרענן. אמנם רגילים לדבר על שלום עליכם כעל מי ששוחק מתוך דמעות ובוכה על הקומדיה של חיי-הגלות שלנו; רואים אותו כנכדו של מנדלי מו"ס. אולם שלום-עליכם היה יותר מזה; היה יותר מנכד. הוא לא היה רק תולדה, כי-אם אב, היה בו מאבי-אבות הצחוק היהודי. שחוקו של שלום-עליכם הוא אולי השחוק היחידי בינינו, שאיננו שחוק ועוד איזה דבר, כי-אם שחוק בלי קץ ותכלית.

השחוק של שלום-עליכם הוא מפני-זה גדול כל-כך. שלום-עליכם היה ממלא שחוק פיו בעולם הזה, שכולו גלות ויסורים ופורעניות וצרוֹת. בקראנוּ את דבריו לא נוכל לעצור ביצר השחוק שלנו והוא מתפרץ מפנינו, וזה האות, כי חומר השחוק שלו היה רב וחזק והיה לו כח חזק ורב, כח יסודי-אמתי: שרשי. שלום-עליכם איננו רק לועג לקוים מגוחכים ידועים שבטבע היהודי ואינו רק צוחק להעויות מגוחכות ידועות של היהודי, אלא דומה כאילו הוא שמח למצוא את היהודי כולו מגוחך, מעורר שחוק. כי דוקא על-ידי כך הוא כאילו מתקרב אליו ומכיר בו. מפני שהצחוק הוא המדיום האמנותי של שלום-עליכם: הוא הכח הפלאי העומד בינו ובין גבוריו כמתוך ומקשר. על-ידיו הוא בא במגע עמהם וביחס של קרבה אליהם.

איזו ילדות נצחית היתה ממלאה את לב ההומוריסט הגדול ומקיפה את כל ישותו. הכל — ולא העמדת פנים כהים ועצובים. אדרבה, כל מה שהדבר קשה מצד עצמו וכבד מצד עצמו, השחוק צריך לפעפע אותו, לעשותו נפוח וקל. גם הגזרות היותר קשות ואיומות והצרות היותר רעות ומרות היו לו למעין בלתי-פוֹסק של בדיחות-הדעת. אנשיו נרדפים תמיד מהפוליציה והגורל, נמלטים תמיד, נודדים תמיד, באים מן הפחת אל הפח ומגלות אחת אל חברתה, וכל זה מלא בדיחה ושחוק כמשתה-שעשועים. גם הענין הכבד ביותר והמציאותי ביותר נעשה על-ידיו “קל” מאד, כי הוא מקבל על-ידיו צורה דמיונית מאד. אפילו לצרת-הפוגרום הנוראה יש בעיניו צד מבדח והוא יודע לספר לנו אותו מעשה ביהודי כתרילבקה, שברחו מאימת הפוגרום, שהיה נכון, לפי דעתם, לבוא עליהם על-ידי שני האנשים מבני “אומות-העולם”, שדרו בעיירה, והם: חבדור ה“שבת-גוי” והפקה בעלת האבעבועות, שהיתה משמשת את יהודי העירה בימות-החול. באיזה התול ובדיחות-הדעת הוא מספר לנו שם, איך היהודים האלה, בצאתם לכשדיבקה הסמוכה, פגשו באמצע הדרך ביהודי כשדיבקה, ההולכים לכתרילבקה, ויהודי שתי העיירות שבו בבושת-פנים בדרך שבאו בה.

