(מעשה נורא באמת) 🔗
בלכתי למסעי לקבץ מספרים, סטאטיסטי“ק בלעז, פגשתי בדרך איש עברי, הולך בכבדות עקב בצד אגודל בחול הדרך הכבד מאד, ופניו כבני חולה-מעים, מעַי המו לו ואקחנו על העגלה. האיש הושיט לי ימינו ל”שלום עליכם" וישאלני על אודותי, אחרי אשר השבעתיו חדשות, שאלתיו אני:
– מאין אתה ר' קרוב?
– מעיר המתים! – ענה בלחש.
– מעבר להרי החושך? – שאלתיו.
– לא, ענה בצחוק קל – בפולין…
– במדינתנו אין עיר כזאת!
– ישנה וישנה! למרות כל חכמי אומות-העולם, אשר לא הביאוה בכתב הערים, בספרי הגיאוגרפיה.
– נפלא הדבר!
– בעיני לא יפלא! אנשי-שלומנו אינם חיים על פי הגיאוגרפיה! קרובים ורחוקים ידעו בלעדיה את העיר, מוֹצאיה ומוֹבאיה.
הגאון שלנו וגאוני הסביבות שולחים איש אל רעהו שאלות ותשובות בדברים העומדים ברומו של עולם ההוראה… והכּול בא על מקומו בשלום, אם גם לאחר זמן… זה לא כביר, למשל, הותרה עגונה, אשר מתה זקנה ושׂבעת-ימים… אבל השואלים והעונים מתן שׂכרם בצדם בעולם הזה ובעולם הבא… גם “הנינים והנכדים” שמרו את בואם העירה, ולא יצאו בידים ריקות…
– על עיר המתים לא שמעתי בלתי היום!
– נפלא הדבר! העיר היא עיר שלימה, עיר ואם בישׂראל, לא יחסר כּוֹל בה, למן פרנס-החודש עד המשוגע! וגם בעולם המסחר יד לה ושם!
– מוציאים ומביאים ממנה?
– בלי ספק! מוציאים ממנה רצועות ותפילין, ומביאים לתוכה אתרוגים ועפר ארץ-ישׂראל! אבל עיקר המסחר הוא מקומי: יי"ש ובגדים ישנים… כנהוג…
– והעיר עניה?
– עניה? יש לה פרנסה! האביונים הגמורים יצאו לנוע על ערים אחרות… יתרם מחזרים פה על הפתחים, וכל הפושט יד נותנים לו. ישנם גם המבקשים עבודה קלה ונקיה, כעין סרסרות או “מציאה כשרה” בחוצות, והקב"ה מפרנסם כעורב… היתומים אוכלים על שולחן בעלי-הבתים ולומדים בתלמוד-תורה, היתומות תהיינה לשפחות ונהנות על פי רוב מיגיע כפיהן… והאלמנות, הגרושות והעגונות (המין האחרון הולך ורב בעווֹנותינו הרבים בזמן הזה) יושבות על סיר הגחלים… וחולמות כי פת-בגן גדל על האילנות… ויתר העם מתפרנס בכבוד…
– במה?
– הרש עיניו נשואות השמימה, הסוחרים “חיים מן האוויר”, וגם “עובד אדמתו ישבע לחם” זה הקבּרן…
היתקלס בי האיש? בעיניו אש זרה כולו גל של עצמות… על לחייו, הלבנות כסיד והנקמטות כגוויל, לא ייראה אף צחוק קל, ובכל זאת בקולו – לעג!
– ומה משפט העיר? – שאלתיו.