יש שנדמה לנו, כי שלום-עליכם מחבב את הצרות, כי הן גורמות לו תענוג, של הפיכת חומר מאוס לזהב טהור, של שימת חושך לאור, של בריאת יש אחד מיש שני, שהוא הפכו ממש. יש בזה מתענוגו של היוצר האמתי, המפיר, כביכול, את עצותיו של האלהים, היוצר הגדול. שלום-עליכם אחד הוא כאן עם דמות גבורו “מוטיל בנו של פיסה החזן” (בספורו הנפלא, הנקרא בשם זה). מוטיל גודל בבית מלא עניות וצרות, חושך ודוחק, אבל יודע הוא לעשות עושר מעניות זו ואת הדוחק, החושך והצרות הוא הופך לרוחה, לחיים מלאים אורה וחדוה. הנה האב חולה מחלה אנושה, והרופא, “בעל כרס עם שפם שחור ועינים צוחקות”, בא לבקרו, ונפתח על-ידי זה לנער מקור של חדוה ובדיחות; מוכר-הספרים בא לקחת את הספרים האחרונים, שנשארו בבית אביו, והוא שמח על החליפות והתמורות, שהיו בבית; הנגר בא לקחת את שארית הרהיטים של הבית — את המזנון הרחב — והוא שמח על הרעש והשאון, שקם בבית. מוטיל חי חיים “נעימים” כאלה, עד שנעשה ליתום. אז הוא קורא לעצמו: “מה טוב לי, אני יתום”. הלא מעתה הוא פטור מן ה“חדר”, משתעשע את החתול, רוחץ בנהר ושולה משם דגים בכותנתו. אמנם הוא מקבל בשכר זה סטירות-לחי מאחיו, אבל הלא הכל נדים אז ליתום המוכה, והוא חוזר וקורא: “הנה מה טוב לי, אני יתום”.

בתולדות-חייו של מוטיל אנו מוצאים את המומנטים העצובים ביותר של החיים העבריים הנוראים. אחיו של מוטיל, אליהו, אחרי ש“נפל לבור של שומן”, כלומר, נשא לאשה את בתו של אופה אחד, שהוא סמוך מעתה על שולחנו, לא הספיקה עוד לעבור שנה לנשואיו והשומן כבר אזל ונשאר רק בור. הוא שב לבית אמו, האלמנה העניה, בלי כסף ומזונות וגם בלי בגדים, כי את הכל לקחו ממנו הנושים של חותנו. הוא מביא אתו רק את גופו ומה שעל גופו, וגם את אשתו שהיא כגופו. האם, תחת להתפרנס על-ידיו, מפרנסת עתה אותו ואת אשתו. העניות בבית האלמנה נעשתה מעתה גדולה ונוראה. אולם אליהו, הקורא בעתונים ומעיין בספרים, מצא מהר עצה נכונה לגרש את העניות ולפרנס ברוחה את כל בני הבית: הוא קנה לו ספר, המלמד מאה מלאכות על רגל אחת, ומכל מלאכה ומלאכה הלא אפשר להתעשר. אליהו מפרנס מעתה את כל המשפחה על-ידי תעשיה של מי-פרות; אולם המפרנס האמתי הוא רק מוטיל, כי מי בלעדיו יבוא למכור את המים האלה ברחוב? מוטיל הנער נושא מעתה על כתפיו את כל המשפחה; אולם הוא מוצא לו עונג מיוחד בזה, שהוא רץ ברחוב וקורא:

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לִקְבַס —

מַה-קַּר וָטוֹב הַמַּשְׁקֶה!

יִשְׁתֶּה אָב גַּם בֵּן וּבַת

וְגַם לַנָּשִׁים אַשְקֶה!…1

מוטיל זה אף אינו מצטער הרבה, כשפסקה הפרנסה הזאת אחר-כך בעטיו, מעתה נעשה אליהו לבעל-תעשיה של דיו. גם העבודה הזאת מוטלת על מוטיל, אבל מוטיל נהנה מזה הנאת-משנה: הוא נהנה בשעת מלאכה, שנראית בעיניו כמבדחת מאד את הדעת, ועם בטול מלאכה, בשעה ששופכים את כל הדיו אל הביב (מפני שאין קונים לה) ומשחירים בה את כל הכתלים והגדרות. אליהו נעשה אחר-כך על-פי ספרו למגרש-עכברים ומוטיל עוזר על-ידיו. מוטיל נהנה שוב מעסק זה, המלא נפלאות וסודות, והוא מפריח אותו. אולם בסוף הוא גם משחית אותו. הנה נשאר לבדו בבית והוא רוכב על-גבי השק, שבו מונחים הסממנים השונים, כמו שרוכבים על-גבי סוס, ופתאום פקעה הסבלנות של השק והסממנים נשפכו לארץ. מוטיל התחיל לזורר וכל מי שנכנס לבית מזורר אחריו, עד שכל הרחוב מזורר. העסק נתקלקל על-ידי כך, אבל זה גרם למוטיל תענוג מיוחד, לראות במחזה המבדח, שכל הרחוב התעורר ומזורר.

אחר-כך מתחלת פרשת הנסיעה של מוטיל ובני-משפחתו, הנוסעים כולם לאמריקה. החבורה עוברת מהעיירה שלהם לברודי, מברודי ללבוב, מלבוב לקרקוי, מקרקוי לוינה, מוינה לאנטורפן, מאנטורפן ללונדון, ומלונדון — ה' יודע לאן. בכל המקומות האלה עוברים על מוטיל והאנשים, שהוא נוסע בחברתם, מאורעות שונים, שכל אחד גרוע מחברו, נורא ומדכא מחברו, אבל כל אלה רק מרעידים את נימי-הצחוק של מוטיל ואין קץ לבדיחת-הדעת שלו.

בכל השחוק שבספור הזה אין מן ה“שחוק שלפני התליה”, כמו שאין לראות כמעט מהשחוק הזה בשלום-עליכם. שחוקו איננו חד וחריף, ואף טפה קטנה של מרה כאילו אינה תלויה בראשו. טבעי הוא, יסודי הוא וכמו מובן מאליו. מה יש להתעצב על נדודי הגוף והרוח הרבים, אם הם עושים את האדם חפשי יותר, בלתי-מחובר למקום ידוע וענין ידוע ומביאים עליו חליפות ותמורות? למה על מוטל להתיאש, כשהוטל עליו להחליף מלאכה במלאכה ולהמיר ארץ בארץ, אם כשמביטים אל כל זה מצד אחר, הרי יש לכל דבר ודבר תענוגו המיוחד ושחוקו המיוחד? אם חפצים אתם, הרי כל פרשת הנסיעה הזאת אינה אלא מעין נסיעה של תענוג.

אהבת החלוף והתמורה מוטבעת בטבעו של מוטיל, כמו שהיא נמצאת ביסודם של יתר הגבורים אשר לשלום-עליכם. כמו ששלום-עליכם זה דרכו להפוך את החושך לאור ואת הצרות הוא מחליף בבדיחות, כן נוטים גבוריו כולם אל המהפכות ואל החלופים. דומה, שאינם קשורים אל כל דבר וענין ונשאים תמיד ביעף. הם כאילו שוחקים למציאות ומתרוממים עליה. רגיל הוא שלום-עליכם לספר על גבוריו, כי חולמים הם שהם נשאים באויר ו“עפים”. ואף ההליכה של האנשים האלה היא לרוב רק תעופה. אדם “עף” מקיוב לאודיסה, מאודיסה לוורשה, מוורשה לפטרבורג. הוא עף ביחד עם תעופת הרוח ורודף אחרי איזה “רוח”. חלוף המקום, או חלוף מלאכה במלאכה, מסחר במסחר, אינו לאנשים האלה מקרה, דבר ארעי, אלא קבע הוא להם. זה קבוע ברוחם. מספוריו הראשונים (“סטמפניו” ו“יוס’לי סולובי”) עד האחרונים יש לשלום-עליכם תמיד דבר עם “כוכבים תועים”. הנדידה כאילו מונחת בעומק טבעם של אנשיו והם נכונים תמיד לקחת בידם את מקל-הנדודים. כמעט שהם מוצאים עונג בחלופי המקום ובחלוף מלאכה במלאכה.

יש בזה מן הצעירות הבלתי-פוסקת, שאינה קשורה עדיין אל המציאות בקשרים לא-נתקים ובכל שעה היא נכונה להתרומם עליה ולברוח ממנה. אכן מקור רב של צעירות ושל רעננות היה בשלום-עליכם. אהוב אהב האיש את שמחת החיים אהבה רבה ועזה ובמקום שאין שמחה שם יש אצלו מקום לבדיחה.