– כמשפט כל הערים! יש לנו בית-כנסת גדול… אומרים כי על כל הכתלים היתה תבנית כל חיה, בהמה ועוף לפי “פרק שירה”, ועל הקורה ממַעל תבנית כלי-זמרה של דוד המלך ע"ה… אם קבלה היא נקבּל, כי עינינו רואות אך אבק וקורי-עכביש… אבל ברורה כשמש היא השלשלת העשויה מעץ אחד, מעשה ידי אמן, התלויה מעל לארון-הקודש והנופלת בנעימים על הפרוכת – מתנת נשים צנועות…
– בבית-הכנסת הגדול – הוסיף לספר – מתפללים, כמנהגו של עולם, אך פשוטי-העם ובעלי-המלאכה, חוץ מן החייטים, שיש להם מנין בפני עצמם והקצבים שהתחברו עם בעלי-העגלות וגם הם שׂכרו להם חדר להתפלל… לבעלי-הבתים נמסר בית-המדרש, המלא ספרים על כל גדותיו… והחסידים למיניהם מתפללים במניניהם…
– גם יתקוטטו שם?…
– כמנהגו של עולם… אבל בית-הקברות מאַחד נפרדים! גם המרחץ והמקווה משותפים לכל עדת ה'!
– ובתי חסד יש בעיר?
– בית-המדרש הוא גם מלון אורחים… וגם “הקדש” יש לנו.
– בית-חולים, רצונך לומר?
– הקדש, ולא בית-חולים מיוחד. הבית הזה שני חדרים בו, ושימש דירה לבּלן, אך במשך הימים הכניסו את הבּלן לחדר אחד, והחדר השני היה להקדש. יש שם שלוש נשים חולות. האחת אשה זקנה, אשר רגליה משותקות, השנית – גם ידיה וגם רגליה משותקות, כי יבש צדה השמאלי או הימני, שכחתי, והשלישית – עגונה משוגעת. המיטות עומדות בשלוש פינות החדר, בפינה הרביעית התנור והכירים, ובתווך – האוהל למתים.
– ר' קרוב – אמרתי להאיש – הלא לצון חמדת לך! הן תיארת לי את ציאכנוֹבקא בכל הודה והדרה, במסחרה וצדקת פזרונה, ולמה קראת שמה עיר המתים?
– לא – ענני האיש – לא בציאכנוֹבקא אדבר כי בעיר המתים באמת… בעיר אשר מיום הוָסדה היתה תלויה בשערה, אחרי כן היתה לעיר תלויה על בלימה, ועתה נהפכה כולהלעיר המתים. אם תאבה, אדוני, אספר לך את תולדותיה.
– בכל לב!
היום רפה לערוב. בפאת מערב דם ואש, הוא בוא השמש; אך במזרח יצאה הלבנה מתוך ערפלי טוהר ככלה מחופתה, ותשלך ארצה אלומות אלומות קרני כסף, אשר התבוללו בצללי הערב כנשמות ערטילאיות…
באנו אל היער. קרני הירח חודרות מבין העופאים, מעל להעצים ממעל רקדו הרוחות, ומתחת נפזרו מטבעות כסף – עגילי נגוהות בצל האמש, והיער הומה סוד שיח נפלא, כמספר תולדות המתים… לא אדע נפשי, הנני כחולם בהקיץ…
גם פני האורח שעל עגלתי נשתנו מאד, ורגע נדמה לי כמת, אך הוא פתח את פיו וַיספּר:
– מיום הוָסד העיר נתלתה בשׂערה, כי על פי הדין הדין אסור היה להקים עיר במקום הזה; ובהיקבץ המנין הראשון מאחינו בני ישראל, ויגמרו אומר לפרוק מעליהם עול העיר הקרובה ולהיות לקהל בפני עצמו, בנו להם לראשונה בית-תפלה, מקווה ומרחץ, גם כברת ארץ קנו לבית מועד לכל חי, ואחרי ככלות הכּוֹל שלחו שתדלן אל פקודות הממשלה, להשיג את הרשיון על כל אלה:
– היתכן?
– מעשׂה שהיה!
– איככה?