אפייני הוא הדבר לשלום-עליכם, כי הילדות וחגי-ישראל הם הדברים היחידים, שאינם מגוחכים בעיניו. בספוריו הרבים והמצוינים, שכתב שלום-עליכם מחיי הילדות ועל-דבר חגי ישראל, יש הומור רב: יש שם שחוק עליון ושפע של שמחה פנימית, אבל אין שם גחוך. אין הוא עומד שם כלפי הנפשות והמעשים ומתבדח בהם. אדרבה, בספוריו אלה אתה מוצא את פיוטו של שלום-עליכם, את קרבתו הנפשית אל גבוריו ומעשיהם. שם, במקום שהדברים כשהם לעצמם שופעים שמחה ורעננות, נפשו של שלום-עליכם נעשית רכה ונוחה, עד שהיא משתפכת בשיר וזמר.

את שמחת החיים ורעננות החיים של שלום-עליכם, שהם לו מעין נובע שחוק ובדיחה, אנו רואים באמונה הרבה אשר לגבוריו, באופטימיסמוס הבלתי-פוסק שלהם. גבוריו אינם יודעים יאוש מה הוא. הדבר נראה בכולם, עד שזהו מעין סימן מיוחד להם: אולם בולט הדבר ביותר ב“מנחם-מנדיל”. אפיו המיוחד של מנחם-מנדיל נראה בזה, שאינו יודע לעולם את היאוש. ספינתו נטרפת מדי פעם בפעם בים הגדול של החיים, אבל הוא אינו יורד מצולה. תמיד הוא מחכה ומצפה הוא תמיד. הוא נופל וקם, קם ונופל, וגם בשעת נפילה רוחו אינה נופלת עליו. אף ברגעים היותר קשים גדול ורב הוא בטחונו, שהגלגל יהפך עליו לטובה, הוא מחכה תמיד לגאולה והוא בטוח תמיד שתבוא.

במנחם-מנדיל נתן לנו שלום-עליכם את הדמות הבולטת של האופטימיסמוס היהודי, של האמונה היהודית הבלתי-נפסקת, כי “קרוב יום ה' הגדול” ו“אף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”. אמונת הגאולה אינה רק עיקר גדול בדת היהודים, כי-אם יסוד גדול, אולי היסוד היותר גדול, באופי היהודי. היהודי הוא האיש, המצפה תמיד לגאולה והמאמין תמיד בגאולה. אמנם מנחם-מנדיל הוא איש-המציאות, סוחר הוא בניירות, עוסק בסרסרות, בשדכנות ובכל דבר הבא לידו, אבל “סוחר” זה הוא ברוחו הפנימי מאמין ונלהב הוא ברוחו. בכל מעשיותו הרבה הוא צופה תמיד בכוכבים ורואה בעיני-רוחו את הנולד טרם יולד, אם הרווח קודם שיעלה בידו להרויח. גם הוא אינו קשור כלל אל המציאות ומצפה תמיד לזה, ש“עם ענני שמיא אתה” — לגורל הגדול או לאיזה נס אחר, שיגאל אותו ממצבו. הדבר אף אינו נראה בעיניו כנס, כי טבעי לו הדבר, שהעולם בחסד נבנה…

מנחם-מנדיל זהו הגבור הראשי בספוריו של שלום-עליכם, מפני שבו בולטים שני הקוים הראשיים, העיקריים והיסודיים אשר בספורים האלה: אהבת הנדודים, החליפות והתמורות, ושמחת-החיים ואמונה בחיים.