– בעיר היה עץ, אשר בצלו חיו… גביר מהימן… על שמו נכתבו ונקנו כל נכסי הקהל… והגביר היה קרוב למלכות, והפקידים עשו עצמם כלא יודעים… ומהימן היה הגביר, כי כשוב השתדלן והרשיון בידו, ימסור הכּוֹל להקהל בשטר מקח-וממכר, כדבעי…
– ואחר-כך אמר “אֵלַי כתיב”?…
– לא אדוני… הגבירים עודם אז אנשים ישרים ותמימים, וגם “אֵלַי כתיב” לא נפרץ בימים ההם… אך נפלאים הם דרכי ההשגחה הפרטית…
השתדלן ברח עם צרור הכסף, אשר נתּן בידו, למדינת הים, וַיעזוב את אשתו עגונה ואת הקהל לאנחות…
– וַישלחו שתדלן אחר?
– טרם נודע הדבר אל נכון, מת הגביר וַישאר אחריו בין יתר היורשים יתום קטן, אשר לא יוכל להקנות על פי הדין…
– ובכן?
– נגמר הדבר לחכות עד אשר יגדל הנער וישלח שתדלן אחר.
הדבר נכתב לזכרון בפנקס החברה-קדישא.
– ובכן – – נשכח כמת מלב!
במשך זמן מצער הלך הקהל הלוך וגדול, כי אחינו בני ישראל פרים ורבים, וגם חדשים באו מקרוב ומרחוק, אבל משפחת הגביר ירדה פלאים… האלמנה נשׂאה לעיר רחוקה ואבד זכרה. הבנים נפזרו גם המה איש לבצעו מקצהו, ואך היתום הקטן נשאר על מקומו. הקהל מינה לו אפוטרופוס, אחר-כך השׂיאוֹ אשה ויתן לו שותף רגיל לסחור. האפוטרופוס עשׂה את שלו ויציגהו ככלי ריק; האשה עשׂתה את שלה וַתּמרר חייו, והאחרון הכביד, הוא השותף, אשר לימדו לחתום שטרות ובשעת הדחק גם לזייפם… השותף נמלט על נפשו, היורש בא אל בית-האסורים והנושים ירדו אל נכסיו…
השמועה כי יבוא גובה בית-הדין למכור את נחלות הקהל בחובותיו של בן הגביר הלמה את העדה כרעם משמים טהורים בלי עב קל. ואז נודע להם כי העיר תלויה על בלימה.
וַילך הקהל להיוָעץ בעורכי-דינים.
– אין עצה ותחבולה אחרת – אמרו הנשאלים – כי אם למלאות יד אחד הגבירים לקנות את נכסי הקהל על שמו, ולשלוח שתדלן שנית אל העיר הבירה, והיה כי יבוא הרשיון ימסור הגביר את הנחלה להקהל.
אבל בזמן ההוא כבר היו גבירים רבים, ומספר השתדלנים מספר אנשי המקום, וַתּפרוץ מלחמה עזה בין הגבירים והשתדלנים, המחלוקת לא שקעה עד היום הזה.
בין כה וכה – ספּר האיש – קרה מקרה נורא מאד, לא יאמן כי יסופּר… אך הלא לילה הוא – הוסיף בצחוק קל – והחיה אשר ברקיע – הוא מראה באצבע על הלבנה – אות אמונה במצחה, ואקווה כי יכו דברי שורש בלבך, אדוני…
– ספר ואשמע…
– המקרה נורא באמת… גובה בית-הדין בא, ואך דרכו כפות רגליו על אדמת הקודש – ובבית מועד לכל חי התחלחלו המתים ותאחזם פלצות… נסוגו המצבות אחור, והאדמה פתחה את פיותיה – הקברים, והמתים יצאו…
– אינני אפיקורס – נכנסתי בדברי המספר – מאמין אני בהשארת הנפש, אבל הנפש עולה היא למעלה לגן-העדן או יורדת היא למַטה לשאול תחתית, אך לא תיוָתר בהגויה ולא תיקבר באדמה… ואיככה יקומו המתים לפני תחית-המתים!
– רואה אני – אמר המספר – כי חכמת אלהים בקרבך, אדוני! אבל את עולם הדמיון שכחת! דבריך טובים ונכוחים בנוגע לכל באי עולם, לכל החיים חיים אמיתיים… כל באי עולם, החיים חיי אמת, חיי המעשׂה, הם בעלי בחירה ורצון, יכולים לבחור ולמאוס בטוב וברע והם חייבים או זכאים… הזכאי זוכה לש"י עולמות, והחייבים למדורות של גיהנום… פה מלאך-המוות מפריד בין הדברים, והגוף יורד לקבר, להיות מאכל לרימה ותולעה, כי הוצג ככלי ריק בלי רגש חיים - והנשמה נשׂואה למעלה על כנפי מלאכי אלהים, או נופלת למַטה וצוללת כעופרת בזפת רותחת…
לא כן בני עירנו… חייהם אינם חיים… כצל יתהלכו עלי אדמות, חולמים בהקיץ המה וכל מעשיהם – כחלום יעוף… אינם חייבים ואינם זכאים, כי לא עשו דבר טוב, וגם לא באו לידי נסיון לעשות דבר רע…
ועל כן בני עירנו מתים אך למראה עינים… הנשמה והגוויה, הנאהבות והנעימות בחייהן, גם במותן לא תפרדנה, אין בין עולמם הזה ועולמם הבא אלא המעבר – שעת המוות, והפטירה מן המצווֹת והפרנסה… החלום לא נפסק… או עבר האיש מחלום אחד לחלום אחר, מעולם-הדמיון האחד לעולם-הדמיון השני… ועל-כן אם יקרה, כמו בנידון דידן, ויקום איזה מת מקברו, לא יזכור את מיתתו ואת קברו, ושב והתהלך בחוצות, בלי לדעת את שכבו וקומו…
לא אדע, אם התפעלתי מאמרי-השפר של המסַפּר או מחן קרני הירח, אך אמת היא כי החילותי להאמין באפשרות הסיפּור, וָאשאל:
– וכל המתים קמו?
– אולי נשארו אלה אשר אכלתם הרימה… אבל מתים רבים קמו! קמו וינוסו היערה.
– ומדוע נסו היערה?
– יען כי על-פי הדין אסור למתים להיראות בתכריכיהם בעצם היום, פן תראינה אותם נשים הרות ותלדנה מתים….
– כנים דבריך! – אמרתי בלי משׂים – והגובה?
– את הגובה אחז השבץ מפחד וַיפּול ארצה וַימת…
המספר החשה רגע ויורד את ראשו.
– ובכן – העירותיו – אין גובה ואין מתים?…
– הגובה איננו, אך בחצות הלילה שבו המתים העירה, ואיש איש מהם הלך אל הבית אשר גר בו בעודו בחיים חיתו, וַיבואו בעד החלונות כגנבים, וַיפתחו את המלתחות, וַיוציאו משם כלי שבת ויום טוב וַיתלבשו, וַיצאו החוצה בדרך אשר באו, ובבוקר מליאה העיר – מתים!
– והחיים לא ידעו, כי מתים בקרבם?
– לא! המריבות והמחלוקת הכו את העם בסנווים, בתמהון, בשגעון ובשכחה נוראה.
ובהכיר הבן את אביו המת, קרא משתומם:
– רבש"ע, אני דימיתי כי מת אבא, ולחינם אמרתי קדיש! אני שלך וחלומותי שלך!
האשה אשר הכירה את בעלה – התנפלה עליו במטאטא, על אשר התקלס בה וישנה את טעמו להתדמות למת!
ובכן שבו המתים לֵאוֹר באור החיים, החיים לא ידעו מאומה, ונדמה להם כי מתמול שלשום הדבר. וַישובו המתים אל מקומותיהם בבתי-התפילה, אל מיטותיהם וקערותיהם בבית, ואיש לא השתומם… אך, ראה דבר חדש הוא! בעיר קטנה כזאת יש קערה אחת לכל אנשי הבית, ומספר הכפות כמספר הפיות, וזה ימים, אשר אין בית, אשר לא חסרו בו הכפות לפי מכסת הנפשות!
ה“גבירות” כילו את חמתן בשפחותיהן, ויתר הנשים פחדו מגנבים מן החוץ. אך כאשר נודע הדבר, כי כן קרה בכל הבתים, היה המקרה להנשים ענין לענות בו.