לעומת ה“גבור” הזה, שהוא גבור אמתי, מין דון-קיכוט יהודי, הציג לפנינו שלום-עליכם באותו ספור טפוס שני, המראה לנו צד אחר, את הצד שכנגד של האופי היהודי: את חושו המעשי, את רדיפתו אחרי חיי-שעה, אחרי איזה רווח קטן. את הטפוס הזה נתן לנו בדמותה של שיינה-שיינדיל, אשתו של מנחם-מנדיל. רואים אנו פה מעין סנחו-פנשו עברי, העשוי להיות עזר-כנגדו של דון-קיכוט העברי. כמו שמנחם-מנדיל הוא איש-העתיד, מין חוזה-בכוכבים ורואה בעבים, כן קשורה שיינה-שיינדיל אל ההוה; כל-כמה שהוא רוחני-אוירי, כן נתונה היא אל האדמה וחיי-האדמה; כמו שמנחם-מנדיל אוהב את החליפות והתמורות ואת נדודי הגוף והרוח, כן נטועה שיינה-שיינדיל על מקומה בכתרילבקה העיר כמו במסמרים, עד שנדמה, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה. ובנידון זה סנחו-פנשה של שלום-עליכם, בדמותה של שיינה-שיינדיל, הוא קיצוני הרבה מסנחו-פנשה של סרונטס: סנחו-פנשה של סרונטס מלוה את דון-קישוט בנסיעותיו המסוכנות, כשהוא מבטיח לו למשחו אחר-כך למלך, אחרי שיכבש לו ארצות ואיים, אולם סנחו-פנשה של שלום-עליכם אינו מלוה את מנחם-מנדיל אף צעד אחד בנסיעותיו האויריות. שיינה-שיינדיל יודעת רק אחת: מה שיש בידך קח, והשאר אינו שוה כלום. וזה שאמרה תמיד בשם אמה: “אל תאמין בכספך עד יום מנותך”; “יהא חלקי עם מי שהמזומנים בידו”.

בחוש האמנותי הגדול של שלום-עליכם ברא את סנחו-פנשה העברי בדמות אשה. אם האשה בכלל נתונה יותר אל החיים וקשורה יותר בחיים; אם אולי אין לאשה בכלל מגבורת ההתרוממות של האיש ומכח-דמיונו היוצר של האיש—הנה האשה העבריה היתה בגיטו העברי לסמל המעשיות הקרובה והחיים הקרובים. היא לא שלחה מעולם את ידה אל עץ-הדעת העברי, אל הספרות העברית הגדולה, החולמת חלומות-רוח גדולים. היא היתה קרבה תמיד לעץ-החיים, שהיא גם נטעה אותו בתוך הגיטו, בנשאה על שכמה את פרנסת הבית ותפוסת הבית. על האשה הזאת להיות סמל לשכל המעשי היהודי.

מנחם-מנדיל ושיינה-שיינדיל הם שני ההפכים שבנושא היהודי. בהם צייר לנו שלום-עליכם את שני הצדדים של האופי היהודי, שהוא מצד אחד מלא אמונה בעתיד גדול ונעלם ומהצד השני הוא חוטף ואוכל אף את הפרוסות הקטנות מעל שלחן ההוה; מצד אחד הוא בעל אמונה רמה ומהצד השני הוא בעל שכל מעשי קטן; מצד אחד הוא רוכב שחקים וכל מרחבי עולם כאילו צרים לו ולחלומותיו, ומהצד השני יש בטבעו מן הערנות והנקרנות, ועגור בידים טוב לו מנשר בשמים. מנחם-מנדיל ושיינה-שיינדיל הם זוג אחד; הם עשויים זה לעומת זה, כל אחד הוא לשני מין “עזר כנגדו”, ושניהם ביחד הם הזוג היהודי.

ביצירה האמנותית החשובה “מנחם-מנדיל” יש לשלום-עליכם דבר עם צדדים כמעט מופשטים של האופי היהודי. בספר הזה נתן לפנינו שלום-עליכם את האידיאה של היהודי, הסטרא דשמאלא שלה כמו עם הסטרא דימינא. הוא גלם בשני הטפוסים הראשיים שבספר שני צדדים ראשיים, שיש למצא בכל יהודי ויהודי, אם כי אין יהודי אחד, שיהיה נמצא כולו על צד אחד כזה. רק באידיאה יש דברים מוחלטים שלמים כאלה, אבל בחיים אין שלמות. פה הכל מעורב וממוזג. היהודי הרגיל יש בו על-פי רוב גם מן האויריות והצפיה לימים רחוקים אשר למנחם-מנדיל, כמו שיש בו מן המעשיות היתרה וצרת-המבט של שיינה-שיינדיל. — יהודי רגיל כזה נתן לנו שלום-עליכם ב“טוביה החולב” שלו.