הרבנית הצנועה אמרה כי הוא מעשׂה שדים, כי השׁדה החולבת בלילה את העזים, החוטפת את הילדים והחונקת את החולמים, היא הגונבת את הכפות. ומי יודע לאיזה צורך!
אבל המטבלת הזקנה ראתה בזה סימן רע, סימן כי יפרוץ רעב בארץ!
והרעב אמנם כבר החל, כי המתים היו למשׂא על החיים, והחיים שבתו ממעשׂה ומסחר על ידי המחלוקת…
עברו ימים מעטים והמתים גברו על החיים, וַישפכו את ממשלתם על כל הקדוש…
כי המתים, אף כי אינם פרים ורבים כבני-אדם חיים-וקיימים, התרבו במנינם, כי החלו לגנוב את המתים מן ההקדש, מעל המיטה וגם מתוך הקברים, להלבישם ולהנעילם, להשיבם לתחיה…
והחיים אף כי פרו ורבו, נתמעטו מיום ליום… רבים מתו ברעב, רבים נרקבו בבתי-האסורים על דבר הצתה, מלשינות וכל תוצאות הריב, ורבים עזבו את העיר לנוע על מדינות הים…
ובכן, התגברו המתים על החיים ברוב מנין. יודעים המה המתים, מחייהם הקודמים, כי אם לא יתן החי אל לבו לדאוג לאחריתו, ישׂא ויסבול כל עקא וכל מרעין בישין… אבל המת ידיו לא תרפינה וברכיו לא תכשלנה ולא יפול תחת משׂא החיים… יודעים המה, כי אך “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” כי אך הדואג – אוכל את בשׂרו ועוכר את בשׂרו ונופל לשחת… ועל-כן עמדו המתים מרחוק לכל שאלות החיים… המתים הללו אינם יודעים מאומה, אלא אוכלים ושותים ומחכים לתחית המתים…
ובמשך הימים אין בית אשר לא ירבו בו המתים על החיים ולא יכבידו עליהם את עולם הקשה… ואין משרה בקהל אשר לא תהי ביד אחד המתים!
לכיסא הרבנות יושב מת, לפנים איש חי רב-פעלים, ועתה מת, מרחף בעולם הדמיון… הדיינים העוזרים על ידו, גם הם אנשי מעשה לפנים, ועתה חותכים הלכה לחיים… מוהלים-מתים מוצצים דם-ברית של ילדים חיים… כל סעודת מצוָה היא זבחי מתים, כי המסובים והמשמשים פגרים מתים כולם…
מתים עוברים לפני התיבה, דברי מתים נשמעים בחוצות…
והאוויר מלא רקבון וצחנה…
ובכן היתה העיר, התלויה על בלימה, לעיר המתים…
בעולם המעשה נבראו שאלות חדשות וקרו מקרים חדשים, והמתים עוסקים בשאלות המתים, אשר עברו כצל ואינם… רעב ודֶבֶר, ארגנטינה ופלשתינה, מתבוללים מתחכמים ולאומיים פשרנים – אך בעיר המתים שבתו השאלות, חדלו המריבות, אין פרץ ואין צוָחה, כי המתים אינם יודעים מאומה ואינם חפצים לדעת מכל הנעשׂה בארץ החיים…
ואם יבוא איש מן החוץ, עוד טרם יפתח את פיו להגיד דבר חדש, להשמיע מה נעשׂה בעולם החיים, יכתירוהו האדים, הרקבון והצחנה; יפול וימות, ויקום להתהלך בעולם הדמיון…
באנו בסבך היער. קרני הירח לא חדרו עוד בין העפאים… אישון חושך, אך עיני המסַפּר מזהירות כעץ רקבון באפילה ומפילות עלי אימה. לו הניף את בגדו העליון – חשבתי – כי אז בוַדאי נראו תכריכיו…
– ואתה – שאלתי בלב הולם – הנך חי או מת?
– אני חציי חי וחציי מת! – ענה האיש ויקפוץ מן העגלה ויעלם בחורשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.