ב“טוביה החולב” אנו מוציאם תאור אמנותי רחב של היהודי הפשוט, הממוזג מרוחניות וגשמיות. טוביה הוא איש-מעשה יותר ממנחם-מנדיל. הוא קבוע יותר ממנו במקום ואינו מרחף כמוהו בעולם-התהו. כל ימיו הוא יושב על מקומו, וכשהוא נודד יום-יום אל מזונו, בערב הוא שב אל מלונו. אולם גם הוא עוזב בסוף ימיו את עירו ואת ארצו ויוצא לארץ-ישראל, אם כי בבואו שמה הוא חוזר ומתגעגע על ארץ-מולדתו. הוא גם אינו מאמין גדול כמנחם-מנדיל, המוצא בכל שעה ובכל מקום מליונים. טוביה איננו איש-המיליונים. הוא סוחר במסחרו הקטן ומרויח את רווחיו הקטנים, אבל גם הוא מחכה לגורל הגדול, שיעלה בידו, וכשמנחם-מנדיל בא ומספר לו על-דבר ניירות, אקציות וכדומה, שאפשר להתעשר בהם בן-לילה, מוציא טוביה את פרוטותיו, שקמץ במשך כל ימי חייו, ומוסרן למנחם-מנדיל, כדי שיעשה בהן את מיליוניו, יתעשר ויעשיר גם אותו. טוביה גם אינו אופטימיסט גדול כמנחם-מנדיל, ועל-כן אנו מוצאים אצלו גם קצת מן השחוק מתוך דמעות, כמו שאנו מוצאים בדבריו גם קצת מן הרעל ומן החריפות החדה והמרה של בעל נפש מרה, אבל גם הוא מאמין בנסים ובהפתעות נסיות. הספור הראשון מספורי טוביה נקרא בשם “מעשה נסים”, ובראשו רשם שלום-עליכם: “ספור פלאים, שסח לי טוביה החולב, יהודי עני ומטופל בבנות, איך שחקה לו השעה ועל-ידי מאורע משונה, היוצא מגדר הטבע, נתעלה פתאם למעלה למעלה”. טוביה הוא מאמין ממין מיוחד, המאמין במקרים ומאורעות טובים לא פחות מאשר ברעים.

סוף דבר: גם טוביה, כמו רבים מיתר גבוריו של שלום-עליכם, אם נסתכל בו קצת, נמצא בו חלק מנשמת מנחם-מנדיל מיודענו, כמו שנמצא בו קוים מנשמת שיינה-שיינדיל. זהו היהודי הפשוט והרגיל, החי את חיי יום-יום שלו. הוא מאמין וכופר גם-יחד, חולם ואיש-המעשה, נודד נצחי ומחובר בכל-זאת היטב אל מקומו.

השחוק המלוה את כל גבריו של שלום-עליכם. כאמור, השחוק הוא המדיום האמנותי שלו, העומד בינו ובין גבוריו, ועל-ידיו הוא משיג אותם ובא במגע עמהם. אולם יש שחוק ויש שחוק. יש שחוק, שהוא מונח בטבע של הדבר המצויר ונמצא ביסודו של החזיון המראה, ויש שחוק שהוא מונח בטבע המצייר ונמצא ביסודו ואפיו של החוזה המראה. השחוק מן המין הראשון הוא נגלה לכל ואינו צריך התאמצות יתרה, כדי לגלותו ולהראותו לנו. שחוק כזה הוא השחוק על מנחם-מנדיל ואשתו שיינה-שיינדיל. שני אלה, גם כל אחד ואחד כשהוא לעצמו, כבר מעוררים בנו צחוק. הקיצוניות שבהם, המגיעה בכל אחד ואחד מהם עד לידי שגעון עד לידי דמיון מתעה, מניעים את נימי-הצחוק שבנו, ככל שגעון ואידיאה קפואה, המלפפת את האדם ואינה נותנת לו להתנועע באופן חפשי ולעשות באופן חפשי את זה, שצריך וראוי לעשות בכל פעם על-פי המקום והזמן2. ביחוד מעורר בנו מנחם-מנדיל את השחוק בקיצוניותו ה“רוחנית”, באמונתו הילדותית, שאינה יודעת כל גבול וכל גדר. המאמין והצופה למרחוק מעורר בנו תמיד צחוק על-ידי כך, שאינו מתחשב את החיים הקרובים והריאליים ואינו מסתגל אליהם, ובעוד שהוא עוסק בגדולות וכובש גדולות, הם שמים מכשולים קטנים על דרכו והוא נופל, אם כי הוא גלוי-עינים… ומנחם-מנדיל בודאי שהוא מעורר בנו שחוק כזה, אחרי שהוא, כסוחר ואדם מעולם-המעשה, המסתובב מסביב לבורסה, לא היה צריך להיות מאמין כל-כך וצופה למרחוק כל-כך; הוא, על-פי טבע הדברים, היה צריך להיות ריאלי יותר ומעשי יותר. וכשמנחם-מנדיל זה נמצא עוד על-פני שטח אחד עם שיינה-שיינדיל שלו, פלג-גופו — השכל הנאצל והמופשט בזווג עם השכל המעשי — הרי כל אחד משני הצדדים האלה מגלה ביותר את קיצוניותו של חברו ומבליט ביותר את יתריותו.

זהו השחוק, שאנו שוחקים על מנחם-מנדיל — שחוק רחב, מלא, כי הוא ממלא את כל היסודות של הספור הנפלא ונשקף מכל תגיו. זהו ספר-הספרים של שלום-עליכם, כי פה הוא נשקף אלינו בכל גדלו ויכלתו האמנותית. הוא יצר פה יצירה, שיש בה בפועל כל מה שהיה בו בכח: האהבה הגדולה לפנטסיות ולדמיוניות ולפריחה באויר ביחד עם השקפה ריאלית וראיה ריאלית, שרק על-ידי הזדוגותן של שתי אלה ביחד, התנגשותן והתמזגותן יחד, נולדת היצירה הקומית האמתית, מעין “דון קיכוט”. רק בעל השקפה ריאלית רואה את כל הקומיסמוס שבפנטסטיות ודמיוניות, ובלעדי אלה כמעט שאין מקום לקומיסמוס בסגנון רחב. מנחם-מנדיל ושיינה-שיינדיל הם גם כשני סמלים לשני צדדים שבכשרונו של שלום-עליכם, שני צדדים, הצד הפנטסטי והצד הריאלי, שאנו רואים בכל ספוריו.

“טוביה החולב” איננו קומי במדה זו של מנחם-מנדיל, מפני שאינו פנטסטי כל-כך. שם אין השחוק מונח כל-כך בטבע המצויר כמו שהוא נמצא בטבע המצייר. טוביה כשהוא לעצמו עם כל ספוריו, עסקיו ומסחריו לא היה מעורר כל-כך את נימי-השחוק שלנו, אלמלא היה שלום-עליכם מוסיף לו העויה משונה, דבר החוזר ונעור בו ועושה אותו למקור של בדיחות-הדעת. ה“פסוק” ו“מאמר החז”ל", ששלום-עליכם נותן בפיו של טוביה, שאינו תלמיד-חכם גדול, הולך לפניו ומכשילו מדי פעם בפעם.

מיתר ספוריו של שלום-עליכם יש כאלה, הקרובים ל“מנחם-מנדיל”, שחומר השחוק נמצא ביסודם וממלא אותם כולם, ויש כאלה, הקרובים יותר ל“טוביה החולב”, שבהם השחוק דבק יותר בצורה ובא להם על-ידי יוצרם. אבל בלי צחק אי-אפשר לשלום-עליכם.

תרע"ו.


  1. אני מביא כאן ובכל המאמר דברי שלום–עליכם בתרגום המצוין של י. ד. ברקוביץ.  ↩

  2. בפרט זה וכן עוד בפרטים אחדים מטבע הצחוק אני יוצא בעקבותיו של אנרי ברגסון בספרו “על הצחוק”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!